מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק יב
טרם בואנו בהיתר הספיקות אשר נתעוררנו בהם בפרשת העגל, נקדים בענין המעשה ונאמר כי אחרי היות האומה ישראלית זרע אברהם יצחק ויעקב השלשלת הקדושה ההיא, ושנים עשר שבטים שכולם היו מחזיקים בכל עוז בקבלתם איש מפי איש עד אברהם, והיו אדוקים בקבלתם לא יזיזום כל הרוחות שבעולם, והנה אמנם היתה קבלתם מאברהם שעתידים להיותם משועבדים ארבע מאות שנה, הנה עם ראותם כל הנסים והנפלאות שעשה להם משה, לעולם היו קצתם מסתפקים ועומדים כך במבוכה קשה להאמין שהאל יתברך אלהי אברהם שאמר לאברהם שעתידים להשתעבד ארבע מאות שנה ושלא תתקיים גזירתו. ולזה בתחילת הענין כשבא אליהם משה נאמר (שמות ד, לא) ויאמן העם כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים, אבל לא נאמר שהאמינו שיצאו לחרות, אבל האמינו שראה את ענים וששולח שליחות זה להקל מעליהם:
ולכך כאשר ראו שפרעה הכביד עליהם לבלתי תת תבן, אמרו מה שאמרו, שנתנו חרב בידם (שמות ה, כא), כי חזרו לאמונתם ראשונה, וכן בים כאשר ראו מצרים נוסע אחריהם חזרו לאמונת קבלתם, ואמרו (שמות יד, יא) מה זאת עשית לנו להוציאנו, שחשבו שלא עשה כל זה בשליחות ה', וכן במדבר אמרו (שמות טז, ג) כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, כלומר אתם הוצאתם לא בשליחות ה', ולכך השיב להם משה שם (ו) ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, שכנראה בהדיא שעדיין היו מתחזקים בקבלתם ראשונה שלא הגיע זמן הגאולה ושהשם יתברך לא הוציאם, וכן ברפידים אמרו (שמות יז, ב) תנו לנו מים ונשתה, כלומר אתם הוצאתם אותנו מדעתכם אם כן אתם חייבים לתת לנו מים, ולכך לא היו רוצים להתפלל להשם יתברך, כי עדיין היו במחשבתם שהוא לא הוציאם, וזהו מה שאמרו (שם ז) היש ה' בקרבנו, כלומר האם היה זה, רצה לומר יציאת מצרים ברשותו יתברך, וכל זה בהיותם מחזיקים ואדוקים בכל לבם בקבלה שקבלו מאבותיהם, וכן עתה כאשר ראו כי בושש משה לבוא, חזרו לאמונת קבלתם שלא היו כל אלה מאתו יתברך:
ולהיות שבלכתו אמר להביא להם הלוחות ושיושמו בארון של זהב ושהארון ילך לפניהם לתור להם מנוחה, כמו שנאמר ביהושע (ג, ג-ד) כראותכם את ארון ברית ה' אלהיכם וגו', למען אשר תדעו את הדרך אשר תלכו בה, הרי מבואר שהארון היה הולך לפניהם לנחותם הדרך, אם כן זהו שבקשו מאהרן שיעשה להם אלהים, לא חס ושלום לענין אלהות, אבל לנחותם הדרך היו קוראים את הלוחות עם הארון אלהים, כי הדגל אשר ילך לפני עם אחד לעולם מציירים בו אמונתם שכל העם הולכים ונמשכים אחרי אמונתם, וכן אמר להם משה להביא שני לוחות אבנים, שילכו לפניהם במקום דגל כולל, כי לכל שבט כבר היה לו דגל פרטי, וזו היתה שאלתם בלשון רבים אחרי שהיו מצפים לשני לוחות, והיותם אומרים כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו, רצו לומר שזה משה האיש אמר להביא לנו אלהים שילכו לפנינו לא בא, ובזה הותר ספק א' וב':
והנה אהרן כאשר ראה בקשתם ומהירותם אליה, שהיו רוצים הארון של זהב שילך לפניהם לנחותם הדרך, עלה בלבו שיתנו לו זהב לעשות הארון, וכדי להוציא מביניהם כוחות הטומאה והטלסמאות שהיו להם בנזמי האוזן לא בשאר תכשיטיהם, לכך בחר לקחת מידם הזהב ההוא, והעד על שכל כוחות הטומאה רצה לומר הטלסמאות והורדת כחות הכוכבים היו בנזמי האוזן לא בזולתם, מה שראינו שנאמר ביעקב (בראשית לה, ב) שאמר לבני ביתו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, ונאמר שם (ד) ויתנו ליעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באוזניהם, כי אם היה לבד מן השלל שלקחו משכם כמו שפירשו (רש"י ושאר מפרשים), כבר היה מספיק שיאמר שנתנו כל אלהי הנכר, אבל אומרו אח"כ ואת הנזמים אשר באזניהם, רצה לומר הנזמים שבאזניהם שהביאו מבית לבן והם היו טלסמאות, ואפשר שלהיות חוש השמע באוזן, וכל אדם אשר יהיה לו מה שיהיה לאלוה ולמנהיג, יתחייב לשמוע אל רצון המנהיג ההוא, לכך היו קובעים עבודתם נזמים לאזניהם לא במקום אחר:
ונשוב לעניננו כי לכך ביקש אהרן לעקור מהם אותם כחות הטומאה להתיכם כדי לעשות מהם הארון, שכבר היו יודעים שהארון של זהב היה עתיד ללכת לפניהם לנחותם הדרך, ולכך נאמר ויצר אותו בחרט, שפירושו שקשר הזהב בסודר לבלתי היותו נוגע באותם הטומאות ואלהי נכר, ולכך קשרם, ולכך סופר שצר אותו בחרט שהוא סודר או כיס, ונאמר ג"כ שהשליך אותו לאש לשון השלכה, עם היות שאין זה דרכם של צורפים להשליך הזהב באש אבל מכניסים אתו לכור והכור משימים אותו באש, אמנם אהרן שלא רצה ליגע בהם כי כל הנוגע בהם יטמא, לכך צר אותו בכיס והשליך אותו באש: והנה כח הטלסמאות ההם אשר בנזמיהם שהיו עשויים בכוחות הטומאה, כשהשליך אותם באש היה בעת כניסת מזל שור ויצא העגל ההוא, וכאשר ראו המון העם שמהנזמים שלהם יצא הכח ההוא להעשות עגל, טעו ואמרו כי האלהים שדיבר לאברהם שעתידים להשתעבד ארבע מאות שנה לא הוציאם ממצרים ולא שינה דברו, אבל הכחות טומאה שהיו בנזמיהם הם העלום ממצרים, ולכן אמרו אלה אלהיך ישראל, לשון רבים, על הנזמים ואלהי הנכר שהיו באוזניהם, ולכך גם כן חזרו בהם, שקודם כאשר ראו שבושש משה לבוא, חשבו שמשה העלה אותם ולא בשליחות ה', ולכך אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו, ואחר שראו כח אלהי הנכר אשר באוזניהם, אמרו לא כי אלה הנזמים וכוחותם העלום ממצרים, וכל זה היה מפני שלא היו רוצים להיפרד מקבלתם שאלהי אברהם אמר שעתידים להשתעבד ארבע מאות שנה, ולכך נקראו עם קשה עורף:
ועתה ראה שהקב"ה אמר. לבלתי לכת בקרבנו, ונתן טעם כי עם קשה עורף הוא, ומשה אמר שילך בקרבנו וגם הוא נתן טעם כי עם קשה עורף הוא, אבל אודיעך בענין זה שיש קשיות עורף שהוא לשבח, ויש קשיות עורף שהוא לגנאי, כי הקשיות עורף הקודם הוא משובח, שלא יהיה האדם פתי יאמין לכל דבר, אמנם המאוחר שאפילו שיראה וישמע האמת לא ירצה לקבל מגודל קשיות עורף הרי זה מגונה:
וזהו שאמרו רז"ל פרקי אבות (פ"ה מי"ב) ארבע מידות בתלמידים מהיר לשמוע ומהיר לאבד יצא שכרו בהפסדו, קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו, מהיר לשמוע וקשה לאבד חכם, קשה לשמוע ומהיר לאבד זה חלק רע, כי הנראה בתחילת המחשבה הוא שמהיר לשמוע ומהיר לאבד וקשה לשמוע וקשה לאבד עשאם שווים, שבזה אמר יצא שכרו בהפסדו ובזה אמר יצא הפסדו בשכרו, ולא יתכן שיהיו שווים, שאותו שהוא מהיר לשמוע ומהיר לאבד, הרי לא הועיל דבר במה שמיהר לשמוע, כי מה לי אם מיהר לשמוע אחר שאבדו, אבל הקשה לאבד אפילו שהוא קשה לשמוע, הן אחר ששמע נשאר בידו, לכן נראה שזו היא כוונת רז"ל שאמרו שמהיר לשמוע ומהיר לאבד יצא שכרו, רצה לומר שלא ישאיר לו שכר מפני ההפסד, אבל הקשה לשמוע כיון שהוא קשה לאבד, יצא הפסדו ולא נשאר לו הפסד מפני גודל שכרו שהוא קשה לאבד:
כמו כן בענין הקשיות עורף הקודם והמאוחר, וכן יקל עשיית צורה מן השעוה ויקל ביטולה, אבל באבן ספיר יקשה לקבל הצורה ויקשה ביטולה, אבל מה שיהיה קשה לקבל צורה כל כך עד שמעולם לא יקבל, זו רעה חולה. וכמו זה תמצא גם כן באמונות, שיש פתי יאמין לכל דבר, עד שאם תאמר לו היום שיאמין בבורא יתברך הנה יאמין, וגם אם תאמר לו למחר על אחד מהאלילים שיש בו אלהות וכח להטיב ולהרע גם כן יאמינהו, ויש מי שלא ירצה להאמין בחידוש העולם שהשם יתברך בראו ושהוא משגיח בפרטים וכדומה לזה, אבל אחר שיבין ויאמין לא יזיזוהו כל הרוחות שבעולם, כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ג מ"ט) על מי שמעשיו מרובים על חכמתו שדומה לאילן שורשיו מרובים, ויש מי שלא ירצה להאמין כלל עד שכל מה שיאמרו לו יחשבהו שקר, ואם יאמרו לו כי טוב לעשות כן יסרב ויעשה ההיפך, ועל אלו אמר משה (דברים לב, כ) כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם, שפירושו שמתוך שאין בהם אמונה, הם דור תהפוכות שעושים היפך ממה שיאמר להם:
ובזה יובנו הכתובים שאמר ישעיה, שכל המפרשים נבוכו, והם מה שנאמר (ו, ט) ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו. השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. ורש"י ז"ל פירש וז"ל, שמעו שמוע, אני אומר לכם שמעו שמוע ואתם אין נותנים לב להבין, וראו נסים שעשיתי לכם ואינכם נותנים לב לדעת אותי, השמן לב העם הזה כמו הכבד את לבו (שמות ח, יא), לשון הלוך, פעול לבם הולך והשמן אנגריישנ"ט בלע"ז, אזניו הולכים הלוך והכבד משמוע, ועיניו השע, טחים, כענין שנאמר (ישעיהו מד, יח) כי טח מראות עיניהם, הטוח מתרגמינן דאיתשע (ויקרא מד, יג), פן יראה בעיניו, נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאיו שהם יראים שמא יוטבו בעיניהם דבריו ויבינו בלבם וישובו אלי והיא רפואתם, עכ"ל רש"י ז"ל: וכבר עין רואה ואוזן שומעת את כל מה שנדחק ז"ל בישוב הכתובים הללו ועודנו במשעול המצרים, שהיאך יתכן לומר שלא ירצו ברפואתם ובטובתם, ואם הם מאמינים שזו היא טובתם למה לא ירצו, והיפך זה יאמר הכתוב בירמיה שהיו אומרים (מד, יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל, הרי לך שהיה השתדלותם במה שהיו חושבים שהיא טובתם. ועוד גדולה מזו שהכתוב אומר ושב ורפא לו, והיאך יתכן שהם יאמרו שאינם רוצים לשמוע כדי שלא תבוא עליהם רפואה, ורש"י ז"ל מפני דוחקו זה אמר והיא רפואתם, שהכוונה לומר שאומרו ורפא לו, אין הכוונה לומר שישובו ויתרפאו, רק דברי הקב"ה שהיא רפואתם, ואמנם הרב אברהם אבן עזרא כתב וז"ל שמעו שמוע, יש אומרים אחר שנגזרה גזירה השם לא יקבל תשובה למנוע הרעה נגזרת בעולם הזה ויאמר ר' משה הכהן ז"ל כי הטעם על מה שיועיל להן מועצות טובות שימלטו בעבורם, וזה היה נכון לולא מלת ושב ורפא לו, והראשון הוא הנכון: ובאמת גם הראשון אינו צדיק בריבו, שהיאך יתכן לומר שהיה כל ההשתדלות ההוא לשלוח הנביא, כאשר נאמר שם (ח) את מי אשלח ומי ילך לנו, ושיהיה כל השליחות להודיע שלא תקובל תשובתם שלא יעשה תשובה, אבל הנכון בעיני בכתובים הללו הוא כפי פשוטם, שהקב"ה כאשר ראה היותם קשי עורף דור תהפוכות שעושים ההיפך ממה שיאמרו להם הנביאים, אמר לשלוח להם שליח שיאמר להם שישמעו ולא יבינו ושיראו ולא ידעו, ושישמן לבם וישעו עינם מראות, אולי יעשו ההיפך ושב ורפא לו, וזהו שנאמר פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו: ונשוב אל הענין אשר אנחנו בו שיש קשיות עורף לשבח ויש לגנאי, באופן שהקב"ה אמר לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה לגנאי, ומשה אדוננו כרועה נאמן השיב ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, רצה לומר הוא לשבח, שכיון שהוא קשה ערף על קבלתם אם אינם רואים שכינה שורה בקרבם, לעולם יחשבו שמשה מעצמו עשה כל זה, ועוד שכיון שהם קשי עורף כאשר ילך בקרבם ויחזיקו באמונתו לא ירפו ממנה ותהיה חקוקה בלבם, וזהו שאמרו רז"ל ביצה פרק אין צדין (כה, ב) מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהם עזים, רצה לומר שאינם כפתי יאמין, ובמה שאמרנו הותרו ספק ג' וד' ה' ו' וז':
והנה אהרן אחר שראה המקרה הבלתי טהור הזה שיצא העגל, כמו שנאמר וירא אהרן וגו', תיכף הכריז חג לה' מחר, להשיאם אל שמחת החג עד שיבוא משה, והנה הם השכימו טרם שיבוא אהרן והעלו עולות, כמו שנאמר וישכימו ממחרת וגו', הנה אז אמר הקב"ה למשה עד עתה היו אדוקים בקבלתם, ועם כל הנסים שראו אפילו הכי לא היו רוצים להאמין שאני הוצאתים להיותם קשי ערף, כל שכן עתה שנאדק בלבם שאותה כחות הטומאה העלום, שישארו באמונתם ולא ישובו, וזו היא הטענה שאמר הקב"ה הנה העם הזה עם קשה ערף הוא, שאינם רוצים להאמין נגד קבלתם מאבותיהם, הנה אעשה אותך לגוי גדול ותהיה אתה האב הראשון, ולא תהיה להם דבר מעיק באמונה מחמת קבלת אבותם, ובזה הותר ספק י"א, כי זה יועיל היות הוא ההתחלה שהם קשי ערף, וכאשר לא תהיה להם קבלה רק ממך שאתה תהיה ההתחלה יחזיקו באמונתם בשלימות. ועל זה השיב משה להקב"ה כסא של שלש רגליים, שודאי השיב על נכון, שאין זכותם מספקת להציל זרעם איך יספיק זכותו לבדו אם יחטאו:
ובזה יאות שעל נכון השיב לו השם יתברך בענין המרגלים ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו, כי פה שהיה העוון הזה של העגל לסיבת היותם קשי עורף ואדוקים בקבלתם, נתחייב הענין לומר לו שיעשה אותו לגוי גודל ושיהיה ממנו ההתחלה, אבל בענין המרגלים שלא היה העון לסיבת קבלתם מן האבות רק למיעוט האמנתם ביכלתו יתברך, לכך אמר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממני, רצה לומר לא תהיה אתה ההתחלה ולא תבנה האומה ממך עד שיקראו בני משה, אבל מהאבות תהיה התחלתם, וזה אומרו גדול ועצום ממנו, רצה לומר שגם בניך יקראו מהעם הזה בעצמו, באופן שלא תפול טענתך לומר כסא של שלשה רגליים אינו עומד לפניך, שאדרבה עתה יהיה של ארבעה רגליים, כאשר יהיה זרעו גדול ועצום ויקראו מן העם הזה בעצמו: ובהיות שכאן בעגל היה מקום למשה לטעון כסא של שלשה רגליים אינו עומד, מפני שהיה אומר לו שהוא יהיה התחלת העם, לכן נאמר פה זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו', שהיה כאילו יאמר זכור שלשלשתם הבטחת ואין זכותם מספיק כל שכן אני לבדי, שאומרו זכור לאברהם וגו' היתה תשובה אל מה שאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, אבל שם במרגלים שהיה אומר הקב"ה לו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו, שפירושו שהעם יהיה נקרא זרע אברהם ויצחק ויעקב, לא היה שייך לומר זכור לאברהם וגו', שהרי מזרעם של האבות יקראו, ומהם הוא רוצה לעשותו את משה לגוי גדול. וכמה יפה תמצא אחר העיון שכן דקדק רש"י ז"ל כל דברינו אלה שאמר בפרשת שלח ואעשה אותך לגוי גדול, שאתה מזרעם ולא אמר כן בעגל, נתבאר מאד היות כוונתו ז"ל על פי דרכנו, דאם לא כן יפלא וכי עתה הוא מזרעם ואז לא היה מזרעם, ובזה הותרו ספק ח' וי"א:
ובהיות שכל מה שישראל היו קשים להאמין שהקב"ה מוציאם ממצרים היה לשתי סיבות, אחת קבלתם מן האבות כאשר אמרנו, והשנית ראותם שהוציאם ביד חזקה, שמאחר שראו שהוציאם ע"י מכות ויד חזקה היו חושבים שמשה יעשה כל זה בחכמתו בשדים או בכישוף, והיה להם למופת שאם היה רצונו של הקב"ה שיצאו הנה פרעה מרצונו הטוב היה משחררם כמו שנאמר (משלי כא, א) לב מלך ביד ה', לכן אמר משה לטענה ולהתנצלות להם, למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה, כי אתה עשית להראות היכולת, והם חושבים שכמו שלא שעבדום מצרים רק ברצונך ובגזירתך כמו שגזרת בין הבתרים, כמו כן לא היו משעבדים אותם ולא היה להם יכולת לעכבם אם היה רצונך שיצאו משעבודם. ואתה הוצאתם ביד חזקה להראות היכולת, אדרבה יאמרו מצרים שהיה רצונך להרגם, ולא היה לך יכולת להרגם תחת שרו של מצרים והוצאת אותם בהרים להרגם. וכבר אתה רואה כי היה מספיק אומרו למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם לכלותם, ולא היה צריך לומר בהרים אבל אמר בהרים, כלומר המקום היה גורם שלא היה יכול להרגם תחת ממשלת שרו של מצרים, אם כן באופן שמה שהוצאת אותם ביד חזקה היא סיבה להטעותם, וגם היכולת אשר אמרת להראות למצרים יאמרו להיפך, ובזה הותר הספק ט' וי':
וכבר דרשו ז"ל (תנחומא כי תשא כו) שהלוחות נעשו כבדים בידי משה ונפלו, וכוונתם מבוארת שרצו לומר שכאשר יעבדו עבודת אלילים תפול התורה בכלל, אבל עוד נאמר סמוך למדרשם, שכיון שקודם לכן נאמר ושני לוחות העדות בידו, ואח"כ נכתב וישלך מידיו את הלוחות, כנראה שנעשו כבדים והחזיק ביד שניה, ועם כל זה נפלו: ולענין אומרו מה עשה לך העם הזה. פירש רש"י ז"ל כמה יסורים סבלת שיסרוך. והרמב"ן כתב עליו וז"ל, ואיננו נכון בעיני כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ואל יעבור, עכ"ל. ולדעתי אין זו טענה כלל, כי משה ודאי ידע שלא שאלו ממנו אלהות, ולא היתה טענת משה על אהרן רק שהביא עליהם חטאה, שלא היה לו לעשות שום חידוש בלתי מצות ה' אלא על ידי יסורים, וזה אומרו כי הבאת עליהם, ר"ל גרמת, שאם הם היו שואלים לאלהות הרי לא גרם הוא להם, וכבר הם חטאו בחשבם שיש אלהות זולתו יתברך מבלתי יציאת העגל, ולכך אהרן השיב והיטיב לומר אתה ידעת את העם כי ברע הוא, כלומר שהם קשי עורף, ועדיין אינם מאמינים שיצאו ממצרים בשליחות השם, כיון שיצאו קודם ארבע מאות שנה המיועדים כפי קבלתם. ועוד אפשר שאמר אתה ידעת איזה החלק מן העם שהוא ברע שהם ערב רב, כלומר אותם היו המחזיקים ומעוררים ומסיתים זולתם להעשות הענין. ויתכן שעל כן אמר ברע הוא, בלשון חכמה, שערב בהיפוך אותיות הוא ברע, ועל כן לא אמר את העם כי רע הוא: ועוד התנצל אהרן ואמר שהוא לא עשה שום דבר חדש להנהיג, רק שלקח הזהב מידם והשליך אותו לאש לא תוך צלם או דפוס, אבל העגל יצא מעצמו, וזה אומרו אני לא עשיתי שום דבר חדש רק שהשלכתיו באש, ולא הייתי רוצה לעשות שום מעשה אבל מעצמו יצא. ובהיות שיציאת העגל היתה מכוחות הטומאה אשר היו בנזמים, לכן הבליע אהרן ולא אמר למשה שהוא אמר להם להביא הנזמים, אבל שהוא אמר להם למי זהב התפרקו, כי אם היה אומר למשה שהוא שאל בפירוש הנזמים א"כ היה מגדיל הגרמא בנזיקין, שכבר ביארנו שכוחות הטומאה היו בנזמי האוזן, ולהתנצל נגד משה השמיט ענין שאלתו הנזמים. ובזה הותר הספק י"ב וי"ג:
והנה משה אדוננו כמליץ יושר ודורש טוב לעמו, אמר לפני הקב"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, וכבר היה בידו להרבות התנצליות אמיתיות כפי הקבלה האמיתית שערב רב עשו אותו, ולא עוד אלא שהוסיף לומר ויעשו להם אלהי זהב, והרי לא עשו אותו כי מעצמו יצא כפי מה שהנחנו, אבל כראות משה אדוננו כי מן ההתנצלות אדרבה ימשך להם דין עונש, ואם תהיה חטאה גדולה יהיו פטורים מן העונש כאשר אבאר. ואמנם ראה שהקב"ה אמר לו עשו להם עגל מסכה, ועם היות שהם לא עשאוהו אמר כן שכיון שלא מיחו כאילו עשו, וכיון שערב רב השתחוו לו כאילו הם השתחוו, אמר משה כך הוא האמת שהוא כאילו עשו ממש, שאם לא היה ממש כאילו עשו כבר היו חייבים עונש גדול, אבל עתה שהוא כאילו עשו אם כן הרי כולם חייבים כליה, וכאשר לא יכלה אותם שכבר הובטח כמו שנאמר וינחם ה' על הרעה, גם עונש אחר אין ראוי לתת להם, שאם יתן להם עונש אחר הרי קבעת לעובדי עבודת אלילים עונש בלא מיתה. והמשל בזה כי מקלל אביו או צריך שימחול לו מכל וכל או שיחייבהו מיתה, אבל אין להלקותו דאם כן קבעת מלקות למקלל, ובעבור היות החטא גדול הוא ניצול גם מן המלקות, כך משה אדוננו כאשר ידע שהקב"ה אמר לו לבלתי כלותם, כמו שנאמר וינחם ה' על הרעה, הנה טען אח"כ שאין לתת להם עונש כלל לפי שהחטאה היא גדולה, נמצא שבהיותו מגדיל החטא היה מצילם מן העונש, וכמליץ טוב ונאמן אמר חטא העם הזה חטאה גדולה:
ובמה שנאמר מחני נא מספרך אשר כתבת, כבר אמרנו מה שפירשו המפרשים ומה שטען עליהם הרמב"ן ז"ל. ופירש הוא שמשה היה אומר שימחה אותו תחתם מספר חיים, והתימה גם כן לפירושו שנראה כאילו משה יאמר שיעשה זה או זה, אבל בין כך ובין כך תהיה כפרה, והעיקר חסר שהוא אומר מחני ואינו אומר ושא חטאתם. ועוד יש לשאול לכל הפירושים שאם אומרו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, רצה לומר על ישראל שעשו העגל, אם כן זה נגד מה שנאמר וביום פקדי ופקדתי, עון אבות על בנים, שהאב לא נמחה מספר חיים:
אבל לדעתי נראה לומר בענין זה, עם מאמרם מדברי רז"ל (חולין קלט, ב) שאמרו משה מן התורה מנין שנאמר (בראשית ו, ג) בשגם הוא בשר, בשג"ם בגימטריא משה, ועליו נאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ועוד אמרו (חולין שם) המן מן התורה מנין שנאמר (בראשית ג, יא) המן העץ. ונאמר שרז"ל כאשר ראו שהקב"ה גזר למחות שמו של עמלק, וראו פה שמשה אמר מחני מספרך, והקב"ה אמר מי שחטא לי אמחנו, רצו לרמוז שעל עמלק אמר כן, וכבר ידוע שעמלק הוא זוהמתו של נחש הקדמוני, ועל כן נקרא (במדבר כד, כ) ראשית גוים עמלק, ואינו נמחה זכרו מכל וכל עד ביאת משיחנו, שנאמר (ישעיהו כה, ח) ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, ולכך אמרו רז"ל (שבת קמו, א) שבסיני אחרי מלחמת עמלק פסקה זוהמתו של נחש, אבל לא נעקרה מכל וכל, עד שיתקיים ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שיהיה השם שלם. ונשוב לענין כי במאמרם זה יובן אומרו מחני נא מספרך, שאמנם כל אשר יש מהסיפורים בתורה קודם סיפור נבואת משה יקרא ספרו של הקב"ה שהוא סיפר הדברים למשה, אבל כל הסיפורים שבאו אחר שגדל משה יקרא ספר משה, עם היות שהיה הקב"ה אומר ומשה כותב (כדאיתא בבא בתרא טו, א), עם כל זה נקרא ספר משה, כמו שנאמר (בראשית ה, א) זה ספר תולדות אדם. ולכן אמר משה אתה כתבת עלי בספרך והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אם לא תשא חטאתם מחני מספרך כי מה לי עוד חיים, והקב"ה השיב מי אשר חטא לי שהוא עמלק, שכבר אמרו רז"ל שנזכר בתורה שנאמר המן העץ אשר אכלת, עליו אמר אמחנו מספרי שנאמר (שמות יז, טז) מלחמה לה' בעמלק, ונאמר (שם יד) כי מחה אמחה את זכר עמלק:
ועוד יאות מאד במה שאמרו חכמי הקבלה (ראה רבינו בחיי שמות כד, טז) שהיו ימיו מאה ועשרים שנה, שנגדם עמד בהר מאה ועשרים יום, יום לשנה, וכשעשה תפילה זו היו הארבעים יום השניים, ולכן אמר אם תשא חטאתם ואשוב פה בעד לוחות שניות עוד ארבעים יום, הרי אם כן יאות לי להיות חי עוד ארבעים שנה, כמו שכתבת בספרך והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אבל אם אינך נושא חטאתם ואיני עולה להיות עוד ארבעים יום לקבל לוחות שניות, אם כן מחני נא שהרי לא עמדתי רק שמונים יום והריני בן שמונים, ולכך במעשה המרגלים נענשו להיותם במדבר ארבעים שנה להשלים ימי משה שלא ימחה מספרו אשר כתב, מאחר שכבר נגזר שלא יכנס משה לארץ, ובזה הותר הספק י"ד וספק ט"ו:
ובענין מה שנאמר לא שתו איש עדיו עליו, ואחר כך אמר ועתה הורד עדיך מעליך, כבר אמרנו מה שאמרו בו המפרשים, והתרגום תירגם שהיה כלי זיין, ואני לדעתי היה כלי זיין, כמו שאמרו ז"ל (בבא בתרא ד, א) זיינך עלך ספרך כאן, כי פירושו על סימן שנושאים עד היום הזה כל האומות כל אחד מאת המלכות או השר שהוא ממנו, ועוד היום קורין אותו בלשון לעז ארמ"א שפירושו זיין, לפי שזה זיינו שמכירים אותו בו, וכבר ידעת שהרב אברהם אבן עזרא הביא בשם רז"ל (במ"ר ב, ז) על פסוק (במדבר ב, ב) איש על דגלו באותות, שבדגל יהודה היה ארי ובדגל יוסף שור ודן נחש וכן כולם, ורש"י אמר גם כן בשם רז"ל (במ"ר שם) שהיה מפה צבועה תלויה בו צבעו של זה לא כצבעו של זה, ולכך יתכן שגם ישראל קודם שעשו העגל היו נוהגים מנהג זה, וכאשר בקשו מאהרן אלהים שילכו לפניהם, כבר אמרנו שהיה כוונתם נגד [הארון], והבט וראה שאמרו ז"ל (תנחומא כי תשא יט) שמיכה היה שהיה בידו שם שכתב בו משה עלי שור ושהוא השליך השם לתוך הכור ויצא העגל, ולא נאמר מה טעם עשה מיכה כן, אבל יתכן שמיכה היה משבט יוסף כמו שנאמר (שופטים יז, א) מיכה מהר אפרים, ולפי שהזיין והסימן שלו היה שור, לכן השליך לתוך הכור שיצא שור, ומאחרי שהיה ודאי עדי שלהם, דפשיטא שכל אחד שנושא סימן עליו להורות מאיזה שבט הוא, הרי הוא עדיו, לכך דרך אבילות הוציאו אותו, אבל לא לכוונה לבלתי החזירו עוד רק עד יעבור אבילותם, שמכלל האבילות שנאמר ויתאבלו היה במנהגם זה שלא שתו עדים, והעד שלא היתה כוונתם לבטל מנהג העדי, מאומרו לא שתו איש עדיו, שנראה המובן לפי שעה, ולפי זה לא נאמר הורידו או הסירו עדים רק לא שתו: והנה כאשר ראה הקב"ה שכל המכשול הזה בא להם מהיות מיכה משבט יוסף נושא סימן שור, גזר עליהם שלא ינהגו עוד המנהג הזה להיות להם סימנים זה ארי וזה שור וזה נחש כדי שלא יבאו לידי עבודת אלילים, ומה שאמרו רז"ל שהיה על הדגלים סימן שור וארי ונחש ונשר, גם מה שאמרו שהיה מטפחת צבועה, גם שניהם דבריהם אמת ולא פליגי, שקודם שעשו העגל היה לכל דגל סימנו זה שור וזה ארי אבל אחר שעשו העגל נגזר עליהם שלא יהיה להם אותם הסימנים, ולכן נהגו במטפחת צבועה: ומה שאמר הקב"ה ואדעה מה [אעשה] לך רצה לומר לסימן, ויתכן שלכך נתן להם האבנים בחשן ואפוד, כל אחד צבע שלו, שלכל אחד יהיה לסימן מטפחת צבועה בדגלו לא מן הבעלי חיים, והיה אם כן אומרו ואדעה לא אמר כן דרך כעס, כי אם היה אומרו ואדעה מה אעשה לך מה שבלבי לעשות לך מן העונש, היאך נמשך זה מהורדת העדי, עד שאמר הורד עדיך ואדעה שנראה שזה תלוי בזה, ועוד הלא כבר נאמר וביום פקדי ופקדתי ומה צורך לומר כן שנית, ועוד כיון שאינו מודיע מהות העונש מה התועלת באומרו שיש בלבו לעשות להם, ולפי דרכנו זה הדברים כולם על נכון, ובזה הותרו כל הספיקות: