אור ברסלב
מעשי השם חלק ב חלק מעשי תורה - פרק לד

מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי תורה - פרק לד

חלק מעשי תורה - פרק לג

במה שנאמר את שבעת המזבחות ערכתי, פירש רש"י נגד השבעה מזבחות שבנו אברהם יצחק ויעקב, אבל לפי הפשט יראה שלא עשה בלעם דבר רק במצותו יתברך, ובזה יאות מאד ראותנו שאמר לו הקב"ה שני פעמים הדבר אשר אדבר אליך, ולמה הוכפלו הדברים, ועוד שבראשונה אמר לו אשר אדבר וגו' אותו תעשה ובשנית אמר אותו תדבר. אמנם היתה כוונת הכתוב במה שבפעם הראשונה אמר לו אך הדבר אשר אדבר אליך תעשה, רמז לקרבנות ולמזבחות שעשה, ובאחרונה שאמר תדבר רימז לו על הברכות, והקב"ה ציוה לו לעשות כן, ובא האות שכן נאמר את שבעה המזבחות ערכתי, ומי אמר לו שיערוך, אבל ודאי רצה לומר שצויתני, ולטובת ישראל ציוה לו כך, שנגד עשרים ואחד מזבחות שבנה נתברכו ישראל עשרים ואחד ברכות מפי בלעם, כמו שתמצא מנינם עשרים ואחד בדקדוק, וכן תמצא שנאמר ליחזקאל (מה, כג) שיקריבו שבעה פרים ושבעה אילים, וכן נאמר באיוב (מב, ח), והאבן עזרא כתב בסוד השביעיות האלה והוא סוד: אבל על דרך הפשט יתכן ליישב במה שנאמר (ויקרא כו, יח) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, שהחטא יש לו שבעה דרכים שבהם ישתדל למנוע התשובה, וכבר רמזתי מענין זה חלק א' מחיבורי זה פרק כ', שעל זה נאמר (בראשית ד, כד) שבעתים יוקם קין, וכן שבע תועבות בלבו (משלי כו, כה), וכנגד אלו גזרה חכמתו יתברך כפרתם בשבע, וציוה לו על פר ואיל, שכל מה שהפר מזכיר מעשה העגל האיל בצדו מזכיר העקידה. והשבעה דרכים שהיצר הרע משיב על כולם, הם אלו שהאדם יתכן להיות נמנע מן החטא לשבעה טעמים, א. שאין תועלת לגוף מרוב האכילה והמשגל, ב. שאדרבה ימצא לו נזק לגוף מהם, ג. עונש המיועד מאיתו יתברך בעולם הזה, ד. שאין ספק וברור מאד לכל ואפילו לחוטא שאין לו תועלת לעולם הבא מן החטא, ה. הפסד השכר הנצחי, ו. העונש הנצחי, ז. היותו עושה נגד רצון בוראו דרך אהבה, וכנגד כל אלה השבע נלחם היצר הרע ומנצח, ועל כן אמרו ז"ל (סוכה נב, א) שבע שמות נקרא היצר הרע, שמה תועלת יש לנו בדעתנו מספר שמותיו של יצר הרע, אבל כבר ידוע שהשם יורה על תואר, וכפי מספר התוארים יהיו השמות, כמו שאמרו רז"ל (שמ"ר כז, ח) יתרו שיתר פרשה, חובב שחבב וכו':

והנה נגד עשרים ואחד מזבחות, נתברכו ישראל עשרים ואחד ברכות, בפעם ראשונה שלשה, ובשניה ששה, ובשלישית שנים עשר, דהיינו שנים עשר פסוקים, שעם היות שבלק ספק את כפיו והפסיק, עם כל זה בלעם השלימם, באופן שנתברכו ישראל עשרים ואחד ברכות, א. מה אקוב, ב. מראש, ג. מי מנה, ד. לא איש אל, ה. הנה ברך, ו. לא הביט, ז. אל הוציאם, ח. כי לא נחש, ט. הן עם כלביא, י. מה טובו, יא. כנחלים נטיו, יב. יזל מים, יג. אל מוציאו, יד. כרע שכב, טו. אראנו ולא עתה, טז. והיה אדום, יז. וירד מיעקב, יח. וירא את עמלק, יט. וירא את הקיני, כ. כי אם יהיה לבער קין, כא. וצים מיד כתים, וראה והבט מעשה ה' כי נורא הוא, שבפעם ראשון בירך בשלשה ברכות, הפציר לקלל הכפיל הברכות ובירך ששה, הפציר עוד לקלל הכפיל הששה ובירך שנים עשר, וגדולים מעשי ה' שהיו עשרים ואחד ברכות נגד עשרים ואחד מזבחות שבנה:

ובמה שנאמר וישם ה' דבר בפי בלעם, כתב הרמב"ן יש מפרשים כי לא ידע בלעם בדברים, אך ה' מילא אותו דברים, ואמר לו שוב אל בלק וכה תדבר כי יצאו הדברים מפיך, ואולי כן דעת רז"ל שאמרו (במ"ר כ, יח, וראה סנהדרין קה, ב) עיקם את פיו ועקמו כאדם שקובע מסמר בלוח, ר' אליעזר אומר מלאך היה מדבר. ואינו נכון בעיני בעבור אומרו שומע אמרי אל ואמר מחזה שדי יחזה, אבל טעם וישם הלימוד שלמדו הדברים, עכ"ל. ועל פי דרכם יהיה יותר נכון לומר שבלק ובלעם היו בעצה אחת, שאם הקב"ה לא ירצה שיקללם או ירצה שיברכם שלא יגלה בלעם הדבר רק לבלק לבדו, כי כן נאמר ודבר מה יראני והגדתי לך, וכן בפעם שנייה אמר בלק מה דבר ה', אבל הקב"ה הפיל עליו רתת ורעדה כמנהג למתנבאים, ולא הוסר ממנו הרתת והתרדמה עד שדיבר לבלק כל הדברים ששם בפיו לפני שרי מואב, וזה הוא שנאמר והוא ניצב על עולתו הוא וכל שרי מואב, ולכך אמר שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים, שהיה ברתת ההוא. אמנם לדעתי אין בפשט הכתוב שיורה שממש אלו הדברים שדבר בלעם הם ששם הקב"ה בפיו, שא"כ לא יתכן לומר וישא משלו, כי אין זה משלו אבל הוא של השם יתברך:

אבל יתכן שהקב"ה היה מודיעו שלא יקלל אבל שיברך, והוא היה ממשיל משלים מסכימים לכוונת השם יתברך, והעד שבפעם השלישי לא נאמר שדיבר הקב"ה עמו, והוא המשיל משל מעצמו, בשביל שכבר נתאמת אצלו שרצון הקב"ה הוא לברכם, כמו שנאמר בהדיא וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך, ובשני פעמים הראשונים נמלך אם טוב לברך, ולכך נאמר וישם ה' דבר בפי בלעם ולא אמר דברים, כי לא היה אומר לו הקב"ה אליו רק אופן הברכה על איזה דבר יברכם, כי בברכה ראשונה אמר לו שיברכם על ריבוי מספרם, וברכה שניה אמר לו שיברכם על התוקף והגבורה כמו שנאמר כתועפות ראם לו, והוסיף ברכה שלישית לענין המלכות ואמר וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו, כי בלק לא נתיירא רק על הריבוי, כמו שנאמר כי רב הוא, ולכן היתה ברכה ראשונה על הריבוי שירבו נגד כוונתו ממש, וכשחזר והפציר בירך אותם על הצלחתם ברוממות המלכות, כי לענין התחדש נצחון, אין כאן ברכה אחרת, רק ריבוי וגבורה ומלך מצליח:

ועתה טרם נבוא לביאור כל דברי הפרשה הזאת נתעורר בספיקות הנאותות להתעורר בהם:

ספק ראשון, הענין בכללות נראה משונה מאד, שאין ספק שבלק אפילו שלא היה מלך מאז לא יתכן לומר שנעלם ממנו כל הנסים והנפלאות כולם שעשה הקב"ה עמהם ובפרט בקריעת ים סוף, כמו שנאמר (שמות טו, טו) אילי מואב יאחזמו רעד, ועם היות שאמרנו שעל כן אמר הכתוב שבלק היה מלך בעת ההיא לא קודם, ושעל כן לא נתיירא רק מהריבוי, עם כל זה שלא היה מלך, היאך אפשר שלא שמע כלל מכל הנסים ההם, ובפרט שכבר אמר הנה עם יצא ממצרים, וא"כ היאך יחשוב לקללם, שהקב"ה יסכים עמו, עד שאמר אולי יישר בעיני האלהים וקבתו לי משם:

ספק שני, מה היה ענין השטות המופלג הזה שחשב שבהשתנות המקום ישתנה רצונו יתברך עד שיתרצה שיקלל משם:

ספק שלישי, מה ענין שאמר בלעם כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ובראשונה לא אמר כן:

ספק רביעי, מה זה שבלק בפעם השנייה אמר וקבנו לי משם, כאילו אין לו ספק בזה, ובפעם השלישית אמר אולי יישר בעיני האלהים:

ספק חמישי, לדעת מה ענין כל ההשתדלות שעשה השם יתברך שבלעם לא יקלל, ומה תוכל להזיק קללת היתוש ההוא כיון שהעם ברוך מפיו של הקב"ה:

ספק ששי, אומרו לו אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד, כי מה היתה כוונת בלק באומרו לו כן, ומה יועיל בזה. ועוד אחרי שראה שבא אליו והשתדל כל ההשתדלות ההוא בבנין אותם המזבחות והקרבת הקרבנות, וכבר הודיעו שאי אפשר לו לעשות דבר בלתי רשות ה', א"כ לא היה ראוי לכעוס עליו, וכל שכן אחר שנתן לו עצה שיכשילם, הרי ודאי עשה כל מה שבכוחו:

ספק שביעי, שבברכה השנית אמר לו הלא דברתי אליך לאמר כל אשר דבר ה' אותו אעשה, וכאן בשלישית אמר לו הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דברתי לאמר, שכיון שאליו בעצמו אמר כן, מה הוסיף עתה באמור לו גם אל מלאכיך וכו', ומה תוספת התראה היתה למלאכיו ממה שהיתה לו בעצמו:

ספק שמיני, ומה שנאמר לכה איעצך, ולא ראינו עצה בדבריו. וכבר נדחק רש"י ז"ל ואמר לכה איעצך מה לך לעשות, ומה היא העצה אלהיהם של אלו שונא זימה הוא כדאיתא בחלק (סנהדרין קו, א), תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזימה, שהרי נאמר (במדבר לא, טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, אשר יעשה העם הזה לעמך, מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהם עתידים להרע למואב באחרית הימים, עכ"ל רש"י ז"ל. והרמב"ן כתב וזה לשונו והנכון בעיני שיאמר אגיד לך העצה אשר יעץ האלהים אשר יעשה העם הזה לעמך, עכ"ל. ובאמת הפירושים הללו לא ירוו את הצמא לצמאים לפשט הכתוב וישובו:

ספק תשיעי, אומרו ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, ואנחנו לא ראינו שסיפר כלל שהלך לקראת נחשים:

ספק עשירי, ישוב כל המקראות בברכות הללו וקישורם זה עם זה שנראים בלתי מסודרים, ועוד למה הכפיל לומר אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו: ספק אחד עשר, למה היפך בלעם ואמר מברכיך ברוך ואורריך ארור, היפך ממה שאמר יצחק, ששם נאמר (בראשית כז, כט) אורריך ארור ומברכיך ברוך: אמנם לדעתי יתכן לומר בהיתר כל הספיקות, שבלק לא נעלם כלל ממנו כל הנפלאות שעשה השם יתברך עם ישראל, וכי הוציאם ממצרים וקריעת ים סוף, וכל שכן בלעם שהיה יודע הכל, אמנם כי כן ידעו ג"כ מה שאירע להם שבאו עד סמוך לארץ וחזרו לאחוריהם, ושהכנעני והעמלקי הכום ורדפום עד חרמה כאשר הפצירו לעלות, וכן שמתו רבים בנשיכת הנחש, ולכך נתאמת אצלם שאינם נושאים חן בעיני ה' אבל שהם מאוסים בעיניו, וכז היו ככל האומות, וסר מעליהם הפחד והרעדה שהיתה עליהם מקריעת ים סוף, ולכך נאמר פה וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, באומרו שישראל נצחם לא בהשגחה אלהית, ולכן לא אמר שראה קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שכבר נתאמת אצלם שסר צלו של השם יתברך מעליהם. ועל זה ביאר הכתוב שלא היתה יראתו מפניהם רק להיותם רבים, כמו שנאמר כי רב הוא, ועל כן נכנס בענין זה אולי תועיל קללת בלעם, כיון שאינם מושגחים מאתו יתברך:

והנה כאשר ראה בפעם הראשונה שלא הצליח מעשה שטן, אמר ודאי אין כעסו של השם יתברך לכלות את כולם, ואפשר שלא הכעיסוהו רק קצתן, ויתכן ודאי שבלק עשה ע"י הנחשים שלו, ומצא שבאותו הקצה הנראה משדה צופים הם אותם שהכעיסו השם יתברך, ולכן בברכה שניה אמר בלעם לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ולא אמר כן בראשונה, והיה אומרו לא נחש, כאילו יאמר לו טעית בחשבונך בניחושים ובקסמים שלך שאתה מנחש שבאותו הצד יאות לקלל, שאין הניחושים מועילים בעם הזה, והעד הנאמן שבלק עשה ניחוש, שבפעם השלישית אמר בלק אולי יישר בעיני האלהים, אבל בשניה לא נסתפק אבל אמר וקבנו לי משם, שמזה נראה שאחר שאמר לו בלעם שלא יועילו הנחשים בעם הזה אמר בלתי ניחושים אולי יישר בעיני האלהים, כאומר אולי דרך מקרה יהיה באותו הקצה אותם שהכעיסוהו:

אמנם כל ההשתדלות שעשה הקב"ה שבלעם לא יקלל אבל שיברכם, היה מפני שכבר היה מוסכם בין כל העמים שהיו שנואים למקום, מכל הסיבות והטעמים שאמרנו שראו שבאו עד הארץ וחזרו לאחור ושרדפם עד חרמה, גם ידע ענין הנחשים השרפים שנשכום שעל כן הסמיך הכתוב ענין בלק אל הענין ההוא, והיה כאילו יאמר שאחר שידע בלק ענין הנחשים שנשכום, שהשם יתברך הוא שונא להם, ולכך לא נתיירא רק מריבויים, ולכך רצה הקב"ה להראות שאפילו שהוא מייסר אותם כאשר ייסר איש את בנו, אבל שאהבתו דבקה בהם, וברצותו לפרסם זה עשה כל ההשתדלות הזה. וכבר רלב"ג טען טענה זאת וביקש לו חשבונות רבות, ולדעתי זהו הנכון:

ואמנם מה שאמר בלק לבלעם אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד, יובן זה עם מה שנאמר (דברים כג, ו) ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך, כי בודאי יפלא בכתוב הזה, כי דבר פשוט הוא שלאהבתם הפך הקללה לא לשנאתם, וכל הטובות שעשה להם לאהבתם עשה, אבל יובן כי בלק שאמר כן לבלעם לא אמר כן רק בחכמה עצומה, וכבר ידע שבלעם עשה כל יכולתו ולא היה לו כעס עמו כלל, אבל כאשר ראה שבמעשה הזה שקרא לבלעם לא נעשתה עצתו ובירך אותם, חרה לו ששמעו הדברים כל שרי מואב וזקני מדין, וראה והכיר ברעה שגרם לעצמו שהניא לבב שריו ונמס לבם בקרבם, וכדי לתקן קצת מזה אמר לבלעם שהוא אומר שקר במה שאומר שהקב"ה אוהב את ישראל, וכבר לא יוכל להכחיש החוש כי למה ימנע בלעם מלהרויח אותו ההון שנדר לו, אלא ודאי שהקב"ה אינו רוצה שיקלל ולא יכול בלק להכחיש זה, אבל בחכמה כדי לחזק לב השרים הפך טעם הדברים, ואמר שמה שהוא אומר שהקב"ה אינו רוצה שיקלל את ישראל, אמת הוא, אבל מה שהוא אומר שלאהבתו את ישראל לא רצה שיקללם זה שקר, כי מה שלא רצה הקב"ה שיקללם הוא משנאתו את בלעם, כדי שלא ימשך לו הכבוד המופלג והעושר שנדר לו בלק: וזה אומרו אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד, כלומר אילו לא אמרתי אני לכבד אותך כבר היה מרוצה שיקללו ישראל, והכפיל לומר כבד אכבדך ברצותו לומר, שכבר שלח לומר אליו שבשגם לא יקלל שאפילו הכי יכבד אותו, אבל יקלל בין קללה בשם עצמו ובין קללה בבקשה מהשם יתברך יכבד אותו כפלים, אחת בשביל הקריאה ואחת בשביל הקללה, ועתה שלא קילל אבל שבירך אותם, אמר הנה איני מחוייב לך אפילו כבוד אחד, וזה אומרו לקוב אויבי לקחתיך כלומר א"כ איני חייב לך דבר בעד הקריאה והלקיחה שלקחתיך, וזה אמר אני אמרתי כבד אכבדך פעמיים וה' מנעך אפילו מכבוד אחד:

ואמר כן בלק שאם יאמר בלעם שהקב"ה אוהב ודאי את ישראל, ולא מנע הקללה משנאתו אותו, שאם לא היה אוהבם למה רצה שיברכם, והיה מספיק שמנע אותו מלקללם לשנאתו אותו שלא יכבד כמו שאמר לו בלק, אבל שיכריחנו לברך יורה שמפני אהבתו לישראל רצה כן, לכך הקדים בלק טענתו ואמר שגם מה שהכריחו השם יתברך לברך את ישראל אינו לאהבתו אותם רק לשנאתו את בלעם כדי שלא יתכבד אפילו כבוד אחד, שאם לא היה מקלל ולא מברך כבר היה חייב לו כבוד אחד מפני שבא אליו בקריאתו: וזהו שהעידה התורה ואמרה ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך, כאילו יאמר כי שקר ענה בלק לומר שעשיתי כן משנאתי את בלעם, וגם בכתוב ההוא ביאר שכל מה שעשה והשתדל הקב"ה שלא יקלל בלעם לא היה מפני היות קללתו מזקת כלל לעם ברוכי ה', אבל לפרסם לעמים אהבתו אליהם שלא סר צלו מעליהם, ואפילו שחטא לו אהבתו דבקה בהם, וזה אומרו ויהפוך ה' וגו' כי אהבך:

וכאשר אמר בלק לבלעם כי מה שלא רצה השם יתברך לקלל את ישראל הוא לשנאתו את בלעם, שלא יקבל ממנו העושר והכבוד שנדר לו, השיב לו בלעם על נכון שזה אי אפשר שהרי כשבאו מלאכיו אליו בראשונה השיב להם שאינו יכול לעשות דבר בלתי ה', ולכך לא אמר אל שריך, שהראשונה נקראים מלאכים, וזה אומרו שאף בפעם הראשונה לא אמר לו עדיין שיכבד אותו ולא שיתן לו דבר, רק ע"י השרים השניים, והלא גם אז לא רצה ה' שאקלל, א"כ לאהבתו אותם הוא ולא לשנאתו אותי, ולכך לא אמר לו בלעם הלא דברתי אליך, כמו שאמר בפעם השניה, אבל אמר הלא אמרתי למלאכיך קודם שנדר לכבדו כדי לסלק טענת בלק:

ומה שנאמר לכה איעצך, לדעתי בחנם נדחקו רש"י והרמב"ן ז"ל, כי לדעתי היו הדברים על נכון, שבלעם כך אמר לבלק הנה אתה ירא מפניהם עתה בזמן הזה כמו שאמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, הנה איעצך שתכשילם, כדי שמה שיש להם לעשות לעמך לא יעשו אותו עד אחרית הימים ושלום יהיה בימיך, וזה אומרו לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך, לא תתקיים עתה הגזירה רק באחרית הימים, ועתה לא יזיקו לך ותגרשנו, כמו שהיה שאחר שחטאו בזימה ונכשלו בפעור הלכו משם, שהם היו בשיטים בערבות מואב וחזרו שלשה מסעות לאחור, כאשר נתבאר בפרשת מסעי (במדבר לג, מז-מט), שהם היו בהר העברים, ומהר העברים באו אל ערבות מואב, ומערבות מואב באו בשיטים ושם היה ענין פעור, וחזרו לאחור בהר העברים ששם מת משה, כמו שנאמר (במדבר כז, יב) עלה אל הר העברים, הרי א"כ הועילה עצת בלעם לגרש ישראל שהיו שם ממולו:

והעצה הזאת בפירוש בכתוב נאמרה לדעתי, שכאשר היו בלק ובלעם באותו הסברא שהקב"ה הוא בכעס ובפנים של זעם עם ישראל, מפני ראותם הנחשים השרפים שנשכום, ובא בלעם לקלל והקב"ה אמר לו לברך, תיכף נשא משלו ואמר מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה', כלומר טעינו בחשבוננו שאין הקב"ה בכעס עמהם: ועתה יבוא ישוב סדר המקראות וקישורם בברכות הללו, כי כל דברי בלעם היו להזכיר את בלק שיכשילם ואינו צריך לקללה גדולה מזו, והקב"ה ציוהו שלא ידבר רע על ישראל, אבל בערמתו של בלעם היה אומרו לא זעם ה', כאילו נתן טעם לדבריו, ואמר תדע למה זעם ה' בשביל שלבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, כלומר אינם מתערבין עם הגוים להתחתן בהם, כלומר אם היו מתערבים היה זועם עליהם, וזה הבין בלק תיכף דבריו והפקיר בנות מואב, וזהו שנאמר (להלן לא, טז) הן הנה היו וגו' למסור מעל בדבר בלעם, לא אמר בעצת בלעם, כי בדברו הבין בלק, וגם פה כשאמר לו איעצך, סתם הדברים מפני יראתו, אבל רמז לו אל הדבר שאמר לו קודם לכן, ועל זה אמר לו לכה איעצך אשר יעשה העם הזה יעשה אותו באחרית הימים ובעת תגרשנו מן הארץ, כאשר היה:

ועתה אתה המשכיל תבין ענין הכתובים שאמר בלעם בכל הפרשה הזאת, שלא יתכן הבנת עניינם רק אחרי העיון במה שיפול ההתעוררות:

ספק ראשון, מה שאמר בלעם מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם, שלא מצאנו שהיה בלעם רק מארם נהרים פתורה, ולא מצאנו שארם נקרא הררי קדם, ועוד אפילו שנניח היות ארם נקרא הררי קדם, עוד יש לשאול שהיה לו לומר מן ארם מהררי קדם ינחני בלק, ועוד מה צורך להזכיר שארם נקרא ג"כ הררי קדם, כיון שאין המכוון פה רק להודיע מאין שלחו והביאו:

ספק שני, שתחילה אמר כי מראש צורים אראנו, ואחר כך אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, וקודם לא אמר רק אראנו ואשורנו:

ספק שלישי, אומרו ולא עתה, כנראה שהיתה המחשבה שיהיה עתה הראיה ההיא: ספק רביעי, מה ענין זה שהיה מבקש בלק לקלל ישראל בקצה אחד ולא בקצה אחר, וכבר אמרנו שחשב בלק שהיה שם דגל אנשים רשעים ואין הדבר מתיישב, שאם היו רשעים בלעדי קללת בלעם היה הקב"ה מקללם:

ספק חמישי, כי כבר מבואר הענין שהיו יודעים מואב שאין ישראל באים לקחת ארצם ולא להלחם עמהם, דאם לא כן היאך יפקירו בנותיהם לעם הבאים לקחת ארצם, וכבר היו מצווים לבלתי התגר עמהם, ואם היו באים להלחם מרחוק יריחו מלחמה, וא"כ מה ראה בלק לעשות כן:

ספק ששי, אומרו עצום הוא ממני, אחר שכבר אמר כסה את עין הארץ: אמנם יתכן לומר שבלק באצטגנינותו וקסמיו וניחושיו ראה שעתיד לצאת משבט יהודה דוד שילחם עם מואב וימיתם, כמו שנאמר (שמואל ב ח, ב) וימדדם בחבל וגו', ולכך היתה כוונתו להחרים העם הזה, ואפילו שהם אינם נלחמים עמו, הוא היה רוצה להלחם עמם, והנה ראה מה שעשו לאמורי ונתיירא להלחם עמהם, וכאשר ראה כן נתייעץ, כמו שנאמר במיכה (מיכה ו, ה) מה יעץ בלק וגו', והיתה עצתו עמוקה לאמר, אולי תועיל קללות בלעם להילחם ולנצח כל העם כמו שנאמר אולי אוכל נכה בו, ואם לא יועיל כדי לכלות כל העם, אולי תפול על האיש העתיד לכלות מואב שכבר ראה שהוא משבט יהודה, וגם ראה שיהיה מזרע מואב, דהיינו רות המואביה, ואפשר לומר שזה אומרו כי עצום הוא ממני, רצה לומר ממואב עצמו עתיד לצאת מי שיחריב את מואב: ולהיות שהיתה כוונתו כולה על שבט יהודה, לכן אמר בלעם מן ארם ינחני בלק, רצה לומר כפשוטו שקרא אותו מארם נהרים כי שם ביתו, ואח"כ אמר מהררי קדם לכה ארה לי, רצה לומר שהיה רצונו של בלק שיקלל לצד הררי קדם, ששבט יהודה היה דגלו במזרח קדם, כמו שנאמר פרשת במדבר (במדבר ב, ג) והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה. ואמר מראש צורים אראנו על דוד, כמו שנאמר (תהלים יח, מד) תשימני לראש גוים:

וכאשר בלעם היה נותן עצה ברמז לבלק שיפקיר להם הנשים, וכבר בלק היה רואה באצטגנינותו שממואב עתיד לצאת דוד, היתה א"כ העצה היפך הכוונה, לכן אמר בלעם אראנו ולא עתה, כלומר אפילו שעתה יזנו עם בנות מואב לא יצא דוד מהם, וחזר עוד ואמר אשורנו ולא קרוב, והשלים הביאור ואמר דרך כוכב מיעקב וקם שבט, שרצה לומר על דרך שנאמר (בראשית מט, י) לא יסור שבט מיהודה, ועל האצטגנינות של בלק אמר דדך כוכב מיעקב, ולכן היטיב לומר לכה איעצך, כי בלק אחר שראה באצטגנינותו שמבנות מואב עתיד לצאת דוד, לא היה רוצה לקבל עצתו של בלעם להזנות מואב, לכך חזר בלעם ואמר לו לכה איעצך, כלומר קבל עצתי כדי שתהיה הרעה באחרית הימים ולא תהיה עתה:

והנה קשר הדברים היה על נכון בברכה ראשונה שאמר מה אזעום לא זעם ה' כי מראש צורים אראנו, שמילת כי, פה נתינת טעם אל מה שלא זעם כפי מה שהשלים, ואמר הן עם לבדד ישכון ואינם מתערבים והם מיוחדים לו למה יזעום עליהם, ומכאן הבין בלק להכשילם, ובלעם ג"כ כדי שיבין בלק אמר משלו כן, ובוחן כליות כתב בתורה שהעידה שהיה למסור מעל בדבר בלעם, ועל כן הרגוהו בחרב, ששם במלחמת מדין נאמר (במדבר לא, ח) שהרגו חמשה מלכיהם על חלליהם ואת בלעם בחרב, שפירושו הוא שהמלכים נהרגו במלחמה אבל בלעם הרגוהו אחר המלחמה בדין ולכן אמר בחרב, ועוד אחר שאמר שאינם מתערבים בגוים אמר שעם כל זה מי מנה עפר יעקב וגו', ואמר עוד ואם תאמר שזה הריבוי מי יודע אם הוא סימן טוב להם שהרי מצינו כמה אומות מצליחות ואחריתם לאיבוד, כמו שנאמר (תהלים צב, ח) בפרוח רשעים כמו עשב להשמדם עדי עד, וזה ג"כ אינו, וזה אומרו תמות נפשי מות ישרים, רצה לומר אמות מות ישרים נקי מעוון, הלואי ויהיה אחריתי כמוהו, א"כ אין ריבויים על דרך בפרוח רשעים, אבל הם נוחלים שני עולמות:

עוד יתכן לומר במה שאמר ותהי אחריתי כמוהו, והוא נסמך על מאמרם ז"ל שאמרו (ראש השנה יז, א) שהרשעים נעשים אבק תחת כפות רגלי הצדיקים, שזה אמר בלעם מי מנה עפר יעקב, רצה לומר מי ימנה כאשר יקיצו שוכני עפר של זרע יעקב, תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו, כאומר והלואי תהיה אחריתי להיותו אבק רגליהם, ויהי אומרו כמוהו שב אל העפר:

אחר כך בברכה שנייה, אחרי שאמר לו בלק על פי ניחושיו או קסמיו שעשה, שמאותו הצד הנראה משדה צופים ודאי יתרצה ה' שיקללם, והנה השם יתברך חזר לומר לו שיברך ושלא יקלל, וכבר אמר לו לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ושהוא רוצה בברכתם, ואפילו באותו הצד הנראה משדה צופים שאמרת לא הביט הקב"ה און ביעקב ולא ראה עמל בישראל בשום צד מהם, ובכל הצדדים ה' אלהיו עמו ולא הסיר השגחתו ואהבתו מהם, וכן הם ביחוד קשר אחד כאילו היה להם מלך, שכן היה סדרם בתקיעת החצוצרות למסע המחנות, כעם שיש לכולם מלך אחד שכולם נשמעים אליו, ועל פי דברו חונים ועל פי דברו נוסעים, וזה אמר נגד בלק שהוא אמנם אמר הנה עם יצא ממצרים, כלומר עם בערבוביא בלתי מלך, על זה השיב שאינו כן אבל שהאלהים הוא מלכם ילך לפניהם, ושזה יבחן מסדר תרועתם בנסיעתם ובחנייתם שיש ביניהם תרועת מלך: וכאשר רצה להביא ראיה שהניחושים לא יועילו נגדם, אמר אל מוציאם ממצרים, שכולה מלאה ניחושים וכישופים, ולא הועילו כלל אבל הוציאם, ונתן טעם לפי שאין נחש ביעקב ולא קסם בישראל, וזו תשובה לדברי בלק שעשה ניחוש שמאותו הצד ודאי יקללם, ועתה אמר שכל מה שעשה הקב"ה להורידם למצרים ולהוציאם משם, הוא כדי לפרסם שמו ויכולתו יתברך, ושהניחושים והקסמים כאין נגדו, וזה אומרו כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, כאילו יאמר שאין לך פעולה גדולה מזאת, להוציא עם מעבדות שיתנשא כארי על כל האומות:

ובברכה השלישית כבר נתבארו הדברים מאד, שבראשונה שלקח אותו במות בעל על פי הניחוש והקסם בחר באותו המקום, ובשניה שלקח אותו שדה צופים ג"כ על פי הניחוש והקסם בחר באותו המקום, וכאן בשלישי ג"כ שלקח אותו ראש הפעור על פי הניחוש והקסם בחר לקחתו שם, ולכן אמר שבכל פעם ופעם היה מטה פניו ומביט על ישראל שם באותו הצד שמצאו על פי הניחושים שיוכל לקללם, אבל עתה בשלישית לא חשש עוד להביט באותו הצד שהיה ניחושו של בלק שכבר נתאמת אצלו שהקב"ה רצה בברכתם, וזה אומרו ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישם אל המדבר פניו, כאילו יאמר שלא הלך לקראת נחשים כמו עד עתה שהיה פונה פניו אל הצד שמצאו על פי הנחוש שהוא טוב לקלל אבל שם פניו אל המדבר בכללותו מבלתי פנותו אל שום צד: וכבר נשא משלו בשבח, כמו שהתחיל לספר שכל טובתם היה מפני שאינם מתערבים, לרמוז שאם יכשילם להתערב שאז יפלו ממעלתם, וזה אומרו מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכולם נטיעי ה', והשלים באומרו יזל מים מדליו כלומר שאינם מתערבים באחרים אבל מדליו בעצמו, ושלכך תנשא מלכותו:

עוד יתכן שרמז בלעם בזה שאמר על ישראל שהם ישתו מים מן המקור האמיתי באלהיות, אבל על ידי עזר בחכמות הטבעיות והלמודיות, שמהם למד אברהם והכזיב האמונות שהיו בזמנו, כי ודאי כל מה שיש מופת על סותרו אין להאמין, ולכך אמר יזל מים מדליו וזרעו במים רבים:

וכבר בחלק א' מחיבורי זה פרק י"ח הרחבתי לבאר ענין זה עיין שם, כי בכל הכתובים שנאמר מים רבים אמרנו שנרמז כן, כי בזה יוסרו הרבה מבוכות בפשוטי הכתובים, כאשר תדע שהחכמה האלהית יכנוה בשם נהרות או מים חיים, והטבעיות ולמודיות בשם מים רבים, ובחלק א' פרק י"ח הבאתי מה שאמר דוד (תהלים קז, כג) עושי מלאכה במים רבים, ואמרתי שהכוונה לומר שהם באים בים החכמה האלהית אשר עליה נאמר (איוב יא, ט) ורחבה מני ים, והם נעזרים בהגיוניות שהיא מלאכה בלמודיות ובטבעיות, ועם כל זה יאמינו על פי הנבואה כל מה שאין מופת על סותרו, לכן אמר (תהלים קז, כד) המה ראו מעשי ה':

עוד אמר דוד ג"כ והבינהו בסימן כ"ט (ג) הרעים ה' על מים רבים, שלפי החכמות הטבעיות וחקירותיהם בקצת הם טובות לעזר אל האלהיות, שכן אברהם ע"י החקירה בטבעיות מצא האלהיות, כמו שאמרו רז"ל (בר"ר לט, א) משל למה הדבר דומה למי שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת אמר אפשר בירה זו בלא אדון, כמו שתמצא ביאור מאמר זה בתחילת חלק שני מחיבורנו זה, שהיתה כוונתה מבוארת לומר שאברהם ע"י חקירות מצא ענין האלהיות, עם כל זה מי שישתקע בחכמות ההם עד שלא ירצה להאמין בדבר שאין מופת על סותרו הנה יקצץ בנטיעות, באופן שהחכמות הטבעיות טובות במקצת וההשתקעות בהם רע, לכן אמר (תהלים כט, ג) קול ה' על המים, שהיא החכמה האלהית, אבל הרעים ה' על מים רבים, כאשר תבוא בחקירת השי"ת הרעים על החכמות ההם, ועל כן ראוי להרחיקם שהם לא יאמינו דבר אם אין עליו מופת לחייבו אפילו שאין מופת לסתור, וכאשר בא הסיפור מיחזקאל במראה ההיא שאמר עליה היותה דמות כבוד ה', אמר ג"כ היות קול כנפי החיות כקול מים רבים (א' כד-כח), והבינהו. והבן עוד סוף המזמור הזה שאמר דוד (תהלים כט, י) ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם, באומרו שבענין המבול נתפרסם מלכותו שהשחיתם על החמס שביניהם, וזהו סמיכות במה שהסמיך ואמר (שם יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, כי דור המבול איש את רעהו חיים בלעו, אבל הקב"ה נתן תורה לישראל שעל ידה יהיה שלום ביניהם:

עוד אמר דוד (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, כי מה ענין החסיד אצל המים רבים, אבל הדברים מבוארים כפי מה שאמרנו שמים רבים הוא כינוי אל החכמות החיצוניות, ואמר שאין ראוי שתהיה תפילת החסיד רק שלא יכשל ח"ו באמונה רעה, כאילו יאמר שהחסיד לא יתפלל אל ההצלחות המדומות מן הממון וכדומה, רק עיקר תפלתו תהיה שלא יכשל באמונות: ואבאר לך המזמור הזה, על דרך שנהגו רז"ל לומר (ביצה טו, א ועוד) כיון דאתא לידן נימא ביה מלתא, והוא שהתחיל דוד באומרו (תהלים לב, א-ו) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה. כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום. כי יומם ולילה תכבד עלי ידך נהפך לשדי בחרבוני קיץ סלה. חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי. אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו: כי אמנם רואה אתה המשכיל בעיניך מבוכת הכתובים הללו והעדר סידורם וקושי הבנתם. אמנם לדעתי היתה כוונת דוד אז בהיותו מסדר המזמור הזה לומר, כי העוון אשר לא יהיה בו מן המרי או חילול ה' תיקל המחילה מאתו יתברך, ואומרנו שאין בו מרי, רצוננו לומר שלא נכנס בו רוח אפיקורסות, כמו שאמרו רז"ל (בסוטה ג, א איתא רוח שטות, ועיין בדרשות הר"ן דרוש החמישי שמפרשו לענין אפיקורסות) שהעובר עבירה נכנס בו רוח אפיקורסות, ועל זאת הכוונה אמרו (יומא כט, א) הרהורי עבירה קשים מעבירה, וא"כ אם תקפו לאדם יצרו לח טוא מבלתי שיכנס בו רוח אפיקורסות ומבלתי שיהיה בו חילול ה' תיקל הסליחה, ועל זו הכוונה אמר דוד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה שנמחל לו העוון ולא נתחלל שם שמים על ידו, וביאר הדברים מאד ואמר אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון, רצה לומר שלא יחשוב הקב"ה אותו עוון לו לעצמו יתברך, שיחשבהו חילול ה', והתנה תנאי שני שלא נכנס בו רוח אפיקורסות, וזה אומרו ואין ברוחו רמיה:

וכמרגיש סתירה בדבריו שהוא אמר אשרי כסוי חטאה, והנה הוא בעצמו גילה חטאו, וכתב בזמירותיו את חטאו עם בת שבע (תהלים נא, ב), ליישב סתירת דבריו אמר להתנצלות שהיה מוכרח לגלות חטאו, ואמר כי בהיותו מבקש מאתו יתברך סליחה על העוון ההוא, לא היה אפשר לו להחריש ולכסות הפשע, הנה היה מוכרח לשאוג שאגה וצעקה לבד מבלתי חיתוך דברים, כי על כן יאמר שאגה בבעל חי בלתי מדברים, ועל כן אמר כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום, כאומר אם הייתי מחריש מן העוון היו בלים עצמי בשאגה, ונתן טעם לדבריו שהיה מוכרח לגלות החטא או לשאוג מפני שתכבד ידו עליו מצד החטא, ויגבר עליו היובש המסבב הדאגה, ועליה אמר בחרבוני קיץ סלה:

והשלים הביאור לומר שעל כן הוכרח לגלות עוונו, וזה אומרו חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי, וכאומר הנה החטא הזה של בת שבע לא היה בו חילול ה' כי נעשה בסתר, כמו שאמר לו הנביא (שמואל ב יב, יב) אתה עשית בסתר, וגם לא היה בו ח"ו אפיקורסות, ועם כל זה מפני יראתו הוכרח לגלות, ולא היה צורך לגלות לפי שכבר הקב"ה מחל לו, וכמתחרט על שגילה חטאו אמר כסוי חטאה, כאומר הלואי לא הייתי מגלה כיון שכבר הקב"ה מחל, והוא אומרו אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת וגו':

ואחר שהשלים לומר כוונתו כאשר אמרנו לענינו ראשון שהחטא שאין בו הרהורים ולא רוח אפיקורסות תיקל הסליחה, וזה אומרו על זאת יתפלל, כלומר מפני זה שעיקר העוון הם ההרהורים לאפיקורסות, אין ראוי לחסיד שיתפלל רק לשטף מים רבים שהוא כינוי אל האפיקורסות שאליו לא יגיעו, כי שאר החטאות תיקל סליחתם: וכן אמר (תהלים צג, ג-ה) ישאו נהרות דכים מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'. עדותיך נאמנו מאד וגו', שהיתה אמנם כוונתו לומר שהנהרות שהם כינוי לאלהיות ישאו דכים, מפני קול הפילוסופים שמכחישים ההשגה ואומרים אדיר במרום, כלומר אינו משגיח כלל בשפלים, אבל עדותיו של הקב"ה בתורה נאמנו שהוא משגיח, ואמר לביתך נאוה קדש, שהוא בית המקדש, על דרך שנאמר (מלכים א ט, ג) והיו עיני השם:

עוד אמר בהדיא סי' י"ח (יז) ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים, שגם שם מבוארים הדברים היות פירוש המים ההם על דרך זה שהיה מתפלל שימשהו מהם: עוד אמר סימן על זה דברים נאים מאד, קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ (יט), שהדבר מבואר היותו מדבר על פרסום האלהות, באומרו האירו ברקים תבל, ויהיה נכון מאד עם מה שכתב הרמב"ם ספר המורה נבוכים (ח"א בפתיחה) שהמשיל ואמר שהעיון באלהיות הוא כמי שהבריק עליו ברק אחר ברק עד ששב להאיר כיום, א"כ זה אמר האירו ברקיו תבל, ואחר זה אמר (שם כ) בים דרכך, רצה לומר בים חכמת האלהות שעליה נאמר (איוב יא, ט) רחבה מני ים, ואמר עוד ושבילך במים רבים, שהוא משל נאה אל מה שאמרנו, שהטבעיות הם עזר למצוא שבילי האלהיות, וביאר ביאור רב שבחכמות ההם לא יוודע ענין האלהות ומדותיו בהשגחה וביכולת יתברך, ועל כן אמר ועקבותיך לא נודעו, ובענין זה אמר חבקוק (ג, טו) דרכת בים סוסיך חומר מים רבים, ונשוב לדברי דוד שהשלים המאמר קשור מאד, שלא יתכן לדעת מדותיו יתברך ע"י הטבעיות, רק החיה אותנו בתורה ע"י משה ואהרן, והוא אומרו (שם כא) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן:

עוד אמר דוד על ענין זה (תהלים קמד, ז) פצני והצילני ממים רבים מיד בני נכר, וביאר בהדיא שאין הכוונה שיצילהו מבני נכר האויבים, אבל מן הפילוסופים באמונתם הרעה, שכן השלים (שם ח) אשר פיהם דבר שוא, ושלמה אמר כאשר גם הוא דבר באלהות (שיר השירים ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. וכן יחזקאל אמר לו השם יתברך על האמונות הרעות שהיו אז בישראל (יז, ב) חוד חידה ומשול משל, והשלים באומרו (שם ח-ט) אל מים רבים היא שתולה וגו', הלא את שרשיה ינתק, שהם שרשיהם של הפילוסופים. עוד אמר ישעיה (יז, יב-יג) כשאון מים כבירים ישאון לאומים כשאון מים רבים, והשלים מאמרו (שם יד) לעת ערב והנה בלהה, הנה נתבאר לך שהחכמות חיצוניות קראום מים רבים:

ונשוב לענין בלעם בברכה שלישית שאמר בה כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים, יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו, כי נראים דברי משלו זה נבוכים, שקודם המשילם לנחלים ואח"כ לגנות על הנהרים [הנהרות] ואח"כ כאהלים ואח"כ כארזים עלי מים, אבל ידמה שנתנבא על כל מה שיקרה לישראל עד ביאת משיחנו, שמתחילתם היו נעים ונדים עד שבאו אל המנוחה בבנין בית ראשון ושני, ואח"כ נתגדלה התורה במשנה ובחתימת הש"ס, והנה על הזמן שהיו נעים ונדים אמר כנחלים נטיו שהנחל נוטה לכאן ולכאן, ואחר שבאו אל המנוחה בבנין בית המקדש אמר כגנות עלי נהר, שאמר כגנות על השני בתים, ועל דורות המשנה והש"ס אמר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים, שהגדילו התורה והוציאו דבר מתוך דבר, כמי שאומר דולה מים מבורות עמוקים כן אמר יזל מים מדליו, ואמר וזרעו במים רבים על החכמות החיצונית, כאילו יאמר שישראל יזל מים מדליו, רצה לומר כמו שאמר משה (דברים לב, ב) תזל כטל אמרתי, והם יזלו מים מן הדלי שלהם שהיא התורה, וזרעו במים רבים, שאברהם שהיה התחלת האומה הזאת היתה השגתו במים רבים, ולפי שהזרע הוא התחלה לפירות מפני זה המשיל את אברהם לענין הזרע: ואומרו ירום מאגג, פירש"י מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק, והרמב"ן כתב שיתכן שהיה כל מלך בעמלק נקרא אגג כי רחוק הוא שיקרא הנביא שם הרשע בטרם נוצר מבטן ע"כ. ולדעתי כל שר גדול היה נקרא אגג, שכן במלכות תוגרמ"ה עד היום קוראים לשר גדול מאד אג"א, ואין הכוונה בעמלק, שאם הוא בעמלק כבר אח"כ אמר בלעם וירא את עמלק וישא משלו, שנראה שעד כאן לא דבר בעמלק, ולכן אמר וירום מאגג מלכו, רצה לומר שיהיה גדול מאגג, ואומרו ותנשא מלכותו, נתנבא על ביאת משיחנו, שנאמר (בירמיה) (יחזקאל לד, כד) ואני ה' אהיה להם לאלהים ועבדי דוד נשיא בתוכם אני ה' דברתי, באופן שכל נבואת בלעם היתה על דוד: ובשגם תבחר לומר שאגג הוא שם עצם למלך עמלק, עם כל זה יתכן שיאמר על דוד, כי מסיבת אגג שהחיה שאול הגיע המלכות לדוד, כמו שנאמר כשהחיה את אגג (שמואל א טו, כח) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך, והכוונה באומרו מאגג רצה לומר מסיבת אגג:

ואחר זה אמר אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, שבראשונה מה שאמר כתועפות ראם לו שב אל הקב"ה, שאם היה שב אליהם היה לו לומר כתועפות ראם להם כיון שהתחיל בלשון רבים ואמר מוציאם, אבל כאן אמר מוציאו בלשון יחיד, לכן אומרו כתועפות ראם לו שב אל העם, עד השלים דבריו כרע שכב כולו בלשון יחיד על העם, ואמר מי יקימנו, נגד בלק שהיה רצונו לגרשם ממולו אמר כרע שכב מי יקימנו: ומה שהפך בלעם ואמר תחילה מברכיך ברוך הפך ממה שאמר יצחק, הוא הטעם לפי שהקב"ה אמר לאברהם (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך ומקללך ארור, בא יצחק אחר שניתנה לו ברכת אברהם ואמר ליעקב כי אורריו ארור מבלעדי ברכתו, ובהיות כי צריך תחילה להסיר הרעה ואחר לבקש הטובה, כמו שנאמר (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב, לכך אמר לו תחילה שאורריו ארור כבר מפי ה', וא"כ לא חלה קללתו כלל, ואח"כ אמר שמברכיו ברוך, אבל בלעם שהיה אומר מפיו של הקב"ה כמו שנאמר שומע אמרי אל, לכך אמר כמו שאמר הברכה לאברהם שאמר תחילה ואברכה מברכיך, כי כן יאות שיאמר הקב"ה שקודם שיזכה לברכה אין מקלליו ארורים, אבל אחר שכבר זכה ונכנס תחת כנפי שכינה ונתברך אח"כ מקללך ארור, וזהו קשר הדברים עם מה שאמר אח"כ נאם שומע אמרי אל, שפירושו שלפי שאמר הקב"ה כך אמר הוא ג"כ להיותו שומע אמרי אל:

ואפשר עוד שבלעם לפי שהיה בדעתו לקלל ואח"כ רצה לברך את עצמו, קודם לכך אמר מברכיך ברוך, כדי שיובן מה שיאמר אח"כ ואורריך ארור שתהיה הכוונה מעתה והלאה אחרי הברכה שברכם:

והנה הודיע את בלק העתיד, ואמר לו על ענין דוד, ולפי שנאמר לא יסור שבט מיהודה קרא את דוד שבט, והנה יפלא שהיה לו לומר וקם שבט בישראל כמו שנאמר (דברים לד, י) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ולא אמר מישראל, אבל הענין הוא שרמז באומרו על דוד כמו שאמרנו שהוא מזרע רות המואביה, ולכן אמר וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב, שאומרו מישראל, רצה לומר מקצתו ממואב ומקצתו מישראל: ובאומרו וקרקר כל בני שת, רש"י ז"ל כתב שפירושו כל האומות, וא"כ הוא לא ידעתי למה חזר והזכיר עמלק והקיני, ועוד למה לא יאמר כל בני אדם, והרב אברהם אבן עזרא כתב בשם יצחקי שהדברים שבים אל עמון ומואב, והוא כפול, ומילת שת נגזרת מחשופי שת (ישעיהו כ, ד), וירמוז אל בנות לוט, והראב"ע טען על זה ואמר שאין זה נכון כי השת הוא האחור שהוא נגזר מן השתות יהרסון (תהלים יא, ג), וא"כ מה ירמוז זה לבנות לוט. ולדעתי הדברים מבוארים שמילת שת פה נגזרת מחשופי שת, ואין הרמז לבנות לוט כמו שכתב יצחקי, אבל קרא לעמון ומואב בני שת, רצה לומר בני עבודת השתות שלהם, שעושים בושת שפוערים עצמם אל פעור, וסרה טענת הראב"ע:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה