מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק כד
פרשת קרח:
ויקח קרח. פירש רש"י על פי מדרש תנחומא (קרח ב) לקח עצמו לצד אחד. עוד פירש דבר אחר לפי שאין כאן ענין לקיחה מקומית. והרב אליהו מזרחי טען עליו שיש כמה בהש"ס שאמרו בצד אחד ופירושו מקומית, וכן אומרו ג"כ לקח עצמו, והאריך מאד בזה לומר שגם בפירוש רש"י הכוונה לקיחה מחשביית לא מקומיית. ובאמת שאין ספק שימצאו במקומות רבים אומרו צד על התנועה המחשביית, וגם אומרו לקח עצמו ימצא שאומרו כן בענין מחשביי, אבל שיאמר בענין מחשביי לקח עצמו ויאמר לצד אחד אצלו ושיהיה פירושו מחשביי זה לא ימצא, דא"כ הדברים מיותרים. אבל להיות שרש"י ז"ל יודע שיאמר צד על ענין מחשביי, וכן יאמר עצמו על ענין ג"כ מחשביי, והיתה כוונתו לומר שהיתה תנועה מקומיית ג"כ, לכן אמר שניהם שכבר היה מספיק שיאמר לקח עצמו להיות נחלק מתוך העדה לעורר וכו'. ולדעתי נראה הלחץ שנלחצו גם רש"י גם הרמב"ן זר מאד, אבל הוא לפי הדרש וכאשר נסמוך על מדרשם ז"ל יתכן היטב לפרשו לקיחה ממש כאשר יתבאר עוד:
וכבר ידעת מה שאמרו רז"ל (אבות פ"ה מי"ז) כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ואומרו שמחלוקת לשם שמים היא מחלוקת שמאי והלל ושאינה לשם שמים קרח, והדברים בלתי מובנים. תחילה שאין ספק שביטול המחלוקת יפה מקיומו, ומה אמורה סופה להתקיים, אבל יתכן שאמר סופה להתקיים הכוונה לומר ששנים שחולקים לשם שמים גם שניהם תכלית הקיום וההעמדה בעולם הזה ובעולם הבא, אבל שאינה לשם שמים אין תכליתה הקיום והעמדה, רק ההריסה והנטישה כמו שהיתה כוונת קרח, שכן אמרו רז"ל (במ"ר יח, ב) הריני עומד ומבטל דבריו, שלא היתה כוונתו רק הביטול וההריסה לא הקיום והתיקון, וא"כ אומרו סופה להתקיים, כאילו יאמר תכליתה להתקיים, וזה יהיה כפירושם ז"ל שלקח עצמו לצד אחד, כי הרוצה בקיום העולם והעמדתו אינו פורש עצמו, אבל אדרבה דעתו מעורבת עם הבריות ורוצה בקיומם: ויובן זה עם מה שאמרו רז"ל (במ"ר יח, ג) שהכניס כל אלה האנשים והלבישן תכלת ואמרו לו טלית שכולה תכלת, וכן אמרו בית מלא ספרים, וכבר יפלא מה ראו ז"ל לומר אלו השני ענינים דהיינו הציצית והמזוזה, אבל להיותם אלו המשלים ענין למחלוקתם אמרום, ומשה שהיתה מעלתו בקבלת התורה המשילוהו משל לבית מלא ספרים והמזוזה, ואהרן שהיתה גדולתו בבגדי כהונה אמרו משל לבישת התכלת, והיה ענין דבריהם לומר שכל העדה כולם תכלת וכולם מלאים ספרים, אם כן אינם צריכים חוט של תכלת ומזוזה בבית, שלפי זה יהיה קשר הדברים עם פרשה ציצית של מעלה, שאחר שצוה (במדבר טו, לח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, סיפר הכתוב שקרח ודתן ואבירם וחמשים ומאתים איש לקחו תכלת, ואפילו שנאמר לשון יחיד על קרח, כן מנהג הכתוב לומר על הגדול, וכמוהו ויבוא משה ואהרן אל פני אהל מועד (במדבר יז, ח), ואם כן היה פירוש הדברים שקרח לקח תכלת, וכבר רצו ז"ל במדרש תנחומא לומר לשון לקיחה ממש, שכן דרשו (קרח ג) לקח טליתו והלך לקחת עצה מאשתו: ואומרו ויקומו לפני משה, על משה היה לו לומר, כמו שנאמר (תהלים ג, ב) רבים קמים עלי, וכן נאמר ויקהלו על משה, אבל יתכן שממעשה העגל והלאה היה המנהג שקודם שיצא משה מהמחנה ללכת אל אהל מועד לא היו קמים העם, כמו שנאמר (שמות לג, ח) והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם, לכך סיפר כאן שקודם שיצא משה מן המחנה ללכת אל אהל מועד קמו אלה לעשות מחלוקת עמו, וזהו שנאמר ויקומו לפני משה, רצה לומר שקמו קודם שקם משה לצאת מן המחנה:
ואומרו נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, לדעתי לא לשבח לאותם הרשעים אמר כן, כי על כן ביאר היותם אנשי שם טוב שלא כדין, ובשביל זה לקחו תכלת ולבשו, אמרו לו כבר אמרת שעם התכלת נהיה כולנו קדושים אם כן הרי לבשנו ציצית ותכלת והרי כולנו קדושים, כמו שנאמר בפרשת ציצית (במדבר טו, מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים, שקרח וסיעתו פירשו אומרו והייתם קדושים שב אל ציצית לבדו לא אל כל עשיית המצות, ולכן אמרו להם רב לכם, כיון שעשיתם את כולנו קדושים בציצית זה אם כן אין אנו צריכים עוד לכם, כאילו יאמרו אתה קדשת אהרן בלבושים ועתה בלבוש ציצית אמרת שכולם קדושים אין צורך לאהרן: ואומרם מדוע תתנשאו לשון רבים, הכוונה לומר למה תשתררו שניכם, משה יספיק שעל מעלת משה לא נחלקו. או אפשר שהיו חולקים על שניהם כמו שאמרו בית מלא ספרים, אבל לא היה רצונם רק כהונה, ומפרשת ציצית למדו לבוא לידי מחלוקת זה, ולפי זה ויפול על פניו כאשר ראה את קרח מעקם המקראות ודורש לגנאי שבציצית לבדו יספיק להיות קדושים:
וכבר יש לשאול למה כאן נפל משה לבדו על פניו, ואח"כ נאמר שנפלו שניהם. ועוד יפלא מאי אומרו וישמע משה הלא עמו היה מדבר. אבל נראה שנאמר וישמע, רצה לומר שהבין כוונתו רעה, ואהרן לא נפל על פניו שלא יראה כמצטער על כבוד הכהונה, ולכך השיבו משה ואת הקדוש והקריב אליו, אתם אומרים שכולכם קדושים הנה מי שיקריב אליו ה' הוא הקדוש לא זולתו:
ובמה שנאמר בן יצהר וגו', פירש רש"י ולא הזכיר בן יעקב שביקש רחמים שלא יזכר וכו', על זה כתב הרב אליהו מזרחי שכוונת רש"י לומר שכיון שהוזכר בהתיחסם בדוכן למה לא הזכירוהו כאן, ושלהכרח הביא רש"י ז"ל מה שהוזכר בהתיחסם בדוכן, ועל זה טען הרא"ם שאם כן זמרי היכן הוזכר עד שנצטרך לתת טעם למה לא הזכיר את יעקב, כפי מה שכתב רש"י בפרשת ויחי (בראשית מט, ו), וכן טען על מה שאמרו רז"ל פרק חלק (סנהדרין קט, ב) שמה שנאמר (בראשית מט, ו) בסודם אל תבוא נפשי על המרגלים נאמר, שא"כ היכן הוזכר שמו של יעקב על המרגלים עד שהוצרך לתת טעם ע"כ:
ובאמת טענותיו של הרא"ם הם כפי מה שפירש הוא בדברי רש"י ז"ל, אבל לדעתי אין כוונת רש"י במה שהביא ענין התייחסם על הדוכן, רק לפי שראה שכיון שיעקב התפלל שלא יזכר שמו על קרח לסיבת רשעותו, ואפילו בהתייחסם לדוכן לא היה ראוי להיזכר שמו כלל, שיעקב סתם אמר שלא יזכיר שמו עליהם לא בטובתם ולא ברעתם, ולא היתה טענתו למה לא הזכיר כאן את יעקב, רק למה הזכיר יחסו עד לוי והיה מספיק שיאמר קרח בן יצהר, ועל זה השיב שהתורה רצתה לגלות באומרו עד לוי ושלא הזכיר את יעקב, שנבין שלא רצתה להזכיר את יעקב לפי שיעקב לא אמר רק בקהלם אל תחד כבודי שרצה לומר כשיקהילו את העם על משה, כנראה שבמקום אחר היה רוצה שיזכר שמו עליהם, ולכן כתב רש"י שלא רצה שיזכר שמו, וא"כ מה בא למעוטי אומרו בקהלם, וביאר שבא למעוטי בהתייחסם על הדוכן שלא היה שם הקהל מהם, אבל בזמרי או במרגלים לא רצה שיזכר שמו ולא שם כל שבעים נפש עליהם כלל, שהרי אמר בסודם אל תבוא נפשי, שאין לומר בסודם אל תבוא אבל בקהלם תבוא נפשי, שהרי לא עשו הקהל, שפשוט הדבר כשהם נקהלים עם שאר השבטים שכבר נקרא שמו עליהם בני ישראל, אבל באומרו על קרח ובקהלם מוכרחים הדברים לומר שאמר על אשר הקהיל העם על משה: וכבר יש לשאול שגם דתן ואבירם לא נתייחסו רק עד ראובן מבלתי תפילת יעקב, אבל הענין הוא שלא היה המקהיל רק קרח, ולא היה רע בעיני יעקב רק ההקהל, ובזה סרו טענותיו של הרא"ם. גם טען במה שאמרו פרק חלק בסודם אל תבא נפשי אלו המרגלים, כי מה להם לשמעון ולוי יתר חלק בענין המרגלים משאר השבטים וכן כתב שצריך עיון, וכמו כן כתב בפרשת ויחי, ובחלק ב' שקראתיו מעשי אבות פרק מ"ה התרתי ספק זה, וגם שם הארכתי בענין זה תראנו משם:
ואון בן פלת דרשו ז"ל (סנהדרין קט, ב) שאשתו הצילתו, לפי שיש לשאול שמעולם לא הוזכר פלת זה בבני ראובן רק פלוא (בראשית מו, ט), ואון לא הוזכר כלל שם, ויתכן לומר לפי הפשט שהדברים שבים אל אליאב, לפי שפלוא לא היה לו בן אחר, כמו שנאמר (במדבר כו, ח) ובני פלוא אליאב, וזה כאילו יאמר שדתן ואבירם היו בני אליאב, והיה אליאב נקרא גם כן און בן פלת, שמאחר שהבכור נקרא ראשית האון, כמו שנאמר (דברים כא, יז) ראשית אונו לו משפט הבכורה, וכן אמר יעקב (בראשית מט, ג) ראשית אוני, א"כ יאות שמי שאין לו רק בן אחד שיקרא און ובן של פלוני, ורצה הכתוב לגלות היותם זרע פלוא ומשפחת פלואי, וכבר הזכרנו ענין זה לפנים סוף פרק ל"ה עיין שם, כלומר כל און של פלוא היה זה אליאב, ואומרו בני ראובן שב אל דתן ואבירם, והנה הכתוב הזה כאילו אמר דתן ואבירם בני אליאב שהוא און של פלוא והם בני ראובן, ואפשר שאת אליאב היו קוראים און בן פלת, בשביל שהיה בן יחיד לפלוא והוא כל אונו, אבל רז"ל דרשו שאשתו החזירתו בתשובה וקבלתם אמיתית: כאן פירש רש"י בדתן ואבירם אוי לרשע אוי לשכינו, ואח"כ פירש מה ראה קרח, והיה ראוי לפרש קודם סיבת מחלוקת של קרח שכבר קדם להשתתפות דתן ואבירם, וגם במדרש תנחומא (קרח ג-ד) אמר קודם סיבת המחלוקת של קרח, ואח"כ אמר אוי לרשע ואוי לשכנו על דתן ואבירם, ורש"י היפך. ולדעתי הכוונה ברש"י ז"ל שהיה עולה על הדעת לומר שקרח נתפתה אחרי דתן ואבירם שהיו קודם לכן רשעים, כמו שדרשו ז"ל (נדרים סד, ב) שני אנשים עברים נצים (שמות ב, יג) אלו דתן ואבירם, וכן ויותירו אנשים (שמות טז, כ) אלו דתן ואבירם (שמ"ר כה, י), וא"כ לא היה צריך טעם למה נחלק קרח, כי כבר ארז"ל אוי לרשע אוי לשכנו ונתפתה אחרי דתן ואבירם, לכן אחר שפירש שדתן ואבירם מפני שכינות נשתתפו עם קרח, שאל אם כן מה ראה קרח לחלוק: ומה שנאמר שנית ואשר יבחר בו יקריב אליו. פירש הרמב"ן וזה לשונו וטעם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו פעם שנית, שיודיע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריבו אליו מחר, וישע אל מנחתו, ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה, ואת אשר יבחר בו לדורות לעמוד ולשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים יקריב אליו, עכ"ל. באופן שכוונת הרמב"ן לומר שאומרו ראשונה ואת הקדוש והקריב אליו, רצה לומר בעד מחר שישע אל מנחתו, ואומרו שנית יקריב אליו, רצה לומר בעד לעולם, ואין הדברים האלה מובנים, שאם אין מקום להעלות במחשבה שישע אל מנחתו למחר גם אין מקום להעלות על לב בעד כל הימים, ולא היה צורך לומר שנית יקריב אליו, ואם אפשר להעלות במחשבה שאפילו למחר ישע למנחתו ואין רצונו בו שיהיה לעולם, א"כ אחר שאין שם רק קבלת המנחה מנא ליה למשה לומר שיהיה לעולם, ויתכן שמשה נתנבא מה שיהיה עתיד הקב"ה לעשות בענין המטות שמטה אהרן יפרח ויהיה כהן לעולם, כמו שנאמר והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח, אבל גם שם בענין המטה יש לשאול שאפשר לא היה רק לפי שעה, כיון שהנחנו שאפשר להעלות על לב כן:
ואמנם לדעתי נראה שזה לא יעלה על לב שהקב"ה ישע אל מנחתו לפי שעה, כי ההוא אמר ולא יקימנה, ועוד שאם כן אין לדבר סוף כל יום יצטרך הכהן מופת שהקב"ה בוחר בו, אבל אין ספק שאם ישע אל מנחתו יובן לעולם, ומה שהוצרך לומר שנית ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, רצה לאמר ולגלות לקרח שהוא מבין כוונתו שהוא לחלוק על השכינה, כמו שביאר הדברים ואמר אתה וכל עדתך הנועדים על ה', ולכן אמר קודם ואת הקדוש והקריב אליו, וחזר ואמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, שפירושו את אשר יבחר בשכינה השכינה יקרבהו, כלומר שאותו שלא יקריב אליו הוא לסיבה שהוא אינו בוחר בשכינה, אבל אדרבה רוצה לחלוק על השכינה, והיה כאילו יאמר ואת הקדוש והקריב ה' אליו ואת אשר יבחר בה' יקריב אליו:
ועל מה שנאמר ויפול על פניו, פירש רש"י זה סרחון רביעי, ועל זה טען הרב אליהו מזרחי בפרשת שלח שהרי כתב פרשת דברים כי מה שנאמר (א, א) וחצרות הוא ענין קרח, א"כ היה קודם ענין מרגלים ששולחו מדבר פארן, והחליט הרא"ם ז"ל שהם אגדות חלוקות. והנה גם רש"י ז"ל כתב פרשת מסעי (במדבר לג, יח) ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה על שם לשון הרע של מרגלים כמו עם גחלי רתמים (תהלים קכ, ד), וכיון שנסעו מחצרות לרתמה הרי ענין מרגלים קודם לענין קרח, אבל כבר נתבאר ישוב האגדות הללו בחלק א' מחיבורנו זה שנקרא מעשי בראשית בפרק א' שאינם חלוקות, שגם שני המאמרים קבלתם אמיתית, שודאי ענין קרח ופתיחת הארץ לבליעתם היתה אחרי ענין המרגלים והוא סרחון רביעי, ומה שאמרו רז"ל שמשה היה מוכיחן על ענין קרח בחצרות, הוא לפי שהיתה קבלתן שמאז התחיל המחלוקת של קרח, שכבר אמרו רז"ל (תנחומא קרח א) שהיה מחלוקתו על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, וענין מינוי הנשיאות היה במדבר סיני כמו שנאמר שם (במדבר ג, ל), דהיינו קודם בואם לחצרות: ובמה שנאמר זאת עשו קחו לכם מחתות, טרם בואנו אל ישוב פשוטן של כתובים נקדים הספיקות ונאמר, ספק ראשון, היאך יתכן שמשה אדוננו יתן להם עצה כדי שישרפו: ספק שני, היאך היו נשמעים אליו באומרו שיהיה הנסיון בקטורת והיאך נשמעו אליו להמתין עד למחר, ולמה בחר משה בקטורת ורצה שיהיה מחר, ורש"י פירש שהוא עת שכרות, וזר הוא שיחזיקם לשכורים והם יודו, גם פירש שהקטורת היא המעולה שבעבודות, ולא ידעתי האם היו שוטים קרח ולמה שמעו לעצתו:
ספק שלישי, היאך יתכן שיתיר להם האסור להקריב אש זרה ובפרט לאהרן: ספק רביעי, היאך לא נשרף קרח שגם הוא היה מן המקטירים, וכבר אמרו רז"ל באגדה (סנהדרין קי, א וברש"י שם ד"ה מן הבלועין) שנשרף ונתגלגל ונבלע, האמנם הכתוב מכריז ואומר ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת, כנראה שקרח לא היה מכללם:
ספק חמישי, שהיאך יתפלל משה אל תפז אל מנחתם, שהרי בנבואה לא נתקנא ואמר (במדבר יא, כט) מי יתן כל עם ה' נביאים, ולענין הכהונה מה לו אם יבחר ה' שכל העדה יהיו ראויים לעבודת כהונה:
ספק ששי, מה שאמרו המעט כי העליתנו וגו', שלא יתכן לומר המעט אלא כשבא להרבות באותו המעשה בעצמו, כמו שנאמר (בראשית ל, טו) המעט קחתך את אישי ולקחת גם דודאי בני, רצה לומר תוסיף לקיחה על לקיחה ראשונה, וכן בפרשה הזאת המעט מכם כי הבדיל, וא"כ פה אין יובן אומרם המעט כי העליתנו, אבל יתכן שיובן על העליה, כלומר דרך קנטור, מספיק עליה אחת שעשינו לא נעלה עליה שנית, ולכן אמרו לא נעלה, ומה שאמרו דתן ואבירם ותתן נחלת שדה וכרם, רש"י ז"ל פירש ולא נתת נחלת שדה וכרם כלומר לא הביאותנו ולא נתת לנו עכ"ל, ואין הדברים מתיישבים בלשון הכתוב, וגם הכפיל הענין שאחר שלא הביאם לארץ פשיטא שלא נתן להם נחלת שדה וכרם, וגם למה לא אמרו ולא נתת לנו בתים גנות ופרדסים:
ספק שביעי, אומרו העיני האנשים ההם תנקר, כי זה לא יאמר רק למי שמרמה האנשים ומראה להם שנותן להם והוא גונב דעתם ואינו נותן להם דבר, אבל משה אמר להם בהדיא שלא יתן להם הארץ ולא נחלת שדה וכרם ושימותו במדבר, א"כ היאך יפול לומר שהוא מנקר עיני האנשים ומרמה אותם:
ספק שמיני, במה שנאמר הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותה כרגע, שאם ישראל לא חטאו למה היה הקצף עליהם, ואם גם הם מרדו כקרח למה יאמר האיש אחד יחטא, והרמב"ן נתעורר על הספק הזה, וכתב בשם ר"ח שמשה היה חושב שהקב"ה כוונתו לכלות כל ישראל, ושהקב"ה פירש לו שאין הדברים כן שאין כוונתו לכלות רק עדת קרח, והרמב"ן טען על פירוש של ר"ח ואמר חלילה שלא יבין נבואתו, והוא ז"ל פירש שכוונתו יתברך היתה לכללות כל ישראל, שגם הם נגררו והיה טוב בעיניהם ענין קרח ולכן נתחייבו כליה, אבל משה למד עליהם זכות שקרח הוא הגורם והוא המפתה אותם, זהו פירוש הרמב"ן, ובאמת א"כ לפי פירושו לא יקרא חוטא כי אם המדיח ולא העיר הנדחת, ולא היה ראוי לכלות העיר וגם לא לקרוא אותם בשם חוטאים, כיון שהמדיח גורם ומפתה אותם, שהרי כאן באומרו האיש אחד יחטא נראה שהם אינם נקראים חוטאים כיון שקרח הוא הגורם והמפתה:
ספק תשיעי, לכל הפירושים כמו ששמע קודם מפי הקב"ה הבדלו מתוך העדה, למה לא אמר משה להם הבדלו אבל אמר העלו, ולמה אמר כאן הבדלו ואח"כ נאמר הרומו מתוך העדה:
ספק עשירי, לפירוש הרמב"ן ז"ל שכתב שנתחייבו כליה ושהוא למד עליהם זכות, למה במשנה תורה פרשת עקב (דברים ט, יב-כא) אמר להם על ענין העגל שהוכיחם על החטא, וכן בענין המרגלים נאמר פרשת דברים (א, כב-לט) שהוכיחם ג"כ, ולמה לא הוכיחם על חטאם גם על ענין קרח, ואדרבה פרשת עקב הזכיר ענין קרח דתן ואבירם בכלל הגדולות והגבורות של הקב"ה, כמו שנאמר שם (יא, ד-ו) ואשר עשה לחיל מצרים וגו' ואשר עשה לכם במדבר וגו' ואשר עשה לדתן ולאבירם:
ספק אחד עשר, אם הכוונה היתה לכלות כל ישראל, למה לא אמר ואעשה אותך לגוי גדול כמו שנאמר בעגל (שמות לב, י) ובמרגלים (במדבר יד, יב) שהיה רוצה לכלותם: ספק שנים עשר, באומרו ואם בריאה יברא ה' וגו' וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', והרי אפילו שלא יברא בריה חדשה רק שישרפו או שימותו מיתה פתאומית יבחן כי נאצו, וכבר נאמר במרגלים (במדבר יד, כג) וכל מנאצי לא יראוה, ולא ברא בריה חדשה:
אמנם לישוב זה נאמר מאמר שאמרו רז"ל, שדבריו זרים להבין כוונתם, ואחר נבוא אל שאר הספיקות, והוא שאמרו (סנהדרין קי, א) דרש רבא שמש וירח עמד זבולה (חבקוק ג, יא), מגיד שעלו שמש וירח אל זבול ואמרו לפני הקב"ה רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא, עד שזרק עליהם הקב"ה חצים ואמר להם לכבודי לא מחיתם ולכבוד בשר ודם מחיתם, הדא הוא דכתיב (שם) לאור חציך יהלכו, והאידנא עד דלא מחו להו לא נפקו, וכבר אין צורך לומר הספיקות שבדרשה זאת שכל דבריה בכלל אינם מובנים כלל, עם כל זה בכלל הדרשה יפלא מנין לו לדרוש מה שאמר חבקוק שם שהוא על ענין קרח:
אבל יתכן שרבא הגדיל לומר בחידתו זאת, שבראשונה הכיר אברהם את בוראו ושהוא חידש העולם יש מאין הכל מתנועת הגלגלים והמאורות ותבונתם, ואין כל אדם זוכה להשגה זאת, ושעל כן רצתה החכמה האלהית בחידוש הנסים להודיע אלהותו יכולתו והשגחתו, כמו שנאמר ביציאת מצרים (שמות ח, יח) [למען תדע] (וידעתם) כי אני ה' בקרב הארץ, וכן כי אין כה' אלהינו (שמות ח, ו), וכן רבים, וראה עוד רבא שמה שאמר משה פה היה זר מאד, שהתחיל לומר בזאת תדעון כי ה' שלחני, ואחר כך אמר אם כמות כל האדם וגו' לא ה' שלחני ואם בריאה יברא, היה לו לומר תדעון שה' שלחני, ומה אומרו וידעתם כי נאצו, ורצה לומר רבא שודאי קרח דתן ואבירם נזרקה בהם אפיקורסות שלא היו מאמינים בחידוש העולם, וחשבו העולם קדמון ולית דין ולית דיין, שאם היו חושבים ומאמינים בהשגחת השם יתברך בפרטים, ובהיות תורה מן השמים להיישרה לעמו, היאך מלאם לבם להקטיר לפניו וה' לא ציוה, וזה שאמר משה הנה אלו אומרים שהם מאמינים בהשם יתברך וביכולתו ושהוא ברא הכל, אבל אינם מאמינים בשליחותי ואומרים שאני עושה מלבי, הנה יתבאר בזה אם הקב"ה ימיתם מיתה אחרת, אם כן אמת האמינו בה' ולא הכחישו רק שליחותי, כי על כן לא ברא בריאה חדשה, אבל אם יברא בריאה חדשה, ודאי שהם הכחישו חידוש העולם, ועל כז ברא הקב"ה בריאה חדשה להורות שהוא חידש העולם, שמי שלא חידש העולם אין בידו לחדש בריאה חדשה:
והנה על זה בא רבא ומצא לדרוש מן הפסוק שבחבקוק לענין קרח, מפני שקודם זה אמר (שם ט) תבקע ארץ שרמז אל ענין קרח שנאמר ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ואמר רבא בדרשתו זאת מליצה נאה מאד, שהשמש והירח שהם מאירים לעולם, אשר מהם הכיר אברהם בוראו והאיר לעולם, לא יספיק להאיר ולהודיע אלהותו לכל העולם, אבל על ידי משה והתורה יתפרסם אלהותו יותר ממה שיתפרסם על ידי המאורות, וכמו שיבוא בס"ד ביאור בענין מה שנאמר (דברים לב, א) האזינו השמים ואדברה, שמשה היה אומר לשמים שהם ישתקו ושתורתו תספיק להשמיע אלהותו לארץ, וא"כ היטיב לומר רבא שכן אמרו המאורות, שאם אינו עושה דין לבן עמרם שיתפרסם היות שליחותו ותורתו אמת הם לא יאירו, כאילו אמר שלא יספיק אורם להאיר ולהודיע אלהותו, והפליג השלם ההוא במליצתו ואמר שהקב"ה אמר להם לכבודי לא מחיתם, כלומר קרח מכחיש חידוש העולם והיה לכם לומר שאעשה דין לכבודי, וזהו זרק עליהם חצים והם מאירים, כלומר היכה אותם בביטול הטבע ובבריאה חדשה בארץ, וכמו שנאמר ביהושע שאמר (י, יב) שמש בגבעון דום, ובזה הם מאירים כי מתוך הנסים יתפרסם אלהותו יתברך ושהוא חידש העולם, וזהו שאמר ועד האידנא עד דלא מחו לא נפקי, רצה לומר שעד היום אם לא על פי הנסים אינם מאירים כלל, וה' יאיר עינינו:
ומילת בריאה, פירש הרב אברהם אבן עזרא שהוא כטעם גזירה מן וברא אתהן (יחזקאל כג, מז), והרמב"ן פירש כי כאשר תבקע האדמה ברעש הנקרא זלזלה תשאר פתוחה, גם ימלא הבקיעה מים, אבל שתפתח ותסגר מיד וכו' זה הדבר נתחדש עכ"ל, ויפלא מאד שאפילו הכי אין כאן בריה חדשה, ורז"ל אמרו (אבות פ"ה מ"ו) שפי הארץ נברא בין [השמשות], כאילו אין זה מן הטבע הנברא בששת ימי בראשית, ואם הדבר כן שהמנהג הוא לפתוח ולסגור ואין הפרש אחר רק שכאן סגר מיד, ודאי אין זה מספיק להיקרא בריה חדשה שנברא יש מאין:
ספק שלשה עשר, למה ביקש משה ענין פי הארץ שיבלעם, ואיך היה עונשם זה ענין אל חטאם, וגם על המאתיים וחמשים איש קשה למה נידונו בשריפה ולא בבליעה: ספק ארבעה עשרה, במה שנאמר הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, למה לא נאמר ואעשה אותך לגוי גדול, וכן ג"כ מה שטען הרמב"ן שיש ביד הקב"ה להמית עם רב ולהניח איש אחד, כמו שאמרו רז"ל (ראה שמ"ר יח, ב) בבכורי מצרים ג' ישנים בטלית אחד השנים מתים והאמצעי נמלט:
ספק חמשה עשר, בענין אות המטות, שרש"י פירש שהיה אות לכהונת אהרן, ויש לשאול לפירושו ענין מטות הנשיאים, שהרי לא היתה מעולם טענה לשאר השבטים לענין הכהונה רק בני לוי, כמו שאמר לבני לוי המעט מכם וגו' ובקשתם גם כהונה. והרמב"ן פירש כי השריפה היתה אות לכהונה והמטה אות ללויה. וגם על פירושו זה יפלא אומרו והיה האיש אשר יבחר, הרי א"כ שבחר באהרן לכהונה, ואם כפירוש הרמב"ן היה לו לומר והיה המטה אשר אבחר וגו':
ספק ששה עשר, למה גמל שקדים, ורש"י פירש הפרי הזה ממהר להפריח אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת, ואין זה טעם מספיק רק להוצאת הפרח אבל לא לעשיית פירות, והיה מספיק לפי פירוש רש"י ז"ל שיעשה פרח של שקדים, ועוד היה נס גדול שהפרי הנהוג להתאחר עשייתו הפרח שימהר ויעשהו בלילה אחד, ובזה יובן יותר שהמערער על הכהונה ימהר פורענותו כמו שימהר הפרח מהפרי ההוא לצאת היפך טבעו, אבל מבואר שאין דברי רש"י רק דברי אגדה:
ספק שבעה עשר, להבין מה שנאמר ויעמוד בין החיים והמתים, וכבר נאמר באגדה (במ"ר יט, כ) שאחז את המלאך, ועם כל זה אין ענין עמידה זאת בין החיים והמתים מובנת: