מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק ז
השני ימים שנאמר וקדשתם היום ומחר, ואח"כ יעד ביום השלישי לנתינת התורה, הוא שאמר עליהם הושע (ו, ב) יחיינו מיומיים וביום השלישי יקימינו ונחיה: ואומרו משה ידבר והאלהים יעננו בקול, כבר יפלא שלא ראינו בדברי משה דברים שצריכים מענה, עד שיאמר והאלהים יעננו. ועוד מאי יעננו בקול שנראה בקול הברה בלתי חיתוך דברים, ולא נתבאר מה היה ענין המענה הזאת. רש"י פירש שענין העניה בקול שנאמר כאן, הוא על דרך שנאמר בדברי הימים (א כא, כו) בדוד ויענהו באש מן השמים, וכן אליהו והיה האלהים אשר יענה באש (מלכים א יח, כד), שפירושו ששלח להם אש, כמו כן כאשר הקב"ה היה אומר הדיבור למשה באותו הקול הנורא, ומשה היה משיבו לישראל, כבר היה מדבר בכוחו של בשר ודם, והיאך היה אפשר שששים רבוא ישמעו דבריו, אבל הקב"ה היה שולח לו קול מספיק להשמיע לכל ששים רבוא, וזהו אומרו כי משה היה מדבר, רוצה לומר כדיבור שאר אנשים, והאלהים היה שולח קול גדול בדיבורו שהיה נשמע לששים ריבוא:
עוד יתכן לומר קרוב מזה אל הפשט, והוא שסיפור הכתוב מן הקול החזק הנשמע הוא קול שופר, שכשמשה היה מדבר לעם מה שיצוה להם תיכף היה בא קול השופר אחרי דברו, ובהיות משה שותק לא היה נשמע קול שופר, שהיה זה כעדות שמה שהיה משה מדבר שהוא מפי ה'. וכן מנהג מלכותא דארעא כשיוכרז דבר בשם המלכות, אחר שישלים כרוזו יתקעו בשופר או בחצוצרות של המלך. וזה פירושנו יתכן יותר, כי לפירוש רש"י לא ישוב הענין אל קול השופר האמור בכתוב, ולא יאות לפשטן של דברים, כי הדברים מבוארים בכתוב שהם שבים אל קול השופר, שכן נאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול, ולפי פירוש רש"י ז"ל צריך לומר שענין השופר היה דבר בפני עצמו, וענין ענייתו בקול הוא עניז בפני עצמו: ובמה שלא הוזכר שכר בכל העשרת דברות זולתי בענין כבוד אב ואם יפלא מאד, וגם אומרו למען יאריכון ימיך על האדמה, כי היה מספיק אומרו למען יאריכון ימיך, ומה ענין האדמה לכאן, ועוד יפלא שנראה שבחוץ לארץ אין צורך לכבד אב ואם. ואמנם כבר ביארנו זה מאמר ג' פרק י"ח שהיה זה דרך אזהרה, שלפי שארץ ישראל היתה לכנען, וכנען במה שלא נהג כבוד לאביו נתקלל שיהיה עבד עבדים לאחיו (בראשית ט, כה), ומצרים היה אחיו של כנען וישראל היו עבדים למצרים, ולכן ניתנה ארץ כנען לישראל שיתקיים עבד עבדים יהיה לאחיו, אם כן נתגרש כנען מארץ ישראל לפי שזלזל בכבוד אביו, לכן נאמר פה שיכבדו הורים כדי שלא תאבד מהם ארץ ישראל כאשר נאבדה מכנען:
ואומרו וכל העם רואים את הקולות, כבר אמרו רז"ל (מכילתא פרשת בחדש ט הובא ברש"י) רואין את הנשמע. אבל לפי הפשט יהיה הראיה פה הבנה, כמו ותרא האשה כי טוב (בראשית ג, ו), שגם הראיה הזאת אם היתה ראות עין כבר ראתה, אבל עתה מדברי הנחש הבינה כי טוב הוא, וכן ראה ריח בני כריח השדה (בראשית כז, כז), שאין ראיה נופל בריח שהכל ראות לב, וכמו כן פה שראו ראות לב הקולות והלפידים, בא להם מורך לבב ונתרחקו כמו שנאמר ויעמדו מרחוק, וכבר פירשו זולתי בכמו זה, אבל לא ביארו מה היתה הראיה בלב והענין שעיינו במעשה הקולות ההם, ומה ראו עד שהוצרכו לעיון, כי בקול שאין בו חיתוך דברים זולת קול הברה לבד לא יפול בו עיון. לכך נראה שדרך טבע הוא שהראות מהיר מן השמע, והעד שאנו רואים הברק טרם נשמע הרעם. והנה הם ראו שהענין היה היפך זה, שקודם היו שומעים הקולות ואח"כ הלפידים, ועל זה תמהו והכירו היותו קול אלהי ונתייראו ועמדו מרחוק, וזה הוא שאמרו (דברים ה, כא) את קולו שמענו, שידעו ודאי היות זה קול אלהי לא טבעי. וזהו שנאמר ג"כ רואים את הקולות ואת הלפידים וגו' וינועו ויעמדו מרחוק, שראו הקולות קודם ששמעו הלפידים:
ועל מה שנאמר אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים. הנה יש לראות מה היה ענין הזה, שאם היה כדי לנסות אותם אם תהיה להם יראה, כבר נאמר ולבעבור תהיה יראתו על פניכם. אבל יתכן לומר שהיראה תהיה בלב, וכאשר תגדל היראה תבוא גם כן אל הפנים, כי האדם שיראה דבר נורא יחזיק לבו לראות מהותו, וכל מה שיגדל הדבר המבהיל ההוא עוד יסתיר פניו. אם כן זה אמר להם כי בלבם כבר היו יראים, כמו שנאמר ויחרד כל העם, אבל בא ה' כדי שתהיה היראה גם על הפנים כמו שעשה משה בסנה, ואם כן היה הנסיון שבא האלהים אם תהיה להם יראה בלב ויראה בפנים עד שיעמדו מרחוק להסתר מהשכינה:
ומה שאמר משה אל תיראו, אינה יראה מן המות מפני מהומת קול אלהים, כי אם היתה יראה מן המות לסיבת שמעם קול אלהים, אם כן מה היו התנחומים באומרו אליהם שבא לנסותם, כי יבוא לאיזו סיבה שתהיה, הרי הם יראים מן המות. ועוד יפלא כי הוא יאמר אל תיראו, ואדרבה היא המבוקשת, כמו שנאמר למען תהיה יראתו על פניכם: אבל יתכן שהם נתייראו שמא חטאו כאשר אמרו נעשה ונשמע, שהיה כאומרם רצוננו לראות מלכנו (שהש"ר א, יד הובא ברש"י שמות יט, ט), וכן אמרו כל אשר דבר ה' נעשה, כנראה שהיה רצונם לשמוע מפי ה', וחשבו שבשביל שאלתם בא האלהים ויחשב להם עון, לכן אמר להם משה שלא תהיה להם יראה זאת, כי מלבד שאלתם היה בא האלהים לנסותם וכדי שתהיה יראתו על פניהם, וזה שנאמר פרשת ואתחנן (דברים ה, כא) הן הראנו ה' וגו' היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, כי יפלא מאד אומרו אחר זה (שם כב) אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, שזה מאמר סותר לראשון. ועוד נאמר שאמרו (שם כג) מי כל בשר אשר שמע קול אלהים וגו' כמונו ויחי. אבל היה הענין כמו שאמרנו, שהם נתייראו שמא מפני ששאלו לומר רצוננו לראות מלכנו, על כן בא האלהים, ופחדו שיחשב להם עון בהיות שאלה שאינה כהוגן, כאילו אינם ח"ו מאמינים בשליחות משה, וכאשר ראו מה שראו ושמעו קול אלהים נתחרטו ממה ששאלו ונזדרזו לבלתי הוסיף חטא, ואמרו כבר מה ששאלנו לראות כבר ראינו, מעתה אם יוספים אנחנו לשמוע יחשב לעון לנו ונמות. ועוד היה מאמרם שעד עתה היו חושבים שכאשר ידבר ה' לאדם שימות, ועם זה היו מסופקים בענין הנבואה, אבל עתה שראו היותו חי, אם כן קרב אתה ושמע, שכבר אנו מאמינים שהוא מדבר עמך:
ובמה שאמרנו שהיתה כוונתם לומר שימותו בעד החטא שאמרו רצוננו לראות מלכנו, ושמשה הודיעם שלא בא האלהים מפני שאלתם רק לנסותם ולהיות יראתו על פניהם, יובן שבזה היטיב לומר הכתוב שנית ויעמוד העם מרחוק, אחר שכבר נאמר שעמדו מרחוק והוא כפל מבואר, אבל לפי שמה שהרחיקו היה לסיבה שחשבו שהאלהים בא לסיבת שאלתם ולא היו רוצים עוד לראות, אם כן אחר שמשה הודיעם שלא בא רק לנסותם וכו', היה להם רשות לחזור ולהתקרב, ולכן הודיענו הכתוב שאפילו הכי לא רצו עוד להתקרב. ובזה יאות גם כן מאד שנתרחקו, שאם היה הריחוק כמו שחשבו קצת שהיה מיראתם מן המות, אם כן מה הועילו בריחוק שהרי גם שם היו נשמעים הקולות, אבל ירווח לנו מאד שלא היה הריחוק רק כמודיעים שיספיק להם מה שראו, כי הרוצה לראות אינו מתרחק:
ועל מה שנאמר זכור את יום השבת. ובמשנה תורה נאמר שמור (דברים ה, יב), ואמרו רז"ל (ראש השנה כז, א) בדיבור אחד נאמרו. והרמב"ן ז"ל האריך מאד בזה. הנכון בעיני בפשט הכתוב כי האדם נברא לעבודת הגוף ולעבודת הנפש בהשגות, ובהיותו יגע בתורה ביום שבת בעולם הזה, אינו שובת רק מן העבודה האחת שהיא עבודת הגוף, אבל אינו שובת מעבודת הנפש, ואדרבה עיקר עבודת הנפש היא בשבת. כמו שאמרו רז"ל (הובא בטור או"ח סימן רצ ומקורו בבר"ר יא, ח) שהתורה אמרה ישראל הולכים לקצור ולבצור מתי יעסקו וכו' עד שבת יהיה בת זוגך, באופן שנתבאר שעיקר עבודת הנפש היא בו, ואם כן בעולם התגמול שאין שם עוד מעשה, הוא השבת האמיתי שהוא שובת משני העבודות, שעליו אמרו ז"ל (ראש השנה לא' א) עולם שכולו שבת, ששבת בעולם הזה הוא על האמת חצי שבת, שאינו שובת רק מעבודה אחת, אבל עולם הבא הוא כולו שבת ששובת גם משתי העבודות, ולכך רמזה התורה שזה השבת מביא לידי השבת האחר. ולענין השבת הזה שהוא זכר למעשי בראשית שעבר, אמר זכור, וכנגד השבת האמיתי המצופה לעתיד נאמר שמור, כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא), באופן ששבת זה במה שאנו שובתים מעבודת הגוף אנו זוכרים מעשי בראשית שעבר, ובמה שאנו בלתי שובתים מעבודת הנפש אנחנו שומרים ומצפים השבת לעתיד לבוא:
ולכך דרשו ז"ל (ראש השנה לא, א) במה שאמר דוד (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת, לעתיד לבא ליום שכולו שבת, לפי שאין במזמור הזה ענין לשבת בעולם הזה, עד שיאמר דוד עליו שהוא מזמור ליום השבת, אבל כל המזמור בנוי על ענין השכר הנצחי, כמו שנאמר (שם יד) שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו. וכבר יובנו הכתובים הללו, עם מה שאמרו רז"ל (תענית כה, א-ב) אם ארז למה תמר ואם תמר למה ארז, והשיבו אי אמרת ארז אינו עושה פירות, ואי אמרת תמר אין גזעו מחליף. כי באמת עמקו מחשבותיהם ז"ל שרצו לרמוז על שתי השבתות אשר הזכרנו, כי אותו השבת אינו עושה פירות שהוא עולם התגמול אבל גזעו מחליף, אבל זה השבת בעולם הזה עושה פירות, ובענין גזעו מחליף רמזו על תחיית המתים. ובזה יתיישב ספק מופלג שהתחיל בלשון יחיד צדיק כתמר יפרח, והשלים לשון רבים שתולים בבית ה' ובחצרות אלהינו יפריחו, היות הכוונה באומרו לשון רבים על הגוף והנפש: ונחזור לעניננו שעל אלו השתי שבתות נאמר (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, לעשותו מבלתי הזכיר את השבת שנית. אמנם הכוונה לומר שישמרו זה השבת בעולם הזה כדי לעשות השבת הנצחי, והוא אומרו ברית עולם. וכן על הכוונה הזאת נאמר (שם יג) שבתותי תשמורו, וכן לסריסים אשר ישמרו את שבתותי (ישעיהו נו, ד), וכן מלבד שבתות ה' (ויקרא כג, לח), ועליהם נאמר בפרשת אמור (ויקרא כד, ח) ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד, כי היום השבת בעולם הזה, יערוך את השבת לעתיד לבוא, להיותו תמיד. וכן על אלו השתי שבתות אמרו ז"ל (שבת קיח, ב) אלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות מיד נגאלים, שזה יפלא לומר שישמרו שני שבתות ויחללו זולתם ח"ו, אבל אמרו בלשון חכמה שאלמלי היו שומרים אלו השתי שבתות כהלכתם מיד נגאלין. וזהו שאמרו רז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, כי כל שבת צריך זכירה למעשי בראשית, ושמירה וצפוי [וצפיה] לשבת האחר ע"י עבודת הנפש שהוא העסק בתורה:
ובמה שנאמר בפרשת ואתחנן בעשרת הדברות (דברים ה, טו) כי על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, רבו המבוכות, שהיאך יתכן לומר שמצות שבת היתה מפני יציאת מצרים, ולפי האמת לא היתה רק לאות לחידוש העולם. והרמב"ן ז"ל האריך בזה, וזה לשונו ואמר כאן (יד-טו) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית וגו', לבאר כי בו יצוה במנוחת העבד כמוך בעבור שהיית עבד והניח לך ה' וגם אתה תניח לעבדך, והנה טעמו למען כשינוח עבדך ואמתך כמוך תזכור כי עבד היית וגו'. וטעם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, ציוה שתעשה כן ביום השבת, כך פירש ר' אברהם ואיננו נכון ואנו אומרים בקידוש היום כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים, כאשר נאמר בו זכר למעשה בראשית. והרב אמר בספר המורה [נבוכים] (חלק ב' פרק ל"א) כי המאמר הראשון הוא כיבוד היום והידורו, וכאשר אמר על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ועל כן הזכיר טעם כי ששת ימים עשה ה', אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת, בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצוונו עתה לשבות ולנוח כדי שנזכור חסדי ה' עלינו שהוציאנו מעבדות למנוחה:
והנה בשבת נכללו שני טעמים, האחד להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא, והשני לזכור חסדו הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים, גם זה אינו מחוור אצלי, כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים, ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה, רק היא כשאר כל המצוות, אבל יהיה בו זכר למעשי בראשית שנשבות ביום ששבת ה' וינפש. והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שמות כ, ב), על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החידוש והחפץ והיכולת, תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר, והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת, כי יזכרו בו ויאמרו ה' הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה' וגו', שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה, אבל אמר בקצרה ויום השביעי שבת לה' אלהיך, שהוא יתעלה שבת בו וינפש, וביאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנה, עכ"ל הרמב"ן ז"ל: ובאמת הטענה שטען הוא על הרמב"ם ז"ל לא סרה כלל מעליו, שלא יהיה בזה זכרון ליציאת מצרים, כי עם היות הרואה שאנחנו שובתים יודע שחידש את העולם ושיש לו יכולת, לא בשביל זה ידע שהוציאנו ממצרים ביכולתו, ואין בידיעת יכולתו הכרח שעשה כל מה שהוא ביכולתו. ועוד אשמע ולא אבין דבריו שהוא אומר שזהו טעם על כן צוך ה' אלהיך, שהיאך יתכן לומר שהציווי היה בשביל יציאת מצרים. גם יהיה פלא בעיני על אומרו שלא פירש כאן טעם אל השביתה מפני שכבר הוזכר בתורה פעמים רבות, כי היאך יתכן שמשה אדוננו בסיפור העשרת הדברות שאמר להם השם יתברך בחורב, יקצר מפני שכבר נאמר בתורה:
אבל הנכון בזה הוא לדעתי הדברים כפשוטם, ושהדברים שסיפר משה אדוננו בפרשת ואתחנן הם הם הדברים שנאמרו בפרשת יתרו, אבל בתוספות (שבת נא, ב ד"ה במה בהמה) ביאר כי שם ציוה על השביתה לעצמו לעבדו ואמתו ובהמתו, ולא נתן טעם רק לשביתתו בעצמו באומרו כי ששת ימים עשה ה', אמנם יחסרו עדיין שני טעמים, טעם אחד אל שביתת העבד והגר אשר בשעריו והאמה והבהמה, וטעם שני למה לא ציוה את השבת רק לנו, שהרי לא ברא העולם לנו לבדו כי לכל האומות גם כן בראו, וכמו שצוה להם שבע מצות בני נח היה ראוי שיצוה להם גם השבת, ועל כן בא משה אדוננו בפרשת ואתחנן וביאר השני טעמים הללו, ואמר על שביתת העבד והאמה, שכמו שאנחנו עבדי ה' מצווים לנוח ביום שנח אדוננו כך גם כן צריך שעבדנו ובהמתנו מה שהוא שלנו ינוח ביום שאנחנו נחים, וזה אמר במלות קצרות וביאור מספיק באומרו למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, שפירושו שכמו שישראל עושים השבת מפני שהקב"ה שבת כמו כז העבד ישבות:
והטעם השני אמר שלא נתן הקב"ה השבת רק לנו להיותנו עבדים לו שהוציאנו ממצרים, וביאר זה מאד באומרו על כן ציוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, כאילו יאמר על כן ציוה לך, ולא לאומות אחרות, להיותכם עבדים לו, שהוציא אתכם ממצרים. אם כן בזה ודאי יתכן מאד לומר שהשבת הוא זכר ליציאת מצרים, כי הרואה אותנו שומרים השבת ולא זולתנו, עם היות שהעולם נברא לכל האומות כמו שנברא לנו, וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין נח, ב) כותי ששמר את השבת חייב מיתה, אשר כבר אמרנו טעם למאמרם זה חלק א' פרק י"ג, הנה ודאי הרואה זה שאנחנו לבד שומרים את השבת, ידע שהוא בשביל שהוציאנו ממצרים ואנחנו עבדים לו, והרואה אדם שהוא שובת, ידע שזהו מזרעם של יוצאי מצרים, והדברים פשוטים ומיושבים על נכון:
ובנוסח קידוש לילי שבתות מבוארים הדברים יותר היותם כן, באומרו כי הוא יום תחילה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת וכו' עד ושבת קדשך ברצון הנחלתנו, כאילו יאמר בפירוש שהשבת הוא זכר ליציאת מצרים כיון שבנו בחר ושבת הנחילנו ולא לזולתנו. ובזה ירווח לנו מאד מה שיקשה בנוסח הקידוש שיש בו הכפל דברים, שאנו אומרים פעמיים שהנחילנו השבת, שלפי דרכנו הדברים על נכון, שקודם אנחנו אומרים שהנחילנו את השבת זכר למעשה בראשית, ואחר כך אנחנו חוזרים לומר שהנחילנו השבת ולא לזולתנו זכר ליציאת מצרים והוא זכר ליציאתם, שע"י השביתה יתפרסם שאנחנו עבדיו שהוציאנו ממצרים, כי מה שקנה עבד קנה אדוניו, ואם העבד יעשה מלאכה על דעת בעלים עושה, והרי הוא כאילו הבעלים עושים וכן הבהמות. ולפי זה נצטוינו אנחנו לשבות כיון שאדוננו שובת וכן עבדנו ובהמתנו, אבל שדותינו וכרמנו אינם שובתים שהם תחת הטבע אשר נחקק בהם, כן הגרמים השמימיים לא ישנו את תפקידם, ואם כן האומות אשר לא נכנסו בעבודתו ית' רק תחת צבא השמים אשר חלק להם, כמו שצבא השמים אינם שובתים גם הם לא יאות להם לשבות. כי ענין זה הוא כמו המלך שעבדיו לובשים לבוש מתחלף משאר העם שכל רואיהם יכירום, והאיש אשר יתלבש באותו לבוש הרי הוא מורד במלכות ויתחייב ראשו למלך, כי הוא מראה עצמו היותו עבד המלך ועבד מלך כמלך. (שבועות מז, ב וזה טעם כפי המורגל בענין מסכים אל מה שארז"ל שכותי ששמר את השבת חייב מיתה. וכבר אמרנו טעם עמוק מזה חלק א' פרק י"ג שהוא דוגמא אל המקדש בלא שידוכין (עי' קדושין יב, ב) עיין שם: וכבר מימי חורפי נכספה נפשי לראות קצת מן הישוב, וריעי ומיודעי אשר ידעו כן, שאלוני אם ראיתי או שמעתי אמיתת ענין נהר שבתיון אשר קראוהו כן ז"ל (סנהדרין סה, ב), ולא כמסתפקים בדבריהם ז"ל שאלוני, אבל כמתיראים פן היתה כוונת רז"ל אל חידה או אל רמז, או פן היה כן ולא התמיד, ואם לא היה לא זה ולא זה, היו נכספים לדעת באיזה מקום מן הרובע המיושב הוא, שאחר שידעו זה תאות החקירה מה למקום ההוא לשבות משאר המקומות או לנהר ההוא משאר הנהרות. ואני בתומי השבתי על שאלתם כי לא נופל אנכי מהם, וכי גם נפשי נכספה לדעת זה, אבל לא מצאתי איש אמונים או הגדה שוה מפי רבים בלתי מתחלפת בענין הנהר הזה:
אמנם כי כן אמרתי להם שאם יראה להם שהנהר הזה אם היה רישומו ניכר ומפורסם, היה מופת על היות המשך טבעי הנמצאים בששה ימים, ושבזה יהיה להם נחת רוח לעצמם או לתשובה לצדוקים הבלתי מאמינים שנברא המציאות בששה ימים, הנה אני מראה להם מופת נכון מן הנהר, והוא המפורסם בחכמת הניגון שהם ששה קולות ולא יותר, שאינו מתפשט המשך טבעי הנמצאות יתר על ששה במדרגות שוות, והשביעית אינה במדרגתם, והשמינית חוזרת על הראשונה, שכן הם ששת ימי המעשה והשבת נבדל מהם ויום ראשון חוזר לראש. והמשכילים מן השואלים ההם הסכימה דעתם שיספיק בענין זה להיות לראיה שהמשך הדברים הטבעיים אינו מתפשט יותר מששה להיות הבריאה בששה, וכבר כתבתי מזה קצת בפרק י"ד תראנו משם:
ובהיות שהשמיני חוזר לראש הנה בכל שמיני יתחזק הענין שנתהוה בראשון. וזה טעם נכון אל מצות המילה בשמיני שנתחזק הולד שנתהוה בראשון, וכך מה שנצטוינו בתורה (ויקרא כב, כז) והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני [והלאה] ירצה וגו'. ויש עוד לזה טעם נכון משבעה כוכבי לכת ומשפטם כל הימים. שמי או מה שנתהווה ענינו במזל שבתאי כאשר יעברו שבע ימי שימוש הכוכבים האחרים, ויחזור הענין אל שבתאי, הנה אין ספק שיתחזק אותו הנולד או אותה ההויה, באופן שהקב"ה גם כן שובת לעולם בכל שבת, כי בכל יום מחזיק ומעורר מה שנברא באותו יום:
ובזה תבין הנוסח אשר סודר בתפילות (ברכת יוצר אור) המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, והוציא זה ממה שנאמר (תהלים קלו, ז) לעושה אורים גדולים, ולא אמר שעשה, ואם כן גם ברקיעת הארץ נאמר (שם ו) לרוקע ולא לשון עבר. וכבר יפלא גם כן בנוסח זה שאנו אומרים על הקיום וההעמדה שהוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, שכיון שעל הקיום וההעמדה אנחנו אומרים כן היה ראוי שנאמר שבכל רגע הוא מחדש טובו. אמנם במה שאמרנו יובן, שהכוונה לומר שבכל יום הוא מחזיק ומעורר מה שברא באותו יום ובשבת שובת. ובהיות השביעי המשך טבע הנמצאות, כאשר ירצה הנביא או האומר, היה מי שהיה, לומר שיהיה ענין אחר רב המספר יאמר מספר השבעה, כמו שנאמר (דברים כח, ז) בשבעה דרכים ינוסו לפניך, שבע על חטאתיכם (ויקרא כו, יח), שבעתיים יוקם (בראשית ד, טו), כאור החמה שבעתים (ישעיהו ל, כו), שבע יפול צדיק (משלי כד, טו), שבע תועבות (משלי כו, כה), שבע ביום הללתיך (תהלים קיט, קסד), ורבים כאלו. ואמרו מספר השבעה, לפי שאם היו אומרים איזה מספר מן המספרים שיזדמן, יראה היות המספר ההוא מדוקדק לא דרך גוזמא וריבוי, אמנם באמרם השבעה שהוא כפי המשך טבעי הנמצאות, הרי עליו אין להוסיף. ויתבאר היות הדברים דרך גוזמא וריבוי לא מדוקדק. ונגד אלו השבע מדריגות אשר בטבע הנמצאות אמר שלמה שבעה הבלים (קהלת א, ב) כאשר רצה לההביל עניני העולם השפל: וכיון דאתא לידן, אומר לך מה שיפלא בתחילת המחשבה על מה שאמרו רז"ל (שבת ל, ב) שביקשו לגנוז ספר קהלת, וכשראו סופו יראת ה' נמנעו מלגונזו, כי זה לא יתכן שאם בחיבור והדומה ימצא דברי אפיקורסות, אפילו שימצאהו בדברים אחרים נכונים לאמונה, לא בשביל זה נקיים החיבור ההוא בידינו, כי מפני האפיקורסות ההוא ראוי להעביר מכשול, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. אבל הדברים הם, שתחילת קהלת הם דברים שיסבלו הפירושים, אם לצד אמונה בלתי נאותה והגונה, וכאשר כתב בסוף החיבור דברים יראת ה', סופו הוכיח על תחילתו, שאין הכוונה בדברים הראשונים רק אמונה נאותה:
ולדעתי זה אמר שלמה (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא, שכדי להינצל מפח יקוש פן יטעו בדבריו לפרשם על צד אמונה בלתי נאותה, לכן אמר סוף דבר הכל נשמע, כאילו יאמר שכל דבר סופו יוכיח על תחלתו, ושעל כן הוא בסוף דבריו יראת ה' שלא יטעו בדבריו הראשונים. והנה הדברים הראשונים אשר יסבלו הפירושים הם מה שאמר (שם א, ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, שהיה זה ח"ו כאילו יאמר אין שכר על כשרון המעשה שיעשה תחת השמש, אבל פירושם על נכון אינו כן, רק אומרו תחת השמש, שב אל מה שנאמר שאין יתרון, והיה כאילו יאמר מה יתרון לאדם תחת השמש במה שיעמול, אבל היתרון ודאי הוא לעולם הבא: ונשוב אל אמרינו שזהו סוד השביעיות, ולא יסור מפני זה מהיות סוד השביעיות כפי האמור מפי חכמי הקבלה, כי בשגם אמרנו שהשביעיות נאמר מפני היות השבעה המשך טבעי הנמצאות, עדיין לא נתבאר לך טעם אל מה שגזרה החכמה האלהית שיהיו נקבעים טבעי הנמצאות על מספר השבעה לא על זולתן מן המספרים, אשר זה יתבאר לך כאשר תעמוד על סוד חכמי הקבלה, וכבר בפרק י"ג ממעשה בראשית כתבתי שאין מקום לשאלה למה ברא במספר ששה, ושאפשר לומר שבחירת החכמה האלהית במספר הששה בבריאה היה להיותו מספר שלם שהוא וחלקיו שוים, ולא אמרתי שם כן למאמר מספיק רק לקצת ישוב. ועתה אגלה אזנך להועילך בקצת מה שהועילוני בענין זה חכמי הקבלה כפי מה שהבנתי והצצתי מבין חרכי תבונתם, ולא אוכל לומר לך מענין זה רק מה שיכיל עט סופר, כי עוד ישאר מה שצריך שתבין מעצמך בשכלך ציור בנפש, ואז גם כן תשכיל הסיבה אשר עט סופר תש כחו מלהעלותו על ספר בדיו, ומלבד זה אזכירך מה שאמרו רז"ל (בר"ר יב, טו הובא ברש"י בראשית א, א) עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו מתקיים ושיתף עמו מדת הרחמים, ודרשו כן באומרו (בראשית ב, ד) ביום עשות ה' אלהים:
ואומר לך כי השיתוף האמור ודאי היה בכל מיני השיתוף כפי הצורך בענין ההוא וכפי משפט החלוקה יהיו ד' שיתופים כוללים, א' שיהיה השיתוף במדה ההיא ברחמים ודין בשיווי מוחלט. ב' שיהיה השיתוף בתגבורת רחמים על הדין. ג' שיהיה השיתוף בתגבורת על הדין הרחמים. ד' שיהיה השיתוף רחמים ודין, אבל לא בזמן אחד אמנם תתהפך מזה לזה, כמו שאמרו רז"ל (ראה בר"ר לג, ג) ארורים הרשעים שמהפכים מדת הרחמים לדין, והצדיקים יצא מפעולתם היפך זה. עוד צריך שתהיה מדת הדין לבדה ומדת הרחמים לבדה בלתי שיתוף, באופן שנתבאר שנברא העולם בשש מדות הללו אשר כפי משפט החלוקה עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, והם מדת רחמים גמורה, ומדת הדין גמורה, ומדת דין ורחמים בשיווי גמור, ומדת דין ורחמים בתגבורת הדין, ומדת רחמים ודין בתגבורת רחמים, ומדה מתהפכת מדין לרחמים שהם ששה מדות שבהם נברא העולם, והם ששת ימי הבריאה שבכל יום מהששה נתנהג על מדה אחת מהם, וזה יספיק לך לנתינת טעם אל מה שגזרה החכמה האלהית להיות הבריאה במספר הששה ימים לא במספר זולתו. ועתה אתה ברוך ה' התבונן שנגד אלו הששה מדות, הם הששה שמות שאינם נמחקים, כי שם ההויה ככתבו, הוא שם מורה על העצם והמציאות, לא שם מורה על מדה כלל, וכנגדם שבע הנרות במנורה שכולם פונים אל האמצעי, וכל אחת מאלו הששה מדות שמשה יום אחד, כי ביום ראשון שמשה מדת רחמים בשיתוף דין שווי מדוקדק, כמו שאמרו רז"ל שראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדת הרחמים: וזהו השיר שהלוים היו אומרים ביום הראשון לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה (תמיד ט, ב), שרצה בעולם ובישובו וקיומו, ולכללות הנבראים היא המדה הזאת, אבל שאר המדות הם לפרטים כל אחת כפי הענין וכפי השעה, וביום השני שמשה מדת רחמים בשיתוף דין אבל בתגבורת רחמים, וכבר כתבנו חלק א' בענין המים העליונים שהם הרחמים הכובשים את הדין המכונה מים תחתונים, והעליונים נאמר על ירושלים העליונה, והעד מה שנאמר (זכריה יד, ח) יצאו מים חיים מירושלים, שכל העולם ניזון מתמצית, ועל כן הלוים אומרים גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו, וביום השלישי שמשה מדת רחמים בשיתוף דין ותגבורת דין על הרחמים, והלוים אומרים לזה אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, וביום רביעי שמשה מדת הדין גמורה והלוים אומרים אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, בחמשי שמשה מדת רחמים גמורה, והלוים אומרים הרנינו לאלהים, כי אין הרינה נכנסת רק בשערי רחמים גמורים כאשר ידעת, בששי שמשה המדה המתהפכת ועליה אמרו הלוים שתי לבישות, ה' לבש לבש ה', כי באומרו ה' לבש הוא, שמידת רחמים לבשה דין שנתהפכה לדין, ואומרו לבש ה' הוא, שמידת הדיז לבשה רחמים, וזהו שנא' קודם ה' מלך גאות לבש שהזכיר הלבישה אחר הרחמים, ואח"כ הזכיר השם של רחמים אחרי הלבישה, כאילו יאמר רחמים נלבש בהפכו או הפכו נלבש ברחמים, וכאשר חטא אדם ביום ששי הושמה אותה המדה לשמור עץ החיים ונקראת חרב המתהפכת כמו שנתבאר במקומו עיין שם, ובהיות שבשבת אין שם משמות הקודש המורים על המדות רק השם העליון על כולם שהוא שם ההויה, על כן היו הלוים אומרים מזמור שיר ליום השבת, שהשלים שם לזמר לשמך עליון, ואמרו רז"ל (תמיד ט, ב) שהוא מנוחה לחי העולמים, הכוונה לומר שאין בעולם שכולו שבת לא מידת רחמים ולא מידת דין רק דביקות בו יתברך ה' יזכנו אליו: