מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק י
במה שנאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך. כתב רש"י ז"ל כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך. והרמב"ן כתב וז"ל, ויש לשאול שהרי הגזירה ההיא לא נתקיימה שהקב"ה אמר לו ושלחתי לפניך מלאך כי לא אעלה בקרבך ומשה ביקש עליה רחמים וגו', וביאר הוא ז"ל שמשה לא ביקש רק בימיו כמו שנאמר (שמות לג, טז) ונפלינו אני ועמך, ואח"כ נתקיימה גזירה זאת כשנאמר ליהושע (יהושע ה, יד) אני שר צבא ה' עתה באתי, זו היא כוונת הרמב"ן ז"ל ותוכן דבריו והוא האריך תראנו משם:
והנה מהרר"י אברבנאל ז"ל הביא דעתו של הרמב"ם בספר המורה חלק ב' פרק ל"ד, שמה שנאמר כאן הנני שולח מלאך שב אל מה שנאמר במשנה תורה (דברים יח, יח) נביא אקים להם. ובאמת משנאתי האריכות לא הבאתי כל מה שהרבה להשיב על כל המפרשים הנזכרים, כי כל טענותיו ודבריו עליהם הם נכונים למוצאי דעת, עד שודאי יספיקו לסלק פירושיהם ולהרחיקם, אבל הם ז"ל נמשכו אחרי האגדה:
והנה תמצא שמהר"י אברבנאל כאשר רצה להביא דעתו בענין שליחות המלאך הזה נתעורר בששה שאלות. שאלה ראשונה, מה היתה הסיבה שרצה הקב"ה במקום הזה לנטוש את עמו ולהסיר השגחתו מהם. שאלה שניה, למה לא ביקש משה רבינו ע"ה על הגזירה הזאת ולא צעק עליה כמו שהתפלל זה אחר עון העגל. שאלה שלישית, אם היה שהקב"ה גזר אומר כאן לשלוח לפניהם מלאך ומשה רבינו עליו השלום קיבל ביאתו, וה' לא חזר מגזירתו, איך אם כן לא נתקיימה. שאלה רביעית, מה ענין זה המלאך, כי הנה כבר נודע שהדברים אשר יפעל ה' בעולם המורגש הזה ע"י אמצעיים הנה הם אי אפשר שיהיו אלא אחד משני מינים, אם כמנהיגים שתמסר אליהם ההנהגה ואם ינהיגו ברצונם ודעתם, או מין שני שהם במדריגת הכלים, והקשה שענין שליחות זה המלאך לא יתכן להיות אחד משני המינים הנזכרים. שאלה חמישית, באומרו כי לא ישא לפשעכם, כי הנה המאמר הזה מורה שיהיה המלאך קשה לישראל מהליכת הקב"ה עמהם, אמנם בפרשת כי תשא אמר (שמות לג, ג) כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך, ויורה שלתועלת ישראל היה שולח המלאך לפניהם והם מאמרים סותרים. שאלה ששית, באומרו כי ילך מלאכי לפניך והביאך, לפי שהמאמר הזה הוא כפל ומותר גמור אחרי שכבר אמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך:
והנה הוא ז"ל לחשקו בהתרת הספיקות האלה ותשובתם, בחר לומר שלא היה שליחות המלאך הזה רק במדבר שהיה מקום בלתי מוכן לדבוק אלהי. ובאמת כאשר תשקיף השקפת עיון בדבריו, ותראה מראשם עד סופם, תמצא מרוחקים מן הפשט יתר עז על כל הפירושים והאגדות שנאמרו בענין זה, ובכללות הענין נפלאתי ונשגב מני כי לא ידעתי טעמו למה אמר שהמדבר הוא מקום בלתי נכון לדבוק אלהי ולהשגחתו, וזהו היסוד אשר עליו ירה פינת סברתו:
אבל לדעתי נבאר הכתובים הללו כפי הפשט אשר יעדנו אליו, וטרם החלי נדקדק בקצת דברים אשר כל לב משכיל יתעורר בהם והם יהיו לאותות לאמיתות הדרך אשר נבחר. ראשון מה הענין שקודם אמר הנה אנכי שולח מלאך ולא אמר מלאכי כמו שאמר אחר כך, כיון שגם שניהם על מלאך אחד נאמר, שני מה הענין שקודם אמר אל המקום אשר הכינותי והספיק לו ולא הזכיר השבעה עממים, ואח"כ הזכיר אחד לאחד לכולם בשם יקרא. אמנם יתכן לומר שהשם יתברך אחר שנתן להם המשפטים אשר בין איש לרעהו, ואחריהם נתן להם חוקים אשר יחיו בהם, שאין בהם טעם רק רצון אלהי, והם ענין השמיטה והמועדות ועליית לרגל ולא תזבח על חמץ ולא ילין חלב חגי וראשית ביכורים ובשר בחלב והדומה להם, כי כל אלה אינם רק בינם לבין המקום, רצה השם יתברך לבשרם על השכר הנצחי, כי לענין המשפטים שכרם בצדם, שזולתם איש את רעהו חיים בלעו, אבל במה שבינם לבין המקום בישרם שישלח להם מלאך, רוצה לומר כהן או נביא או מורה צדק, כי יקרא בשם מלאך, וכמו שנאמר (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, שנתבאר כי כל מנהיג או מורה הוראה מי שיהיה יקרא מלאך, ולכך הנה אנכי שולח מלאך רוצה לומר בכל דור ודור אשלח לכם, כי לענין המשפטים קיבוץ המדיניות יחייב אותם, אמנם החוקים לעומקם יצטרכו מורה שיורה להם את הדרך אשר ילכו בה להשגת הנצחיות: וזהו שנאמר לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, כי לא ידבר כאן להביאם אל ארץ שבעה עממים, אבל ידבר אל המקום אשר הוא מוכן ליראיו עושי רצונו שעליו נאמר כשחר נכון מוצאו (הושע ו, ג), ואמר המשורר (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:
ואחר שאמר שישלח להם מורה צדק, אמר שלא ימרו את פיו כי לא ישא לפשעכם, ואין אומרו כן שלא יסלח ח"ו, אבל אומרו לא ישא, רצה לומר שודאי יוכיח אותם ולא ישא עליהם חטא, כמו שבאה המצוה הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט, יז), ועל כן הזהיר שכאשר המורה צדק יוכיח אותם שלא ימרדו בו וימרו את פיו, ונתן טעם על שלא ימרדו בו, ואמר כי שמי בקרבו, ולא אמר על דרך שנאמר בנביא (דברים ית, יט) אשר ידבר בשמי, אבל אמר על המורה צדק, שעם היות שאינו אומר כך אמר לי השי"ת עם כל זה שמי בקרבו, שכל מה שהוא מורה ומוכיח בצדק בשמי הוא מוכיח, ולכך אמר כי שמי בקרבו:
ואחרי שאמר להם הבשורה המופלגת הזאת מן המקום אשר הכין להם והאזהרה על שישמעו תוכחת כל מורה צדק, התחיל להזהירם על שלא יכרתו ברית ליושב הארץ שלא ילמדו ממעשיהם, ואמר שישלח מלאכו שהוא מלאך ממש ששלח אל יהושע, כמו שנאמר אני שר צבא ה' עתה באתי, ולא אמר מלאך, רק על המורה הדרך אשר יעשון, אבל על המלאך ההולך עם יהושע אמר מלאכי, שכאשר יביאם אל ארץ שבעה עממים שלא יכרתו להם ברית שלא ילמדו ממעשיהם, וזה מענין ראשון שכאשר התחיל הענין לשילמדו מן המורה צדק עשיית הטוב, הזהיר ג"כ שלא ילמדו מעשה האמורי, לקיים סור מרע ועשה טוב: ובזה יובן שלא היתה ח"ו הכוונה פה לנטוש את עמו ולהסיר השגחתו מהם, ולא היתה גזירה רעה ח"ו עד שיבקש משה עליה. ושליחות המלאך הזה אינו מענין המלאך האמור בפרשת כי תשא, וגם שם היה שליחותו לתועלת ישראל כמו שנאמר פן אכלך בדרך, אבל משה כרועה נאמן ביקש שיודיעהו שלש עשרה מדות שבם ירצה אותו, באופן שלא יכלה אותם בדרך ואז ילך בשכינתו בעצמו עמהם, ועל פי דרכנו זה סרו השאלות והספיקות שנתעוררו מאתנו ומזולתינו:
והנה עוד חזר לומר למשה כמו שנאמר ואל משה אמר, כלומר אחר שאמר לישראל שישמעו אל המורה צדק, אמר למשה שהוא יעיין באלהיות עם אהרן ונדב ואביהוא ושבעים זקנים שיתלמדו דרכי הנבואה. והעד שהיא עליית עיון שלא אמר על ההר רק עלה אל ה', שהמובן ודאי שיעלו בעיון כדי שישיגו מדריגת הנבואה ויעיינו באלהיות, שאין זו עליית מקום אבל עליית עיון והשגה, ואמר הכתוב כדי להודיע ענין הנבואה שהנבואה תהיה ב' מדרגות, נבואת משה מדרגה עליונה, ונבואת אהרן ונדב ואביהוא ושבעים זקנים מדרגה שניה, ולכן אמר ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, אבל יעלו בעיון וההשגה ההיא, אבל העם אפילו בעליית העיון אינם, רק שיאמינו לדברי המורה צדק אשר ישלח להם:
ועל זה השיבו כל אשר דיבר ה' נעשה, כי מה שנאמר כי שמי בקרבו, רצה לומר כי כל אשר יאמרו משמי הם אומרים כמו שביארנו, ואחר שהזכיר את משה שיעלה במדרגת השגת הנבואה והעיון באלהיות עם אהרן ונדב ואביהוא ושבעים זקנים שהם ימסרוה לנביאים, והודיע שיהיו שני מדרגות, משה מדרגה עליונה ואחריה מדרגת אהרן ונדב ואביהוא ושבעים זקנים, אבל העם שאין להם השגה באלהיות קיימו וקבלו עליהם ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה, לכך הוצרך הדבר לכריתת ברית, שאותם אשר ישיגו בענין האלהיות ובדרכי הנבואה אינם צריכים לכריתת ברית כי עיניהם הרואות אמיתות הדברים, אבל העם שאמרו לשמוע בלתי הבנת עיון לא באלהיות ולא בדרכי הנבואה, אין ספק שלהם היתה צריכה כריתת הברית, ולכך שלח משה נערי בני ישראל, כלומר משרתי בני ישראל לזבוח שלמים, כי המשרת יקרא נער כמו שנאמר (שופטים ט, נד) הנער נושא כליו, ושלח אותם שיעשו בשליחותם, וקרא דברי התורה לפניהם הם המצות מעשיות, וגם אמר להם שישמעו לדברי המורה אשר ישלח ה' שיקראו מלאך, ולפי זה הוצרכו לתת תשובה לשני הדברים, שכנגד המצות עשה ולא תעשה אמרו נעשה, וכנגד מצותו לשמוע דברי המורה לעתיד אמרו ונשמע:
ובזה יובן פשט הכתוב שהקדים עשיה לשמיעה, ולא יסתלק מפני זה כל מה שאמרו רז"ל (שבת פח, א) על הקדמת העשייה לשמיעה, והוא מה שאמר הכתוב הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה, רצה לומר על שני הדברים הנזכרים, שהם המצות שנצטוו מפי משה בהווה, ומה שיצטוו מן הנביאים לעתיד, ואח"כ סיפר שמשה עשה שליחותו שעלה במדרגת העיון באלהיות ובנבואה עם אהרן ונדב ואביהוא ושבעים זקנים ושראו ראיה הגונה בעיון מופלג:
והנה ידוע מה שכתב הרמב"ם ספר המורה [נבוכים] חלק א' פרק ה', ידוע מה שנחלקו ז"ל אם היתה הראיה הזאת מסופרת לשבח או לגנאי, והסכימה דעתו של הרמב"ם ז"ל עם האומרים לגנאי, וכתב שם בפרק הנזכר וז"ל, אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבתם והשיגו, אבל השגה בלתי שלימה, לזה אמר עליהם ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו' ולא אמר ויראו את אלהי ישראל לבד, כי כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראייתם לא לתאר איך ראו, ואמנם דקדק עליהם תוכן השגתם אשר בכללה מן הגשמות מה שכללה חייב זה הרסם קודם שלימותם, והתחייבו כליה ויעתר להם משרע"ה והאריך להם השם עד שנשרפו בתבערה ונשרף נדב ואביהוא באהל מועד, לפי מה שבאה בו הקבלה האמיתית, עכ"ל. ועוד כתב בפרק הנזכר ואשוב להשלים מה שנכנסו לבארו, ואמר שאצילי בני ישראל עם המכשולים שאירעו להם בהשגתם נתבלבלו ג"כ מפני זה פעולותיהם ונטו לענינים הגופניים להשתבש ההשגה, ולזה אמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, עכ"ל של הרמב"ם ז"ל. גם רש"י ז"ל נמשך אחרי דעה זאת, וכבר אמרנו שבזה נמשך הוא ז"ל אחרי אחת מן הדעות שנחלקו רז"ל שהראיה הזאת סופרה לגנאי:
והנה המבוכה רבה לדעת זה שהיאך נאמרה ראייה זו גם על משה ועל אהרן אחרי היותה לגנאי, שכן נאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו', ולומר שאומרו ויראו את אלהי ישראל שב אל נדב ואביהוא ושבעים זקנים לא על משה ואהרן זה דוחק, ופשט הכתוב לא יורה כן, גם מה שיובן מדברי הרמב"ם שמה שנאמר על האצילים שב אל נדב ואביהוא ושבעים זקנים, היה צריך אל נתינת טעם למה לא הזכירם בשמם כמו שהזכירם למעלה בפירוש נדב ואביהוא ושבעים זקנים. עוד יפלא שקודם אמר לשון ראייה ואח"כ לשון חזיה. גם יש לשאול שאחר סיפור החזיה הבלתי הגונה היה לו לומר שלא שלח ידו ושהיו ראויים לשליחות קודם. ועוד יש לשאול בכללות הענין מה זה אמרו לשון שליחות יד ומי הזכיר כאן שליחות יד עד שיאמר לא שלח ידו, והיה לו לומר ואל אצילי בני ישראל לא פרץ ה', כי בלשון הזה היתה ההתראה כמו שנאמר (שמות יט, כד) והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם, וכמו שנאמר (שמואל ב ו, ח) על אשר פרץ ה' פרץ בעוזה, או היה לו לומר ואצילי בני ישראל לא מתו, וכבר ידוע שקצת מרז"ל חולקים על פירוש זה (עירובין סג, א, ויק"ר יב, א), שאמר ר' אליעזר לא מתו בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני רבן ור' שמעון אמר שתויי יין נכנסו, ועוד שלפי מה שאמרו שראו מתוך אכילה ושתיה א"כ היה לו לומר ויאכלו וישתו ויחזו את האלהים:
אבל לפי פשט הכתובים אשר יעדנו, נראה לומר באופן שפשט הכתוב יתיישב על נכון בהיתר כל הספיקות שנתעוררנו בהם, וזה לפי דרכנו שהתחלנו בו, ואמרנו שאמנם היו בהשגה מדריגות זו עליונה על זו, משה במדריגה עליונה ואהרן ונדב ואביהוא ושבעים זקנים מדריגה שנית ואח"כ העם, ואמרנו עוד שמי שיש לו השגה בעיון האלהיות אין צורך לכריתת ברית שעיניו הרואות אמיתות האלהיות, אבל אותם שאין להם מדריגה בהשגות האלהיות ומקבלים עליהם עול מלכות שמים אותם הם הצריכים אל כריתת ברית, ולכך נאמר ויקח משה את הדם ויזרוק על העם, שהדברים מובנים שרצה לבאר שלא זרק על אהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים רק על העם, ואח"כ סיפר הראייה המכונית אל ההשגה המופלגת שהשיגו אהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים עם משה, שהשיגו שהוא יתברך ברא כל אשר תחת גלגל הירח ואשר למעלה ממנו, ואמר הכתוב דרך משל שתחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים, רצה לומר ברא החומר ההיולי שהמשילו ללבנת הספיר המקבל כל הגוונים, ומתוך זה השיגו באלהיות כל מה שהיה אפשרי בחוק בשר ודם. והעד הנאמן על היות כוונת הדברים כן, מה שנאמר כמעשה לבנת הספיר ולא אמר כלבנת הספיר, שאז היה המובן שראו גוון לובן כלבנת הספיר, רצה לומר כמו המעשה שעושה לבנת הספיר שהוא מקבל כל הצורות כן יעשה החומר ההיולי. ואמר תחת רגליו, כלומר שאין ההיולי קדמון אבל הוא תחת ממשלתו, כלומר שהוא המציאו מן האין, ועל הממשלה יאמר תחת רגליו, כמו שנאמר (תהלים קי, א) אשית אויביך הדום לרגליך, וכן ומחוקק מבין רגליו (בראשית מט, י), וכן תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו (תהלים ח, ז), ולאומים תחת רגלינו (תהלים מז, ד):
ואחר שסיפר כל זה, כבר היה בלתי מתקבל לומר שבכל ישראל לא יהיו ראויים להשגה ולעיון באלהיות זולת אהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים, ועם היות שלא נמצאו שוים למדריגתם, כבר ודאי היו נמצאים רבים שהיה להם השגה יתר על שאר העם, ולכך אמר שכבר חוץ מהשבעים זקנים, כבר היו בעם אצילים שנאצל עליהם רוח אלהים רוח דעת ותבונה, ועל אותם האצילים לא שלח משה ידו לזרוק עליהם דם ברית, כי כבר היתה להם כ"כ השגה שלא היו צריכים לדם ברית, וזה אמרו ויחזו את האלהים, כלומר לא היה להם השגה במדריגת אהרן ונדב ואביהוא ושבעים זקנים אבל פחותה ממנו, רצה לומר הבינו השגה באלהיות פחותה ממדריגת ההשגה אשר לאהרן ובניו וזקנים, וזהו שנאמר בהם לשון חזייה ולא אמר ראיה, כי החזייה תאמר על המדריגה פחותה מן הראייה בנבואה, ואחר שהשלים הסיפור מן הזריקה שלא שלח ידו לזרוק על האצילים רק על ההמון, הנה אמר ויאכלו וישתו, שב אל משה ואל אהרן ובניו והזקנים וכל ישראל שאכלו מזבחי שלמים שזבחו הנערים, ועל פי דרכנו זה נתיישבו כל הכתובים כפשוטם מסכים לדעת אותם מאמרי רז"ל שאמרו שראיה זאת לשבח נאמרה: ועל מה שנאמר ואתנה לך לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי. פירש רש"י שכל תרי"ג מצוות [בכלל] עשרת הדברות הן. והרב אברהם אבן עזרא פירש ששני דברות ראשונות הם התורה והשמונה אחרונות הם המצוה. והרמב"ן ז"ל כתב שפירושו של הראב"ע אינו כלום, כי הכתוב במשנה תורה (דברים ה, כח) ואדברה אליך, יעיד כי על כל המצוות כולן ידבר. ולא הבנתי טענת הרמב"ן ז"ל על הראב"ע שמשם אין עדות כלל, ואדרבה יראה שכל המצוות האחרות פה אל פה נאמרו ולא נכתבו בלוחות. גם בפירוש הראב"ע לא הבנתי מה טעם יקראו השנים דברות ראשונות תורה והשמונה מצוה, ואדרבה לפי מאמרם ז"ל (מכות כג, ב) שאמרו תורה בגימטריא תרי"א ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, א"כ הדברות הראשונות אינם בכלל תורה: אבל היה אפשר לומר שאומרו התורה והמצוה, הוא על מצות לא תעשה ועשה שנכתבו בלוחות, אנכי ה' היא מצות עשה, וכן זכור את יום השבת וכבד את אביך ואת אמך, והשאר הם לא תעשה, ועל מצות עשה אמר המצוה, ועל מצות לא תעשה אמר תורה, ולומר שכל תרי"ג מצוות הם בכלל עשרת דברות כבר אמרו רז"ל (מכות כד, א) שהנביא העמידם על שתים, אבל לא יתכן לומר שמה שנאמר שכתבתי להורותם, לפי שהם בכלל אמר כן, אמנם הנכון והיפה שבכולם הוא שאמרו רז"ל שזה רמז שהיתה כל התורה כתובה לפניו קודם בריאת העולם (ראה שבת פח, ב), דאם לא כן היה לו לומר ואתנה לך את לוחות האבן אשר כתבתי התורה והמצוה, אבל אומרו והתורה והמצוה אשר כתבתי, הכוונה על הכתובה מאז אש לבנה על גבי שחורה:
ובזה יתיישב ג"כ מה שנאמר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה בוא"ו מוסיף על ענין ראשון, שאילו היה כל התורה נכללת בעשרת הדברות היה לו לומר ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה, לכן יאות שמה שנאמר והתורה והמצוה בוא"ו, יורה שנתן לו דבר זולת הלוחות, והיא התורה הכתובה לפניו יתברך מאז: