מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק כג
במה שנאמר ושמעו מצרים כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו. ואמרו אל יושב הארץ. פירש רש"י ז"ל כמו על יושב הארץ, והרמב"ן פירש לשון אלהות, אחרי בקשת הסליחה מכבוד הרב המחבר ז"ל, אומר שלא עלה מעולם על דעת הרמב"ן ז"ל לפרש מלת אל מל' אלהות, אבל רק שיפורש מלת אל כפשוטו ולא כמלת על, ומה שמסיים שיאמרו המצריים ואנשי ארץ כנען מבלי יכולת ה' וגו' כי בכם אל ואפס זולתו, הוא אך נועם לשונו בפירושו לתפוס סגנון לשון המקרא בישעיה (סי' מ"ה) כדרכו לרוב כפירושו. המדפיס יג"ס)** וז"ל וא"כ יתכן שיהיה אל יושב הארץ הזאת כפשוטו שיאמרו המצריים לאנשי ארץ כנען מבלתי יכולת ה' וגו' כי בכם אל ואפס אלהים עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ותמה אני היאך יפרש כן, שמילת אל כאשר תהיה נאמרת לענין שם אלהות הוא נקוד בציר"י, וזה נקוד בסגו"ל כאשר ינקד כל אל כשהיא מילה. אמנם כי כן היטיב לטעון על רש"י ז"ל, שלא יתכן שיאמרו מבלתי יכולת ה' מחמת כוחם וגבורתם וחזקם של יושבי הארץ, שאין מלחמתו בחרב ובחנית רק בדבר או במגיפה אשר לא יבדיל החזק הוא אם רפה, אבל אפשר לומר שפירוש רש"י נכון, שכיון שכבר ידעו שנשבע להם לתת להם את ארץ כנען והיה מפורסם להם, א"כ ידעו אופן השבועה שהיתה שהם יהרגו אותם לפי חרב, ושלא יחיו כל נשמה, ולא היתה השבועה שיכה אותם בדבר או במגיפה, ולכן יתכן כפירוש רש"י ז"ל מבלתי יכולת הוא מפני היותם חזקים לא יוכל לקיים שבועתו כמו שנשבע שהם יהרגום לפי חרב:
אבל יתכן עוד שנאמר, וזה אחר שנדקדק היטב בלשון הכתוב, והוא שאם ענין אומרו מבלתי יכולת היה המכוון לחזקם ולגבורתם כמו שפירש רש"י, או לחוזק אלהיהם כפירוש הרמב"ן, לא היה לו לומר רק מבלתי יכולת ה' לגרש את יושב הארץ, אבל אומרו מבלתי יכולת ה' להביאם נראה שאין חסרון היכולת רק להביאם שם. ועוד נדקדק שכאשר אמר ששמעו שהענן עומד עליהם ועמוד אש לילה, למה לא אמר ושאתה שולח להם לחם ובשר מן השמים, ועוד יפלא מאד למה חיסר מדה אחת מהשלש עשרה מדות ולא אמר ואמת רק רב חסד, וגם לא אמר חטאה. אבל זה ידמה לישב במאמרם ז"ל (סנהדרין קיא, א-ב) שאמרו וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו (שמות לד, ח), מה ראה משה, ר' חנינא בן גמלא אמר ארך אפים ראה, ורבנן אמרי אמת ראה, תניא כמאן דאמר ארך אפים ראה, דתניא כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב ארך אפים, אמר לפניו רבונו שחל עולם ארך אפים לצדיקים, א"ל אף לרשעים, אמר לפניו רשעים יאבדו, א"ל השתא חזית דמבעי לך, כשחטאו ישראל א"ל לא כך אמרת לך ארך אפים לצדיקים, אמר לפניו רבש"ע ולא כך אמרת לי אפילו לרשעים והיינו דכתיב ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר, רבי חגא הוה סליק ואזיל [בדרגא] דבי רבה בר' שילא שמעיה לההוא ינוקא דאמר עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קודש (תהלים צג, ה), וסמיך ליה (שם צ, א) תפילה למשה, אמר שמע מינה ארך אפים ראה, ע"כ: וכבר יפלא ג"כ מאד במאמרם זה שהניחו בו שמשה היה רוצה באיבודן של רשעים ולא בתשובתן. אבל יראה שלא היה מאמרו של משה שיאבדו הרשעים דרך אכזריות עליהם ח"ו, אבל היה אומר כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין עא, ב) מוטב ימות זכאי, ואם אתה מאריך אפים לרשע ירדוף אחרי דרכו ויאבד מכל וכל, וא"כ דרך רחמים על הרשעים אמר כן שלא יאבדו מכל וכל, וכן אמר לו הקב"ה שיצטרך לזה כשיהיו רבים החוטאים, לכך כאן בראותו שעיקר המדה שהוא צריך להזכיר לו שיגדל נא כח ה' כאשר דבר, הוא שהארך אפים יובן לרשעים ג"כ, לכן כאשר בא לומר אל ארך אפים ורב חסד לא רצה לומר אמת, כי הוא הענין שנחלקו אלה השלימים, שרבי חנינא אמר ארך אפים ראה וחשב שהוא לצדיקים לבד, רבנן אמרי שלא יצא למשה היות הארך אפים לצדיקים לבד רק מראותו שנאמר ואמת, כי מה שיהיה ארך אפים לצדיקים הוא חסד ואמת שאין לחוש שמא הצדיק ירדוף לחטא ויאבד, אבל ישוב ודאי בתשובה, כמו שאמרו רז"ל (ברכות יט, א) אל תהרהר אחריו, אבל להיות לו ארך אפים לרשעים אין זה חסד של אמת, שאדרבה יאבדו, לכך אמר יגדל נא כח ה' כאשר דברת ארך אפים ורב חסד, ולא הזכיר אמת. ומה שלא הזכיר חטאה, פשוט לפי שאלו מזידים היו ולא שוגגים, כן כתב הרמב"ן ז"ל. אבל במה שאמרנו ליישב למה לא הזכיר אמת תפס לו דרך אחרת, גם על אשר לא אמר נוצר חסד לאלפים, נתן טעם הרמב"ן ז"ל וכתב שלא ידע למה לא אמר רחום וחנון. אבל לפי דרכנו נתבאר שבכל השלש עשרה מדות היתה תפילתו, אבל לא התחיל מארך אפים רק להיות שהוא אמר גם לרשעים, וכדי לומר לו יתברך שיגדל כחו כאשר דבר להיות ארך אפים עם היות שאינו חסד של אמת כמו שאמרנו, לכן התחיל בארך אפים וחיסר מילת אמת, כי כן היה דבר ה' להיות ארך אפים לצדיקים שהוא חסד של אמת, ולרשעים אפילו שאינו של אמת לפעמים יצטרך, ובפרט בהיותם רבים החוטאים כענין זה של המרגלים:
ועוד יפלא שהיאך יתכן שיאמרו שמבלתי יכולת ה' הוא לחזקם ולתקפם או לחוזק אלהיהם, דא"כ למה ישחטם במדבר אחרי שהם מודים שהוא רוצה בטובתם יתן להם מצרים שאינם חזקים, שבין כך ובין כך מקיים שבועתו לאבותיהם, ולא די שאינו מקיים שבועתו אבל שגם ישחטם:
אבל יתכן לומר בישוב כל הספיקות שהזכרנו, שמשה אמר שכבר שמעו מצרים שאתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד אש, ויראו עתה שהמתה אותם כאיש אחד, הנה יאמרו שמבלתי יכולת לתת להם מזון במדבר כדי להביאם אל המלחמה שחט אותם לטובתם כי טובים חללי חרב מחללי רעב, והיתה זאת טענת משה הטענה שטען בענין העגל שכבר באותו הזמן היתה להם אמונה שיש שני אלוהות אחד מיטיב ואחד מריע, ולכן אמר למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם, רצה לומר שהוא האל המריע שהריע לנו ולהם, כמו כן טען משה פה שודאי לא יאמרו שלחזקם או לחוזק אלהיהם לא היה לו יכולת, כי להריע כבר ראו את כוחו הגדול שהוציאם ממצרים, אבל יאמרו אין לו יכולת להיטיב ולכך לא יוכל לתת מזון כדי להביאם אל הארץ להילחם, כי הם היו חושבים שעד אותו הזמן היה להם צידה שהוציאו ממצרים, ושעתה אזל מכליהם, והיאך ילחמו רעבים בשבעים והם בערים בצורות:
ולזה אמר וימלא כבוד ה' את כל הארץ, שזה יהיה במה שיפנו ויסעו אל המדבר שאז יתפרסם שיש בידו לזונם ולפרנסם, דאם לא כן לא היו חוזרים אל המדבר שאין שם מזון, ויהיה אומרו חי אני לשון שבועה כמו שפירש רש"י, והיה כאילו אמר חי אני כי זה יהיה שכרם הראוי להם שלא יראו את הארץ, ועוד שמזה ימלא כל הארץ כבודי שאני מוליכם כל כך זמן עם רב כזה ומפרנסם במדבר:
ולשאר הפירושים יפלא מאד, שכיון שעיקר טענת משה שלא יתחלל שם שמים, היאך נמשך תיקון בזה שילכו אל המדבר, שהרי יראו שהוציאם ממצרים והביאם עד קרוב לארץ שנשבע להם ומחזירם לאחור, שודאי יאמרו מבלתי יכולת שהיושב בארץ או אלהיהם חזק הוא, אולם במה שאמרנו הגיעו הדברים על נכון כי אין אומרו שיאמרו העמים מבלתי יכולת רק לענין המזון:
ואומרו יום לשנה, כבר יראה זה גרעון בחוק משפטו יתברך שיפרע יום לשנה. אבל יתכן לדקדק במה שנאמר פעמיים יום לשנה יום לשנה, שאמר כן לרמוז להם שגם לכפרת עונותיהם יהיה יום לשנה, כמו שנאמר (ויקרא טז, לד) לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה, ועל זה אמר יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם, ובזה תהיה מידת הדין שוה שנפרעים מהם שנה ליום אחד, וגם מתכפרים ביום אחד עוונות שסגלו כל השנה. וזה שאמר משה בתפלתו (תהלים צ, טו) שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה, רצה לומר שכמו שכימות שחטאנו עניתנו כל כך שנים ברעה, כמו כן כל השנים שנהיה בדאגה שמחנו בכל יום שנה:
ומה שנאמר פרשת דברים (א, לד-לז) וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע וגו' זולתי כלב בן יפונה וגו' גם בי התאנף ה' בגללכם, שנראה שאז במרגלים נגזר על משה שלא יכנס לארץ, וזה לא ראינו שנזכר במעשה המרגלים, והרמב"ן ז"ל ביקש ליישב זה ואמר ועוד הוספתם לחטוא פעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור, כי רצה להזכיר יחד עונש הנמנעים מלבוא אל הארץ, עכ"ל. וכבר ראית שאין הכתוב מורה כן, שאחר כל זה חזר לומר (שם לט) וטפכם אשר אמרתם וגו', שנראה היות כל זה מאמר אחד מאתו יתברך על ענין המרגלים. ולדעתי שמאז בענין המרגלים שנגזר על האבות שלא יכנסו לארץ נגזר על משה ג"כ, שהרי לא הוציא מן הכלל רק כלב ויהושע, ולכך גם כן הניעם במדבר ארבעים שנה עד מלאות ימי משה למאה ועשרים שנה, כמו שאמרו ז"ל (חולין קלט, ב) בשגם הוא בשר שרמז על משה, וכן אמר (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה. ובענין מי מריבה נגזר שגם מלחמות סיחון ועוג לא יראה לא משה ולא אהרן, ובאהרן נתקיימה הגזרה ובמשה הוחלה השבועה:
ועוד יתכן לומר מסכים אל דברי האגדה שדרשו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה פרק ל) ואמרו משל למה הדבר דומה לשפחה שנפל לה דלי של נחושת לבור והיתה בוכה, באה שפחה של מלך והפילה דלי של זהב, התחילה הראשונה צוחקת ושמחה, אמרו לה למה אתה שמחה אמרה לפי שנפל הדלי של זהב שמי שיוציא הדלי של זהב יוציא את שלי גם כן, ואמרו זה למשל למתי המדבר שמתו חוץ לארץ ושגם משה מת חוץ לארץ, שהוא הדלי של זהב לעניין תחיית המתים, שכנראה שלכך נגזר גם על משה לבלתי הכנסו לארץ (ילקוט שמעוני הושע א, תקטז), ומבואר שלא היה לו חטא למשה כלל בענין המרגלים, ולכך אמר גם בי התאנף ה', רצה לומר גם בי אפילו שלא נתחייבתי כל כך במי מריבה התאנף ה' בגללכם, רצה לומר בעבור שאתם נקברים חוץ לארץ, ולכך לא הוציא מכלל השבועה רק יהושע וכלב, ובמלחמת סיחון ועוג הותרה השבועה למשה לבדו: והעד על זה מה שנאמר כאן אם אתם תבואו אל הארץ אשר נשאתי את ידי, וכן במשנה תורה נאמר ויקצוף וגו' וישבע אם יראה איש וגו' הארץ הטובה אשר נשבעתי, וכן פרשת וילך נאמר (דברים לא, כג) כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי, שנראה בהדיא שסיחון ועוג לא היו בכלל מה שנשבע לאברהם לתת לו, וכן בהדיא נאמר פרשת זאת הברכה (לד, ד) ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם, אחרי שהראה לו עבר הירדן, ושנינו בספרי (תבוא ג) לתת לנו (דברים כו, ג) פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, ובמי מריבה פרשת חקת אמר (כ, יב) לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, שיובן זה במה שפירשנו במראה בין הבתרים באומרו (בראשית טו, טז) כי לא שלם עון האמורי, שאמרנו שהקב"ה לא נשבע לתת לאברהם רק מעבר הירדן והלאה אבל לא סיחון ועוג תראנו שם, אבל אח"כ נאמר (דברים ב, ל) הקשה את רוחו למען תתו, רצה לומר מתנה שאינו בכלל השבועה, לכך כאן כאשר נשבע שלא יכניס רק כלב ויהושע לא הוציא את משה מן הכלל, אבל אמר שלא יבואו אל הארץ אשר נשבע דהיינו עבר הירדן, ובמי מריבה נגזר עליהם שגם מלחמת סיחון ועוג לא יכנסו שם, והעד שכן נאמר אל הארץ אשר נתתי ולא אמר אשר נשבעתי, ולכך מת אהרן טרם בואם למלחמה עם סיחון ועוג, אמנם הותרה השבועה ההיא למשה וראה מלחמת סיחון ועוג:
ולדעתי על פי מדרשם ז"ל שדרשו (ספרי ואתחנן ב) אתה החלות (דברים ג, כד) לשון לא יחל דברו (לשה"כ במדבר ל, ג), רצה לומר שהתיר שבועתו יתברך, שאומרו (דברים ב, לא) ראה החלותי תת לפניך את סיחון, גם הוא יהיה לשון התרה, ולפי שהאוסר הנאה מחברו אין מתירין אלא בפני חברו (נדרים סה, א), לכן אמר לו הקב"ה ראה החלותי, רצה לומר ראה שאני מתיר שבועתי בפניך שתראה בהתרתי: ובזה נתיישב למה לא היה אהרן במלחמת סיחון כמשה, כיון שהיה שבועה שוה לשניהם, וכבר נדר שהותר מקצתו הותר כולו (נדרים כה, ב), אבל היו שני שבועות, אחת בענין המרגלים על עבר הירדן, ואחת במי מריבה על סיחון ועוג, ואותה היא שהותרה למשה אחר מיתת אהרן:
ומה שנאמר פרשת פנחס (במדבר כז, יב-יד) עלה אל הר עברים וגו' וראית אותה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך. כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה, שנראה שבעוון מי מריבה מת משה, סותר אל מה שהנחנו, יתכן שאומרו כאן כאשר מריתם פי אין הדברים שבים אל מה שאמר ונאספת אל עמיך, אבל הדברים שבים אל מה שאמר כאשר מת אהרן אחיך, רצה לומר שיאסף אל עמיו כמוהו, והזכיר כמזכיר הוראת זמן וסיבה שמת אהרן בחטא מי מריבה, אבל לא שתהיה מיתת משה ע"ה לסיבת זו שהוא כבר השלים שנותיו, שנאמר עליו והיו ימיו מאה ועשרים שנה, שדרשו רז"ל בשג"ם גימטריא משה. וכמו כן בפרשת האזינו שנאמר שם (לב, נ-נא) והאסף אל עמך כאשר מת אהרן ויאסף אל עמיו. על אשר מעלתם בי, שגם זה שב אל אסיפת אהרן שהיתה לחטא מי מריבה ולא שב אל אסיפת משה:
ענין המקושש כבר ביארנוהו פרק י"ז: