מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק כה
בהיתר הספיקות אשר נתעוררנו בהם בפרשת קרח, ונאמר שמשה אדוננו אחר שראה את קרח ועדתו רוצים בכהונה ואומרים שכל ישראל ראויים לכהונה, מרוב ענותנותו אמר הלואי שיהיה רצונו יתברך שכל העדה יהיו ראויים להקריב לפניו יתברך כמו שאמר קרח כל העדה כולם קדושים, ולכך אמר לקרח בוקר ויודע ה' את אשר לו: ומה שאמר לו בוקר, הוא מפני [שבאותו] יום כבר התחיל אהרן בעבודה, ולכן אין אפשרות לקחת עבודתו מידו וליכנס באמצע העבודה של אותו היום: ומה שאמר להם שיקריבו הקטורת ולא עבודה אחרת, הוא הטעם כי היא העבודה הראשונה, כמו שנאמר (שמות ל, ז) בבוקר יקטירנה, ולכן לא אמר שאהרן יעבוד עמהם, רק אמר להם העבודה, ולא היתה כוונתו שישרפו, אבל אדרבה היה רצונו שהקב"ה יתרצה בכך, כמו שנאמר בענין הנבואה (במדבר יא, ט) מי יתן כל עם ה' נביאים, והעד שכשהתפלל ואמר אל תפן אל מנחתם, לא אמר כן רק על דתן ואבירם, שהם אמרו לו ותתן לנו נחלת שדה וכרם, שהיו מתלוצצים לענין קרבן מנחה כאשר יבא, וגם אמרו כי תשתרר עלינו גם השתרר, לכך אמר אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי, שנראה שהוא לענין השררה שאמרו לו, א"כ כיון שתפילתו לא היתה באומרו אל תפן אל מנחתם רק על דתן ואבירם, א"כ נראה שהיה רוצה שיפן למנחת האחרים, ועוד יתבאר הענין לפנים בפרק זה, ולא אמר להם משה להקריב אש זרה רק מעל המזבח כדין, ואח"כ כשאמר לקרח שיקריבו כולם והוא ואהרן איש מחתתו, לא היתה הכוונה שכולם יחד יקריבו דהיינו אהרן וקרח ומאתים וחמשים איש, אבל היתה הכוונה שהמאתיים וחמשים איש יקריבו, ואם לא תקובל מנחתם אז יקריבו קרח ואהרן, ומשה חשב שהקב"ה יבחר מי שירצה או כולם, ואת מי שלא יבחר לא תקובל מנחתו לא עונש אחר כלל, ולכך בענין המאתיים וחמשים איש שאינם מבני לוי היה נראה לו שלא תקובל מנחתם, אבל קרח בהיותו לוי אמר אפשר שיבחר הקב"ה בשניהם דהיינו בקרח ובאהרן כי יתרצה אליו, ולכך אמר לו שיקריבו המאתיים וחמשים קודם, והעד שכן נאמר והקרבתם לפני ה' איש מחתתו חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו, ואילו היתה הכוונה כולם יחד היה לו לומר והקרבתם לפני ה' איש מחתתו שנים וחמשים ומאתים מחתות, וכך היה שקרח ואהרן לא הקריבו, שהרי באהרן נאמר ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרן, הרי לך שהיה עם משה ולא הקריב קטורת, וכן בקרח נאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה באופן שגם הוא לא הקטיר, ולכך נאמר שנשרף: ולענין הקטורת, פירש רש"י סם המות ניתן לתוכו שבו נשרף נדב ואביהוא, ולא נתבאר מי נתן סם המות להרוג את נדב ואביהוא, ועוד יהיה זר על הדעת לומר שמשה יתן סם המות בקטורת, אבל נראה שאין לגרוס נתן בפת"ח שמשה נתן, אבל ניתן בחיר"ק, רצה לומר שבסמים של הקטורת יש סם ממית, ולדעתי אינו סם שימית בריח, אבל הוא סם שישרוף, והוא המלח סדומית שעד עתה עושים ממנו עפר השריפה, וזה היה פלא מאתו יתברך שלעושי רצונו לא היה מזיק, ולכן עשה להם התראה משה שסם ממית שורף נותנים לתוכו, ועל כן קראם חטאים בנפשותם, רצה לומר שהם נתחייבו בנפשם שעשו הקטורת אחר התראתו שיש בו סם שורף, ואם אין זה רצון ה' ישרפו: והנה מה שאמרו דתן ואבירם למשה ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר, שהקשינו על זה ספק ה', הנה נתעורר טרם נבוא אל הביאור על אומרו אל תפן אל מנחתם, שהלא הקטורת אינה נקראת מנחה ולמה קרא אותה מנחה, אבל נראה שהענין אל מה שנאמר פרשת שלח שאחר שהודיעם הגזירה הרעה שלא יכנסו לארץ ושימותו כולם במדבר, תכף אמר להם (במדבר טו, ב-ה) (והיה) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו' והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סולת עשרון וגו' ויין לנסך רביעית ההין, לכך אמרו הארץ לא נתת לנו, ונתת כבר לנו שדה שנוציא סולת וכרם שנוציא יין, כאילו הדברים פשוטים שהארץ כבר היא שלנו, וא"כ העיני האנשים ההם תנקר, אל הארץ לא הביאותנו וכבר נתת לנו שדה וכרם, לכן אמר משה אל תפן אל מנחתם, כאומר הם מוציאים לעז לענין המנחה שצויתים להביא סולת עשרון ויין לנסך, א"כ אל תפן אל מנחתם:
ועל מה שאמרו העיני האנשים ההם תנקר, שפירושו אתה רוצה לרמותנו, השיב משה כי המרמה את חבירו הוא לקבל ממנו תועלת, אבל אני לא קבלתי תועלת מהם א"כ למה אני מרמה אותם, וזהו שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי:
ובמה שנאמר הבדלו מתוך העדה, נראה ודאי שהקב"ה לא אמר לכלות רק עדת קרח, אבל אמר למשה שינדה את כולם, שקרח וכל עדתו מאחר שהחציפו נגד משה ועשו מה שעשו הנה נתחייבו שמתא שם מיתה, (עי' מו"ק טז, א) ושאר עדת ישראל שהיו אצלם תוך ארבע אמותיהם, אמר הקב"ה שינדה אותם, וכן נאמר הבדלו מתוך העדה הזאת, רצה לומר מכל עדת ישראל שינדה אותם, ואומרו ואכלה אותם כרגע, רצה לומר אותם הידועים בעלי המחלוקת, ולא אמר שיבדלו כדי להרוג האחרים, שכבר יוכל להרוג אלף ולהניח אחד ביניהם, כמו שאמרו רז"ל (ראה שמ"ר יח, ב) שלשה ישנים בטלית אחת וכו', אבל היתה ההבדלה שינדה אותם המתקרבים אל המנודים, ולכן השיב משה לבלתי נדותם, ואמר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, ולא רצה לומר בזה שח"ו הקב"ה רוצה לעשות שלא כדין לקצוף ולהמית מי שלא חטא, אבל אמר הלא אתה אינך קוצף לאבד רק האנשים שחטאו ולא כל העדה, א"כ גם אני לא אנדה רק החוטאים, ולכך אמר הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל, שידבר עמהם כיון שאינם חייבים נידוי, ויאמר להם שהם ינדו החוטאים שיבדלו מהם, והעד שלא היתה אמירתו יתברך לכלות כל ישראל מה שנאמר על כל העדה תקצוף, ולא אמר וכל העדה תכלה רק תקצוף, ולכך חזר הקב"ה לומר למשה שאם כן שיזרז אותם שיתרחקו מן המנודים, וכן עשה שאמר להם העלו מסביב למשכן:
ומה שנאמר ואם בריאה יברא ה', ודאי בריאה חדשה יש מאין היה כאן, כמו שדרשו רז"ל (אבות פ"ה מ"ו) שפי הארץ נברא בין השמשות, לפי שהענין שלא נהיתה הבקיעה שנבקעה הארץ רק בקיעה קטנה כל כך כמו שהיה תחת קרח דתן ואבירם, כמו שנאמר ותבקע הארץ אשר תחתיהן, וכמו שהאדם כשהוא בולע בפיו הוא שואף המאכל ובולע, כמו כן היתה אותה הבקיעה הקטנה שואפת ומושכת אליה כל האדם וכל הרכוש אשר לקרח ולדתן ולאבירם ובולעם, ואפילו שהיו מרחוק מן הבקיעה שאפה אותם הארץ בפיה אל תוכה ובלעה אותם, א"כ זו ודאי בריה חדשה יש מאין שיהיה לארץ פי כבעלי חיים שישאף ויבלע. וכן פי האתון שאמרו רז"ל ג"כ (אבות פ"ה מ"ו) כבר היה הפה לאתון, אבל שידבר כמהלכי שתים היה יש מאין, שבששת ימי המעשה לא נברא לו דיבור, וכן לפי הארץ לא ניתן בה נשמת חיים שתשאף ותבלע, א"כ ודאי אין לך בריה חדשה יש מאין יותר מזו, והעד שהדברים היו כן מה שנאמר נסו לקולם, שאם תחת כל אחד מאנשי קרח ומרכושו היתה נבקעת הארץ לא היתה מועלת המנוסה, וגם תפול טענת הרמב"ן שלקול האנשים הצועקים יאספו האנשים לא ינוסו, אבל היתה מנוסתם בראותם שהארץ בפיה היתה שואפת ומושכת כל מי שהיה שם מאנשי קרח, והם כשהיו רואים שהם נמשכים ונשאפים אל פי הארץ היו צועקים בודאי שכל רואיהם ינוסו, ובדרכנו זה יהי לקולם כפשוטו, לא כמו שפירש לקול רעם בקיעת הארץ:
וכבר דתן ואבירם שחטאו בפיהם נדונו בפי הארץ, והמאתיים וחמשים איש שחטאו באש נשרפו, קרח שחטא בפה נבלע, ואם על פי מדרשם שהקטיר ג"כ וחטא בשתיהם, כבר אמרו ג"כ שנבלע ונשרף (ראה במ"ר יח, יט), וזהו שנאמר ואש יצאה מאת ה', ולא נאמר ותצא אש כמו שנאמר בנדב ואביהוא (ויקרא י, ב), לומר שקודם שנבלע קרח יצאה האש, ומכאן אמרו שקרח נשרף ונבלע, ואם לא יצאה האש קודם היאך נשרף: ומה שנאמר אח"כ הרומו מתוך העדה הזאת, יובן ודאי שכל העדה כולם נתלוננו על משה, כמו שנאמר וילונו כל עדת בני ישראל, אמנם לא נקהלו כולם עליהם רק קצתם, ולפי זה לא נאמר ויהי בהקהל כל העדה כמו שנאמר בתלונה, והקב"ה לא אמר לכלות רק אותם שנקהלו עליהם, וכן ג"כ אומרו הרומו רצה לומר שינדה אותם, וזו היא שמתא שם מיתה:
וענין אות המטות, לדעתי יתכן שהיה אות לשבט לוי שיהיו לויים וגם לאהרן שיהיה כהן, ולכן נאמר ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי, שאם היה אות על הלויים לבד היה צריך לכתוב על מטהו לוי, שבשאר המטות לא נכתב רק ראובן שמעון יהודה ולא היה כתוב שמות הנשיאים במטה. והעד שכן נאמר ויתנו אליו כל נשיאיהם מטה לנשיא אחד מטה לנשיא אחד לבית אבותם, שכיון שנאמר לבית אבותם נתבאר שהמטה היה כתוב בו בית אבותם, דהיינו השבט לא שם הנשיא, ולכך אמר ומטה אהרן בתוך מטותם ולא אמר מטה לוי, ועוד ממה שנאמר ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כנראה שבאחרים לא היה שמותם על מטה שבטו רק שם השבט, ולכך הוצרך לומר ששם אהרן יכתוב על מטה לוי, שאם היה הענין בשוה שגם שאר הנשיאים נכתב שמם כל איש על מטהו לא היה צריך לומר רק ואת שם אהרן תכתוב על מטהו שכבר ידענו שהוא משבט לוי, וא"כ היה האות הזה ללויה ולכהונה:
ומה שגמל שקדים ולא פרי אחר, נראה שגם זה היה על דרך שראה הנביא (ירמיהו א, יא) מקל שקד, שהיה הפתרון שוקד אנכי על דברי לעשותו (שם יב), כמו כן הראה פה היותו שוקד על דברו, שקידש שבט לוי ללויה ואהרן לכהונה, ולא ישנה מעולם רק ישקוד על דברו:
ומה שנאמר ברית מלח עולם, רצה לומר בזה שאפילו שהכהן יחטא לא תתחלל כהונתו, אם לא שיחטא במה שנוגע לכהונה, כמו שלקח האסורה לו, ואמר ברית מלח, שכמו שהמלח ודאי ענינו מן האש והמים שאף על פי שהם מנגדים זה את זה הנה יעמדו יחדיו מחוברים כאילו יש להם ברית אהבה שלא להתפרד, כי זו הוראה על חוזק הברית כשיעמדו שני הפכיים יחדיו, לכן יאמר לכל חיזוק ברית ברית מלח, וכן נאמר בדברי הימים (ב יג, ה) ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדויד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח, רצה לומר אפילו שיחטאו לא יעביר הממלכה, כמו שהמלח עם היותו משני הפכיים מנגדים זה את זה עם כל זה לא יתפרדו:
ובמה שנאמר ויעמוד בין החיים ובין המתים, יראה היות פירושו שאחר שראה אהרן שהמשחית אינו מבחין בין אותם שנתחייבו מיתה במדבר לחטא מרגלים, ובין אותם שאינם מכללם, הלך עם הקטורת ועמד בין אותם שנגזרה עליהם מיתה ובין אותם שלא נגזרה, ואותם שנגזרה עליהם מיתה קראם מתים על דרך העומד ליגזז כגזוז דמי (סנהדרין טו, א), ולאחרים קרא חיים, ולכך נאמר אח"כ (במדבר כא, א) ויבואו בני ישראל כל העדה, שדרשו ז"ל (במ"ר יט, טז) כל אותם שהיו לחיים, ולכן נאמר ויהיו המתים במגיפה, ולא נאמר וימותו כמו שנאמר בשמואל (ב כד, טז) וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש, אבל אמר המתים שכבר היו מתים, וכן בענין פעור שנאמר (במדבר כה, ט) ויהיו המתים היה לפי שנתחייבו מיתה שנכשלו בפעור, אבל בשמואל לא היה שם רק שמנה אותם דוד ונפקד עונם כאשר ביארנו פרק י"א, ובזה הותרו כל הספיקות י"ז אשר הזכרנו: