מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק ה
השאלות רבו למעלה בעצת יתרו שאמר למשה לכה איעצך, והנה הם. ספק ראשון, כי העצה הזאת אינה עצה עמוקה עד שהיתה נעלמת ממשה אדוננו, ומי שאמר שמשה אדוננו לא היה יודע במדיניות, לא דיבר נכונה, שהדיוט שבהדיוטות כאשר יראה שהמשא יכבד עליו יבקש לו עוזרים להקל מעליו, ואפילו היה מאנשי הכפר שמעולם לא ראו מדיניות, וכל שכן שמשה נתגדל בבית בתיה בת פרעה תוך טכסיסי מלוכה, ובפרט שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני שמות ב קסח) שהיה כמה שנים מלך בכוש טרם שרות עליו רוח נבואיי, ואם כן יפלא מאד, שהיאך יתכן שיאמר על העצה ההיא וישמע משה לקול חותנו כאילו נעלמה ממנו העצה העמוקה ההיא:
ומהרי"א בהיתר ספק זה כתב, וזה לשונו ואומר כי בהיות שיתרו בא קודם מתן תורה, היה יושב משה לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב, ולא היה ממנה אנשים אחרים לשפטם, לפי שעדיין לא ניתן להם תורה ונימוס שישפטו בו, כי מה שניתן במרה מעיקרי הדינים למשה איפקוד, ועדיין לא ציווהו ה' שיתן הדינים ההם לישראל עד פרשת ואלה המשפטים כמו שביארתי, ומפני זה הוצרך משה רבינו בתחילת ענינו לשפוט את העם בעצמו, לפי שאדם אין שידע עיקרי הדינים האלהיים לדון בהם עדיין, וגם לא רצה שישפטו את העם שופטיהם באומד הדעת וסברא, לפי שידע שירבו הקטטות בישראל ותמיד יערערו ויפקפקו בדיניהם, ויאמרו המתחייבים בדין הורני מהיכן דנתני, וכן שמפני איבה ושנאה או לסיבות אחרות חייבו והצדיקו את בעלי דינים. ואם יבואו לפני שופטים אחרים דעות בני אדם סברותיהם חלוקות זה יחייב וזה יזכה, וירבו התורות והמחלוקות ביניהם, ובזה יבואו כולם למשה, וירצה כל אחד ללכת אחרי בית דין יפה ולשמוע הדין מפיו, והדרא קושיא לדוכתא, מהטורח והעמל למשה רבינו עליו השלום למשפט העם, ומפני זה משה לדעתו שבעוד ימים מעטים יקבלו את התורה, כמו שייעדו השם יתברך (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, וציוהו השם יתברך המשפטים אשר ישים לפניהם, היה דעתו שאז אחרי יקבלו התורה והמשפטים, בהיות להם סדר ונימוס המשפטים כשלחן ערוך, ימנה את השופטים לשפוט אותם לא באומד וסברא אלא על פי החוקים והמשפטים שישים לפניהם מאת ה', אבל יתרו לא היה יודע מזה דבר, וחשב שמה שהיה עושה משה לצורך שעה כן יהיה תמיד, ולכן תפשו בזה ואמר לו נבול תבול, ויעצו שימנה שופטים שישפטו כפי האומד כאשר היו נוהגים במדין, וגם היום נוהגים כן בכל ארצות הישמעאלים, ולא ציוהו שיבחר אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, ולא אמר שיהיו חכמים, כי לא חשב שיהיה להם תורה שידינו בה, ומשה רבינו עליו השלום כדי לכבד חותנו ולהיות סוד ה' ליראיו לא הגיד לו ענין התורה שהם עתידים לקבל, ולא התווכח על מנהגו בשופטים אם הטוב ואם הרע, אבל שמע דבריו והשיבו שכן יעשה, האמנם לא עשה הדבר מפני עצתו, לפי שכל אשר יעצו היה בלב משה לעשותו, אבל בזמן ובאופן הראוי, ויתרו אכל פגה העצה הזאת, הנה אם כן צדקו דברי יתרו כפי ההנהגה המדיניית, וצדק מעשה משה כפי הכוונה האלהית וצורך השעה, ומפני זה בסיפור משנה תורה יחס משה ציווי השופטים לעצמו ולא לעצת יתרו, ואמר שעשהו אחר מתן תורה, כי כן היה האמת עם היות העצה קודם אליה, וזהו שנאמר שם (דברים א, ו ט) ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה וגו', ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל וגו', לפי שאז מינה השופטים לא קודם מתן תורה, ולכן נאמר וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר, רצה לומר ששמע דבריו ועשה דבר מסכים לעצתו אבל לא בזמן העצה, וגם בדבריו שינה משה מה שעשה מעצת יתרו כמו שאבאר. וכבר זכרתי שעם היות שנאמר ויעש ככל אשר אמר וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו שנכתב כאן להשלים סיפורו, עם היות שהיה זה בשנה השנית, עכ"ל מהרי"א: ובאמת לדעתי הדברים הללו נאמרים בפה ונכתבים ביד מלאכותית, אבל לא בהסכמת העיון השכלי. וזה אם מצד הענין הזה בעצמו שלא יתכן היות הדברים כן, ואם מצד הכתובים, שאם מצד הענין, הרי לפי דבריו היה משה בעיני יתרו פרא אדם, עד שחשב שכן יתמיד, ושהוצרך לעצתו ואמר לו איעצך, ואם מצד הכתוב, שאם הכתוב היה אומר ויאמר משה לחותנו כן אעשה, היה אפשר לומר שאמר לו כן דרך כבוד כמו שכתב מהרי"א, עם היות שלא יאות לומר שמשה אדוננו היה גונב דעתו, בשגם נודה לדבריו בזה, עם כל זה אי אפשר לומר כן, כי התורה היא המעידה שמשה שמע לקול חותנו ואין כאן סיפור דברי משה כלל. והראיה שהביא לדבריו שבפרשת דברים לא ייחס הענין ליתרו רק לעצמו, באמת אינה ראיה כלל, ששם בפרשת דברים לא יספר רק מה שהוא עשה להם אבל העצה שנתן לו יתרו בינו לבין עצמו איז שם מקום שיאמר אותה לדורות ההם שעשה כן על פי עצת יתרו או שהיה על פי עצמו, וכן תמצא שנאמר שם בפרשת דברים (א, כ-כא) ואומר אליכם באתם עד הר האמורי וגו' עלה רש, ואין ספק שלא אמר הדברים ההם רק על פי ה', ועם כל זה לא סיפר שם שמה שאמר להם עלה רש, שכן אמר לו השם יתברך רק אמר בשם עצמו:
עוד ספק שני יש בפרשה הזאת, שתחילת דברי יתרו היו איעצך ויהי אלהים עמך, ואחר כך אמר וצוך אלהים ויכולת עמוד. ורש"י ז"ל כתב שימלך בשכינה שאם יעכב על ידך לא תוכל עמוד. וזה יפלא מאד שיתרו יאמר שאם הקב"ה יעכב על ידו לא יוכל עמוד, שאם כן לפי דעתו נכנס בחוק התנאי שהקב"ה יצוה לו מה שאי אפשר לו לעשות. ועוד שגם באומרו ויהי אלהים עמך פירש רש"י שיהא נמלך בהקב"ה, אם כן יהיה זה כפל מבואר:
ספק שלישי, שמשה השיב ליתרו תשובה בלתי מספקת לשאלתו, שיתרו שאל מדוע אתה יושב לבדך, ולא שאל על מה הוא יושב, כי כבר נאמר שראה את אשר הוא עושה לעם, אם כן כבר ראה שהוא ישפוט ביניהם ומלמדם, ומשה משיב כי יהיה להם דבר בא אלי כאילו יתרו שואל מה הם עושים אצלך:
ספק רביעי, שיתרו אמר ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, ואחר כך נאמר וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר ויבחר משה אנשי חיל, ובפרשת אלה הדברים נאמר (א, יג) חכמים וידועים:
ספק חמישי, שפה נאמר בעצת יתרו ואתה תחזה וכן נאמר ויבחר משה, ובפרשת דברים נאמר שנתן הבחירה להם כמו שנאמר (א, יג) הבו לכם אנשים:
ספק ששי, ענין העצה שאמר למנות שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות. ולפירוש רש"י היה חשבון מספר מופלג, דהיינו שבעה רבבות ושמנה אלפים, והוא דבר שהמשכיל יצר לו מאד לקבל זה. ועוד ששלמה לא מינה רק ששת אלפים כאמור בדברי הימים (א כג, ד), והיו ישראל מאה ושלשים רבוא כמו שנאמר בשמואל (ב כד, ט) כשמנאם דוד:
ובהיתר ספק זה גדלה מריבה בעקבות הרועים. וראיתי הרב אברהם אבן עזרא שהביא להיתר ספק זה שהיו שרי אלפים, רצה לומר שרים שהיו להם בבתיהם אלף איש משרתים אותם, וכן שרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות, כולם הם מנין המשרתים שיהיו להם. והן באמת היות השרים כל כך סך מופלג הוא דבר מבהיל, אבל לומר שיתרו נתן עצה למשה על המנין של המשרתים שיהיה לשופטים, הוא דבר יותר מבהיל ממנו, וראוי לכל משכיל להתרחק מלקבלו, וכל שכן שכל טענת יתרו היתה על ריבוי הנשפטים והיות משה לבדו, ושלא יאמר בעצתו מספר השופטים שימנה, ושיאמר מספר המשרתים שאינם ענין לטענתו היה צריך האבן עזרא אהוב שבסתר פניו ישא לקבל זה ממנו: ומהרי"א כתב שהמנין האמור בעצה הזאת איננו על מספר השופטים רק על כמות הממון הנשפט, ויהיה פירוש שרי אלפים שישפטו עד אלף שקלים, וכן שרי מאות ושרי חמשים וכן שרי עשרות רצה לומר עשרה שקלים. ולדעתי גם זה מבהיל, שהיאך יאמר יתרו עצה שאין בה מענין טענתו, שכל מגמת פניו היה שישפטו בכל עת, ולא היתה טענתו על מדרגת השופטים שזה ישפוט על אלף שקלים וזה על מאה פחות או יתר, ועוד שאם פירוש המנין שב אל השקלים, אם כן לא היתה עצתו רק על דיני ממונות, אבל על קנסות ונזיקין והוראות ונדרים ונשים הכל היה על משה, וגם לפי פירוש זה לא הודיע בעצתו מספר השופטים שהיא עיקר טענתו, שכן אמר מדוע אתה יושב לבדך: עוד כתב מהרי"א להיתר הספק הנ"ל פירוש אחר, ואמר ששרי אלפים, רצה לומר שישבו אלף שרים במעמד אחד, וכן מאה וחמשים ועשרה, והביא לו ראיה שכן עושים בשאר אומות ובפרט בויניזיי"א. ובאמת היא ראיה שכנגדו שבויניזיי"א יש משפט של קווארנטיי"ה שהם ארבעים אנשים, ולפעמים יתעכב משפט אחד שנה אחת גם שנתיים, וכל צערו של יתרו היה שישפטו בכל עת, וכל שכן אם היו הדיינים אלף. ועוד שהיה צריך חצוצרות וקול שופר להשמיע טענות הטוען והנטען לאלף איש, ועוד שגם לא הודיע כמה מעמדות מאלף וכמה ממאה וכמה מחמשים וכמה מעשרה. ואם לא היה שם רק ד' מעמדות אחד מאלף ואחד ממאה ואחד מחמשים ואחד מעשרה, באמת גם ד' מעמדות של דיינים לא היו מספיקים לשש מאות אלף לשפוט אותם בכל עת. וכל אלו הפירושים אשר הזכרנו טוב לנו לתת שכמנו לסבול שיהיו השופטים ע"ח אלף כפירוש רש"י, ולא לומר היותה עצה נבערה אין בה סדר מספיק להנהגת העם, אבל אדרבה רוע ההנהגה: עוד ספק שביעי, מה שנאמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם שרי אלפים וגו', כי ודאי לא בחר אותם מן הכנעניים או מן האמוריים או מן המצריים, ומה צורך לומר שבחר אותם מכל ישראל:
וטרם באנו אל היתר הספיקות אזכיר מה שהרבה להשיב מהרי"א ז"ל על השינויים אשר בין העצה שיעץ יתרו ובין המעשה שעשה משה בענין זה, ומן השינויים ההם רצה לחייב שמשה לא עשה על פי עצת יתרו רק דרך כבוד אמר לו כן, והוא עשה מעצמו מה שנראה לו נכון, וזה לשון מהרי"א ז"ל, השינוי הראשון, שהוא יעצו שמשה מעצמו ימנה השרים לרצונו ולבחירתו, ומשה לא עשה כן אבל אמר לעם הבו לכם אנשים חכמים וגו'. השינוי השני, שיתרו יעצו שימנה אנשים יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע בחשבו שישפטו באומד ובסברא, ולכן לא הזכיר חכמים, אמנם משה אמר אנשים חכמים וידועים, וכן בסיפור המעשה אמר ויבחר לו משה אנשי חיל מכל ישראל, ולא זכר יראי אלהים ולא אנשי אמת ושונאי בצע, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה': השינוי השלישי, יתרו יעצו שימנה השופטים מיד ומשה לא מינה אותם אלא בנסעם מסיני בתחילת השנה השנית, שנאמר ואומר אליכם בעת ההיא לאמר. השינוי הרביעי, יתרו יעצו שימנה אנשים לענין המשפט בלבד, ומשה מינה אותם השרים עצמם לענין המלחמות ג"כ, וכמו שנאמר (דברים א, יב) איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם, שהם המלחמות כמו שאבאר במקומו בע"ה, ולכן תמצא בסיפור מלחמות מדין שהיו פקודי החיל ושרי הצבא שרי האלפים ושרי המאות, וכל זה יוכיח שמה שאמר הכתוב וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר, הוא שאמר לו משה רבינו ראה דבריך טובים ונכוחים, ואנכי אעשה כדבריך כדי לכבדו, אבל לא עשה משה כל אשר דבר יתרו כי אם הישר בעיניו, עכ"ל של מהר"י אברבנאל ז"ל:
ורואה אני דברי השלם הזה, שמביא ראיה לדברו, הטוב בעיניו במקום הזה, מדבר שביאר הוא בעצמו במקום אחר, ובאמת אם יפול האחד אין שני להקימו. וגם מה שהרבה לצייר לו שינויים והתחלפיות אחר ההבטה הנכונה, בל יראה ובל ימצא לא שינוי ולא התחלפות, ומי ישמע אליו בדבר הזה לומר שמשה לא עשה עצת יתרו, והתורה מכרזת ואומרת וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר. אבל לדעתי יתבארו הדברים שאין כאן לא שינוי ולא חילוף כלל, אחרי שנבאר הענין בהתרת הספיקות אשר הזכרנו, ותחילה אומר שאין ספק בהיות עצת יתרו עמוקה והגדיל תושיה בה, כי כאשר ראה יתרו כל העם עומד מז הבוקר עד הערב, נסתפק אם משה עושה זה מעצמו לישב לדין לבדו או במצות השם יתברך היה עושה הענין הזה. ועל כן אמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, כאילו יאמר הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מהו, הוא מעצמך או במצות השם יתברך שציוה שתהיה יושב לבדך, כלומר ודאי אין הסידור המדיניי מחייב לעשות כן, באופן שהיה קרוב לו ודאי אצל יתרו שבמצות השם יתברך היה יושב לבדו, והיה נכסף לדעת טעם למצוה זו, ועל כן אמר מדוע אתה יושב לבדך:
והנה על ספק הזה שנסתפק יתרו, היטיב משה להשיב לו כענין, ואמר לו שלא ציוה השם יתברך לשבת לבדו, אבל מקרה הוא כי יבוא אליו העם לדרוש אלהים, וכי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי וגו', כלומר לא בא ענין של הישיבה שאני יושב לבדי דרך מצוה, אבל מקרה הוא שהעם באים אלי ואני יושב לשפוט. והנה אז אמר לו יתרו כיון שאתה עושה הדבר הזה מעצמך לא טוב הדבר אשר אתה עושה. ובזה באה העצה הנכונה שאמר לו איעצך ויהי אלהים עמך, כלומר העצה שלי היא שלא תעשה זה הדבר מעצמך, רק תימלך בשכינה אם רצונו שתמנה שרים ושופטים להקל מעליך, והנה לא ימלט או שיאמר לך שתמנה כרצונך או שיאמר לך שלא תמנה רק שתשב לבדך, ואם יאמר שתמנה שרים הרי תקל מעליך ותוכל לעשות שהעם יהיה נשפט בכל עת כראוי ולא יהיה עינוי הדין. ואם יאמר השם יתברך שתשב לבדך, הרי יתן לך כח לעשות חיל, כי הוא לאין אונים עצמה ירבה (ישעיהו מ, כט), וגם יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא), שלא ירבו כל כך המחלוקות כי בידו הכל:
וזה אומרו אם את הדבר הזה תעשה, רצה לומר שתשב לבדך כמו שאתה עושה היום, וצוך האלהים, רצה לומר ויהיה במצות האלהים, הרי תוכל עמוד, כי הוא יתן לך כח וגם כל העם הקב"ה יברכם, ואיש על מקומו יבא בשלום, רצה לומר שהאחד לא יבקש של חבירו ולא יכניס עצמו בגבול חבירו, ויכיר חובה לעצמו, וכל איש יעמוד במה שהוא שלו בשלום. ועל העצה הנכונה ועמוקה הזאת נאמר וישמע משה לקול חותנו שנמלך בשכינה, וציוה אותו למנות שרים ומינה אותם, והותרו בזה על נכון ספק א' ב' ג': ועתה אבאר לך שלא היה שום שינוי וחילוף, ולא עשה משה רק כפי עצת חותנו, כי אנשי חיל יאמר גם כן על החכם, כמו שנאמר ברות (ג, יא) אשת חיל את, וכן אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב, ד), ואשת חיל מי ימצא (שם לא, י), ורבות בנות עשו חיל (שם לא, כט) שאמר כן על החכמות. כמו כן אמר פה יתרו שישראל יבקשו כל החכמים שביניהם ומשה יבחר מהם, כמו שפירש רש"י, ברוח הקודש אותם שהם יראי אלהים, וזה אומרו ואתה תחזה מכל העם רצה לומר שכל העם יבקשו החכמים שבהם, ואתה תחזה שיהיו חכמים ויראי ה' ושונאי בצע וכו', ועל כן בסיפור המעשה נאמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, רצה לומר שבחר אנשי חיל מכל אותם שבחרו ישראל, ובפרשת דברים ביאר הענין ששאל מישראל שיבחרו חכמים דהיינו אנשי חיל, ותיכף שנתן יתרו העצה מינה אותם, כמו שנאמר ויבחר משה וגו' ואח"כ נאמר וישלח משה את חותנו:
ובפרשת דברים שהביא מינוי השופטים, שמהרי"א ז"ל הביא ראיה לדבריו מזה שהיה אחר נתינת התורה, אמת שאין משם ראיה לו, ואדרבה יש לשאול שסיפור מינוי השופטים לא היה מקומו בפרשת דברים, מאחר שכל כוונת משה היתה להוכיח את ישראל, מה תוכחה היה להם מינוי השופטים. אמנם כבר נתבאר שהקדים בפרשת דברים ענין מינוי השופטים, לסיפורו שבאו כולם בערבוביא ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים, כמו שנאמר (שם) ותקרבון אלי כולכם, כי זאת היתה ודאי תוכחה, כאילו יאמר להם אם הייתי אני מנהיג ושופט לבדי, לא היה לתימה שבאתם כולכם אלי בערבוביא לשאול שליחות המרגלים, אמנם אחרי שהיו לכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות, ושתבואו בערבוביא כעם אשר אין להם קצין שוטר ומושל, זה ודאי יורה על קשיות עורף, ואחרי שענין מינוי השופטים לא בא שם רק להגדיל מרדם שנקרבו כולם לשאול שליחות המרגלים, אם כן אין משם ראיה שהיה המינוי אז אחר מתן תורה, והדבר מבואר שתיכף אחר עצת יתרו היה המינוי כמו שנתבאר בכתוב שאמר ויבחר משה וגו', ואח"כ אמר וישלח את חותנו בזה, והותרו ספק ד' ה' וז': אמנם הספק הששי שנתעוררו כל חכמי לב על מנין השופטים, לדעתי הדברים מבוארים שלא יתכן כלל להיותם ע"ח אלפים, ומה שפירש רש"י כן הוא על פי מדרש אגדה (תנחומא משפטים ו, וראה גם סנהדרין יח, א) ולא דרך פשט, אבל לא היה מספר כל השופטים רק תרע"ח. ומה שנאמר בדברי הימים ששלמה מינה ששת אלפים, הוא עם השוטרים, שכן נאמר שם ושוטרים ושופטים ששת אלפים. ועוד שאז היו ישראל י"ג רבוא כאשר מנה אותם דוד, באופן שהיה חשבון השופטים בקירוב לחשבון זה עם השוטרים. והיה באופן זה, כי תחילה אמר שישימו שרי אלפים, ולשש מאות אלפים היו אם כן שש מאות איש, ואח"כ שנאמר שרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות, כל המספרים הללו שבים אל האלפים האמורים, כאילו נאמר שרי אחדים אלפים ושרי מאות אלפים, ושרי חמשים אלפים ושרי עשרות אלפים, ואם כן שרי אלפים היו שש מאות, ושרי מאות אלפים היו ששה, ושרי חמשים אלפים היו י"ב, ושרי עשרות אלפים היו ששים, באופן שכל שר משרי המאות אלפים היו תחתיו מאה שרי אלף, וכל שר מחמשים אלפים היו תחתיו חמשים שרי אלף, וכל שר משרי עשרות היו תחתיו עשרה משרי אלף: נמצא שכל שר מאה אלף היו תחתיו שנים שרים משרי חמשים אלף, וכל שר מחמשים אלף היו תחתיו חמשה שרים משרי עשרת אלפים, אבל השופטים לא היו רק שר אלף, כי יספיק שר אחד לאלף לשפוט אותם בכל עת. אמנם כאשר היה מהבעלי דינים רוצה לסתור את הדין שפסק לו השר אלף שלו, היה הולך לשר עשרת אלפים, שהשר אלף שלו כפוף תחתיו, ואם היה רוצה עוד לסתור הדין שפסק לו גם השר עשרת אלפים היה הולך אל שר החמשים אלפים, שאותו השר עשרת אלפים כפוף תחתיו, ואם רצה גם כן לסתור הדין שפסק שר החמשים אלף, היה הולך אל שר המאה אלף, שאותו שר החמשים אלף כפוף תחתיו. ועל הששה שרי מאות אלף לא היה רק משה, אבל כל התובעים לא היו הולכים רק כל אחד אל השר האלף שלו בתחילה, כי הם היו שומעים טענות הטוען ונטען, והם היו פוסקים תחילה, וזאת היתה עצה עמוקה מיתרו, ומשה לא עשה שום שינוי: כי על השינוי הראשון שאמר מהרי"א כבר אמרנו שבאומרו תחזה מכל העם, רוצה לומר שכל העם יבחרו החכמים שבהם שהם יודעים אותם, ומשה ברוח הקודש יבחר הכשרים. ועל השינוי השני כבר אמרנו שבאומרו אנשי חיל, רוצה לומר חכמים, כי התנאי הראשון הוא שיהיו חכמים, שאם אינם חכמים אפילו יראי אלהים ושונאי בצע לא יאותו לשפוט. ובשינוי השלישי כבר אמרנו שמיד אחר העצה מינה אותם. ובשינוי הרביעי שאמר שיתרו לא יעץ רק על המשפט לא על המלחמה, אמת לא היה שם שינוי כלל, כי המינוי שיעץ יתרו היה לחשבון כל השש מאות אלף, ואם כן האנשים ההולכים במלחמה גם כן היו צריכים שופטים, ועל כן חילקם משה, שבמלחמה היו הולכים קצת שרי אלפים וקצת שרי מאות כפי רוב החיל, ובמחנה היו נשארים השאר עם שרי עשרות ושרי חמשים, ועל כן לא נזכרו במלחמת מדין רק שרי אלפים ושרי מאות (במדבר לא, יד), וכן היה המנהג לעולם שהכרתי והפלתי היו גם כן הולכים במלחמה במלחמת דוד (שמואל ב טו, יח):
ולדעתי להיותם שני מיני שופטים, מין אחד לשפוט ומין אחד לסתור כאשר אמרנו, לכן נקראו כרתי ופלתי, כי הפלתי הם השופטים הראשונים, על לשון כי יפלא ממך דבר למשפט (דברים יז, ח), והכרתי הם הסותרים את הדין שהם כורתים הריב מכל וכל. וכן נקראו החרש והמסגר (מלכים ב כד, יד), על שם שני מיני שופטים, כי החרש פירש רש"י במלכים (שם) כשהיה מדבר הכל שותקין, והמסגר סוגר ואין פותח, כי השופטים אחד מדבר והכל שותקים, והמסגר שאמרו שסוגר ואינו פותח, רצה לומר שסותרים או מקיימים הדין וכורתים הריב כמו שנקראים כרתי: