מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק ג
ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. פירש רש"י ז"ל על פי מדרשם ז"ל (שמ"ר כו, ב) מה תלמוד לומר אשר הכית בו את היאור, אלא שהיו ישראל אומרים על המטה שאינו מוכן אלא לפורענות וכו'. הנה עם מדרשם זה יתבארו קצת הספיקות אשר בענין מי מריבה אלה:
ספק ראשון, שבפרשת חקת נאמר (במדבר כ, ח) ודברתם אל הסלע, וכאן נאמר שיכה הצור, ולמה מנע ההכאה שם וכאן ציוה עליה. ספק שני והוא מופלא, שהרי המן ירד להם במדבר סין והכאת הצור היה אחר שנסעו ממדבר סין לרפידים, ודוד אמר מזמור ע"ח (יט-כ) וידברו באלהים אמרו היכול אל לערוך שלחן במדבר. הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, שנראה שהכאת הצור היה קודם למן ולשלו. עוד מבואר שיאות להתעורר, שהיה לו לומר הן נתן מים ומאי טעם אומרו הן הכה צור. ועוד שהוא לא הכה את הצור, אבל ציוה למשה להכות, וכאן לא היה ענין המזמור שהיו מנסים את משה רק השם יתברך בעצמו כמו שנאמר וידברו באלהים. ועוד יפלא שבמזמור ק"ה (מא) נאמר פתח צור ויזובו מים, ולא אמר הכה כמו שאמר כאן. גם יש לשאול שכאן שאמר שנתן להם בשר בערב ולחם בבוקר, ושם בקברות התאוה שאלו בשר כאילו לא ניתן להם בשר:
אבל היה הענין לדעתי, שהם לא האמינו שהשלו המחוסר צידה היה מאתו יתברך רק מקרה, וגם המן, והם כאשר ראו אותו המאכל ששלח להם ה', אמרו שהוא מן, בחשבם גם זה לטבע, כי יש דבר שנקרא מן ויורד מן השמים, וזה אומרו ויקראו את שמו מן כי לא ידעו מה הוא, וכאשר ראו שמשה הכה במטה, אמרו כמו שאמרו רז"ל שהמטה מוכן לפורענות, ושהשם יתברך המוליכם אין כל יכולתו רק להיות מריע, ולכן אמרו אפילו הטובה של המים לא היתה רק ע"י פורענות והכאה בסלע, וכן אמרו על השם יתברך הן הכה צור, עם היות משה המכה, ולא אמר הן ציוה להכות צור, כאילו כוונתם לומר שהוא המריע, באופן שעדיין היו מנסים את ה' אם יש בידו להריע ולהיטיב, ועדיין היו חושבים שהוא המריע לבד:
ובהיותם מסופקים באמונה זו נאמר (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה כו' ויראו העם את ה', שהאמינו היות בידו היכולת האחד לבד להריע, ועל כן נאמר אח"כ (שמות טו, יז) מקדש ה' כוננו ידיך, שפירושו שקודם לא האמינו בו כי אם יכולת ההרעה, שראו מה שעשה במצרים, ונאמר שראו היד רצה לומר יכולת אחת, אבל בבואם לארץ ישראל ויזכו לבית הבחירה אזי כוננו ידיך, רצה לומר יכירו שתי היכולות, אבל עתה עדיין היו מנסים ואומרים שאינו רק מריע כמו שאמרנו, שהיו אומרים אפילו הטובה שהוא נתן לנו הוא על ידי מכה, כי על כן אמרו הן הכה צור היוכל לחם תת ויכין שאר לעמו, ואין אומרו לחם על המן, רק על הסעודה שהיא נקראת לחם, כמו מדוע לא בא בן ישי אל הלחם (שמואל א כ, כז), וזהו שאמר קודם היוכל אל לערוך שלחן, ואומרו גם כן מי יאכילנו בשר (במדבר יא, ד), רצה לומר שיתן בידינו ויאכילנו, כי לא היו מפוייסים בשלו שהוא מחוסר צידה, והיו אומרים מקרה הוא שבא השלו, וכל זה שאמרו הן הכה צור היה באמונתם שהוא אשר בידו יכולת מריע לבד:
ובזה יאות מאד מה שנאמר במזמור ק"ה פתח צור ויזובו מים, וכאן אמר הכה צור, לפי שבמזמור ע"ח היה הסיפור על גודל מעשה ה' כי נורא הוא, כפי מה שהיה האמת, שעם היות שם הכאה לא זבו המים מחמת הכאה, אבל הוא יתברך פתח הצור וזבו המים. אמנם כן במזמור ע"ח שהיה הסיפור במה שהיו הם מנסים והיו אומרים בלבם שע"י הכאה זבו המים, לכן נאמר הן הכה צור, כלומר ע"י הרעה הביא טובת המים, ועל כן אמר הקב"ה ודברתם אל הסלע שלא יכו הסלע, בשביל שהם אמרו הן הכה צור רצה שלא יכו את הצור רק דיבור בעלמא. וכן יתכן לומר שזה היה חטא משה לפירוש רש"י, ועוד במקומו יתבאר בענין מי מריבה בחטא זה מה היה ענינו לפי דרכנו בס"ד: האמנם כאשר לא היתה אמונתם שהשלו הוא שלוח מאתו יתברך להיותו מחוסר צידה, לכך שלחו ה' בהפלגה עצומה, ונאמר בקברות התאוה שבא אמתיים על הארץ (במדבר יא, לא), שלא היה מחוסר רק אסיפה, כמו שנאמר שם (לב) ויאספו את השלו הממעיט אסף, לשון אסיפה, אבל כאן לא היה על הארץ רק שטים על המחנה, כמו שנאמר ותכס את המחנה. והעד הנאמן שכל שאלתם היתה שיתן להם בשר שלא יצטרך צידה, מה שנאמר ויכין שאר לעמו, ולא אמר ויתן רק ויכין, שהיו רוצים מן המוכן לא מה שהוא מחוסר צידה, וכל זה להיותם מנסים, שהיו אומרים שביאת השלו על המחנה מקרה הוא כיון שצריך לצוד אותו, ועל פי דרכנו זה נתיישבו כל הספיקות אשר נתעוררנו בהם: ובענין שנאמר מה תנסון את ה'. יש לשאול שמאחר שלא היה להם מים מה נסיון שייך בזה. והרמב"ן ז"ל פירש מה תנסון את ה', הריב הזה לנסות את ה' היוכל תת לחם ומים, כי אם תחרישו ותתפללו אליו אולי יענה אתכם. והרב אברהם אבן עזרא פירש שהיו שם שתי כיתות, אחת מריבה ואחת מנסה את ה' ע"כ:
ולדעתי יתבאר ענין המריבה הזאת, אחר שנקדים מה שטען הרמב"ן ז"ל, על מה שנאמר הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, שטען מה הטעם שלא סיפר הכתוב ששתו העם, והוא ז"ל נדחק והשיב שבידוע שעשו כן ולא סיפרו הכתוב, ולענין שהם היו ברפידים והמים ניתנו בחורב נדחק גם כן, והשיב ששם יצאו המים בחורב ובאו כנהר ברפידים: עוד אקדים כדי לבא אל ישוב כל הענין, מה שנאמר ויחנו ברפידים ולא היה שם מים לעם לשתות, ובמדבר צין פרשת חקת נאמר (במדבר כ, ב) ולא היה מים לעדה, ולא אמר לא היה שם כמו שאמר ברפידים. עוד יש לדקדק אומרו כאן ויצמא שם העם למים, והיה מספיק אומרו ויצמא העם למים. ועוד שכיון שנאמר ואין מים לשתות מה הוצרך לחזור לומר ויצמא העם:
לכן נראה שברפידים היה להם מים מספיקים בכליהם, והתלונה לא היתה רק שלא היו מים ברפידים לשתות, שהיו רוצים לעולם שיהיה מה שבכלים למשמרת, ולכך נאמר ויצמא שם העם, כלומר אפילו שהיה להם מים לא היו רוצים לשתות די סיפוקם, שהיו אומרים אם בנסיעה שיסעו ויחנו שנית לא ימצאו מים ימותו בצמא, ולכך היו רוצים לצמצם שלא לשתות כל המים שבכליהם והיו צמאים, והוא אומרו ויצמא שם העם, כלומר אפילו שהיה להם מים עם כל זה צמאו שם. ומה שנאמר ולא היה שם מים באלה מסעי (במדבר לג, יד) על רפידים, רצה הכתוב לגלות שברפידים לא היה מים אבל בכליהם היה להם מים, ולכך אמר לא היה שם, רצה לומר שבאותו המקום לא היה בו מים, אם כן זה היה הנסיון המפורסם שלא היו מאמינים בה' שיתן להם מים במקום שעתידים ללכת, ולכך הוציא להם משה מים מחורב שעתידים לחנות שם להבטיחם שימצאו מים, ועל כן נאמר שמשה הלך לפני ה' עם הזקנים, ואין צורך לנו לומר שבאו המים עד רפידים כמו שכתב הרמב"ן, כי זה נראה כחסרון שלא יוכל להוציא ברפידים והלך עד שם, אבל ודאי היה להם בכליהם, ולזה לא סופר ששתה העם, שלא שתו שם מאותם המים שהוציא, אבל כבר היה בכליהם ושתו מכליהם אחר שידעו שיש בחורב מים. ועל פי דרכנו זה נתיישבו כל מה שנתעורר מן הספיקות בענין זה:
ובענין מלחמת עמלק יש להתעורר לענין ידי משה שנאמר היותם כבדים, וגם על מה שנאמר ויהי ידיו אמונה. גם יפלא ענין ההרעשה המופלגת שעשה משה רבינו עליו השלום. וכתב הרמב"ן ז"ל שהיה כל זה לפי שהיה עמלק גוי איתן וחזק. עוד כתב שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו עם נוחלי חרב. ובאמת זה קשה מן הראשונה הנחשבת, שנאמר שמשה אדון הנביאים המדבר פה אל פה עם השכינה, והקב"ה מוליכם תוך ענני כבודו, שיפחד מעמלק מפני שנתברך בחרב. גם כן מה שכתב רש"י ז"ל באומרו בחר לנו אנשים שיודעים לבטל כשפים, יפלא לומר כי משה אדוננו היה ירא מן הכשפים:
אבל נראה להקדים קצת התעוררות אשר מהם ימשך ישוב אל כל ענינו של עמלק. תחילה על מה שפירש רש"י צא והלחם צא מן הענן, יפלא שאפילו שהיו הדברים כן שיצא מן הענן, למה הוצרך לומר הכתוב שאמר לו צא מן הענן, והיה מספיק שיאמר לו לך והלחם בעמלק ולמה אמר צא מן הענן. ספק שני, מה הוצרך לומר משה ליהושע מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי, ולכוונת מה הגיד לו זה: אבל נראה שמשה רבינו ע"ה כאשר ראה שישראל אמרו היש ה' בקרבנו, ראה שהקב"ה סילק השכינה מלהיות לעזר להם. והעד הנאמן מה שדרשו ז"ל (ילקוט שמעוני שמות יז, רסא הובא ברש"י) משל לתינוק שהיה מורכב על כתיפו של אביו וכו' שאביו השליכו לארץ שזה ודאי משל אל סילוק השכינה מהם, ולפי זה פחד משה ונתיירא מאד, שראה שזו המלחמה צריכה להיות מלחמה טבעית לא אלהית, כדי שיכירו ישראל בחסרונם כשאין שכינה עמהם, ועל כן אמר ליהושע צא מן הענן, ר"ל אין זו מלחמה אלהית עד שבהיותך בענן ה' נלחם, אבל צריך לצאת מן הענן. ועוד אמר לו לבחור אנשים שידעו לבטל כישוף, כי היה ירא מן הכישוף אחר היותה מלחמה טבעית, וכדי לחזק לבו של יהושע קצת אמר לו שגם הוא ניצב במטה האלהים. ובהיות המלחמה בין ישראל ועמלק, ומשה היה מרים ידו כדי לחזק לבו של יהושע, והעם אשר עמו הנה ראו שהיה גובר ישראל וכאשר לא היה מרים אבל היה מניח היה גובר עמלק, הבינו שהיה זה מאתו יתברך, והיה כן להראות לישראל שכל זמן שאין להם עזר אלהי מלמעלה, לעולם דרך טבע מערכת משפטי המזלות האומות גוברות עליהם, וזהו שנאמר והיה כאשר יניח ידו, רצה לומר שאם לא היה מרים ידו להוריד עזר וסיוע אלהי תיכף יגבר עמלק, וכאשר ראו שהרמת יד משה תמשיך תגבורת לישראל, הנה אהרן וחור תמכו בידיו להתמיד התגבורת:
וכבר יפלא מה היה ענין השמת האבן תחתיו, ולמה לא תמכו בידיו והוא עומד, והיות ידיו כבדים אין זה טעם לשיושיבו את משה. אבל לדעתי היה הענין שכבר משה היה יושב ואהרן וחור עומדים, שאסור לתלמיד לשבת לפני רבו (ילקוט שמעוני רות ד, תרו, וראה רמב"ם הל' ת"ת פ"ה ה"ו, שו"ע יו"ד סימן רמב סעיף טז), ובהיותו יושב לא היה אפשר לתמוך בידיו אלא אם כן ישבו גם הם, שיתמכו ידיו על שכמם, וזה לא היה אפשר להיותם רבם, לכן הושיבוהו על האבן גבוה כדי שיוכלו לתמוך בידיו, והם עומדים על רגליהם והוא יושב. והעד הנאמן שכבר משה היה יושב, מה שנאמר ויקחו אבן וישימו תחתיו, שכנראה ודאי היותו יושב והקימוהו, ושמו אבן תחתיו, דאל"כ היה לו לומר ויקחו אבן וישב עליה. והנה כאשר ראו ישראל שבהניח משה ידו וגבר עמלק, האמינו אמונה שלימה היותם אבודים וכבושים תחת כל האומות אם לא על ידי עזר אלהי, באופן שישראל קודם לא היו שלימים באמונה ההיא, כמו שאמר היש ה' בקרבנו, ובזה הגיעו אל האמונה ע"י ראותם ענין הרמת ידי משה והנחתו: ובהיות המלחמה הזו טבעית נאמר ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, רצה לומר בחרב כשאר מלחמות טבעיות, ולזה נאמר ג"כ ויחלוש, כי אילו היתה מלחמה אלהית כבר היה מכלה אותם כשאר מלכיות אשר לא נשאר בהם שריד, וזהו גם כן שאמר הקב"ה למשה מלחמה לה' בעמלק, ברצותו לומר זאת המלחמה היתה מלחמה טבעית לא לה', אבל עתידה להיות מלחמה לה' בעמלק שלא יחליש אבל ימחה זכרו. והעד המפורסם על אמיתות דברינו שלא היתה מלחמה זו אלהית מה שנאמר (דברים כה, יח) ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים, כי אומרו ולא ירא אלהים שב אל ישראל, עם מאמרם ז"ל שאמרו משל למה הדבר דומה למי שהיה בנו מורכב על כתיפו. ואין לומר שעמלק לא היה ירא אלהים, כמו שפירשו קצת, כי מלבד זה ידוע שלא היה ירא אלהים, וגם אין לומר שעמלק לא היה ירא אלהים בעבור שבא להילחם בהיותם עייפים ויגעים, שבדתות הנמוסיות אין זה גנאי כי כל הנלחם באויבו יבקש עת היותו עייף ויגע, כמו שאמר אחיתופל (שמואל ב יז, ב) והוא יגע ורפה ידיים, לכן נראה נכון שאומרו ולא ירא אלהים שב אל ישראל, וכן דרשו ז"ל (סנהדרין קו, א) ברפידים שרפו ידיהם מן התורה ומן המצוות, ובהיות שראה משה שבהרימו ידו במטה היה גובר ישראל, ידע שאף על פי שהשם יתברך סילק שכינתו מהם במלחמה ההיא כמו שאמרנו, כבר היה מגביר את ישראל בהרמת המטה כדי להדריכם אל האמונה, ולכך בנה מזבח וקראו ה' נסי, לומר הרמת המטה היא המביא הצלחה, והוא אומרו ה' נסי, כלומר לא היה נלחם להם לישראל רק בעבור שיעשה הרמת המטה ושהיה סיבה לנצחן, שבזה היו מתגברים ישראל, כי בזה ידעו האמת במה שהיו מנסים לומר היש ה' בקרבנו, וידעו שאינו בקרבם במלחמה ההיא: