מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק יז
פרשת אמור:
במעשה המקלל יש בו ספיקות שנתעורר בהם. ספק ראשון, שהתחיל בסיפור המעשה ואמר שהניחוהו במשמר ואמר לו הקב"ה המשפט אשר יעשה לאיש ההוא, ואח"כ טרם שישלים לספר שישראל קיימו את הדין באיש ההוא נכנס בדינים אחרים, ראשון ברציחה שנאמר ואיש כי יכה, ואח"כ הריגת נפש בהמה ואח"כ נתינת מום באיש, ואח"כ בעושה חבורה בבהמה וחזר למכה אדם יומת, ורז"ל דרשוהו (ספרא אמור כ הובא ברש"י) במכה אביו, ואחר כך השלים הסיפור לענין הדין שנעשה למקלל, וראוי ודאי השתדלות לנתינת טעם בזה:
ספק שני, בשגם מכה אדם דרשו ז"ל על אביו, עוד צריך גם כן התעוררות למה לא נאמר בהדיא מכה אביו:
ספק שלישי אומרו פה ששמו אותו במשמר לפרוש להם, ובמקושש לא נאמר כן רק כי לא פורש:
אבל יתכן לומר בישובם, שלהיות שענין המקלל הזה מחמת כעס בא לו לקלל, כמו שנאמר וינצו במחנה, כי לענין סיפור המקלל וגם משפטו אשר נעשה לו, לא היה צריך להודיע הסיבה שקלל מכעסו בשביל הריב ומצה שהיה לו עם איש הישראלי, אבל רצה ה' להזכיר לישראל ולהזהירם על מדת הכעס, שבעת הכעס צריך האדם שישקול מעשיו בפלס שהכעס לא יסלק את הדעת, ולכן אמר המשפטים אשר הם נמשכים מגרמת הכעס ומסיבתו, וכאשר התחיל לומר באדם ובבהמה הכאת נפש לומר גנות מדת הכעס, שאם היום יהרוג בהמה וישלמנה, למחר נמשך כעסו שיהרוג אדם ויומת, ולפעמים יחשוב להכות אדם הכאה בעלמא ויכה עינו או שינו, ועוד אמר אזהרה גדולה על הכעס, שאחר שאמר שלפעמים שאדם רוצה לעשות דבר בכעסו ונמשך כעסו ועושה דבר אחר, עוד ימשך מן הכעס רע מזה, שפעולה אחת ממש יעשה הכעס שלפעמים יש לה תשלומין ולפעמים יתחייב מיתה באותה הפעולה עצמה, ומה היא עשיית חבורה, כי זה הסיתו יצרו להכות חבורה לבד, ויש חבורה שהיא בתשלומין ויש חבורה שהיא במות, ולכן לא הזכיר מכה אביו רק מכה אדם, כלומר שפעולה אחת בעצמה לפעמים בתשלומין ולפעמים במיתה, וכל זה להזכיר גודל הגנות במדת הכעס שאין לה גבול, ואחר שהזכיר על פעולות הכעס והפעולות הרעות הנמשכות ממנו, השלים לומר שעשו ישראל משפט המקלל: ואמנם מה שלא נאמר במקושש לפרוש להם על פי ה' רק כי לא פורש, הוא הטעם שכאשר פורש על פי ה' משפט המקלל, היה נראה שהמקושש יהיה בכלל מקלל, שמאחר שאינו שומר השבת המורה על שהשם יתברך חידש את העולם, והוא מכחיש חידושו הרי הוא מקלל, ולכך אמר שעם היות שנראים שוים המקושש כמקלל במשפט אחד, כיון שלא פורש בהדיא לא עשו לו את דינו עד שפורש. ולפי האמת כן היה שגם זה בכלל מקלל הוא, אחר שהוא מכחש חידושו של עולם ועל כן היה דינם אחד, וכבר אמרנו בהקדמת חיבורנו זה, שהרבה מעשים נעשה וסופרו בתורה כדי להודיענו נמשל נסתר אשר היה הענין כן, ובאלו שני המעשיות שסופרו, אמנם היו כדי להראות שמחלל השבת דינו כמקלל, ונאמר לא פורש, רצה לומר אעפ"י שבמקלל פורש גם כאן הוצרך לפרוש, כאילו אמר כי לא פורש הדין במקושש במה שפורש במקלל, לפי שיתכן להיותו חמור מזה עם היות גם שניהם חטא אחד, רק שמקלל חטא בשפתיו ומקושש במעשה: הן אעירך לבד בענין היובל שנאמר בפרשת בהר, כי כבר נרמז בפרשת בראשית סודו במה שנאמר (ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, כי הדברים שבים אל כללות המין האנושי, ואם היו שבים הדברים אל כל איש פרטי, היה מתחייב להיות קצבת חיי כל איש ואיש מאה ועשרים שנה, ואי אפשר לומר שהדברים שבים על הרוב או שלא יעברו על קצבה זאת, שכבר ראינו כמה אנשים שהיתה קצבת חייהם יתר על זה ובפרט כל האבות. אמנם יתיישבו הדברים בהיותם שבים אל כללות המין האנושי שיהיה חייהם מאה ועשרים שני יובל, כי שית אלפי שני הוי עלמא, שהם מאה ועשרים יובלות, והיה אומרו לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, רצה לומר שהאדם אחרי פנותו אל הטבעיות לא יעסוק כלל באלהיות, וקרא האלהיות רוחי, על דרך שנאמר (יחזקאל לו, כז) ואת רוחי אתן בקרבכם, ועל כן אמר שהאדם לא יעסוק באלהיות אפילו בכל שיתא אלפי, והיה כאילו יאמר לא ידון רוחי באדם בשגם יחיה בגוף ובבשר ויחיה שית אלפי שהם מאה ועשרים יובלות, אפילו הכי לא יעסוק באלהיות:
וכדי לצאת ידי חובת פרשת בחקותי, ראיתי להזכירך דבר שפירש רש"י במה שנאמר ונפלו לפניכם לחרב, כתב שיהרגו זה את זה. ובמה שנאמר ונפלו אויביכם לפניכם לחרב, כתב שלא כדרך הארץ, והקושי מבואר. אבל יתכן שהוקשה לרש"י ז"ל שאם אומרו בראשונה ונפלו לפניכם לחרב, רצה לומר אותם שהם רודפים, אם כן היה מספיק אומרו והרגו מכם חמשה מאה ומה צורך בסיפור הרדיפה, לכך כתב כי הם ירדפום וימצאום הרוגים שהרגו זה את זה, ובשניה שנאמר ונפלו אויביכם, הוקשה לו שאם הדברים שבים אל הנרדפים היה מספיק שיאמר ונפלו לפניכם, אבל אומרו אויביכם נראה שהוא דבר בפני עצמו אינו שב אל הנרדפים, ולכך כתב ונפלו אויביכם שלא כדרך הארץ: