מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק כט
הנה במה שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד כי בא ישראל דרך האתרים. כבר פירשו שהאל"ף נוספת, והיה כאילו יאמר דרך התרים. ופירש רש"י ז"ל ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וזה על פי האגדה (ראש השנה ג, א). אבל בפשט הכתוב יפלא שהכנעני יאמין בזכות אהרן ובענני כבוד, וגם אם יאמין הלא משה שהוא שקול כנגד כולם חי. אבל מדרש אגדה הוא (במ"ר יט, כ) שדרשו כן מפני הסמיכות שהסמיך הכתוב ענין הכנעני למיתת אהרן. אמנם לפי הפשט יראה ששמע הכנעני שלא נתן אדום את ישראל עבור במסילה דרך המלך רק באו בדרכים עקלקלות שהמרגלים באים כמו שנאמר שבאו דרך האתרים, וזה יורה חסרון יכולת לישראל, וחסרון כבוד לעם רב ועצום כמוהו שיבואו דרך האתרים, ולכן מלאו לבו להלחם עמהם. ואפשר שהסמיך הכתוב ענין זה לענין מיתת אהרן להורות שמיתת הצדיק עושה רושם. והרמב"ן ז"ל כתב טעם למדרש אגדה ששמועת הכנעני היתה מיתת אהרן, ממה שנאמר פרשת מסעי, ששם נאמר (במדבר לג, מ) וישמע הכנעני מלך ערד ולא הזכיר המלחמה. ובאמת גם שם גילה הכתוב שהשמועה היתה ענין ביאתם דרך האתרים, שכן נאמר וישמע הכנעני וגו' בבוא ישראל, שכנראה שהשמועה היתה סיבת ביאתם, רק שקיצר הכתוב וסמך על מה שנתבארו הדברים פרשת חקת:
ועל מה שנאמר וישב ממנו שבי, פירש רש"י ז"ל על פי אגדה (ילקוט שמעוני כא, תשסד) אינה אלא שפחה. והרמב"ן כתב וזה לשונו אינה אלא שפחה אחת לשון רש"י מדברי רז"ל, נתעוררו החכמים בזה מפני דעתם שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם, כגון במלחמת עמלק הראשונה מפני שאמרו (שמות יז, ז) היש ה' בקרבנו ובשנייה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנו. אבל בכל מלחמת מצוה לא נפקד מהם איש כל ימי משה, ולפיכך פירשו הכתוב הזה וישב ממנו שבי השבי שהיה בידו והיא השפחה הזאת, ששבו אותם ישראל מהם, מלשון בכור השבי שהוא בכור השפחה, כי לא אמר וישב ממנו אנשים או נשים וטף. ועל דרך הפשט ענין הכתוב לאמר, כי לא הרג מהם הכנעני שום אדם אבל שבה מהם מעטים, וכאשר נתן ה' אותו בידם השיבו את הכל ולא נפקד מהם איש, והזכיר הכתוב זה להודיע כי מפני שראו ישראל מתחילה כי גבר עליהם הכנעני הזה נדרו הנדר הזה להחרים כל שללם לה' וישמע ה' בקולם. ויתכן שנאמר עוד כי קצף ה' על הכנעני הזה בעבור שבא מארץ מרחקים להלחם בישראל ולא ירא אלהים, ורצה שיהיה לחרם על כן הגביר אותו מתחילה כדי שידרו להחרימו, עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
ובאמת כיון שאין הדעת סובלת שיהיו ישראל מנוצחים רק בעת קלקלתם, א"כ אפילו שפחה אחת שנשבית נצחון הוא, ומה שכתב הרמב"ן ז"ל ששבו קצת אנשים כל שכן שהוא נצחון, ומה שאומר שהחזירום במלחמה לא נזכר זה בכתוב והוא העיקר שהיה צריך להזכיר. ומה שכתב ג"כ שהגביר הקב"ה הכנעני על ישראל כדי שידרו נדר, אמת היה מספיק ציווי מאתו יתברך שיחרימו אותם כמו שציוה לעשות ליריחו מבלתי שיגביר אותם על ישראל ומבלתי שידרו נדר על זה:
אמנם דרך פשט על נכון יראה, שודאי מעולם ישראל לא היו מנוצחים מן האויב, וגם כאן ישראל נצחו את הכנעני ואמרו וישב ממנו שבי רצה לומר שישראל שבו שביה רבה מהם, ובהיות מצותו יתברך לבלתי החיות כל נשמה, אמרו ישראל שעתה שהכנעני בא חוץ למקומו להילחם הותר להם לעשות שביה, אבל כשיקחו עריהם יחרימו אותם ואת עריהם, כי להחרים הערים לא היה במצות ה' רק מפני הנדר:
ובענין מלחמת הכנעני הזה, כתב הרמב"ן ז"ל שבימי משה הרגום אז והחרימום ואח"כ נתקיים הנדר של הערים כמו שנאמר בספר שופטים. ואין הכתוב מורה כן שהרי נאמר וישמע ה' לקול ישראל ויתן את הכנעני וגו' ויחרם אתהם ואת עריהם, שנראה שמלחמה אחת היתה שהחרימו אותם ואת הערים. אמנם לפי דרכנו לא היה בימי משה רק ששבו מהם שביה רבה, ומה שנאמר שהקב"ה נתן את הכנעני וכן הנדר שנדרו אם יתן, יפלא שהלא כבר נשבע לאבות לתת הכנעני:
אבל הענין הוא כמו שנאמר בספר שופטים (ב, כג) וינח ה' את הגוים האלה לבלתי הורישם מהר ולא נתנם ביד יהושע וגו', ואמר שם שהיו הגוים שהניח לנסות את ישראל הפלשתי והכנעני והצידוני והחוי, וכבר גם כן נאמר זה בתורה (שמות כג, ל) מעט מעט אגרשנו מפניך, לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה (דברים ז, כב), שלדעתי זה אמר להם שירצה לבלתי כלותם מהר כדי לנסות את ישראל כאמור בספר שופטים, ולכן אמר להם שאם יכלו אותם מהר, כאשר יחטאו אין ליסרם רק על ידי חיית השדה, וטוב להם להיותם תחת אנשים ולא תחת חית השדה שיעשו הארץ שממה, וכבר פירשנו אומרו פן תרבה עליך חית השדה באופן אחר פרק ט' עיין שם: ולפי שכבר היתה הכוונה האלהית לבלתי כלות כל הכנעני אבל שישארו מהם, וכן הודיע לישראל, הנה על כן נדרו נדר לאמר שאם יהיה זה הכנעני מכלל מה שינתן להם בימי יהושע שיחרימו אותם ואת עריהם, וכן שמע ה' לקולם והיה זה הכנעני מלך ערד מכלל אותם שניתנו בידם, כמו שנאמר בספר שופטים (א, יז) וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותם ויקרא את שם העיר חרמה: ואומרו ויחרם אתהם ואת עריהם, אין פירושו שאז בימי משה החרימום, וגם כבר אמרנו שאין לומר שההריגה היתה אז בימי משה והערים בימי יהושע, שאין הכתוב מורה כן, רק שיחד החרימום אותם ואת הערים, ועוד שאם היתה ההריגה אז, למה זה קיצר הכתוב לבלתי הודיע ענין המלחמה הזאת ופרטיה כמו שהגיד במלחמת עמלק ומדין וסיחון ועוג, אבל ודאי שבימי יהושע נתקיים הנדר כאשר אמרנו: ואומרו ויתן את הכנעני, רצה לומר שנתנם שלא יהיו מהנשארים לנסות, ומה שנאמר ויחרם אתהם ואת עריהם רצה לומר שמאז הסכים השם יתברך שיוחרמו, ומאז גזר עליהם חרם כפי הנדר שנדרו ישראל. ומה יאות מאד לפי דרכנו מה שנאמר ויתן ה' את הכנעני ולא אמר בידם, כי לא נתנם אז בידם רק הסכים להחרימם. ואומרו ויחרם אתהם וגו', שב אל הקב"ה לא אל ישראל, והקב"ה קרא שם המקום חרמה על שם שגזר עליהם שם חרם, רצה לומר באותו מקום ששבו השביה ושבאו להלחם, ושם בספר שופטים נאמר ויקרא שם העיר חרמה, לא אמר שם המקום, כי על שם שהקב"ה גזר עליהם חרם וקרא שם המקום חרמה קרא גם יהודה שם העיר חרמה, ועל פי דרכנו זה נתיישבו כל הכתובים וענין הסיפור הזה על נכון:
ובענין סיפור נחש הנחושת, כתב הרמב"ן ז"ל שהיה זה להורות נס תוך נס שעם היות שהניזוק כאשר יראה את המזיק יוסיף לו זמן ההיזק, וכמו שהביא שם ראיה מן הנשוך אשר נשכו כלב שוטה, וכן כתב שהוזכר מסכת יומא (פד, א) וכתב שכמו כן פה היה מטבע הענין שראיית הנחש יזיק לנשוך ממנו, ע"כ. ובאמת מה טוב שיהיה נס תוך נס, אבל יפלא מאד שאומרו והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, נראה שהנשוך אשר לא יראה אותו ימות, וזה פלא שאחרי שהתוודו על עוונם ומשה מחל, ולא עוד אלא שהתפלל בעדם והקב"ה מחל וקיבל תפילתו, ושזה העני שלא ראה נחש הנחשת או לא הספיק לראותו שימות, לא ידעתי למה יומת מה עשה. אבל לבוא אל תוכן הבנת כל הכתובים שנאמרו בענין זה של הנחש, נקדים הספיקות שיאות להתעורר עליהם: ספק ראשון, אומרו וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים ואחר כך נאמר התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש, ולא הזכירו ישראל השרף, ואחר כך חזר לומר השם יתברך עשה לך שרף ולא הזכיר נחש, ואחר כך נאמר ויעש משה נחש והיה אם נשך הנחש והביט אל נחש ולא הזכיר שרף. ולא יעלה על הדעת שאחד מכל דברי תורתנו תמימה שהקב"ה אמר ומשה כותב (עיין בבא בתרא טו, א), שיהיה כפי ההזדמן, רק בדקדוק רב ובכוונה מיוחדת, ולא ימלט אם שהנחש והשרף הכל אחד ופירושו הנחש שהוא שורף, או שהוא שני מינים תגדל המבוכה יתר שאת שהאיך אפשר שיבוא החילוף מדברי הקב"ה אל מעשה משה, והגם שנאמר ששניהם מין אחד עוד יפלא ענין הנזכר בשינוי לשון, ולא יתכן להיות כן אם לא מטעם נכון:
ספק שני, שישראל למה לא שאלו ממשה רפואות הנשוכים, רק שיסיר מאז והלאה הנחש מעליהם:
ספק שלישי, אומרו ויתפלל משה בעד העם, ולא אמר על דבר הנחש אשר שלח כמו שנאמר (שמות ח, ח) על דבר הצפרדעים:
ספק רביעי, אומרו עשה לך שרף, ובאומרו לך לך (בראשית יב, א), דרשו (ברש"י שם) להנאתך, שלח לך (במדבר יג, ב), דרשו (סוטה לד, ב) לדעתך, ומה יש לדרוש בזה שנאמר עשה לך:
ספק חמישי, מה שנאמר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, ואח"כ אמר ויעש משה נחש נחשת וישימו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי, והנה כל זה האריכות למה, והיה מספיק שיאמר ויעש כן משה כאשר צוה ה':
אמנם יתכן לומר בענין זה, שאין ספק שהנחש מין אחד והשרף מין אחר, ושלח ה' שני מינים הללו ליפרע מהם, אחד נגד מה שדיברו נגדו ואחד מה שדיברו נגד משה, כמו שנאמר וידברו באלהים ובמשה. והנה נגד מה שדיברו נגד יתברך שלח הנחש, שכן הוא נפרע בנחש ממי שידבר בסתר נגדו יתברך, כמו שנאמר בעמוס (ט, ג) ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים משם אצוה את הנחש ונשכם, ושלח עליהם השרף על מה שדברו נגד משה, כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ב מ"י) לחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש, ועל כן נאמר ששלח ה' על המדברים ההם נחשים ושרפים, וכבר ישראל כאשר הרגישו שאלו השני מינים באו עליהם על שדיברו באלהים ובמשה, התוודו לפני משה את עוונם, ותיכף שהתוודו ידעו שמשה בגודל ענותנותו, תיכף ומיד מחל להם מה שדיברו נגדו, ולא ביקשו ממנו רק שיתפלל לה' שימחול חלקו, ועל כן לא אמרו רק שיסיר מעליהם הנחש שבא על שדיברו באלהים, ולא בקשו על ענין השרף, שכבר ידעו שמשה מחל הרי מעצמו יסור השרף:
והנה כאשר התפלל משה נאמר ויתפלל משה בעד העם, רצה לומר שמשה היה שלוחם והתפלל לה' שימחול חלקו, ולא נאמר על דבר הנחש אשר שלח כי היתה תפילתו גם על החולים הנשוכים שיתרפאו, ואמנם ישראל כאשר התוודו על עוונם לפני משה לא ביקשו רפואות הנשוכים המוטלים על ערש דוי שלא היו יודעים באיזה אופן יבואו גם הם להתוודות כדי שיתרפאו, ובודאי לא יתרפאו בלתי וידוי, והנה היתה עצת השם יתברך שיעשה משה הנחש, וכאשר הנשוכים יביטו אליו באותה כוונה לחיות אין לך וידוי גדול מזה, שהרי הם מתוודים על עוונם שעשו מעשה נחש, וע"י הוידוי יתרפאו: והנה השם יתברך אמר למשה עשה לך שרף ולא אמר נחש, כאילו יאמר אני כבר מחלתי, אבל עשה לך שרף שיתוודו על העוון שדיברו נגדך, שלחישתך לחישת שרף, וזה אומרו עשה לך, אמנם משה לא עשה כן אבל עשה נחש, כאילו יאמר אני מחלתי אבל יתוודו על העוון שדיברו נגדך, ולכך לא נאמר ויעש כן, באופן שהקב"ה היה אומר מחלתי ועשה בשבילך שרף, ומשה כאומר אני מחלתי לא עשה אלא נחש, אשרי העם שככה לו שליח נאמן ואשרי העם שה' אלהיו מלך רחמן: