אור ברסלב
מעשי השם חלק ב חלק מעשי תורה - פרק יד

מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי תורה - פרק יד

חלק מעשי תורה - פרק יג

בכתוב הזה שנאמר וכתבתי על הלוחות, כבר בחלק ב' מחיבור זה שקראתיו מעשי מצרים פרק י"ג, ביארנו קצת על מה שכתב הרמב"ן בענין כתיבת הלוחות, ופה במקומו עוד נרחיב הדיבור קצת. הרמב"ם ז"ל ספר המורה [נבוכים] חלק א' פרק ס"ו כתב והלוחות מעשה אלהים המה, רצה לומר שמציאותם טבעית לא מלאכותית, כי כל הדברים הטבעיים יקראו מעשי ה', המה ראו מעשי ה' (תהלים קז, כד), וכאשר זכר הדברים הטבעיים כולם מצמח ובעלי חיים ורוחות ומטר וכיוצא בהם אמר (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה', ויותר מופלג מזה היחס אומרו (שם טז) ארזי הלבנון אשר נטע וגו', עד אמנם אונקלוס נטה בזה הענין אל פירוש זר ואמר כתיבין באצבעא דה', שהוא שם אצבע דבר אחד מצטרף לשם, ופירוש אצבע ה', כמו הר האלהים (שמות ג, א ובתרנום שם), ומטה ה' (שמות יז, ט ובתרגום שם), רוצה בזה שהוא כלי נברא חקק הלוחות ברצון ה', ואיני יודע מה הביאו לזה, והיה יותר קרוב מזה כתיבין במימרא דה', כמו שאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו, היתכן מציאות כתב הלוחות מופלא ממציאות הכוכבים בגלגלים, כמו שזה ברצון ראשון לא בכלי עשאם, כך יהיה זה הכתב ברצון ראשון לא בכלי, וכבר ידעת דבר המשנה (אבות פ"ה מ"ו) עשרה דברים נבראו בין השמשות, ומכלל הכתב, מורה על היות הענין המוסכם עליו אצל המון העם שמכתב הלוחות כשאר מעשה בראשית כולו, ע"כ דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ההוא: וכבר ידוע שקצת מפרשים תפשו להם דרך אונקלוס, כי נראה להם כמו גרעון מעלה בלוחות לומר שהיו מעשה טבעי לא חקקם הש"י בכלי. ובאמת מה שהכריע הרמב"ם לומר שלא יתכן להיות כתב הלוחות יותר מופלא ממציאות הכוכבים, אינו בעיני הכרח כלל, כי אדרבה יתכן ויתכן להיות הכתב יותר מופלא, שהרי אמר הנביא (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וא רץ לא שמ תי (ראה פסחים סח, ב), וכמה מקומות אמרו ז"ל (בר"ר א, א, זוה"ק ח"ב קסא, ב) שבתורה ברא העולם, ועוד אמרו (שבת פח, ב) שקדמה תורה לבריאת שמים וארץ, ובמעלה אין ספק שקדמה אחרי היותה סיבה לקיומם, ואם כן למה לא יתכן שיהיה יותר מופלא. והנה אונקלוס והנמשכים אחריו לא בחרו בדרך זה כמו שאמרנו שזה יהיה גרעון מעלה ללוחות: ולדעתי שזה פירושו של הרמב"ם הוא יתר שאת מעלה אל הלוחות, וידמה זה למה שאמרו רז"ל (גיטין מ, ב) הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, שהרי כל מאמיני הקדמות חשבו היות הטבע קדמון לא קדמו דבר, ואם ימצא שע"י הטבע בעצמו נחקקו האותיות באבנים ההם, אשר יעידו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, הרי הטבע בעצמו יעיד על חידוש העולם, וזה ודאי יתרון מעלה ללוחות, ממה שיאמר שהקב"ה חקקם עתה ונתנם לישראל, וכמו שאמרו רז"ל (קידושין לא, א) שכשפתח ואמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך, אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, אבל אם היתה חקיקת הלוחות מעשה טבעי מעיד על העולם ועל הוצאתו אותם ממצרים, אם כן באמת אין לך עדות גדול מהודאת בעל דין, ועל זה נקרא לוחות העדות, ובאמת יראה לעיני ההמון מה שסופר (סנהדרין סה, ב) מנהר סמבתיון שהוא מופת אל השבת, אבל הלוחות שתהיה בהם חקיקה טבעית שיאמר ששת ימים עשה ה' וגו', אין ספק שיהיה אות ומופת נפלא הרבה ממנו:

ועוד אני אומר לדעתי שגם אונקלוס יהיה פירושו כפירוש הרמב"ם, והוכרח לומר באצבעא דה', שאם היה אומר כתיבין במימרא דה', כיון שהכתיבה היא פעולה מלאכותית הייתי אומר שנכתבו בידי אדם במצות ה', אמנם כדי לסלק הפועל המלאכותי אמר אצבעא דה', ולא שום אצבע של בן אדם, כמו שאמרו החרטומים במכת הכינים כאשר רצו לומר שלא היתה המכה בכח אנושי אמרו (שמות ח, טו) אצבע אלהים היא, ולא אמרו ודאי כן על שבאצבעו ממש הביא הכינים:

והעד על היות פירושו זה של הרמב"ם ז"ל אמיתי, הוא גם כן מה שנאמר וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות, ולא אמר אשר כתבתי בלוחות אשר שברת, רק אשר היו על הלוחות, וכן אמר לו קודם (שמות כד, יב) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי, ואח"כ ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וגו' שני לוחות העדות לוחות אבן כתובים באצבע אלהים (שמות לא, יח), ואם כתבם עתה היה לו לומר לוחות האבן אשר כתב, וכן נאמר (שמות לב, טז) מעשה אלהים המה חרות על הלוחות, ולא אמר חרת על הלוחות, שהיה פירושו שחרת אותם בכלי רק חרות. ועוד המופת הנכון הוא היותם נקראים לוחות העדות, ואם הם מלאכותיות מה העדות הזה, כי מי ראה שהקב"ה כתבם או מי יאמר שלא כתבם משה, אבל החקיקה הטבעית ניכרת לכל, והמלאכותית מפורסמת לכל, ולכן נקראו לוחות העדות. והבט עוד מה שנאמר פרשת ואתחנן (דברים ט, י) ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים, ולא אמר כתובים באצבעו, וישב אל ה' הנזכר, לפי שכל מעשה בראשית מכונה על שם אלהים, וזהו הנכון בעיני:

והנה לענין סמיכות לא תבשל גדי בחלב אמו, טרח הרמב"ן מאד וכתב כי בעת ביכורי האדמה יביאו כל בכור בהמה הגדיים והטלאים, ובעת ההיא יגדלו הגדיים ויהיה החלב, ופעמים רבים יעלו האם עם הבכור בהיותו יונק בעבור שלא ימות, והנה הבאים לחוג יתענגו לאכול הבכורות בכל המטעמים עם הכהנים, ולכך הזכיר איסורם עם הביכורים, עכ"ל הרמב"ן. ובאמת כבר אמרו ז"ל (ברכות כא, ב) דאית דלא דריש סמוכים רק במשנה תורה, אבל עם כל זה היה לו דין להרמב"ן לדרוש סמוכים בדבר זה שהם בפסוק אחד, וגם שפעמיים נאמר אחת במשפטים (שמות כג, יט) ואחת בפרשת כי תשא (שמות לד, כו), ולעולם הסמיך אלו השני הדברים בפסוק אחד. אמנם כי כן לא יספיק טעמו אל הסמיכות הזה:

אבל יתכן לומר שלהיות שהקרבנות הראשונים שהובאו לפניו יתברך, היה של הבל וקין, וקין הביא פרי אדמה ולא הביא ביכורים, כמו שאמרנו שם הטעם במקומו, והבל הביא בכורות צאנו וחלביהן, שלדעתי רצה לומר שהביא הבכורות מבושלים בחלביהן, רצה לומר בחלב שלהן. וכן תראה שהנקודה תורה על היות פירושו חלבים. וכן שמעתי מפי יהודי איש אמונים רופא אחד, שהלך למרחקים בארץ הודו, וראה שיש שם אנשים שעבודתם בכך עד היום, שמבשלים הגדיים והטלאים בחלב שלהם ומקריבים ליראתם, ולפי שאז אל קין שהביא פרי האדמה לא שעה, ואל הבל ומנחתו שעה, אמר מעתה שיביאו ביכורי אדמתם ושיהיה מקובל לפניו יתברך, ושלא יביאו מנחת הבל שהיה הגדי מבושל עם החלב שלו, שבשר וחלב לא יעלה לרצון לפניו, ולא יביאו גם של קין שהביא מפרי האדמה רק ביכורים:

ועתה הבן, כי כל מצוה שנצטוינו בראשיות, כחלה וביכורים ובכורות, אמנם נצטוינו להורות על היותו יתברך ראשון וברא הכל מן האין, ואותם המבשלים הגדי בחלב אמו, יעשו כן להורות על אמונתם הבטילות, שחשבו שהקב"ה ברא ותיקן הכל אבל מחומר קדום, כמו שאמרו בגמרא שאמר צדוקי אחד שהבורא יתברך מצא סממנים, כלומר שבחומר קדום ברא ותיקן הכל, ולהורות זה הם מבשלים גדי בחלב אמו, שהם מתקנים הגדי במה שקדם לו, ולכך נסמכו אלו השתי מצות, וזה נכון:

ולענין מספר הימים שהיה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, יתכן שלהיות החומש דברים ביאור שביאר משה שהוא משנה תורה, אם כן אין מספר הפרשיות רק מ"ג, יש בהם ה' כפולות, היינו ויקהל ופקודי תזריע מצורע אחרי מות קדושים בהר בחקותי מטות מסעי, נשארו ל"ח פרשיות, באופן שלמד משה בל"ח יום, שעל כן נפרדו לפרשיות כפי לימודו בכל יום, ויום שעלה להר ויום שירד הרי ארבעים יום, וכן תמצא בחומש דברים י"א פרשיות על שאמר אותם בי"א יום, כמו שנאמר (דברים א, ב) אחד עשר יום מחורב, שזה לדעתי שב אל אומרו (שם ה) הואיל משה באר את התורה, הרי לך שכל מה שהיה לומד ביום אחד הפריד פרשה אחת, ולהיות עתידין ישראל לעשותם כפולות, שהכל גלוי לפניו, לימדם למשה כל שתי כפולות ביום אחד:

והנה בענין מה שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, שאמרו רז"ל (שמ"ר מז, ו) שמן המערה שנתן הקב"ה ידו על פניו זכה לקרני ההוד שנאמר ושכותי כפי עליך, ואם כן היה ראוי שכל עור גופו יבהיק לא פניו לבד, אבל יאות עוד לומר שזכה לקרני ההוד ממה שאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך, שהוא על הפנים ממש: והנה יאות להתעורר בענין ההכפל שנאמר ויהי ברדת משה מהר סיני, וחזר ואמר ברדתו מן ההר, ועוד יש לראות שכל ענין הכתוב הזה הוא להודיע שלא ידע משה כי קרן עור פניו, ולא היה צריך להזכיר שהלוחות בידו, ואם היתה הכוונה כאן שהלוחות ניתנו לו, היה לו לומר ויקח משה שני לוחות העדות בידו, ועוד יפלא לדעת למה היה נותן מסוה כשלא היה מדבר עם ישראל, ועוד שלא הודיענו אם ידע משה שקרן עור פניו מה היה עושה, ולומר שהיה נותן מסוה יפלא גם כן, שהרי כשהיה מדבר עם ישראל היה מסיר המסוה:

אמנם לדעתי יראה שמשה מתוך הענוה לא היה רוצה שישראל יראו שקרן עור פניו, אמנם כי כן כשהיה מדבר עמהם דברי תורה לא היה חושש, כי חכמת אדם תאיר פניו ומצות ה' ברה מאירת עינים, ולכך לא היה רוצה שיראו אותו ישראל שפניו מבריקים מעצמם בלתי שידבר דברי תורה, כדי שיתלו האורה ההיא בדברי תורה שהיו יוצאים מפיו ויתנו כבוד לתורה, ואחר היות הדברים כן, כאשר היה יורד מן ההר נגד ישראל ועדיין לא היה מדבר עמהם דברי תורה היה צריך לתת על פניו מסוה, ועל זה הודיע הכתוב שמשה לא ידע כי קרן עור פניו, כי אילו היה יודע היה משים מסוה, ובהיות נראה כזרות לומר שלא ידע, שמאחר שהיה יורד מן ההר והאדם כאשר ירד ממקום עליון אל מקום נמוך ממנו, הנה פניו פונים אל מטה, וכיון שהיו יוצאים מפניו קרני ההוד היה מחוייב שהיו מכים על הארץ, והיאך לא ראה משה האור ההוא, לכן הכפיל לומר ברדתו מן ההר, שלפי שהיו הלוחות בידו היה חושב שהאור המאיר על הארץ הוא מן הלוחות לא מפניו, ולכך הזכיר שהיו הלוחות בידו, שזה כנתינת טעם אל מה שלא ידע בקירון פניו:

ובענין היראה מגשת אליו, רבו דברי המדרשים והמפרשים, אבל לפי הפשט יראה להם שבאה להם מן היראה לומר, אולי הקב"ה נתן למשה קרני ההוד הללו כדי שלא נתקרב אליו, שמפני עון העגל אין אנו ראויים להתקרב אליו, ומפני זה נאמר שלא נתקרבו עד אשר קרא אותם משה, ותיכף נתקרבו:

בפרשת ויקהל בתחילת הפרשה נפלאו קצת על אומרו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, ופירש הרמב"ן שהדברים שבים אל המשכן וכלים, ואין הכתוב מורה כן שהרי חזר ואמר זה הדבר אשר צוה וגו'. ויתכן ששבת היה ומשה רצה לדרוש להם הלכות שבת ולכך הקהילם, וזהו שאמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, שהם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה, והוא אמר להם שהקב"ה ציוה לדרוש בשבת שלכך ניתן שיעסקו בתורה, כמו שאמרו רז"ל (בר"ר יא, ח ועיין טור או"ח סימן רצ) שבת יהיה בן זוגך:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה