מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק לב
הספיקות אשר ההתעוררות מחוייב בהם רבו מאד:
ספק ראשון, מה שנאמר לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא, ואח"כ אמר אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם, וזה הספק שנתעוררו בו המפרשים אשר הזכרנו: ספק שני, אומרו כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי את העם, וכבר אמר לו קודם אל נא תמנע מהלוך אלי, והיה מספיק שיאמר אל נא תמנע מהלוך אלי לקוב את העם הזה כמו שנאמר לקוב אויבי לקחתיך, ואחר כך יאמר כי כבד אכבדך:
ספק שלישי, מה שהשיב בלעם אם יתן לי בלק וגו', ואח"כ אמר ועתה שבו נא בזה, והיה לו לומר שבו בזה, ואח"כ להשיב להם, כמו שעשה לראשונים שלא השיב להם רק לינו פה הלילה, ואח"כ השיב לא אוכל לעבור, וכבר לא אמרו לו לעבור את פי ה', עד שהוצרך לומר לא אוכל לעבור, וידוע כי הם חשבו שמעצמו נמנע מללכת לפחיתות השרים הראשונים:
ספק רביעי, למה חשב בלעם שהקב"ה יתן לו רשות ומה ראה על ככה, וכי לא ידע שלא בז אדם הוא, והוא בעצמו אמר לא בן אדם ויתנחם, ואין ספק שכבר שמע כל אשר עשה אלהים לישראל. ועוד למה אמר בלק בפעם השנית ששלח כל אשר תאמר אלי אעשה ולא בראשונה. ועוד אם אומרו כל אשר תאמר אלי אעשה הכוונה כמו שכתב הרמב"ן שיתן לו הון ועושר, למה לא שלח לו כן בראשונה. ועוד שהיה לו לומר כל אשר תאמר אתן לך ולא יאמר אעשה לך, ועוד שכבר אמרו לו כי כבד אכבדך, שהכוונה לתת לו מתנות, ואין לומר שאומרו כבד אכבדך רוצה לומר כבוד לבד ושאין בכלל זה שיתן לו [מתנות], שא"כ הוא היאך נאמר אח"כ אמרתי כבד אכבדך, והיה לו לומר אמרתי את כל אשר תאמר אלי אעשה:
ספק חמישי, אומרו וילך עם שרי מואב, ואח"כ אומר והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו, [ואנה] נשארו השרים:
ספק ששי, אחרי שאמר לו לך אתם, למה יחרה אפו עליו:
ספק שביעי, מה שאמר המלאך לו אחרי כל הדברים לך עם האנשים, והלא כבר היה הולך עמהם, כמו שנאמר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב:
ספק שמיני, אומרו שנית וילך בלעם עם שרי בלק, שכבר היה עמהם: ספק תשיעי, למה לא נתגלה המלאך עד שלש רגלים:
ספק עשירי, אומרו גם אותך הרגתי, מה ירבה הגם הזה:
וטרם בואנו אל ביאור הספיקות האלה נזכיר מה שכתב הרב המורה נבוכים בענין זה חלק ב' פרק מ"א ומ"ב, בפרק מ"א כתב וזה לשונו איני צריך לבאר החלום מה הוא, אבל המראה והוא אומרו (במדבר יב, ו) במראה אליו אתודע, והוא אשר תקרא מראה הנבואה ותקרא ג"כ יד ה' ותקרא מחזה, הוא ענין איום מחריד יחובר לנביא בעת היקיצה, כמו שהתבאר בדניאל באומרו (י' ח) ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, ואמר (שם ט) ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה, ואמנם דיבר המלאך והעמידו לו כל זה במראה הנבואה, ובכמו זה הענין יתבטלו החושים ג"כ מפעולותיו, ויבוא השפע ההוא לכח הדברי וישפע ממנו על הכח המדמה וישלם ויעשה פעולתו, עכ"ל הרמב"ם ז"ל, ודוק ותמצא בדבריו דבר צריך מאד אל הענין אשר אנחנו בו וזכרהו, שכתוב חלק ב' פרק מ"ו וזה לשונו הכל הוא במראה הנבואה לא שהם פועלים נמצאים הנראים, עכ"ל:
אמנם לא הוצרך הרמב"ם ז"ל לתת טעם למה תהיה הנבואה או המראה ע"י האיום וביטול החושים ההוא לרוב פשיטותו אצלו, עם היות שהטעם שאמר לך גם הוא מובן מבין ריסי דבריו, והוא הטעם כי להיות האיש מתמיד במורגלות אליו לא יירא ולא ירתת מהם, וכאשר יגיע אליו דבר בלתי מורגל אצלו תמשך אליו פחד ורעדה עצומה עד שקצתם ימותו וקצתם ישתגעו מזה, ואמנם רצה הקב"ה להשפיע הנבואה אל בני האדם ולשלוח להם שליח שיריץ דבריו אליהם, כמו ששאלו באומרם (שמות כ, טז) אל ידבר עמנו אלהים, וראתה החכמה האלהית היות באדם החושים, וגם היות השכל בו, אשר מן החושים ומן השכל יולד לו כח משכיל להבדיל בין המורגל אצלו ובלתי מורגל אצלו, ויבדיל בין האפשר והרחוק, והנה שידבר עמו ה' או מלאך הוא מהבלתי מורגלות, כמו שאמרו דור דעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, הנה החכמה האלהית קודם שרות על הנביא מראה בנבואה, שלח עליו אותו האיום והרתת שיבטל אותו הכח הנולד מן החושים והשכל אשר בו יבדיל מן המורגל והבלתי מורגל, ואז לא ירחיק דבר המלאך אליו או השם יתברך בעצמו, ולא ירחיק היות שם איפה בין השמים והארץ וכדומה לזה, ולפי זה אמרו ז"ל (ברכות נז, ב) שהחלום חלק מן הנבואה, שגם האדם בשינה בחלום יתבטל ממנו זה הכח, עד שאינו מרחיק היותו מעופף בשמים כשאר עופות, ולא יהיה פלא בעיניו, והוא הטעם מפני שע"י תרדמת החושים יתבטל הכח המבדיל ההוא, ולא יפחד מהבלתי מורגל אצלו, אבל יחשבהו מורגל, ולפיכך ישלח השם יתברך לנביא טרם בוא עליו הנבואה אותו האיום כדי לבטל הכח הזה, והחושים והשכל יעמדו וישקטו מפעולתם, וישמע דברי ה' או המלאך, ויבין דבר מתוך דבר, ולא יפחד ולא יבוא למות, כי לא ירחיק ולא יהיה פלא בעיניו כל אשר יראה, והנביאים אשר באו אחרי משה ג"כ היה להם ביטול הכח הזה:
אמנם אקדים לך והבין זה, שאין ראוי לנו להאמין שיש בתורת משה בכל מה שהוזכר בה דבר שלא היה בפועל כמו שנכתב, וזהו ההבדל שבין הנבואות שהוזכרו בתורה ובין הנבואות שהוזכרו בנביאים, שלא נאמר בתורת אמת דבר שלא היה בפועל, אמנם בשאר נביאים יש מהם שהיו בפועל מה שראו ויש מהם שראה ונדמה להם דבר למשל שלא היה כלל בפועל, וזה שנאמר (הושע יב, יא) וביד הנביאים אדמה, כמו שהביא הרמב"ם מקצתם שם פרק מ"ו, שכב על צדך השמאלי (יחזקאל ד, ד), וחתור בקיר (יחזקאל ח, ז-ח), והדומה להם, ודוק ותשכח שלא הביא הרמב"ם ז"ל בפרק ההוא שום אחד ממראות הנבואה שהוזכרו בתורה, אבל במראות הנבואות שנאמרו בנביאים, וגם שם לא אמר שלא היו בפועל, רק בראותו הכרח בהם, כמו שנאמר (יחזקאל ה, א) והעברת על ראשך ועל זקנך, שזה היה מצוה במרי, שהיה כהן גדול וחייב שני לאווין על כל פאה, הרי לך בהדיא שלא אמר הרמב"ם ז"ל שלא היו בפועל רק באותם שהזכיר פרק מ"ו וכדומה להם, ואין ספק שגם שם כדי שיבינו הענין המדומה להם והנמשל ממנו, היה ג"כ מחוייב שיתבטל מהם אותו הכוח המבדיל בין המורגל והבלתי מורגל, שאם לא היה מתבטל, הנה בראותם דבר בלתי מורגל, אפשר היו מתים או לפחות מגודל פחדם ודאי היו מתבלבלים, עד שלא היה אפשר להם להבין המראה והדמיון והנמשל מהם, והבן גם זה: עוד אומר לך ההבדל במדריגות, לא במדריגות הנבואה בפרט שהביאו הרמב"ם שאינם לענין חיבורנו זה אשר יעדנו בו, אבל כוונתנו באומרו מדריגות הוא, בענין ביטול הכח הזה אשר אמרנו, ונאמר לך כי החלום יש ממנו כולו שוא, שעליהם נאמר (זכריה י, ב) החלומות שוא ידברו, שאינם מורים ענין, רק לפי האדם שיעלו אל המוח ממה שיאכל וישתה וממה שיתעסקו המחשבות בהקיץ באותו הזמן, ויש חלק שני והוא יורה על דבר אמיתי, כחלומו של שר המשקים והאופים ופרעה ונבוכדנאצר והדומה להם, וחלק שלישי והוא חלום נבואי אשר עליו נאמר (במדבר יב, ו) בחלום אדבר בו, אלו הם שלשה מדריגות:
והנה בכל המדריגות יתבטל ודאי אותו הכח המבדיל אשר זכרנו, אמנם במדרגה ראשונה, גם החושים השמע וכל שכן הראות וגם הטעם והריח ומישוש יתבטלו, עד שאם תגע אותו אם לא בנגיפה, וכל שכן אם תשים בצידו ריח רע שלא יריח, או תשים בפיו דבר מה שלא ירגיש, אם לא בריבוי לתנועת בית הבליעה, ולא ישמע אם לא בקול חזק מאד. אמנם החלק השני, והוא שיוגד לו על פי משל דבר עתיד או נסתר, בשגם אינו נבואי, יהיה יותר קל להקיצו מהמדרגה הראשונה, ובשביל זה ישאר החלום ההוא בזכרונו כפי מה שראהו, לפי שאין החושים כל כך בטלים כמו במדרגה ראשונה, עד שלפעמים ימצא חולם שדעתו מיושבת עליו, וחוש השמע שבו חזק, עד שמדברים לו האנשים ושואלים ממנו והוא משיב כענין, גם לפעמים קמים בפועל ממטתם והם ישנים, והולכים ומדליקים נר, ועושים מה שהיה מחשבתם לעשות, או ללכת לאיזה מקום הולכים והם ישנים, אמנם המדריגה שלישית שהוא החלום הנבואיי, הנה כל חושיהם חזקים זולתו הראות, ויהיה בו ביטול הכח ההוא המבדיל בין האפשר קרוב והרחוק אשר זכרנוהו, אבל מה שנקרא מראה הנבואה גם חוש הראות לא יתבטל כי הוא ביקיצה, וכל שכן חוש השמע ושאר החושים אין בו, רק אותו האיום והרתת המביא ביטול אל הכח המבדיל המורגל מן הבלתי מורגל ובין האפשר והרחוק, באופן שהחושים כולם לא יתפרדו כלל מן הדבר הנראה או הנשמע להם במראה הנבואה ההיא, והוא נחקק בכח הזוכר שלכם ומתעוררים כל חושיו בדבר ההוא להבין דבר מתוך דבר על בוריו, בין שתהיה אותה המראה שהוא רואה בפועל, כמו אותם שהוזכרו בתורה, ובין שיהיה מדומה כקצת מראות הנבואה שהוזכרו בשאר נביאים, לעולם יהיה הדבר חקוק בלבם, ויבינהו הבנה שכלית אמיתית בלי מבוכה כלל, אחר שנתבטל מהם הכח ההוא כמו שאמרנו: וכבר אמרנו שאינו מן המיועד בחיבורנו זה לומר שאר מדריגות הנבואה, זולת אלה שאנו צריכים להקדמתם, כדי שנבוא אל הבנת ענין בלעם שאנחנו בו, ויהיה השתדלותנו בהסרת התלונה שכתב הרמב"ן ז"ל פרשת וירא על הרמב"ם ז"ל במה שכתב ספר המורה נבוכין חלק ב' פרק מ"ב, וזה לשונו ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים והוא רבי חייא הגדול, בלשון התורה וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו', כי כאשר הקדים כלל והוא, שהשם נראה אליו, התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא, ואמר שתחילה ראה אנשים ורץ, ואמרו מאמר אליהם, ואמר זה אשר פירש זה הפירוש שמאמר אברהם ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך (בראשית יח, ג), שהוא גם כן סיפור מה שאמר במראה לאחד מהם ואמר לגדול שבהם, והבן הענין הזה עוד בסוד מן הסודות. וכן אמר עוד בענין יעקב אומרו (בראשית לה, כה) ויאבק איש עמו שהוא בצורות הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא מלאך, והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי וירא אליו ה' וגו', אח"כ התחיל לבאר איך היה זה, וכן ביעקב אמר (ברשאית לב, ב) ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואח"כ התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, ויוותר יעקב לבדו וגו' (שם כה), וזה הנאמר עליהם מלאכי אלהים מתחילה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות והדיבור כולו במראה הנבואה, וכן ענין בלעם כולו בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין דיבור מלאך ה' לו, עכ"ל הרמב"ם ז"ל, ועל אלו הדברים כתב הרמב"ן ז"ל פרשת וירא אליו, שאסור לשמעם כל שכן להאמין בהם, והאריך שם מאד, שאם היה במראה הנבואה למה היה יעקב צולע על ירכו, ואם היה במראה הנבואה א"כ לא לשה שרה וכו':
וכבר היה יכול הרמב"ן לטעון עליו מן הכתוב בעצמו, שהיאך נראה לו במראה ששרה צחקה בקרבה, והיאך ראה בלעם במראה שהאתון ראתה את המלאך, או שראתה דבר מפחיד עד שסיפר זה הכתוב. אמנם כבר ביארנו הענין מחלק ב' מחיבורנו זה פרק ט"ו עיין שם, וכבר אמרנו שהתועלת מאותו הרתת הוא שישאר זך השכל, ושלא יפחד מראותו דברים מבהילים, שאין ספק שהיה נמשך לו מות או שגעון, או לפחות יתבהל ולא יבין המראה, וכאן בבלעם נבאר אותו כפי מה שנבינהו: