אור ברסלב
מעשי השם חלק ב חלק מעשי תורה - פרק יח

מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי תורה - פרק יח

חלק מעשי תורה - פרק יז

פרשת בהעלותך:

הפרשה הזאת כפתוריה ופרחיה נדרשים היטיב על דרך הקבלה, ויבחן זה אחר ההתעוררות בספיקות שבה:

ספק ראשון, אומרו בהעלותך לשון העלאה, עד שהוצרכו ז"ל לומר (תמיד פ"ג מ"ט) ששם היתה מעלה עולה בה ומיטיב, ואפילו הכי יפלא שאם כן היה לו לומר בעלותך להיטיב, ועוד היה לו לומר בעלותך אל הנרות לא את הנרות:

ספק שני, באומרו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שאם פירוש פני המנורה הוא האמצעי, אם כן היה לו לומר מול פני המנורה יאירו ששת הנרות: ספק שלישי, באומרו ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה, שלא נאמר אל מול פני המנורה יעלה את הנרות עד שיאמר ויעש כן וגו' העלה נרותיה: ספק רביעי, שאין כאן מקומו אבל בפרשת אמור (ויקרא כד, ד) שנאמר על המנורה הטהורה יערוך את הנרות, היה לו לומר אל מול פני המנורה יאירו או יעלה אותם: ספק חמישי, אומרו כאן וזה מעשה המנורה, ואין כאן מקומו רק בפרשת ויקהל ופקודי, ועוד כי כאן נאמר דבר אל אהרן וענין מעשה המנורה היה הציווי לבצלאל, ולדברי רז"ל (מנחות כט, א) שאמרו שעל שנתקשה משה נאמר וזה מעשה המנורה, התימה למה לא נתקשה כשצוה אותו לעשותה על ידי בצלאל פרשת ויקהל, והיה נכון להיות סיפור ההקשאה שנתקשה משה שם:

ספק ששי, שמכל דיני המנורה לא אמר כאן לא הכפתורים ולא הגביעים ולא הפרחים רק היותם מקשה אחת, וכבר פרק י"א מחלק זה אמרתי רמז המנורה, אבל ירמז עוד על דרך הנסתר כפי אשר נבאר בו:

אמנם ישוב כל הספיקות ימשך, אחרי שנאמר היות ענין המנורה הזאת בשבעה נרותיה רומזים אל השבעה שמות שאינם נמחקים, ושכל השש שמות הם נכללים בשם של ד' שהוא שם המיוחד. ואם אתה בני תציץ מתוך משכיות חמדת חכמת הקבלה, תבין אלו הששה שמות שאינם נמחקים, ששלשה הם מימין ושלשה הם משמאל וכולם פונים אל האמצעי, שכולם נמשכים ממנו והכל בו, וזו היא הוראת הקנים, והוא אומרו פרשת ויקהל (שמות לז, יז) כפתוריה ופרחיה ממנה היו, ולא אמר ממנה עשה, שכך היה ראוי לומר אחרי שהוא סיפור מעשה בצלאל, כמו שהתחיל הסיפור (שם) ויעש את המנורה זהב. והבן זה מאד שכאן היתה האזהרה לאהרן שיכוין בהעלאתו את הנרות שכולם מול האמצעי שהוא השם הנכבד שם של ד' והוא גוף המנורה אשר בו. ולרמז זה היו ארבעה גביעים משוקדים:

ועוד תראה שרז"ל (במ"ר טו, ד תנחומא שמיני ח) אמרו על מה שנאמר (שמות כה, לא) תיעשה המנורה, מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, וכאן אמרו ז"ל (מנחות כט, א, במ"ר טו, ד) בפרשת בהעלותך במה שנאמר וזה מעשה המנורה, שהראהו הקב"ה באצבע לפי שנתקשה בה לפיכך נאמר וזה, והבן מאד שני הקשאות הללו, כי האחת היתה על עשייתה מן הזהב, ולכן אמרו ז"ל השלך הככר באור, אבל כאן לא אמרו כן, כי לא היתה ההקשאה רק לענין השמות ששה הנמשכים מהשם של ד' ושהם שבעה שמות וכולם אחד, וזה הראה לו הקב"ה ולימדו, ועל כן לא נאמר כאן זולתי דין היותם מקשה אחת, כלומר שהשמות ששה שהם תואר אל המידות כולם אחד מן האמצעי, ואין תואר נוסף ח"ו על העצמות, כי כולם מקשה אחת, ועל כן אמר יאירו, ואמר שבעת הנרות להורות האחדות המוחלט בכל השבעה שמות: ועל כן תמצא במצוה זאת לשון העלאה ולשון הטבה כמו שנאמר (שמות ל, ז) בהיטיבו את הנרות. כי ענין ההטבה יובן על הכוונה שהוזהר לכוון בעת ההדלקה נגד השבעה שמות ושכולם בכלל האמצעי שהוא המיוחד, וההעלאה תובן על ההדלקה בעצמה, ולכך אמר שבהעלותו הנרות, רצה לומר בהדלקתו יכוין אל הענין האמור, ובהיטיבו רצה לומר אחר שכיון כוונה שלימה אל הענין בשמות שכולם מקשה אחת וכולם פונים אל האמצעי, אז הותר לו להקטיר, וזהו שנאמר (שמות ל, ז-ט) בהיטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וגו', לא תעלו עליו קטרת זרה, כי כאשר ידליק ולא ייטיב הכוונה יהיה ח"ו קטורת זרה:

והבן עוד שרז"ל הם אמת ודבריהם אמת שאמרו זה במלות קצרות, וזה לשון מאמרם (ראה במ"ר טו, ו-ז, תנחומא בהעלתך ה) הביאו הרמב"ן ז"ל וכתב שרש"י הביאו ואיננו בנוסח א שלפני, אבל בלשון האגדה כך היא למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת נשיאים לפי כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו בשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות. ועל זה כתב הרמב"ן ז"ל לא ידעתי למה נחמו בהדלקת הנרות ולא נחמו בקטורת ושם האריך הרמב"ן עיין שם. אבל כאשר תדקדק תמצא שאמרו רז"ל מדליק ומיטיב את הנרות, שזו היא הנחמה המופלגת בענין ההטבה כאשר אמרנו, וכן תמצא שאמרו רז"ל מעלה היתה שעליה עומד ומיטיב, ולא אמרו עולה ומיטיב, כי כדי להיטיב שהיא הכונה הנכבדת שהזכרנוה, צריך לעמוד ולכוין. ולזה פירשו ז"ל (ראה רש"י שמות ל, ז) ההטבה שהיא נקוי הבזיכין, שבאמת הכוונה שאמרנו הוא ניקוי הבזיכין מכל סיג, והוא הטוב שנאמר (שמות לג, יט) אעביר כל טובי וקראתי בשם ה', שממנו הכל והבינהו:

ועתה אומר לך במה שנאמר יאירו שבעת הנרות, שאין זה ציווי, כי המדליק אינו מאיר, והיה לו לומר מול פני המנורה תדליק או תעלה, אבל אין זה ציווי רק סימן מסר לו שאם תעלה כוונתו כהוגן מול פני השם הנכבד, הנה אז יאירו שבעת הנרות, כדאמרינן בראש השנה (כריתות ה, ב) ידליק שרגא בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך זהוריה, ואם כן בישרו שכל שבעה נרות יאירו, כי גם של שמאל שהם מדת הדין מתהפכים אל הרחמים, וטעם הכתוב הוא שכשיעלה כל הנרות מול האמצעי הנה יאירו כולם:

ובמה שנאמר ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'. הרב אברהם אבן עזרא פירש לשון און שדברו דברי און, והרמב"ן כתב שאינו נכון, ורש"י פירש תואנה שהיא רעה באזני ה', שמתכוונים שתבוא באזניו ויקניטו אותו, אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מענוי הדרך. והרמב"ן ז"ל טען על האבן עזרא ואמר כי למה יכסה הכתוב על חטאתם, וטענתו זאת תפול גם על פירוש רש"י ז"ל. והרמב"ן פירש כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה ואיך נחיה וכו', עד שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו עכ"ל:

ולדעתי פשט הכתוב מבואר, אחר שנקדים הספיקות אשר יפלו בענין זה, ספק ראשון, שכאן נאמר וישמע ה' ויחר אפו, ואח"כ נאמר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאד, ובמתאוננים לא אמר מאד:

ספק שני, למה היה התבערה בקצה המחנה, והיתה ראויה להיות במתאוננים בכל מקום שהם, יהיה בקצה או באמצע:

ספק שלישי, אומרו קודם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, ואח"כ אמר וישובו ויבכו גם בני ישראל, שאומרו גם בני ישראל, נראים הדברים שהיתה התלונה שוה לאספסוף ולבני ישראל, ועוד מה רצה לומר והאספסוף אשר בקרבו, שהיה מספיק אומרו והאספסוף התאוו, וכבר ידענו שהוא בקרבו:

לכן יתכן שמה שנאמר ויהי העם כמתאוננים, רצה לומר שהיו מתאוננים ממש בדברים שפרסם הכתוב אח"כ, שאמרו מי יאכילנו בשר וזכרנו את הדגה וגו', כל אותם הדברים היו אומרים, אבל לא היו מתאוננים בפרסום רק בינם לבין עצמם, ולכן נאמר רע באוזני ה', כי באחרונה שהיתה הבכיה בפתח האהל בפרסום ולמשפחותיו, נאמר בעיני משה רע, שהיה הדבר לעיני משה, ולפיכך נאמר ויחר אף ה' מאד, שקודם שהיה חילול ה' בסתר נאמר ויחר אפו, אבל עתה שהיה בגלוי חרה אפו מאד, והמתאוננים בסתר היו ערב רב, שאין ספק אחרי שכל ישראל היו חונים איש על דגלו לאותות, שודאי ערב רב היו בקצה המחנה ובם בערה האש, ואח"כ אמר שהאספסוף אשר בקרבו, רצה לומר שהמתאוננים היו האספסוף אשר בקצה המחנה מהם התחילה העבירה, ומקצתם מאותו אספסוף שהיו הולכים בקרב ישראל התאוו תאוה כתרגומו שאלו שאילתא, וכאשר היו הם שואלים ודאי היו מעוררים תאוה לישראל ג"כ, וזהו שנאמר ויבכו גם בני ישראל שב אל חטא המתאוננים ממש, ונוסף עוד שבני ישראל בכו בפרסום כאשר יספר הכתוב שהיה איש לפתח אהלו למשפחותיו לא תוך האהל בסתר, אבל בפתח האהל: ויתכן בדרכנו זה מה שאמרו ז"ל פרק כל כתבי (שבת קטז, א) דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר ויהי בנסוע הארון עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה, ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה, ובעי בגמרא פורענות שניה מאי היא, ויהי העם כמתאוננים ופורענות ראשונה מאי היא ויסעו מהר ה', ואמר ר' חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה', ע"כ בגמרא. ואם פורענות מתאוננים וקברות התאוה הם שתי פורעניות, א"כ היה לו להפסיק גם כן בין אלו השתי פורעניות. והרמב"ן ז"ל ראה הטענה הזאת וכתב והפסיק שלא יהיו ג' פורעניות עכ"ל, אבל בגמרא לא הוזכרו רק ראשונה ושניה. ועוד יפלא על מה שאמרו רז"ל (ספרי בהעלותך כח הובא ברש"י) במה שנאמר ויצעק העם אל משה, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא, שהרי יש לשאול מה חידשו ז"ל לנו במשל הזה:

אבל הענין הוא להודיענו את אשר אמרנו, כי אלו המתאוננים לא שמע משה תואנתם ולא באה רק באוזני ה', לכך אמרו ז"ל המשל הזה שהלך אצל אוהבו שלא ידעו בחטאו, ועתה לפי דרכנו שאמרנו בענין המתאוננים וקברות התאוה היה הכל חטא אחד וטענה אחת, לבד שמתאוננים היו הערב רב והיה בסתר, וקברות התאוה היו בני ישראל עצמם ובפרסום, הנה יהיו כל הדברים עם דברי רז"ל בגמרא על נכון, והותרו כל הספיקות אשר נתעוררנו בהם:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה