מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק יט
במה שנאמר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם. פירש רש"י ז"ל חינם מן המצות. והרמב"ן פירש שהיו הדייגים מעבידים אותם למשוך הדגים שנאחזים במצודה והיו נותנים להם מן הדגים. ובאמת לא יקרא זה חינם רק שכר עבודתם. ועוד פירש שכמנהג עבדי המלך היו נותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים ע"כ. ולדעתי יצדק אומרם כאן חינם, במה שאמרו רז"ל (סוטה יא, ב) שהנשים היו ממלאים כדיהם מים והיו מלאים דגים, ואלו היו ודאי חינם, שהדייג שצד הדגים בעצמו לא יאמר עליו שאוכל חינם כי זו היא עבודתו, אבל זה שהיו באים הדגים תוך הכדים בלתי כוונה לצוד זה ודאי נקרא חינם:
או שנאמר בדרך ביזוי אמרו כן, שעתה הם כל כך רעבים שהם זוכרים הדגים הפחותים ומוסרחים שהיו נותנים במצרים חינם מגודל פחיתותם, אותם הם מתאוים עתה לאכלם. ויצדק לזה אומרם אשר נאכל לעתיד והיה כאילו יאמר וזכרנו את הדגה במצרים חינם אשר נאכל עתה:
עוד יתכן לומר שאומרם חינם שב אל הזכירה, כאילו יאמרו הזכירה לא תועיל לנו, וכמוהו חינם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף (משלי א, יז), שפירושו ללא הועיל, כי כשהאדם זוכר מאכל ומתאוה לו הולך וקונה אותו, ולזה תועיל לו הזכירה, ולזה אמרו מה יועיל לנו כי נזכיר הדגים אשר אכלנו במצרים, זכירתו היא בחנם: ובמה שנאמר האנוכי הריתי את העם הזה, הרמב"ן כתב שעל דעת אונקלוס הוא כמו על ברכות הורי (בראשית מט, כו), והוא ז"ל פירש שהכל מליצה באם, ואומרו אומן כי הוא אומן ולא אומנת. ולדעתי יתכן לומר שמשה כאשר ראה בקשת הבשר בלתי הגונה, וראה שהקב"ה חרה אפו מאד, רצה להעביר החרון מעל ישראל, ואמר להתנצלות שסיבת היותם מבקשים בקשה שלא כהוגן הוא להיות שהוא לבדו אינו מספיק להדריכם ולדבר על לבם, שאם יהיו להם רועים רבים שיספיקו לדבר לכולם לא יהיו כך טרחנים כי יקבלו דברי הרועים, והיתה טענתו זאת נכונה מצד שהתאוה הזאת התחילה לבוא מאותם שהיו בקצה המחנה, כמו שנאמר ותאכל בקצה המחנה, שמשה ודאי היה באמצע המחנה כמנהג המלך. ולכן אמר שאם היו רועים רבים המנהיגים אותם כבר היו מקבלים מהם: ובאומרו האנוכי הריתי, רצה לומר אם הייתי אם היונק כבר היה לי חלב בשדים לתת לו, אבל שתאמר אלי שאשא אותם, כאומר שאין לו שדים להיניקו רק צריך לבקש לו מזונו, אם כן מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, ולהיות בקשתם בלתי הגונה, המשילם ליונק שגם היונק לא יבחין אבל יתגעגע על האומן וישאל מה שיתאוה, ואמר כן בהיותו מליץ טוב על ישראל, כלומר אתה עשית אותם כיונק לתת להם מן מן השמים, והם מתגעגעים כיונק ומבקשים בשר, ולכן אמר כי יבכו עלי, כי הבכיה הוא מעשה יונק:
ואומרם תנה לנו בשר ונאכלה, כבר היה מספיק אומרם תנה לנו בשר ופשוט הוא שלאכילה הם רוצים, אבל היה הדבר שכבר היה להם שלו, כמו שנאמר (שמות טז, יג) שבכל לילה היה מכסה את המחנה, אבל היה מחוסר צידה, ולא היו רוצים לצוד עד שיהיה מוכן לאכילה בלתי צידה כמו שנתן להם אח"כ, שסיפר הכתוב שהיו אמתיים על הארץ ולא שטים ומכסים המחנה, וזה אומרם מי יאכילנו בשר ולא אמר מי יתן לנו בשר, ולכך ג"כ אמר משה שהם רוצים בשר שינתן בידם מוכן לאכילה שלא יחסר צידה, והיה זה הנסיון, כי היו אומרים שהשלו המחוסר צידה מקרה הוא לא ה' שלחם, וכן היו מאמינים, עד ששלח להם עד שלא היו צריכים רק אסיפה, והעד מה שאמר דוד מזמור ע"ח (יט) וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שלחן, שהיו רוצים שלחן ערוך, וכן נתן להם הקב"ה שישטחו שטוח ויהיה מוכן לאכילה, והנה הקב"ה קודם לכן נתן להם מחוסר צידה שהוא יותר מתוק לאדם, כמו שאמר יצחק (בראשית כז, ג) וצודה לי ציד, והם ביקשו מוכן ויהיה להם לזרא. והעד המפורסם שזו היתה שאלתם שהיו רוצים דבר מוכן, מה שנאמר הצאן ובקר ישחט להם ולא אמר ינתן להם, שכנראה היו מבקשים שלא יהו מחוסרים אפילו שחיטה:
וכבר מה שנאמר כאמתיים על הארץ, פירש רש"י שהיו פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו של אדם שלא יהיה טורח באסיפתן. ולדעתי שהיו ממש שוכבים על קרקע הארץ זה על זה גובה אמתיים ולא היו פורחים, והעד מה שנאמר ויטוש על המחנה, ורש"י בעצמו פירש לשון הפשטה כמו והנה נטושים על פני כל הארץ (שמואל א ל, טז), וכן ונטשתיך המדברה (יחזקאל כט, ה), שהיו על הארץ ממש, ובזה יתכן שאמר משה שהנה הם רוצים דבר מוכן שלא יחסר שחיטה, ואינו נקרא בשר עד אחר שחיטה, וכן אמרו תנה לנו בשר, ולכן אמר משה אפילו שתתן להם כל הכבשים פרים ועתודים מי יספיק כן לשחוט להם, ואם תאמר לתת להם דגים שאינם צריכים שחיטה, אם תתן להם כל דגי הים לא יתרצו רק בבשר, וזה אומרו ואתה אמרת בשר אתן להם ולא דגים, כלומר הם לא ירצו רק בשר, וגם אתה אמרת לתת להם בשר, א"כ מי ישחוט להם כל כך בשר בפתח אהל מועד, לכן נתן להם שלו שהיו יכולים לשחוט כל איש בביתו כרצונו, כי אין במצות הבאת פתח אהל מועד רק שור או כשב או עז (ראה ויקרא יז, ג), ויתבארו לפנים הכתובים הללו באופן נכון מזה:
ועוד יתכן שאין ספק שהיה להם מקנה הרבה מאד, ובשר לשובע במה שהיו פרים ורבים המקנה, והעד שאפילו בקדש סוף הארבעים שנה אמרו (במדבר כ, ד) למות שם אנחנו ובעירנו, ועל בני גד ובני ראובן נאמר (במדבר לב, א) ומקנה רב היה לבני ראובן, אבל הם אמרו מי יאכילנו בשר ואמרו זכרנו את הדגה, לכך ג"כ שלח להם מן הים שלו, שכל מאכלם דגים, והמזון נעשה עצם הניזון, כאשר עד היום אותו השלו הבא מן המים ריח בשרו כבשר דגים, ובזה נתיישב גם כן מאמר משה שאמר ואם את כל דגי הים וגו':
ונשוב לענין אשר אנחנו בו, שכל טענתו היתה כמו שאמרנו בהיותו הוא רועה לבדו, שאינו מספיק לדבר עם כל פרטי ופרטי, שאילו היו להם רועים רבים היו מקבלים מוסר והנהגה מהם לבלתי היותם שואלים שאלה בלתי הגונה, והקב"ה השיב לו על שניהם הנה אתן לך שבעים זקנים ונשאו אתך, וגם שאלתם עם היותה בלתי הגונה אתננה להם, ואתן להם יתר על שאלתם עד שיהא להם לזרא:
ובמה שאמר משה הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, נתחבטו המפרשים ז"ל, וכתב רש"י ז"ל וז"ל הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת, עתה תראה היקרך דברי, רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על הטפל, מאחר שאינם מבקשין אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה ביקשנו, ואם אתה נותן דקה יאמרו גסה ביקשנו, חיה ועוף ביקשנו דגים ביקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי, אמר לפניו הריני הולך ומפייסן, א"ל עתה תראה היקרך דברי שלא ישמעו לך, הלך משה לפייסן אמר להם היד ה' תקצר, הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת (תהלים עח, כ), אמרו פשרה היא זו אין בו כח למלאות שאלתנו, וזהו שנאמר ויבוא משה וידבר אל העם כיון שלא שמעו לו ויקח שבעים איש, עכ"ל רש"י:
וכבר נראים לעין הדוחקים והספיקות אשר במדרשם זה, תחילה כי מה שנאמר ויצא משה וידבר אל העם דברי ה' כתיב, ואין דברי הפיוס דברי ה', ועוד היאך יאמר היקרך דברי, ואין בכתוב אמור שמשה אמר לפייסן עד שיאמר הקב"ה עתה תראה שלא יתפייסו, ועוד היאך נתפייסו עם השלו ולא אמרו בשר בהמה אנו מבקשים, ואם משה אמר כן לפני הקב"ה מה השיב לו היד ה' תקצר, ונראה ודאי שכל פשט הכתוב אינו מתיישב מראשו ועד סופו:
והרמב"ן כתב וזה לשונו, ואין מדרשו של רבי שמעון ושל רבי יהודה הנשיא נאותים ללשון הכתוב, בעבור שאמר עתה תראה היקרך דברי אם לא, ומדרשו של רבי עקיבא שאמר דברים כמשמען מי מספיק להם הוא משמעות הכתוב באמת, והוא דעתו של אונקלוס, אבל הענין בעצמו תימה כמו שאמר רבי שמעון מי שכתוב בו (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק להם, ועוד כי כולם ראו כבר נפלאות גדולות מזו. ור' אברהם תירץ כי משה היה חושב שלא יחדש ה' מופת כי אם להצדיק נביאו, וגם זה אינו נכון בעיני כי כבר עשה עמהם כזו בשלו הראשון (שמות טז, יג), וכן במים (שמות יז, ו) ובמן (שמות טז, ד), כי כולם על תלונתם ניתנו להם. והנכון אצלי כי כאשר יעשה ה' אותות ומופתים לישראל חסד הם מאתו, וכולם לטוב להם, כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט), זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו שיעשה עמהם באף ובמדת הדין לרעה גמורה, והנה אין בנסים רק טובה גמורה שלימה ברחמים או נקמה במדת הדין, אבל עתה כשאמר להם לתת שאלתם ויאכלו בשר עד אשר יצא מאפם והיה להם לזרא, ידע משה רבינו שלא יהיה אות מאת ה' לבראות להם בשר כאשר נתן להם המן מן השמים, כענין שאמרו חז"ל (סנהדרין נט, ב) אין דבר רע (טמא) יורד מן השמים, ועוד כי כל הנסים יודיעם למשה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד), הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות יז, ו), אבל בכאן שאמר לו ואל העם תאמר התקדשו למחר ולא הודיעו היאך, הנה הבין משה שלא יהיה זה בנס מאתו יתברך, ועל כן שאל בתמיהה מה יעשה להם כדרך כל הארץ, אם ישחט להם צאן ובקר מכל סביבותיהם ואם יאסוף כל דגי הים במקום ההוא בקרוב לא יספיק להם, והשם יתברך השיבו כי אין יד ה' קצרה לתת שאלתם גם בדרך המקרים, וזה טעם היקרך דברי אם לא, ואמר היד ה' תקצר כלשון ויין מלכות רב כיד המלך (אסתר א, ז), ולא אמר ה' הממני יפלא כל דבר, כי לא יעשה זה במופת, וכן היה שנסע רוח מאת ה' כמנהגו של עולם לא רוח ים חזק מאד ולא רוח קדים עזה כאשר יזכיר במופתים (שמות י, יט, שמות יד, כא), אבל רוח סתם כנהוגים, ויגז שלוים מן הים, לא שנבראו עתה בעבורם ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם, ועוד שכבר היה להם כן ולא חידש עתה, רק שהיו שלוים רבים מאד, עכ"ל הרמב"ן ז"ל: ולדעתי הרמב"ן ז"ל סילק כל הפירושים שקדמו לו בדברים שיסתלק גם פירושו זה, ראשון אומרו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הרי אומר בהדיא שהוא יתן ולא שיבוא במנהג או מקרה, וא"כ צפרדע כינים ערוב שלא נבראו מחדש בעבור מצרים אינם מופת, שגם בהם לא נאמר רוח עזה ולא רוח קדים, ועוד שמבואר הוא שאומרו מן הים שב אל הרוח שהיה רוח ים, כי איז השלוים בריות נבראות בים, אבל שטים על הים למצוא טרף להם משרץ הים:
ועוד שהרמב"ן כתב שלא אמר ה' היפלא ממני כל דבר, ולא ידעתי מה היה חוץ מן הטבע הנהוג בריה חדשה שזקן וזקנה בני מאה שנה יולידו, והרי לך אדם וחוה שקדמו לאברהם והולידו את שת והם בני מאה ושלשים שנה, ועם כל זה כאשר נאמר משרה נתתי לך בן (בראשית יח, י), אפילו הכי נאמר (שם יד) היפלא מה' דבר, שבשביל שבזמן אברהם לא היה מנהג בהולדה לזקנים כמוהם, כמו שאמרה שרה (בראשית כא, ו) כל השומע יצחק לי, להיותו דבר משונה מהמנהג בזמן ההוא, ועם היות שאנחנו פירשנו אומרה כל השומע יצחק שם במקומו באופן אחר, הן לדעתו של הרמב"ן אנחנו אומרים עתה שלא פירש דברי שרה רק על תמיהתה, ועוד לא ידעתי במה נסתפק משה, והלא כאשר הביא הערוב על המצריים הלא היה יכול להביא איל וצבי ויחמור ואקו ודישון וזמר בלתי שיברא בריה חדשה:
ומה שכתב הרמב"ן שהיה משה נפלא לדעת אם יאסף להם כל דגי הים, שאפילו הכי לא היה מספיק להם, ומפני שראה שזה אינו אמת שכל דגי הים ודאי יספיקו לכל באי עולם כל שכן לששים ריבוא, לכן אמר מאותו הים הקרוב להם. הנה זה תימה שיהיה נראה זר למשה שהקב"ה יעשה שכל דגי הים בלתי בריה חדשה יבואו באותו הים הקרוב להם. ועוד גדול מזה הלא היה שם השלו, והאיך נעלם ממשה שלא היה יכול הקב"ה בלתי ברוא בריה חדשה לשלוח שלו הרבה על הראשון עד שיספיק, אמת הרמב"ן ז"ל חשב להנצל מהטענות שטען על זולתו, והוא נכנס בפרצה דחוקה שיש בה צרורות יתר ממה שנתעורר הוא על זולתו:
אבל יתכן לדעתי לומר בפשט הכתובים הללו, שמשה כאשר ראה שהקב"ה אמר לו שיתן להם בשר ביום אחד שיספיק להם בעד חדש ימים, ראה משה את ישראל שלא היתה להם מדת ההסתפקות, ואמר אם הקב"ה היה שולח הבשר כמו ששלח המן שילקטו מידי יום יום עומר לגולגולת, והמוסיף להותיר נבאש ונתקלקל, באופן זה היה כל אחד נוטל חלקו מן הבשר בכל יום כדי אוכלו לא יותר, והיה מספיק לכולם חודש אחד, אמנם כיון שאתה שולח להם ביום אחד בשר לשלשים יום, והרשות נתונה להם שיקחו מה שירצו, והם אין להם מדת ההסתפקות, כל אחד יקח הרבה יותר ממה שהוא צריך לשלשים יום, ואתה אמרת שתתן להם דבר מספיק לשלשים יום, אם כן לא יספיק להם שזה יקח בעד שני חדשים, וזה לא ישיג לקחת בעד שני ימים, שבהיות שהקב"ה אמר לתת להם בשר מספיק לשלשים יום לכולם חשב משה שיתן להם בצמצום מה שצריך לששים ריבוא שלשים יום, ולכך ביקש מאתו יתברך שישלח הרבה יותר כדי שיספיק, ונתן טעם לדבריו שאין לישראל מדת ההסתפקות, ואמר הצאן ובקר ישחט להם ואם כל דגי הים יאסף וגו', דרך גוזמא והפלגה כמו שנאמר (דברים א, כח) ערים בצורות בשמים, שלרוב גבהם של החומות אמר כן, כמו כן אמר להפליג, שאינם מסתפקים שאם כל דגי הים יאסף להם לא יספיק, על אחת כמה שלא תהיה להם מדת ההסתפקות לקחת מה שצריך לכל אחד בצמצום לשלשים יום:
וראה שסוף דבריו מבוארים היותם על הכוונה אשר אמרנו, שכן אמר ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים, כלומר בצמצום א"כ לא יספיק, וכל זה ברצותו שלא ישלח בצמצום דבר יספיק לשלשים יום אבל שישלח הרבה, והנה השיב לו הקב"ה ואמר כי בעבור שאמרתי שאתן להם בשר מספיק חודש ימים, תחשוב שאשלח בצמצום הכמות שיספיק לששים ריבוא שלשים יום, היד ה' קצרה ששולחת הדברים בצמצום, אין הדברים כן כי יד ה' רחבה מאוד, ואפילו שאמרתי לשלוח דבר מספיק לשלשים יום הנה אשלח הרבה מאד שיספיק אפילו שאין להם מדת ההסתפקות, ולכן אמר עתה תראה היקרך דברי אם לא, שכשאני אומר מעט אני עושה הרבה, והיה א"כ כאילו אמר משה להקב"ה ישראל אין להם מדת ההסתפקות כלל ואתה אמרת לתת להם בצמצום בעד שלשים יום א"כ לא יספיק, וצריך שתשלח להם הרבה מאד, כי כבר ידע משה יכלתו יתברך, אמנם נתיירא ממה שאמר לתת בעד שלשים יום אולי לא ישלח רק בצמצום, ולדעתי על פי דרכנו זה הותרו כל הספיקות הן בענין הכתובים הללו והן בלשון הכל על נכון:
וזהו שנאמר אח"כ ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה', כלומר שאמר להם שיתן להם בשר מספיק לשלשים יום, וכדי לדבר אליהם ולהנהיגם בהיישרה נכונה שלא יהא שואלים מעתה והלאה שאלות בלתי הגונות, הנה ביקש מאתו יתברך על השבעים זקנים לשאת גם הם במשא העם, שכל אחד ידבר על לבם להודיעם מה שראוי לשאול או שאינו ראוי, וכל אחד מהזקנים ימשיך קצתם אל הדרך הנכונה, ונתרצה להשתוות עם הזקנים במדריגת נבואתם אז, כמו שנאמר והתייצבו שם עמך: