אור ברסלב
מעשי השם חלק ב חלק מעשי תורה - פרק יא

מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי תורה - פרק יא

חלק מעשי תורה - פרק י

פרשת תרומה:

אמת בנתינת טעם אל מעשה המשכן ואל כל כליו נלאו הלבבות לחשוב, ונפלאו רעיוני הבאים לקרבה אל המלאכה כי מאד עמקו, ויש שרצו ללכת בדרכי הרמזים שזה רומז כך וזה רומז כך, ורב ההתחלפות ביניהם, וקצתם אמרו ששבעה נרות המנורה הם רומזים לשבעה כוכבי לכת, וחמישים קרשים לחמישים גלגלים, ועוד יש מי שאמר היותם רמזים לדברים נעלמים אשר קצרה ידיעת שכלנו להשיגם, ויש מי שאמר היותם רמזים לדברים עתידים:

וכבר אמרנו בחיבורינו זה כי כל מה שנאמר מפי קדושים אשר אמרו על דברי התורה שהם רמז לדבר כך וכך, ממעמד הר סיני ועד היום וכל מה שיאמר עוד עד סוף כל הדורות והוא שלימות בחוקו יתברך ובחוק פעולותיו, אין ספק שעל הכל רמזה התורה האלהית באמת, ועוד יש רבוא רבוון שלא הגיעו כל השלימים הנבראים אל השגתם והם הנסתרות לה' אלהינו, כי מי זה אשר יאמר כי הוא זה רמז אל דבר על כל פרט ופרט על האיכות ועל הכמות, ואם יאמר שענין קרשי המשכן רומזים על דבר, היאך יאמר מה שנרמז במדת הרוחב והאורך ובמספרם, שאין ספק לכל משכיל שאפילו פרט קטן מהם כחוט השערה לא היה כפי ההזדמן רק הכל מכוון בדקדוק רב, ובהיות כי חיבורנו זה לא יעדנו בו לבאר רק המעשיות אשר סופרו בתורה והבנת ענינם, הנה אין בכלל היעוד לומר בעניני המצוות והחוקים מה הרמז אשר יגיע מהם, ונניח לאשר נדבו לבו לקרבה אל מלאכת הרמז לא יזח:

אמנם כי כן דרך כלל נאמר את אשר יגיע מן התועלת המופלג ממעשה המשכן, כי מלבד המבוכה המבוארה, אשר אמר הנביא (ישעיהו סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי. עוד יש בענין זה מבוכה שנית מענין המצוה בעשיית הכרובים, שאמרו רז"ל (סוכה ה, ב וראה יומא נד, א) שהם תמונת פרצופים של תינוק ותינוקת, וזה יראה היות סותר ח"ו המצוה שבאה באזהרה מופלגת לבלתי עשות שום תמונה (שמות כ, ד), עוד מבוכה שלישית בענין השלחן והמנורה המאירה ולחם הפנים על השלחן, ואין אוכל אותו עד יום שביעי. ואלו הם שלשה דברים מתמיהים בכללות הענין: אמנם לדעתי יתבאר הענין במה שהשלים הנביא ישעיה לומר (שם א-ב) אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי. ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, הרי ביאר שכל כוונתו במעשה בראשית הוא הצדיק החרד על דבריו, וא"כ ענין בית ה' או משכן, הוא הוראה על מעשה הצדיק והטוב הצפון לו, והדביקות אשר ישיג עם שכינתו יתברך, שנאמר עליו (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה':

והנה היתה הוראת כל זה בענין המשכן שבעולם הזה שהוא פרוזדור, ויש לו שלחן ערוך בלחם לבד במלח, כמו שנאמר (ויקרא ב, יג) על כל קרבנך תקריב מלח, ואמרו רז"ל (אבות פ"ו מ"ד) זו דרכה של תורה פת במלח תאכל, ולפני השלחן המנורה שהיא מאירה לפניו בשבע חכמות, והנר האמצעי היא התורה, שאמר שלמה עליה (משלי לא, כט) ואת עלית על כולנה, כמו שכל הנרות פונות אל הנר האמצעי, כמו כן כל החכמות הם כלים להשגה, אבל התורה ראש ועיקר לכולם. ואחר כך ציוה לעשות הכרובים שהם תמונת תינוק ותינוקת, להורות כי הצדיק והצדקת הוא עתיד לחדש כנשר נעוריהם ושיהיו נקיים מכל עון כמו התינוק והתינוקת וששכינתו יתברך תראה ביניהם, כי זה מורה על הדביקות המיועד במה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם, וכבר אמרנו בחלק א' מחיבורנו זה פרק ט' שענין התחיה עתידה להיות שישובו הנשמות אל הגופים כאשר הם בנערותם:

גם בענין הקטורת כתב הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ה) שהוא להעביר סרחון הבשר, ובאמת בקודש הקדשים לא היה שם ריח בשר. אמנם אחר שביארנו היות כל זה להורות על הטובה הצפונה לנשמות הצדיקים, יאות ודאי ענין קטרת מן הבשמים הטובים שהוא מהדברים שהנשמה נהנית, ולהורות אליך שכל ענין המשכן הוא הוראה לתועלת הנשמות ושכרן, יתכן שבאה מצות הקטרת להורות שכל ענין המשכן הוא רומז אל הנאת הנשמה ושכרה בהיות שהריח הוא הנאה לנשמה:

ובהיות שנמשכתי לבאר לך מעניני המשכן, וראיתי קצת מפרשים חלוקים בקצת מלות ובפרט במילת אבני מלואים, שרש"י פירש שנקראים כן על שם האבן ממלאת הגומא, והרמב"ן ז"ל דלק אחריו וכתב שאינו נכון שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם שעתיד לצוות למלאות בהם, ובאמת בחינם דלק אחריו כי שני מינים הם בכלל האבנים טובות, יש נקובים ובלתי נקובים, והבלתי נקובים אי אפשר לקובעם במלאכה אם לא ע"י גומא, ויש למטה גומא קטנה בית מושב האבן, אמנם הנקובים מעבירים בנקב חוט של זהב כמסמר, וכיון שאי אפשר לקבוע האבנים הבלתי נקובים במלאכה רק ע"י מילוי גומא, שאין נראה מן האבן רק הפנים העליונים, לכן נקראו אבני מלואים, ואמנם אבני שוהם הם הנקובים וכן תירגם אונקלוס אבני בורלא, ובורלא בלשון יון נאמר על העברת החוט בנקב, ואל תתמה על דברי ממה שנאמר (שמות לט, יג) שהם וישפה, שנראה שהאבן בעצמו נקרא שהם, לא על היותו נקוב, כי אין הדברים כאשר תחשוב, כי יש אבן והוא נקרא מרגלית שהיא עגולה ולבנה ונקראת בלשון יון מרגרי"טארי, ובלשון לעז פירל"י שאין מלאכתם רק ע"י נקב, ואותה נקרא שוהם סתם, אבל שאר האבנים טובות שלפעמים נוקבים אותה ולפעמים אינם נוקבים אבל מושיבים אותם בגומא, על אותם נאמר אבני שהם ואבני מלואים, כאילו יאמר אבנים לנקיבה ואבנים למילוי גומא:

ובמה שנאמר עורות תחשים, פירש רש"י ע"פ מה שאמרו רז"ל פרק במה מדליקין (שבת כח, ב) מין חיה ולא היתה אלא לשעה. והרב אליהו מזרחי כתב וזה לשונו ואע"פ שכתוב ביחזקאל (טז, י) ואנעלך תחש, דמשמע שכל אותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היתה החיה ההיא נמצאת והיו עושים ממנה מנעלים, לא קשיא דשני מיני תחש היו, האחד טמא וקלא אילן שמו, ומפני שיש לו גונים רבים כמו התחש נקרא בשמו וזה נמצא תמיד, והאחד טהור כדתניא (שבת כח, א) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, ושמו תחש, ואותו תחש לא היה אלא לפי שעה, ובזה נתבטל טענת הרב אברהם אבן עזרא שטען ברמז ואמר תחשים מין חיה היתה ידועה בימים ההם, כי כן כתוב ואנעלך תחש, אי נמי כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לפי שעה קרי להו, והכי נמי משמע מלישנא דהגמרא דקאמר תחש שהיה בימי משה, שפירושו כל זמן שמשה קיים ומהם היו עושים מנעלים בימים ההם, אבל מדברי רבי תנחומא (תרומה ו) שאמר בשם רבי נחמיה מעשה נסים היתה ולשעה נבראת ובשעה נגנזה קשיא, הלכך מחוורתא כדשנין מעיקרא, עכ"ל הרב אליהו מזרחי:

ואני תמה שאין אנו צריכים לאחת מתשובותיו, כי לעולם לשעה לבד נמצאת ולא כל הארבעים שנה רק בשעת עשיית המשכן, אבל באותה שעה נמצאו כל כך בריבוי עד שהביאו ועשו עורותיהם והספיקו למשכן, וגם הותירו עורות למנעלים כל הארבעים שנה, והעד מה שנאמר (שמות לז, ז) היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר, וכמו שהותירו האומנים ג"כ הותירו המביאים, שכבר היו מביאים יותר אם לא שהעבירו קול, גם לא ידעתי אנה מצא שקלא אילן הוא שם חיה, שאינו רק מין צבע, שכן אמרו רז"ל בגמרא פרק התכלת (מנחות מא, א) כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן, ואפשר כך מצא באחד מן המדרשים:

ועל מה שאמרו רבותינו (תנחומא תרומה ט) שיעקב נטע עצי שיטים במצרים וישראל הוציאום, טען הרב אברהם אבן עזרא למה היו צריכים, ומה ישיבו שואליהם דבר שהרי היו הולכים על מנת לשוב. ובאמת אדרבה סברתו הפוכה כמו רגע, כי זו היא טענה להוציאם שהם אמרו (שמות ה, ג) ללכת דרך שלשת ימים לבלתי הרחק, כמו שאמר פרעה תחילת (שמות ח, כד) הרחק לא תרחיקו. אבל יובן היות הכוונה לעמוד שם במדבר קצת ימים לחוג, והיאך יעמדו לחוג במדבר בשרב ושמש מבלתי בתים, אבל אם היתה המחשבה ללכת מכל וכל, למה יקחו להם עצי שטים וכי אינם נמצאים בכל הישוב עצי שטים, אמנם היה הנחשב למצריים שרוצים לעשות כמו שהם עושים יריד באידיהם שבונים חנויות ומקומות לעמוד שם, בפרט במדבר מפני השמש, באופן שלמהלך ג' ימים יתכן להוליך קרשים ודברים כבדים, מה שאין כן הבורחים שלא יוליכו דברים כבדים עמהם, וזהו שהכריח את רז"ל לומר שכן נצטוו להוציאם, שאם לא נצטוו והם יודעים שיש להם ללכת דרך רחוקה בארץ כנען המבלי אין עצי שטים בארץ ישראל רצו להוליכם, אלא ודאי כך נצטוו, ולא הוכרחו רז"ל לומר שנצטוו מיעקב להוציאם, מפני דאם לא כן מנין להם עצי שטים כמו שחשב הרב אברהם אבן עזרא, אבל הוכרחו לומר כן בראותם שהיו מוליכים אותו המשא כבד לדרך רחוקה, וכוונתם ללכת לישוב לא לעמוד במדבר וכל שכן שיותר נמצאים בארץ כנען, ובזה נסתלקה טענת הרב אברהם אבן עזרא, ומאמרם ז"ל כפתור ופרח:

פרשת כי תשא:

בענין השקלים, כתב רש"י ז"ל מפני שע"י המנין שולט עין הרע. ומהרי"א טען שהרי אומות העולם מונים הצבא שלהם ואינם חוששים לזה, והחזיק ענין עין הרע שהוא מזיק בשם הטבעיים, וכתב שמלכי אומות העולם נמשך להם נזק ואינם מרגישים שהוא מצד המנין, ותמה אני אחרי שגם הטבעיים מודים שעין הרע מזיק ע"י המנין היאך לא ידעו זה מלכי אומות העולם, גם הביא ראיה לזה ממה שמזיק ראיית האפעה, ולדעתי זו ראיה ועזר שכנגדו, שכנראה שהאפעה לארסיותו יזיק, אבל שעין האדם יזיק למין האדם בהיותם נמנים לא ידעתי אנה ימצא זה:

אבל לדעתי שענין המנין שמונים האנשים לצבא לא יזיק רק לישראל, ולכן נאמר (שמות ל, טז) והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר, כי כמו שיש דברים שמזכירים עונותיו של אדם קיר נטוי וכדומה (ברכות נה, א), כמו כן יזכרו עונותיו כשימנו אותו להיותו מכלל יוצא צבא, כי אין לך סכנה גדולה מן המלחמה על אחת כמה מן הקיר נטוי, ודוד אמר על שאול (שמואל א כו, י) או במלחמה ירד ונספה, ועל זה באה מצות השקל צדקה שיכפר ולא יזכרו עונותיו, ולכך אמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, לשון פוקד עון אבות על בנים (שמות לד, ז), ולא אמר בלשון שהתחיל בו, שהיה לו לומר ולא יהיה בהם נגף בנשוא את ראשם או במנות אותם, וכמו כן קראם פקודים. ובדרכנו זה יתיישב הענין שנאמר בדוד (שמואל ב כד, יב-יג) שלש אנכי נוטל עליך. אם שבע שנים רעב בארצך או שלשה חדשים נסך לפני צריך, שכל זה היה שהוזכרו עונותיהם ונתחייבו באחד מאותם העונשים, וכן תמצא שנאמר שם (שם ט) ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך, שאמר הכתוב לשון פקידה כמו שנאמר כאן, לרמוז שהאיש הנמנה הוא נפקד, וכבר ידעת שבן עשרים הוא בר עונשים:

ועל מה שנסתפקו קצת לומר למה בא המצוה הזאת במחצית שקל ולא במטבע שלם, היה ג"כ להורות על ענין זה, שמאחרי שבא הכסף הזה להצילו במלחמה ואין ביתו עמו, כבר אמרו רז"ל (זוה"ק ח"ג ז, ב) דכר בלא נוקבא פלג גופא אתקרי: ועתה נבוא אל הספיקות אשר ההתעוררות מחוייב בהם במעשה העגל כי הם רבים, וקצתם נתעוררו בהם המפרשים ז"ל ורבו הישובים אשר נאמרו בהם. אמנם אנחנו נביא כל הספיקות מבלתי הבט אם קדם זולתנו להתעורר, אבל יהיה דרכנו להמשיך כל ענין המעשה הזה וכל הספיקות שבו, אחר שיתבאר איכות המעשה:

ספק ראשון, באמרם עשה לנו אלהים, שהמובן ראשון ממילה זאת, תורה על בקשת ענין אלהות, כאשר הסוף הוכיח שאמרו אלה אלהיך ישראל, וא"כ יפלא מאד אמרם כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו וגו', שכבר ידוע שלא היה להם במשה אמונת אלהות כלל עד שיבקשו אלוה במקומו. ואם הדברים כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שהיו מבקשים מי שיורה להם הדרך למה לא יהיה אהרן מורה להם הדרך, ואם חושבים שאין לאהרן אותו הכח שיש למשה להורות הדרך על פי ה', וא"כ כל שכן שלא יהיה לו כח לעשות להם דבר שיורה להם הדרך, והיאך יעשה דבר שיהיה לו כח ויכולת יותר ממנו בעצמו:

ספק שני, כיון שהיתה בקשתם דבר ומנהיג במקום משה, למה אמרו לשון רבים אשר ילכו לפנינו והלא משה לא היה רק אחד:

ספק שלישי, למה אמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם בניכם ובנותיכם, ולמה לא שאל חח ונזם וכומז כמו שהביאו לתרומת הזהב ונזמי האף, אבל דקדק לומר נזמי אוזניהם:

ספק רביעי, כי מה אומרו ויצר אותו בחרט, שאונקלוס פירש בזיפא, ופירש רש"י ז"ל שקשר בסודר או כמו בחרט אנוש (ישעיהו ח, א), הוא כלי אומנות שהצורפים חורתין בו צורות, והיאך פירש בחרט שהוא כלי אומנות והלא לא צר אותו צורת עגל, כי כן יצא כמו שפירש רש"י ז"ל בעצמו, ואם רצה לומר שצר בו ציורים אחרים, מה התועלת מסיפור הציורים ההם, אחרי שלא נתחדש דבר בסיפור המעשה מאותם הציורים, וכמו כן אם פירושו שקשר הזהב בסודר או לא קשר אותו, מה התועלת אם קשר או לא קשר, אחר שלא נתחדש דבר בסיפור המעשה מן הקשירה ההיא:

ספק חמישי, למה אמרו אלה אלהיך לשון רבים והעגל לא היה רק אחד: ספק ששי, היאך אמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, והם בעצמם אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים:

ספק שביעי, אומרו ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, ואדרבה היה לו לומר שהם דור תהפוכות, כי כמה פעמים האמינו ויקדו וישתחוו (שמות ד, לא), וכן ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד, לא), ואח"כ היש ה' בקרבנו (שמות יז, ז), וזה היפך הקשה עורף, כי הקשה עורף יעמוד על דעתו לא יזוז ממנה: ספק שמיני, מה שאמר הקב"ה כאן למשה ואעשה אותך לגוי גדול, ובמרגלים הוסיף לומר (במדבר יד, יב) גדול ועצום ממנו:

ספק תשיעי, אומרו למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, והם פשעו בו, ומה טענה היא זאת כדי להצילם, אדרבה כל מה שהוציאם ביד חזקה יותר חייבים הם, על דרך שאמר הנביא (ישעיהו א, ב) בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי:

ספק עשירי, אומרו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם וגו', שזה פלא וכי זו היא טענה מספקת לבלתי העניש למורדים בו ועובדים עבודת אלילים:

ספק אחד עשר, שרז"ל אמרו (ברכות לב, א) שמשה אמר להקב"ה כשאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, אמר לו אם כסא של שלשה רגליים אינו עומד לפניך איך יעמוד לפניך כסא של רגל אחד, וא"כ יפלא מאד, היאך בענין המרגלים חזר לומר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול, והרי ראה מה שטען משה נגד ענין זה. גם יש לשאול שבענין המרגלים לא אמר משה זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, כמו שאמר פה. ועוד למה טען משה כי מה יועיל בשגם יעשה אותו גוי גדול, מי יאמר לנו שגם זרעו לא יחטאו כאלה:

ספק שנים עשר, מה היתה טענתו של אהרן ותשובתו למשה עד שאמר לו אל יחר אף אדוני, ובלתי שום התנצלות סיפר המעשה שהיה והודה שעשה העגל, לא ראינו דבר שחידש הוא ידיעה למשה ממה שלא ידע, עד שמחמת אותו דבר ראוי שלא יחרה אפו: ספק שלשה עשר, למה בענין המעשה אמר אהרן לישראל פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו', ואמרו רז"ל (תנחומא כי תשא יט הובא ברש"י) שעשה כן כדי שהנשים והבנים יתעכבו ובין כך יבוא משה, וכשסיפר אהרן למשה הענין היה לו לומר שאמר להם כן שהיה קצת התנצלות, והוא אדרבה לא אמר למשה מזה דבר, אבל אדרבה אמר למשה שהוא אמר לישראל למי זהב התפרקו:

ספק ארבעה עשר, שמשה במקום שהיה ראוי כמליץ יושר ודורש טוב לעמו להקטין החטא ולבקש התנצלות, אדרבה הגדיל החטא מאד ואמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה: ספק חמשה עשר, מה ענין אומרו מחני נא מספרך אשר כתבת, שרש"י פירש מן כל התורה, והרמב"ן טען עליו ואמר שאם כן מה תשובה השיבו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי ואין אחר למחות מספרו, והרב אברהם אבן עזרא כתב כמו דינא יתיב וספרין פתיחו (דניאל ז, י), והספרים לדעתו הם מערכות השמים, וגם על פירושו זה כתב הרמב"ן שאינו נכון, והוא ז"ל פירש שמשה אמר מחני נא תחתם מספר החיים ואסבול אני עונשם, ולפי פירוש הרמב"ן ז"ל גם כן צריך לומר שהספר הזה הוא על דרך דינא יתיב וספרין פתיחו, ואומרו אם תשא חטאתם לפירוש הרמב"ן, רצה לומר אם תשא חטאתם ברחמים, ואם לא תשא ברחמים מחני תחתם, ויפלא ג"כ שזה נראה כאילו הדבר מחוייב לעשותו זה או זה, אבל לדעתנו יהיה בדרך אחרת כאשר יתבאר: ספק ששה עשר, מה ענין העדי הזה אשר עליו נאמר לא שתו איש עדיו עליו, וכן נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים, וכן הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך, ואם כפירוש רש"י ז"ל שפירש בפקודת שאר העון אני יודע מה שבלבי לעשות לך, אם כן מה ענין זה אצל הורדת העדי, והרמב"ן ז"ל פירש שהתפרקו מכל עדי, יותר ממה שעשו בתחילה, ואין בכתוב זכר מהעדי המיותר הזה:

ספק שבעה עשר, אומרו ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, שרש"י פירש ואשר אמרת הנה אנכי שולח מלאך אין זו הודעה שאיני חפץ בה. ובאמת שזה פלא וכי בעבור שהוא אינו חפץ בה בעבור זה אינה הודעה, וכן טען עליו הרמב"ן ז"ל ואמר שאין זה נכון בלשון הכתוב, והרב אברהם אבן עזרא פירש ז"ל לא הודעתני מי הוא המלאך אם הוא המלאך הראשון ששמך בקרבו, וגם לפירושו סקל לעומתו הרמב"ן ז"ל והוא בעצמו נכנס בתפוחי זהב במשכיות סתרי התורה, אמנם אנחנו על פי דרכנו אשר יעדנו לקרב הפשט נראה ליישב הדברים באופן אחר:

ספק שמנה עשר, באומרו פני ילכו והנחותי לך, ומשה השיב אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, כי זה יפלא מאד שהקב"ה אמר לו פני ילכו והוא יסתפק ח"ו בקיום דיבורו ויאמר אם אין פניך הולכים, וכבר פירש רש"י ז"ל ויאמר פני ילכו כתרגומו לא אשלח עוד מלאך אני בעצמי אלך, כמו ופניך הולכים בקרב (שמואל ב יז, יא), ויאמר אליו בזו אני חפץ כי על ידי מלאך אל תעלינו מזה, ועל פירושו זה כתב הרמב"ן ז"ל חלילה שיאמר אם אין פניך הולכים, אחרי שהבטיחו ואמר לו פני ילכו: ספק תשעה עשר, איך יתכן שאדון הנביאים השלם שבכל בריותיו של הקב"ה ישאל דבר שאינו בחוקו, באומרו הראני נא את כבודך, עד שאמר לו השם יתברך לא תוכל לראות פני, שכנראה שראיית פנים היתה שאלתו:

ספק עשרים, במה שנאמר פנים ואחור הקרוב אל הפשט:

ספק עשרים ואחד, שקודם אמר בלכתך עמנו, ואח"כ ילך נא ה' בקרבנו ולא אמר עמנו. ולפי שהספיקות הללו קצתם יתיישבו עם קצתם בס"ד לפי זה הקדמנום כולם ולא התרנו כל ספק בפני עצמו:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה