מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק כח
לענין החטא במשה במי מריבת קדש, המה מי מריבה אשר רבו כל המפרשים עליהם, ואביא לך דברי הרמב"ן ז"ל לפי שבכלל דבריו רוב דברי שאר המפרשים ומה שיש לטעון עליהם, וזה לשונו החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב, ורש"י פירש מפני שציוה אותם ודברתם אל הסלע ולא אמר והכיתם, שאילו דיברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה, ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה וכו', ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שציוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואילו היה רצונו בדיבור בלבד מפני מה המטה הזה בידו, וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז, טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך והוא להכות בו, ולפעמים יאמר נטה את ידך ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע, ואין הנס גדול בדיבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע, ועוד למה אמר בזה מעלתם בי (דברים לב, נא), והצוואה בדיבור אל הסלע הזה הוא מה שנזכר במעשה, ציוה שיאמרו והיא שומעת כי ה' יוציא מים מן הסלע, כדרך כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד, כז), וכן עשו, כמו שאמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם וגו', והנה הסלע שומעת באומרו כן לכולן: וטענות רבות למפרשים בחטא הזה, כבר סתר בו רבי אברהם דברים רבים מהם, והסוד שרמז בו גם הוא אינו נכון, כי אם משה אבד כוונתו בעבור מריבת העם ולא דיבר אל הסלע ולכן לא יצאו מים בפעם ראשונה, וחזר והכהו פעם שניה בכוונה הדבקה בכל ויצאו המים, הנה חטאו בפעם הראשונה, אבל אינו ראוי שיאמר בזה לא האמנתם בי להקדישני כי אין כאן חסרון אמונה כלל:
והרב משה (שמונה פרקים להרמב"ם פרק ד) סבר בו סברא ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באומרו שמעו נא המורים, ודקדק עליו השם יתברך שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאינו ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חילל ה', מפני שמתנועותיו כולם ומדבריו היו למדין והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבוא כי אם מתכונה רעה מתכונת הנפש, אבל אומרו בו מריתם פי, הוא כמו שאבאר, שהוא לא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה, אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים (מכילתא פר' השירה ג), וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס, אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה, ולולא שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם יתברך שכעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר קח המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם, והנה התרנו ספק מספיקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים איזה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו והאמת יראה דרכו, אלו דבריו ז"ל: והוסיף הבל על הבלים, שהכתוב אמר מריתם פי שעברו על דברו, ואמר לא האמנתם בי שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס, ויותר היה ראוי שיהיה העונש על משה כשקצף על פקודי החיל בחינם והכתוב לא סיפר כלל שכעס, כי שמעו נא המורים היא תוכחת כדרך ממרים הייתם עם ה' (דברים ט, ז), ועוד כי אהרן לא כעס מימיו כי בשלום ובמישור הלך מעודו. ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת ה' עליהם בעשותם מריבה עם משה בכל הנסיונות במדבר, כל שכן שחטאם גדול כשיאמרו (במדבר כא, ה) למה העליתנו ממצרים, שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך, מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו, וכן אמר הכתוב (במדבר יא, כ) יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים, ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה (שמות יז, ג) למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא, והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה, כמו שאמר (שם ז) ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו', וכאן כתוב מפורש המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו, ומשה אמר (דברים א, לז) גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר, א"כ הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת ובדברי הרב אין להם בכל המעשה חטא ופשע כלל:
ומה שאמר הרב לא מצינו בהשם יתברך שכעס, אבל אמר קח את המטה וגו', דע כי כאשר צריכים במחייתם דבר, אעפ"י שמתלוננים בו והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם, וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח עבור לפני העם וגו' (שמות יז, ה), אעפ"י שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה ולדורות (דברים ו, טז), וכן במן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד), בדרך אהבה וחיבה, אלא שאמר בסוף בדיבור שני (שם יב) שמעתי את תלונות, הודיע להם חטאם בלבד, אבל כאשר יתלוננו חינם ישפוך עליהם חמת אפו, ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגיפה שנאמר וירא כבוד ה' אליהם, שרומז אל הקהל הנזכר, והוא מראה יד ה' ההוה במגיפות כאשר תראה במרגלים (במדבר יד, י) וביום קרח (במדבר טז, יט) וממחרת (במדבר יז, ז), והתימה על הרב שהרי מקרא מלא הוא (תהלים קו, לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שניסו את ה' במדבר:
והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אומרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו בתת ה' בערב בשר לאכול וגו' (שמות טז, ח), וכן בכל הנסים יודיעם כי ה' עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב, נא), ובמעשה הראשון בצור בחורב אמר (שמות יז, ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, והשבעים זקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמרם משה ואהרן, ויתכן שיאמר בזה מעלתם בי, כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה, וכן מריתם פי, שהוא ציוה ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם שאתקדש לעיניהם, או שיניתם דברי מן ותמר את משפטי (יחזקאל ה, ו), כי לא צויתי שתאמרו ככה, ויהיה לא האמנתם בי יוצא אל בני ישראל, או הוא לשון חיזוק לא התחזקתם להקדישני לעיניהם, מן ואמנה מן המשוררים (נחמיה יא, כג), היתד התקועה במקום נאמן (ישעיהו כב, כה):
והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה, כי בראשונה אמר לו הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור, יאמר כי שמו הגדול על הצור בחורב, שהוא כבוד ה' האש האוכלת בראש ההר, ובעבור כן לא היכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים, אבל בכאן לא פירש לו כן, והסכימו שניהם להכות בצור פעמיים, והנה זה חטא, ועל כן אמר לא האמנתם בי לשום אמונה בשמי, ובאמונה יעשה הנס, ונאמר מריתם פי, כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום פי ה', ולכך אמר מעלתם בי, ואין מעילה אלא שיקור, והנה החטא מוזכר מפורש בכתוב, וכן אמר המשורר (תהלים קיד, ז-ח) מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים, וכן תוכל להתבונן זה בתפילת משה שאמר (דברים ג, כד) ה' אלהים אתה החלות, כי יתחנן לשם הנכבד שימחול לו, ועל דעת רז"ל (ראה במ"ר יט, ט) שמזכירין לו הכעס, יתכן שהיכה בצור ויצאו טיפין במיעוט כוונתו על הכעס, ותמהו על הדבר, והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר הזכרתי, והיה החטא על שניהם:
ועל דעתי טעם ודברתם אל הסלע כמו על הסלע, וכן כה אמר ה' אל העמודים ואל המכונות בבלה יובאו (ירמיהו כז, יט-כב), יצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כולם שהשם יוציא להם מים מן הסלע, וכן עשו, ואל יקשה עליך ודברתם לעיניהם, כי טעמו כמו לפניהם שישמעו כולם, וכן ויאמר חנניה לעיני כל העם לאמר כה אמר ה' ככה אשבור את עול מלך בבל וגו' (ירמיהו כח, יא), וכן רבים, או טעם לעיניהם בכאן שיהיה הדיבור בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם, כמו שאמר בעשיה ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, כי כאשר נקהלו שם וראו הסלע פנים בפנים, שאמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים, כמו שהזכירו רז"ל (מכילתא בשלח פרשת ויסע ז) שלא יאמרו מעיינות היו שם, ויתכן שהיא כמסורס, הקהל את העדה ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו:
וטעם ונתן מימיו, שיהיו מים רבים נובעים ממנו כמו שאמר ויצאו מים רבים, כי הנתינה תאמר על הריבוי, כמו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו, ד), כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם (זכריה ח, יב), כולם על הריבוי יבטיחם, וכן כתוב (תהלים עח, כ) נחלים ישטופו, ואין טעם מימיו כמו תתן יבולה ויתן פריו, שאין בטבע הסלע להיות בו מים, אבל טעמו המים אשר יצאו ממנו, כי בהפוך השם החלמיש למעיינו מים ובו יהיו וממנו יצאו יקראו על שמו מימיו, וכן וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כג, כה), לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיהו לג, טז), ואמר כן להודיע שמגוף הסלע יצאו, לא מן הארץ אשר תחתיו, כמנהג מעיינות רבים מאמצעו, וכן כתוב ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים. וחזר ואמר והוצאת להם מים מן הסלע, כי אתה בעודך שם תוציא להם המים מן הסלע להם, שכולם יראו אותם נובעים ממנו, עכ"ל הרמב"ן ז"ל: והנה אנחנו לא נצטרך לטעון על הפירושים אשר כבר הוא ז"ל דחה אותם, אמנם נתעורר במה שיש לטעון על פירושו ז"ל לבד, והספיקות הנופלות על זה: ספק ראשון, שהוא ז"ל אמר לתרץ מה שאמר הרב שלא מצינו שהשם יתברך כעס, אבל אמר קח את המטה וגו', והשיב הוא, וז"ל דע כי כאשר צריכים במחייתם דבר אעפ"י שמתלוננים וחוטאים בו והוא רחום יכפר עון וגו', ובאמת זה היפך ממה שכתב אח"כ שזהו מעשר נסיונות, שאם לא היו שואלים רק הצורך אין כאן נסיון. ומה שכתב הוא ז"ל פרשת בשלח שהיותם מתלוננים ולא מתפללים לה' שיתן להם שזהו נסיון, אין דבריו מובנים שחטא ודאי הוא אבל לא נסיון, וגם ברפידים ישבנו הענין שהיה נסיון בענין המים ששאלו, לפי שהיה להם מים בכליהם, וזה נקרא נסיון שהיו שואלים טרם בוא הצורך, אבל בעת הצורך לא יקרא זה נסיון:
ספק שני, יפלא לפירושו שהוא ז"ל טען על רש"י ז"ל ואמר שאין הנס גדול בדיבור יותר מההכאה, והוא פירש בעבור שהיכה פעמיים, וגם שם באמת אין הנס בהכאה אחת גדול משתי הכאות, שמאחר שהכאה אחת לא יעשה יותר מהדיבור, אם כן הכאה שנית לא יעשה יותר מהראשונה. ועוד יש לטעון בפירוש רש"י ז"ל למה ציוה הקב"ה בפעם ראשונה להכות ובשניה לדבר, כי זה לא נתבאר לו טעם בכל דברי המפרשים: ספק שלישי, שלפירושו מה היה חטא אהרן, ואומרו שמשה עשה בהסכמת אהרן זה לא יתכן, כי מה יעשה אהרן ולא יסכים למה שמשה עושה והוא העיקר בנבואה: ספק רביעי על כל הפירושים, מה שנאמר ויקדש בם שפירשו שמתו משה ואהרן על ידם, שהרי לא מתו עדיין. והרמב"ן נדחק לומר כי מי מריבה אלה שנגזרה בהם הגזירה על משה ועל אהרן, היו אותם מי מריבה אשר רבו וכו':
ועוד רבו הפירושים בחטא הזה, שהרד"ק בשם אביו כתב שהחטא היה שהעם היו דוחקים אותם להוציא להם מים מסלע, והם השיבו המן הסלע הזה, מבלי אשר ירד עליו ה' באש לחממו ולפעפעו, כמו שנאמר בפעם הראשונה הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב נוציא לכם מים, זה אי אפשר, וכבר השיגו על פירוש זה במאמרם שלא יצוייר ח"ו מעל כזה באדון של נביאים, שיחשוב שהשם יתברך יצטרך אל האש, וגם השיגו עליו שאמר שהעיקר חסר מן הספר. ובאמת עוד יש לטעון שאין על חטא זה נופל אומרו אשר מריתם את פי, כי השם יתברך לא אמר להם דבר. והר"י אלבו בספר עיקרים שחיבר, פירש שהחטא היה שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמם להוציא להם מים מצור חלמיש, מבלתי שיראו עצמם מרעידים ונופלים על פניהם, כמו שעשה אליהו באומרו (מלכים ב א, י) תרד אש, ויהושע שאמר (יהושע י יב) שמש בגבעון דום. וטענו על פירוש זה כי אדרבה ענותנותו גרמה לו, וגם שלא מצאנו במן ובשלו ובשאר הדברים שהקפיד הקב"ה למה לא נתעוררו. ולדעתי כי הפירוש הזה של ר"י אלבו ז"ל אין בו טעם כלל, שהיאך יתכן שיענש אהרן, שכיון שמשה לא נתעורר היאך יתעורר התלמיד לפני הרב, ויבטח יותר בכח נבואתו יותר מרבו. ועוד איך יתכן לומר מריתם את פי: האמנם לדעתי יראה לומר בענין החטא הזה, אחר שנקדים מאמרם ז"ל הביא השמעוני בספר הילקוט בפרשה זאת (כ, תשסג), וזה לשונו ויקהילו משה ואהרן, ולמה כנסום, אלא משה ואהרן מהלכין וכל ישראל אחריהם והיו ישראל רואין אבן והיו עומדין ומקיפין אותה, ואין דור שאין בו ליצנין, והיו הנקרבים אומרים אין אתם יודעים שבן עמרם רועה של יתרו היה, ורועים פקחים במים, והוא מבקש למשכינו להיכן שיש בו מים ולומר לנו הרי הוצאתי לכם מים ולהטעות אותנו, אילו כן יוציאו לנו מן האבן הזו או מזו לזו, והקב"ה כך ציוהו מכל סלע שרוצים הוצא להם, ומשה הפך פניו סבור שישראל אחריו והיו עשויים כתות על האבנים, אמר להם בואו עמי שהוציא לכם מים, אמרו לו מזה אנו מבקשים, אם מן הסלע הזה אין אתה מוציא אף מן אחרת אין אנו מבקשים, ונתכרכמו פניו כנגדם ונשבע שאינו מוציא להם מים אלא מאותם שהוא מבקש, זהו לשון מדרש אגדה אות באות:
ומבואר התימה באגדה זו, שאיך יתכן שמשה ישבע לבלתי עשות מה שציוהו השם יתברך, אחרי שציוה אותו שיוציא להם מאיזה סלע שירצו, אמנם לא הבאתי לך אגדה זו רק לענין אומרו שהקב"ה כך ציוה שיתן להם מכל סלע שירצו, שודאי צריך שיהיה לו לבעל אגדה זו על מה לסמוך מן הכתוב, והוא שלדעתי יש על מה לסמוך ממה שנאמר ודברתם אל הסלע לעיניהם, שלא אמר לפניהם רק לעיניהם, רצה לומר הטוב בעיניהם, וכן חזר ואמר הכתוב יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, שרצה לומר בזה שידברו אל הסלע הטוב בעיניהם, וגם מאומרו אל הסלע, יובן שלא היה הציווי שידברו אל סלע רשום, אבל אל מין הסלע, לכך נאמר בה"א הידיעה. ומכאן יש ג"כ סמך על מה שדרש בעל האגדה אחרת סמוכה לזו א"ר יהודה ב"ר סימון בשם ריב"ל משה היכה את הסלע, וכל הצורים שבמדבר נבקעו, והיו מוציאים מים שנאמר (תהלים עח, טו) יבקע צורים במדבר:
ואחר שהקדמתי לך זה, אומר לך בהיתר כל הספיקות, והוא שודאי ישראל היתה חנייתם שם סמוך לאותו הסלע, והעד מה שנאמר קח את המטה ודברתם אל הסלע, שהרי לא נאמר שילכו שם כמו שנאמר ברפידים עבור לפני העם וגו' קח בידך והלכת, נראה ששם סמוך לאותו סלע היתה חנייתם, וכיון שנאמר שלא מצאו מים, נראה שכבר ביקשו וחפרו באותו הסלע ולא מצאו מים:
ומה שנאמר ודברתם, ודאי דיבור דוקא ציוה ולא הכאה, כאשר כבר אמרנו פרק ג' מחלק זה והרחבנו שם הדיבור מאד בענין זה. גם נתבאר שם מה שיש לשאול שדוד אמר במזמור ע"ח (כ) הן היכה צור ויזובו מים, ובמזמור ק"ה (מא) אמר פתח צור ויזובו מים ולא אמר הכה, עיין שם, שהם היו אומרים הן הכה צור ויזובו מים היוכל לחם תת, שהיתה אמונתם לומר שהיא המריע, ולכך ציוה הקב"ה שלא יכו הסלע אבל שידברו לבד, ומשה ואהרן כאשר ראו שבאותו הסלע הסמוך להם ביקשו ולא מצאו מים, עם היות שאמר להם הקב"ה שידברו לאיזה סלע שירצו ישראל, כבר חשבו משה ואהרן שיובן חוץ מאותו הסלע, שכבר חפרוהו וביקשו ולא מצאו מים, והיה פשוט להם שגם ישראל לא יבקשו מאותו הסלע, כי אין כוונתם רק מים יהיה מאיזה סלע שיהיה: והמטה שאמר לו הקב"ה שיקח, לא להכות בו אמר לו כן, ובמלחמת עמלק גם כן לקח המטה ולא לקח אותו לא להכות ולא לנטות, ובו תסתלק טענת שכתב הרמב"ן, וז"ל ואילו היה רצונו בדיבור בלבד מפני מה המטה הזה בידו, אבל ודאי שבפעם הראשונה אמר הקב"ה למשה שכל פעם שירצה לעשות אות שיהיה המטה בידו, כי כן נאמר (שמות ד, יז) ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות:
ומשה ואהרן היו זריזים וזהירים במצותו יתברך לדבר אל הסלע ולא להכות, אבל בחושבם שמה שאמר השם יתברך שידברו לאיזה סלע שירצו הם, הכוונה לומר חוץ מאותו הסלע סמוך להם שכבר חפרוהו וביקשו ולא מצאו מים, הנה היו הולכים לסלעים האחרים כדי שיבחרו ישראל איזה סלע שירצו, וכאשר כל ענינם של ישראל היה לנסות, כאשר תראה שנמנה זה בכלל עשר נסיונות, לא היו רוצים לזוז משם מאותו הסלע אפילו שכבר ביקשו ולא מצאו, ולא היו הולכים אחרי משה כאשר דרש בעל האגדה, שעל כן נאמר ויקהילו שנית, והיו מורים על אותו הסלע באצבע שרצונם מאותו הסלע בעצמו, ועל כן אמר להם משה שמעו נא המורים, רצה לומר שישמעו אותם המורים באצבע על אותו הסלע בעצמו, ואין אומרו מורים לשון מרי רק לשון הוראה, כמו ולא שמעתי בקול מורי (משלי ה, יג), ואז כאשר היתה מחשבתם של משה ואהרן שלא אמר להם הקב"ה שידברו לסלע ושיתן מימיו לאיזו סלע שירצו רק לשאר הסלעים, ואלו היו מורים ורוצים מאותו סלע, הנה משה היכה במטה על הסלע פעמיים, לא כמכה להוציא המים, אבל כאיש שיש לו מטה בידו ויורה ויגע בסלע ויאמר המן הסלע הזה נוציא, כלומר מן הסלע הזה שכבר ראינו שאין בו מים אתם רוצים שנוציא מים, ואעפ"י שמשה היה המכה, שניהם היו אומרים הדברים, המן הסלע הזה נוציא לשון רבים, ולא היתה ההכאה להוציא מים, אבל בכעסו עליהם אמר כן, והיכה כאדם שמכה בכעסו על הארץ והיתה כוונתם ללכת לפנים לדבר בלתי הכאה אל הסלע שיבחרו הם כדי להוציא מים, והנה כאשר היכה יצאו מים מאותו הסלע בעצמו שביקשו ולא מצאו: וזה היה החטא, שמאחר שהקב"ה אמר להם שידברו לאיזה סלע שיבחרו ישראל, והם ראו שישראל לנסות רוצים מאותו הסלע שביקשו ולא מצאו, היה להם לדבר אל הסלע ושיתן מים אפילו שביקשו ולא מצאו, הרי בזה יצדק מה שנאמר מריתם את פי, שהקב"ה אמר להם מכל סלע שירצו, והם לא רצו לדבר לאותו הסלע שביקשו ולא מצאו מים, וזהו שנאמר וה' התאנף בי על דבריכם, כי רש"י פירש על עסקיכם, ואין אנו צריכים לכך שממש על דבריהם שהיו מבקשים מאותו הסלע נתאנף, ויצדק אומרו לא האמנתם בי, ויצדק מאד מה שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם שכבר נקדש בם, כיון שיצאו מים מאותו הסלע בעצמו שביקשו הם ולא מצאו, כי הקב"ה קידש שמו בעצמו שהוציא מים, אבל משה ואהרן לא הקדישוהו, אחרי שלא היתה כוונתם להוציא מאותו הסלע מים, וחשבו שהקב"ה לא יעשה יש מאין שביקשו הם וחפרו ולא מצאו: וראה גם ראה כמה יאות לנו דרכנו זה כאשר ידוקדק הכתוב, שהקב"ה אמר למשה והשקית את העדה ובעירם, ואחר כך לא נאמר וישק העדה רק ותשת העדה. הרמב"ן ז"ל טען טענה זו והשיב שמגודל הצמא נפלו ושתו, ובאמת לא הגיד לנו הרמב"ן מה התועלת אשר יגיע אלינו מהגדת הצמא הגדול, אבל לפי דרכנו יצדק מאד, לפי שאלו המים שיצאו מהסלע הזה לא חשבו אהרן להוציא מים, ולכן לא יקראו שהם משקים את העם, שכיון שהקב"ה נתנם שלא בידיעת משה, אמר ותשת העדה שלא נקראו המים על שם משה ואהרן, עד שנאמר טיבותא לשקייא וחמרא למריה (בבא קמא צב, ב), כי הם לא השקום כיון שלא חשבו להוציא מים:
גם לפי דרכנו זה, אין צריך שנדחוק עצמנו כמו שנדחק הרמב"ן שאומרו כאן המן הסלע היא תמיהה מתקיימת. והרב אברהם אבן עזרא הוכרח להוסיף דברים שעיקרם חסר מן הספר, כי לפי דרכנו היא תמיהות ככל שאר תמיהות. וגם אומרו נוציא לכם מים הטיבו לומר כן, שלא היה אפשר להם לומר המן הסלע הזה יוציא לכם ה', שודאי היו יודעים שיש ביד ה' להוציא משם מים ולעשות יש מאין, אבל בחושבם שהקב"ה לא אמר להם רק מהסלעים האחרים, שאין רצונו לעשות יש מאין, וחשבו כן באומרו ונתן מימיו כנראה שיתן המים המוכנים שבו, לא שיבראו או יביאם שם מחדש, ולכן אמרו כיון שהקב"ה לא אמר לנו על הסלע הזה הנוציא לכם אנחנו, מה כוחנו ומה גבורתנו, ובזה יצדק שהיה קידוש ה' גדול להוציא מאותו הסלע, ורצותם המים מאותו הסלע, יצדק שהיה נסיון לה' לא בקשת מים, וגם ישראל הבינו שמשה כשהיכה הצור לא היה חושב להוציא מים, שמתוך דבריהם שאמרו דרך תימה המן הסלע הזה כבר מבואר שהם לא ידעו שיצאו מים:
ויתיישב מאד גם כן אומרו המן הסלע הזה, שלכל מה שהבאנו מן הפירושים לא נתנו טעם לאמרם מן הסלע הזה, שכבר היה מספיק אומרו המן הסלע נוציא לכם מים, והיה הספק שנתעורר הרב אברהם אבן עזרא שהביאו הרמב"ן, שנראה שהשם יתברך לא כעס, שבנחת אמר למשה קח את המטה, שהאמת כן הוא, שבתחילה שביקשו מים הצריך להם לא כעס דבר, אבל כשביקשו מאותו הסלע נתבאר חטאתם שהיה לנסיון ועל זה נמנה בכלל הנסיונות:
ועל זה נאמר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, שלפירוש הרמב"ן שהיה חטאם התלונה ושלא התפללו לה', היה לו לומר ויקציפו במריבה, ולא ויקציפו על מי מריבה. אבל לפירושנו נתיישב מאד שהקציפו על ענין מי מריבה, שביקשו מאותו הסלע בעצמו. ולפי דרכנו זה הותרו כל הספקות אשר רבו המפרשים במי מריבה הללו וימתקו המים:
ומה שנאמר נעברה נא בארצך, כתב הרמב"ן ז"ל שלא אמרו ישראל עד אשר נעבור אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו כדי שלא יקנאו בהם על הארץ. ואני תמה שהרמב"ן בעצמו הביא שם מה ששנו בספרי (תבוא ג) לתת לנו (דברים כו, ג) פרט לסיחון ועוג שנטלת מעצמך, וא"כ היאך יאמר לאדום עד אשר נעבור אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו, שהרי אחר שיעברו כל גבול אדום עדיין לא באו אל הארץ אשר ה' נתן להם, אבל בסיחון אמר כן, לפי שאחרי גבולו של סיחון ועוג, לא היה שם ממלכה שהיו צריכים לקחת רשות לעבור בה: