מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק ל
פרשת בלק:
וירא בלק. כתב רש"י ז"ל וירא בלק את כל אשר עשה, אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם אנו על אחת כמה וכמה לפיכך ויגר מואב. הרב אליהו מזרחי האריך על זה לומר מי הכריח לומר כן לרש"י ז"ל, אבל לדעתי הדברים מבוארים שראה ויוכח רש"י ז"ל, כי למה התחיל הכתוב בבלק ואמר וירא בלק והשלים באומרו ויגר מואב, ולכך פירש רש"י ז"ל שאילו היתה ראיה זו שנאמר בבלק ראיית לב לבד כבר היה ראוי שיאמר ויגר בלק, אבל הראיה הזאת רצה לומר שאמר כן בפה, והעד על היות כן כוונת רש"י, הוא מה שאמר אמר אלו שני מלכים שהיינו בוטחים לשון רבים, להורות שכן אמר בפה, וזה אומרו לפיכך ויגר מואב כאילו יאמר לפיכך נאמר ויגר מואב ולא נאמר ויגר בלק:
כתב הרמב"ן ז"ל במה שנאמר כי רב הוא שהיה מואב קטן. ולא כתב ז"ל מה התועלת הנמשך בסיפור טעם היראה למה היתה, ומה לנו אם היתה היראה לרובם או לגבורתם. אבל לדעתי רצה הכתוב להודיע רשעתם של מואב, שאפילו שראו מה שנעשו להם נסים ונפלאות במצרים לא האמינו היות זה השגחה אלהית, ולפי שנאמר (שמות טו, יד) שמעו עמים ירגזון אילי מואב יאחזמו רעד, ואמר כי ביציאתם ממצרים מלכי מואב אחזתם רעדה לפחדם מאומה מושגחת מהאל יתברך, לכן אמר הכתוב וירא בלק ולא אמר מלך מואב, לומר שלא היה אז מלך בזמן קריעת ים סוף, שאם היה אומר וירא בלק מלך מואב הייתי אומר שגם ביציאתם ממצרים היה מלך, וא"כ הוא היאך נאמר אילי מואב יאחזמו רעד, מפני ראותם נפלאותיו יתברך, וכאן אומר שלא היתה היראה מפני היותם מושגחים רק להיותם רבים כמו שנאמר כי רב הוא, לכך נאמר ובלק מלך למואב בעת ההוא, לומר שלא היה מלך מואב בעת יציאתם ממצרים, והיה זה נתינת טעם על כי לא אחזתו רעד מחמת שמעו השגחת השם יתברך עליהם, אבל חשב את משה מכשף שהוציאו, כמו שדרשו ז"ל (במ"ר כ, ד) אין כוחו אלא בפיו, וכל זה ג"כ נתינת טעם אל ששלחם בעד בלעם, שאם היתה היראה מפני היותם מושגחים מהבורא יתברך, לא היה כל כך שוטה עד שיחשוב שקללת בלעם תועיל נגדו יתברך, וכאשר יתבאר עוד לפנים בסוף דבריו במה שאמר אני אמרתי כבד אכבדך. ועוד נבאר ענין זה לפנים באופן אחר: ואומרו ויקץ מואב, פירש רש"י קצו בחייהם, כמו שפירש במה שנאמר פרשת ואלה שמות (שמות א, יב) ויקוצו מפני בני ישראל. ולדעתי שם יצדק פירוש זה, לפי שהיו תושבים יושבים ביניהם, אבל כאן שהיו יושבים בערבות מואב חוץ לעירם כמו שנאמר והוא יושב ממולי, והם על אם הדרך ללכת לדרכם, לא שייך לומר שהם קצו בחייהם. אבל לדעתי יהיה פירושו, שהיה להם צרה גדולה מפניהם מפחדם מהם, כי יהיה לשון צורה, כמו נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקיענה אלינו (ישעיהו ז, ו), שפירושו לצור על ירושלים ולהילחם בה, ואמר קודם ויגר מואב, רצה לומר שנתיירא מלצאת למלחמה עליהם כיון שראה מה שעשו לאמורי שיצאו לקראתם, ואח"כ נאמר ויקץ מואב, שהיה צר להם שישראל לא ילחמו עמם, וכאשר ראו שישראל הרגו את סיחון ועוג שיצאו לקראתם, הם הסכימו להיותם תוך מבצריהם, אבל נתייראו מערי הפרזות אשר סביבותם, ועליהם אמרו עתה ילחכו את כל סביבותינו, וגם אמרו כן כאילו הם אינם יראים שהם במבצריהם היו בוטחים, וזה אומרם מאחרי שאנחנו אנשי המלחמה תוך המבצרים, הרי העם הזה ילחכו כלחוך השור את ירק השדה שאינו צריך טורח אבל לוחך כדרכו, ואמר ירק השדה שאין לו שומרים כך ילחכו ישראל כל סביבותינו, אם אין אנו מתייעצים להילחם עמהם, כמו שאמר אולי אוכל נכה בו:
וענין אומרו ארץ בני עמו, רש"י פירש על פי האגדה (במ"ר כ, ז) ארץ בני עמו של בלק. והרמב"ן פירש דרך פשט בני עמו של בלעם כי שם נולד ושם יחוסו, והטעם להזכיר כן מפני שהיה קוסם מן הארץ שכל עמה קוסמים, עכ"ל. ולא ידעתי מה טעם להזכיר שכל עמו קוסמים או אינם קוסמים:
אבל לדעתי יתבאר הטעם על אומרו כן, אחר שנדקדק בכתוב שאמר וישלח מלאכים, ואח"כ נאמר וילכו זקני מואב וזקני מדין ואח"כ וישבו שרי מואב, שקודם קראם זקנים ואח"כ שרים. אבל יתכן שבלק שלח המלאכים ההם דהיינו השרים שילכו פתורה שהיא ארץ בני עמו של בלק, שהיו שם רבים ממואב וממדין, ורצה שאותם ילכו עם המלאכים אל בלעם, ויהיה טעם הכתוב בני עמו לקרוא לו שבני עמו ילכו לקרוא לו, ואז קמו זקני מואב וזקני מדין שהיו בפתורה והלכו עם המלאכים והשרים של בלק ודיברו אליו דברי בלק, וזהו שנאמר ויאמר אליהם לינו פה הלילה וישבו שרי מואב, כי הזקנים הלכו לביתם שתושבים היו בפתורה, ולכן לא נזכר עוד שם זקנים רק שרים. ולא נצטרך לכל הדחק שנדחק רמב"ן ז"ל לומר שהיו מלכים או שופטים, ולומר שהלכו דרך מדין לפתורה ושנשארו שם זקני מדין, כי כל זה אנו צריכים לנבואה, שמדין היה בין מואב ופתורה, ושהזקנים של מדין נשארו, ולתת טעם למה נשארו: עוד יתכן שמה שנאמר וישבו שרי מואב, אמר כן לפי שזקני מדין היו בידם קסמים, ולכך שלח אותם לביתם, שנתיירא שלא ישרה עליו רוח נבואה מפני הקסמים: וטעם אוכל נכה בו, פירש רש"י אני ועמי. והרמב"ן פירש אני ומדין. ומהר"י עראמ"ה (בעל העקידה) פירש שהיה זה כאומר נכה בו אני ואתה, אני במלחמה ואתה בקללה, והוא נכון יותר, ואפשר לפירוש זה שהיה רוצה שגם לבלעם תהיה תפארתו המלחמה ההיא, והיה אומר כן להשחידו בדברים. ולכל הפירושים יפלא למה לא אמר אולי נוכל נכה בו, אבל הנכון אצלי הוא, שאומרו נכה, יובן שנכה זה את זה, כי לא עלה בדעתו לנצח עם רב כזה, והעד שכן הוא שלא אמר נכה אותו רק נכה בו, כאילו יאמר נלחם עמו יחד, שבלק כן אמר בהדיא, אולי אוכל להילחם בו וגרשתיו, דהיינו להכות זה את זה, ולא אמר אולי אוכל לכלותו או להשמידו: עוד טען מהר"י עראמ"ה ז"ל אומרו לשון הליכה, לכה קבה לי אותו, ואין זה טענה שכן נאמר (שופטים יא, ו) לכה והייתה לנו לקצין:
וטעם אומרו את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר, יפלא שהוה ליה למימר לענין הברכה את אשר תברך יבורך כמו שאמר יואר. אבל הענין הוא שמאחר ששלח לומר לו ארה לי את העם, א"כ היה מוכרח לברך את בלק, אחרי שיאמר שישראל יהיו מנוצחים מבלק, הרי זאת ברכה לבלק, ולכן אמר לו שמה שיברך אותו כבר הוא מבורך, כלומר איש מצליח, ואיני צריך רק שתקלל ישראל, כמו שנאמר לקוב אויבי לקחתיך: וטעם וקסמים בידם, פירש רש"י שלא יאמר אין כלי תשמישי בידי. וזה תימה שבלעם הקוסם לא יהיו עמו כלי תשמישיו, ועוד שלא ראינו שהיה לו שום כלי רק הפה, ועוד שכבר ראינו שהיה נזהר לבלתי עשות דבר רק על פי ה'. אבל קרוב הדבר שזקני מואב וזקני מדין כשהלכו לבלעם לומר לו דברי בלק חשבו שתיכף יקום ללכת, ולכן לקחו הפסילים שלהם שהיתה יראתם עמהם כדי ללוותו, כמנהג כאשר שר או מלך הולך הולכים משרתי עבודת אלילים בפסילי אלהיהם עמו ללוותו ולכבדו, או אפשר היו שם מינים הרבה של עבודת אלילים, זה קוסם וזה מעונן וזה מנחש, וכל מי שהיה כפוף תחת העבודה ההיא היה לו סימן עליו להיותו ניכר, כאשר עד היום בהרבה מקומות, ולהיות בלעם קוסם כמו שנקרא בלעם הקוסם, הלכו אליו הזקנים הכפופים לאותה האמונה, ולכך היו הקסמים בידם, להראות שמואב ומדין הם כפופים לקסמים שלו: