אור ברסלב
מעשי השם חלק ב חלק מעשי תורה - פרק ב

מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי תורה - פרק ב

חלק מעשי תורה - פרק א

רבים טענו על מה שנאמר וילונו כל עדת בני ישראל על משה. למה [לא] הקדים תחילת טענת התלונות לומר, שלא היה להם לחם ושלא היה להם בשר, כמו שאמר בשאר מקומות (שמות יז, ג) ויצמא העם למים. ונראה לדעתי שלא הקדים לומר כן, לפי שעדיין היה להם לאכול, אבל היו צריכים לאכול בצמצום, ולא היה תרעומתם רק על שלא היה להם לחם לשובע, ולכך לא אמר שהיו רעבים ללחם:

ואומרו מי יתן מותנו ביד ה'. יפלא מאד אומרם ביד ה', שכל זמן ובכל מקום שימות ביד ה' הוא מת, אבל יובן שכל מאמרם זה היה על יום י"ד ניסן, שלפי שבאותו הלילה מתו בכורי מצרים, אמרו מי יתן והיינו גם אנחנו מתים בלילה ההוא, וזה אומרם ביד ה', שבים הדברים אל מה שנאמר (שמות ג, כ) ושלחתי את ידי וגו' ואחרי כן ישלח אתכם, ומבואר כן על מכת בכורות, לכן אמרו שהלואי היו מתים באותו יד ה', שאז טוב להם שימותו מחמת שובע משימותו רעבים, באופן שלא היתה שאלתם רק בצמצום שלא ימותו ברעב, וכאשר פתחו פיהם לשטן לומר שהיו רוצים למות מיתה מחמת שבע, כן נהייתה שמתו מחמת שבע גדול, כמו שנאמר לענין הבשר שהיה להם לזרא ויצא מאפם (במדבר יא, כ):

אמנם יתכן בענין זה שנזכיר הספיקות שיאות להתעורר בהם. ספק ראשון, אומרם מי יתן שנראה היותם מבקשים לעתיד להיות כן, ולכך אמרו גם כן מותנו, ולא אמרו לו מתנו כפי מה שאמרו אח"כ. ספק שני, הדברים הללו נראים דברי מרד, ולא נאמר בכתוב שהיה רוגז כלל עליהם. לכך נראה שהדברים לפי פשוטן, שהיו אומרים שהלואי והיו נשארים למות במצרים, רצה לומר שכל חייהם היו שם, אבל לא ביד מצרים רק ביד ה', שהיה הקב"ה מכריח את מצרים לשחררם, והיה מניחם במצרים ולא היה מוציאם אל המדבר, כי היה נראה להם שאלה הגונה, כי אחרי שהקב"ה שמע צעקתם מן העבודה אשר מצרים לוחצים אותם, שהיה מספיק זה שיצילם מעבודתם וישארו במצרים, כי עלה במחשבתם שלא עשה השם יתברך רק להצילם מן העבודה, אבל להוציא אותם אל המדבר עשו משה ואהרן מעצמם. ולכך אמרו כי הוצאתם אותנו אל המדבר, ולעתיד היתה בקשתם שיהיה לרצון לפניו יתברך להחזירם למצרים, ושיהיו תחת יד ה' לא תחת יד מצרים, וכבר היו מאמינים ביכולתו המופלג שיוכל לעשות כן על כרחם של המצריים, ולפי זה לא היה רוגז כלל:

ואומרם בשבתנו על סיר הבשר. לדעתי היו מתאוים מאכל אחד שעד היום עושים אותו במצרים, והוא שעושים בקמח ומים כמו פירורים ונקרא קושקוש"ו, ומושיבים אותם על סיר הבשר, ומתבשלים מן האיד העולה מן הבשר, ואין הפירורים ההם נוגעים בבשר רק קשורים תוך מטלית או נתונים תוך כלי נקוב, והכלי הנקוב נתון על פי סיר הבשר, ולכן אמרו בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, כי אותו המאכל אינו ללפת בו את הפת כי הוא פת בעצמו, ולכן השיב להם הקב"ה, אם כן הוא שאינכם מבקשים רק לחם לשובע כדי חייכם, הנני נותן לכם שתלקטו יום יום, וזהו שנאמר (דברים ח, ג טז) ויענך וירעיבך למען נסותך, שהיה הנסיון לראות את תהיה להם מדת ההסתפקות, שזה אין ספק שמי שאין לו מידת ההסתפקות לא יוכל לעסוק בתורה ובהשגות אלהיות, וזהו שנאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, כי הבוחר בעיון בהשגות צריך שיבחר בהסתפקות:

ובענין זה יובנו גם כן שני מזמורים שאמר דוד רבו האיכות, האחד הוא (תהלים קכח) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך וגו', ומזמור אחר אמר (קיב) אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד וגו', שנראה היות אלו השני מזמורים חלוקים וסותרים מן הקצה אל הקצה, שבאחד מבטיח את הירא את ה' שיהיה הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, ובמזמור אחר אומר שיאכל יגיע כפיו כעני המהפך בחררה. אבל יובנו שני המזמורים הללו במה שאמרנו, כי היראה ממנו יתברך תהיה על אחת משני פנים, אם שיהיה איש המוניי שקיבל עניני התורה מאבותיו, ותימשך לו יראה עצומה לבלתי עבור על מצוותיו יתברך, שהוא ירא מהפסד השכר ומקבלת העונש, עוד יהיה מין שני מן היראה, והוא המשכיל המעיין באלהיות, שאחרי שישיג קצת מהפלגת גדולתו יתברך תימשך אליו יראה עצומה מבלתי הביט אם ימשך אליו עונש או שכר, רק תמשך לו יראה כמו מי שיראה מלך עצום, אפילו שיראה את המלך ההוא מאחוריו, ולא יצפה ממנו שכר וגם אין לו לירא מן העונש או רעה שימשך לו ממנו, שהרי המלך ההוא אינו רואה אותו ולא מכירו, אפילו הכי כאשר יראה המלך העצום ההוא, יחרד לבבו ותימשך לו יראה עצומה מאד, כמו כן המשכיל אשר יעיין באלהיות וישיג קצת מגדולתו יתברך ירעד לבבו בהכירו שפל ערכו מן ערך גדולתו המופלגת:

ועל זה נאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל ממך כי אם ליראה את ה', שכבר אמרו ז"ל (ברכות לג, ב) לגבי משה מילתא זוטרתי היא, אבל הטענה במקומה עומדת, שהיאך יאמר מה ה' שואל כאילו הוא דבר קטן בערכם. אבל בזה נתיישב שיש שני מיני יראה אחת קטנה ואחת גדולה, ואמר משה שבעת ההיא בתחילת הענין שקיבלו התורה, אין הקב"ה מבקש מהם רק היראה הקטנה שהיא עשיית המצוות, וזה אומרו ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל וגו' לשמור ולעשות: והנה אין ספק שאשר ירצה להשיג מעלת היראה הזאת הנבחרת, יצטרך למידת ההסתפקות, שאשר ירדוף אחרי התאוות הגשמיות לא יוכל לעיין בהשגת האלהיות, ועל המין הזה מן היראה אמר דוד אשרי כל ירא ה' ההולך, רצה לומר שהלך במדריגת עיון האלהיות, להכיר דרכיו ומדותיו יתברך, על הכוונה שאמר משה (שמות לג, יג) הודיעני נא את דרכיך, ולכך אמר שזה הירא את ה' לא יצפה הון ועושר, כי המרבה נכסים מרבה דאגה (אבות פ"ב מ"ז) ואינו מניח לו לישן, (לשה"כ קהלת ה, יא והשבע לעשיר איננו מניחו לו לישון) באופן שלא ישיג זה הדרך מן היראה אשר הוא על ידי השגת גדולתו יתברך. ומה שאמרו רז"ל (שבת צב, א) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, כבר פירשו הם בעצמם הדברים, ואמרו (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, ואיזהו גבור הכובש את יצרו, ואיזהו עשיר השמח בחלקו, אם כן מי שיש לו מדת ההסתפקות הוא העשיר, אבל אומרו הון ועושר בביתו, תהיה הכוונה על העושר ממש, כי על כן אמר בביתו ולא אמר עשיר, שכבר אמרו שהשמח בחלקו הוא העשיר, כי מן היראה ההמוניית הזאת שהיא מן השכר ומן העונש, כבר אפשר לו שישתדל ושיהיה לו הון ועושר בביתו, כיון שאינו עוסק בעיון, ולכך לא אמר בו רק במצוותיו חפץ, ולא אמר היותו הולך בדרכיו, וכן אמר ירא את ה', שפירושו שהוא ירא אותו שלא יענישנו, אבל בראשון לא אמר את, רק ירא ה', שהוא המין האחר מן היראה כאשר ביארנו, וכן נאמר באברהם (בראשית כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולהיות האלהים הוא המדבר, היה ראוי שיאמר עתה ידעתי כי ירא אותי אתה, כמו שהשלים המאמר ולא חשכת בנך ממני. אבל לא אמר כי ירא אותי אתה, שאז היה המובן שהיה ירא אותו מפני העונש, על כן אמר כי ירא אלהים אתה, להורות על היראה הנבחרת אשר אמרנו:

ואחר שביארנו היותם שני מיני יראה, אשר שני מזמורים הללו כל אחד יהיה ענינו במיז אחד מהיראות שאמרנו, עתה נבואה אל ביאור פשט הכתובים בשניהם, וכדי לבוא אל הביאור נתעורר תחילה על הספיקות הצריכות התעוררות והם תחילה. ספק ראשון, באומרו אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים, שכיון שאמר לאשה שתהיה כגפן היה לו לומר לבנים כאשכולות ענבים שהם פרי הגפן. ספק שני, אומרו הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים, כי נראה שכן יבורך ירא ה' אבל לאחר אין זו ברכה לו:

אמנם לפי דרכנו שאמרנו שכל ענין המזמור הזה ידבר בענין ההסתפקות, יהיו כל הדברים על נכון, שלפי שאמר לו שיאכל יגיע כפיו, אמר לו עוד שלא יבקש תענוגים אשר לא יספיק יגיע כפיו לעשותם, ולכך אמר שאם יתאוה ליין לשמוח שישמח באשתו במקום גפן, ואם יתאוה לשמן יתענג בבניו במקום שמן. ולהיות אלו השני דברים, היינו יין ושמן עיק ר התענוגים וסיבה לפיזור נוסף, כמו שנאמר (משלי כא, יז) אוהב יין ושמן לא יעשיר, לכך הזהיר כאן על אלו השני דברים אשתך כגפן פוריה, בניך כשתילי זיתים, ואח"כ שאמר לירא את ה' הזה, שכן ימעיט מביתו היין והשמן, ושישמח במקומו באשה ובנים, אמר כי כן יבורך גבר ירא ה', רצה לומר שעם היות שהמעטת היין והשמן איננה ברכה לשאר כל אדם, אפילו הכי זו היא הברכה הראויה לירא ה', ואח"כ ביאר היות הכוונה כאשר אמרנו, ואמר יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, רוצה לומר שכאשר תהיה לו המעטת היין והשמן לברכה אז ישיג הברכה האמיתית הנכונה לו כפי מבוקשו שהיא ההשגה באלהיות, וזה אומרו יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, שאמר כן מסכים אל מה שנאמר (ישעיהו ב, ג) כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, לכן בישרו שאז תהיה לו ההשגה שהוא נכסף אליה, וזה אומרו וראה בטוב ירושלים, רצה לומר כי בזה תראה ותשיג כפי כוונתך באלהיות, שזה ודאי טוב ירושלים. ואחר שכבר הזהיר בהסתפקות לענין ההמון, כמו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל, והזהירו עוד על הסתפקות התענוג ביין ובשמן, עוד רצה גם כן להזהירו בהסתפקות לענין הבנים, שלא יתאוה רק המיצוע, וזה אומרו וראה בנים לבניך שלום על ישראל, כלומר לא תתאוה לראות עשרה דורות, כי התאוה מוציאה האדם מן העולם, ולכך לא יתאוה רק בנים לבניו. ואומרו שלום על ישראל, הוא כאדם האומר לחבירו תן לי מלבוש אחד ובית אחד ועבד אחד ושלום על ישראל, שהכוונה לומר ומספיק לי, כך אמר כאן וראה בנים לבניך שלום על ישראל:

ואמר בנים לבניך ג"כ על דרך אחרת, כי אחרי שאמר שישיג טוב ירושלים שהוא ההשגה באלהיות, אמר שיספיק לו שיראה בנים לבניו, שילכו באותו הדרך שלו ובדעותיו, כי כאשר תשתקע אמונה או ידיעה באיש ובנו ובן בנו, הנה לא תזוז מהם לעולם, שעל זה דרשו ז"ל (בבא מציעא פה, א) במה שנאמר (ישעיהו נט, כא) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם, והעד משלשלת שלשת האבות שלא זזה אמונתם ולא תזוז מבניהם עד עולם, לכך אמר שיסתפק בראייתו בנים לבניו. וכמה יאות ראייה זאת האמורה כאן, במה שכתבו התוספות בבא בתרא פרק חזקת הבתים (נט, א ד"ה והחוט) שאמרו דאין לומר החוט המשולש לא במהרה ינתק רק כשראו זה את זה, שהאב ראה בנו ובן בנו כולם תלמידי חכמים, אם כן אמר זה כאן לשון ראיה, וראה בנים לבניך שלום על ישראל, וכן היתה השלשלת הקדושה של האבות שאברהם ראה את יעקב: ולפי שידבר במזמור הזה בירא ה' שיהיה לו מדת ההסתפקות, לכן לא בישרו בנתינת צדקה כמו שנאמר במזמור האחר, שהכוונה שם במין השני מן היראה שהיא ההמוניית מפני יראת העונש, ולכך אמר במצוותיו חפץ מאד. גם בישר אותו שיהיה זרעו גבור בארץ ושיבורך דור ישרים, שלא תהיה גבורתם להתנהג באלמות, אבל תהיה גבורתם בעשייתם הטוב והישר, ובישרו בהון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, רצה לומר שאפילו שלעולם יתן צדקה עם כל זה לא יחסר הון ועושר מביתו: ועתה עוד אמר בנתינת שבח להשם יתברך שנתן דרך גם לאותם שאין להם אור ההשגה, שע"פ הדרך ההוא ישיגו אורחות חיים נצחיים, וזה אומרו זרח בחשך אור לישרים, שאמר כן על ההמוניים שהם ישרים, זרח להם אור בחשך, אף שאין להם השגה והם בחשך, זרח להם אור, שעל ידו ישיגו השכר הנצחי, כמו שדרשו ז"ל (בר"ר עב, ה) במה שנאמר (דברים לג, יח) שמח זבולון בצאתך, והשבח הזה הוא לו יתברך, שגם לבלתי משיגים, בהיותם ישרים לבד ריחם עליהם, וזה אומרו חנון ורחום וצדיק: עוד חזר לומר לירא ה' במין הזה, בענין אשר יתנהג בנתינת הצדקה, שלפי שיש מי שנותן כפי מה שיש לו ויש מי שמבזבז, לכך בישר אותו שבין יתן כפי מה שיש לו ובין יבזבז, שלעולם לא יחסר לו אחרי היותו ירא ה', וזה אומרו טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, כלומר כפי מה שיש לו, כי זה יקרא מכלכל דבריו במשפט, ועליו אמר שהוא טוב, ואמר עוד חונן ומלוה, רצה לומר שנותן מתנה לעני דרך חן חינם וכדי שלא לביישו אמר לו דרך הלואה, וזה אומרו חונן ומלוה. והבטיחו עוד למכלכל דבריו במשפט, כי לעולם לא ימוט ולזכר עולם יהיה צדיק, שכל ימיו יתן צדקה, ושמשמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. ואמר עוד סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו, רצה לומר שהצדיק אין לו יראה מאויביו, כי ה' לו לא יירא מה יעשה לו אדם (לשה"כ תהלים קיח, ו), אבל אחר שהקב"ה יכלה ויהרוג אויביו ולא ירא מהם, אבל ירא שמא נתמעטו זכיותיו, כמו שאמרו רז"ל (בר"ר מד, ד) באברהם כשנאמר לו בין הבתרים (בראשית טו, א) אל תירא, מפני שנצח ה' מלכים, לכך אמר כאן שלזה ירא ה' לא תהיה לו מעולם יראה אחרת זולתי היראה הבאה לכל צדיק אחרי כליית אויביו, וזה אומרו סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו: ואחר שהשלים ענין המכלכל דבריו במשפט, ונותן כפי מה שיש לו, התחיל באותו המבזבז ואמר פיזר נתן לאביונים, שגם הוא צדקתו עומדת לעד, גם קרנו ירום בכבוד שלא יבא לידי עוני. רשע יראה וכעס, רצה לומר שהרשע שעינו רעה בשל אחרים כועס כשרואה שזה נותן יותר מהערך שיש לו, וכן נאמר (תהלים לב, י) רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו, רצה לומר שיש מכאובים לרשע כשרואה שהבוטח בה' חסד יסובנהו, כמו כן אמר פה שהרשע כועס ומתאוה ואומר עליו זה יבזבז עד שישאר עני, לכן אמר הכתוב רשע יראה וכעס וגו', תאות רשעים תאבד, כי זה לא יעני, ותאות הרשע תאבד:

ונשוב לעניננו שזהו הנסיון שעשה הקב"ה לישראל, שאם תהיה להם מדת ההסתפקות ודאי יעסקו בתורה, והוא אומרו למען אנסנו הילך בתורתי, והוא ג"כ שאמרו (תנחומא בשלח כ) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, שכבר יפלא מאמרם זה, כי יהיה התנצלות רב לדורות הללו שאינם אוכלים רק בזיעת אפם, וקשים מזונותינו כקריעת ים סוף (פסחים קיח, א), אבל היה מאמרם ז"ל לדעתי לומר, שלא ניתנה התורה אלא למי שיש לו מדת ההסתפקות, שאינו חושב על מה שיאכל מחר, רק אומר ברוך ה' יום יום, כי החושב על מה שיאכל מחר, יבקש להתעשר ולא תנוח דעתו, ואמרו ז"ל כי לא ניתנה תורה אלא לאותם שאכלו המן, ולא חששו להותיר בעד מחר, ולא ניתנה לאותם שלא אכלו כל המן אבל הותירו בעד מחר, כמו שנאמר ולקטו דבר יום ביומו למעז אנסנו:

ומענין שנאמר שקראו אותו מן, לדעתי היה שם מין קטנית שהיה נקרא מן, וכן מצאתי בארץ פולי"ן מן, אבל המן ההוא לא היה לו דמיון רק בהיותו עגול כזרע גד לבן. אבל ענין הטעם כבר היה ענין נסיי כצפיחית בדבש, ולכך נאמר ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, כלומר כשראו אותו קודם שיטעמו אמרו מן הוא, אבל אחר שטעמו את טעמו ידעו שאינו אותו מין מהקטנית שנקרא מן, ועם כל זה להיותו דומה בחוש הראות קראוהו מן. וזהו שנאמר ויקראו בית ישראל את שמו מן, כאילו נאמר אפילו שאינו מן קראוהו כן:

והספיקות הצריכים התעוררות בפרשת המן אשר נתעוררו בהם המפרשים אשר מפניהם איש לדרכו פנה, הם, ספק ראשון, שכאן פרשת בשלח נאמר וטעמו כצפיחית בדבש, ובפרשת בהעלותך נאמר (במדבר יא, ח) וטעמו כטעם לשד השמן, ועוד שכאן נאמר היתה שכבת הטל, וכן ותעל שכבת הטל, ובפרשת בהעלותך נאמר (במדבר יא, ט) וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכבר דרשו ז"ל (יומא עה, ב) שהיה כמונח בקופסא, אבל לפי הפשט יפלא שאם היה מונח בקופסא היה לו לומר יחד במקום אחד ותעל שכבת הטל וברדת הטל וגו' ירד המן עליו. אבל יתכן לפי הפשט, שכאן ששאלו לחם היה טעמו כצפיחית בדבש שהוא הלחם המשובח, ושם ששאלו בשר היה טעמו כלשד השמן שהשומן הוא המשובח שבבשר. וכאן שהיה במקום לחם לא היה בו לחות, לכן לא היה צריך אל הטל תחתיו, אבל שם שהיה כלשד השמן הנה השמנינות יקבל הטינופת מן העפר, לכן נהפך והיה הטל תחתיו והמן עליו. ובענין אומרו שם בלתי אל המן עינינו, נתבאר היות טעם משתנה כפי הרצון כמו שדרשו ז"ל (יומא עה, א), שזה אומרם כבר יש לנו במן מינים משתנים בחוש הטעם, אבל בחוש הראות אינו משתנה, כי הכל מן הוא, וזה אומרם בלתי אל המן עינינו:

אבל בענין אומרו וילקטו המרבה והממעיט. וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. נתעוררו המפרשים, ופירש רש"י ז"ל יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם מדדו בעומר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת לאשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול עכ"ל. ולפירושו זה יש לשאול, ראשונה שהתורה מכרזת בלשון אזהרה וציווי ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו וגו', ולא ימלט או שזה ציווי ואזהרה שלא יוסיפו ללקוט, או הוא סיפור נס מה שיהיה שכל אחד ילקוט מה שצריך לאהלו, ואם הוא סיפור נס הרי הכפיל הסיפור שכבר נאמר המרבה לא העדיף כפירוש רש"י. ועוד יפלא שהרי אומר בהדיא ולקטו דבר יום ביומו, שהלקיטה תהיה דבר יום ביומו כל אחד, ורש"י כתב שגם שירבה בלקיטה לא יעדיף, ואם אתה אומר שהוא ציווי ואזהרה שלא ילקטו יותר על צורכם מה צורך לאזהרה, והלא גם אם היה מרבה לא היה מוצא רק עומר לגולגולת לאשר באהלו. ועוד שמפירושו של רש"י ז"ל נראה שעברו על האזהרה, שהאזהרה היתה שלא תהא הלקיטה רק דבר יום ביומו, והנה הוסיפו וחסרו בלקיטה. ועוד שהדבר ברור שזו היתה אזהרה, שהרי בהדיא נאמר זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו. ועוד יש לטעון לפירוש רש"י היאך נתפרסם הנס כיון שבעת הלקיטה לא מדדו בעומר:

גם יפלא במה שפירש רש"י ז"ל לענין לקטו לחם משנה, וזה לשונו כשמדדו את לקיטתן באהליהם מצאו כפלים שני העומר לאחד, ויגידו למשה, שאלוהו מה היום מימים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטוה לומר להם והיה ביום הששי והכינו וגו', עד ששאלו את זאת אמר להם הוא אשר דיבר ה' שנצטוויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב שאמר לו עד אנה מאנתם ולא הוציאו מן הכלל, עכ"ל רש"י. ותחילה יפלא על מה שפירש ז"ל, במה שנאמר הוא אשר דבר ה' שנצטויתי וכו', שאדרבה כשהאדם אומר לחבירו הוא אשר דיבר ה', כנראה שכבר אמר אותו הדבר לחבירו, דאל"כ לא יאות לומר הוא אשר דיבר במה שלא קדמה ידיעה לשואל מזה דבר, ורש"י בעצמו במה שנאמר (במדבר י, ג) הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש, כתב והיכן דיבר כו' ונקדש בכבודי (שמות כט, מג):

ועוד יפלא שהלא אמרו ז"ל (סנהדרין נו, ב) שבמרה ניתן השבת, וכאן היו באילים, כמו שפירש רש"י ז"ל בעצמו במה שנאמר (שמות טו, כה) שם שם לו חק, ואין לו לומר שבמרה נצטוה משה על השבת ולא נאמר לישראל, שהרי כך כתב רש"י ז"ל במרה נתן להם מקצת פרשיות שבת ופרה אדומה וכו', ואין לומר שדיני שבת נאמר להם אבל ההכנה מערב שבת לא נאמר להם, שאם כן תיכף כשנצטוו ללקוט דבר יום ביומו הלא ידעו שאין לאפות ולבשל בשבת, ואז היה להם לשאול מה יעשו בשבת, ועוד אם תמיהת הנשיאים היתה על שנמצא במדידתם לחם משנה בצמצום, לא היתה תשובת משה תשובה לתמיהתם לומר את אשר תאפו אפו וגו', אבל התשובה הראויה לתמיהתם היתה הוא אשר דבר ה' והיה ביום הששי והכינו וגו', ומלבד זה יפלא שמשה ע"ה ציר נאמן היאך לא יעשה שליחותו יתברך לתת להם השבת בעת מצותו. ועוד כיון שכל זה היה בערב שבת ולא בא על ידו חילול שבת, למה יענש בשביל אותם שיצאו ללקוט אח"כ, ועוד שאם היה העונש בעבור שתיכף לא אמר להם מצותו יתברך, למה לא גילה העונש רק אחרי שיצאו ללקוט, הלא אפילו לא יצאו ללקוט היה ענין העונש על שלא עשה שליחותו יתברך כהוגן בשעתו:

גם בענין שנאמר את אשר תאפו אפו. פירשו רש"י והרמב"ן ז"ל וכתבו, מה שאתם רוצים לאפות ולבשל אפו ובשלו היום לשני ימים, ואת כל העודף לכם משבעכם הניחו עכ"ל, והרב אברהם אבן עזרא פירש שהעודף נאמר על העומר השני. ולפירוש רש"י קשה מה היו צריכים ציווי ואזהרה על בישול ואפיה לשני הימים, שהיה מספיק האזהרה שיאפו ויבשלו היום לשבת ובעד ערב שבת יעשו מה שירצו, וכל שכז שקשה לפירוש הראב"ע שכל הציווי הוא ליום ששי לבד, ועוד נדחק לומר שהעודף לא הגיד להם מה יעשו ממנו ובבקר אמר להם שיאכלוהו:

אמנם אנחנו נשתדל בביאור הענין וישוב כל הספיקות, אחר שנתעורר עוד להסתפק במקראות הללו. ספק ראשון, על אומרו זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אוכלו עומר לגולגולת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו, שאומרו תקחו נראה כפל ודיבור מותר, שכבר אמר לקטו ממנו, ועוד שגם אם נאמר שהוא כפל, ושכן לפעמים מנהג הכתוב, עם כל זה יפלא מה זה ששינה הלשון מלקיטה ללקיחה, שקודם אמר לקטו ממנו ואחר כך אמר תקחו. ספק שני, אומרו כל העודף, כי מה הוא מרבה במילת כל, והיה מספיק אומרו העודף למשמרת:

ומתוך שני ספיקות הללו יובן איכות הענין היאך היה, והוא לדעתי, כי נראה שהיו מלקטים המן כמו שעושים קוצרי התבואה, שכל אחד קוצר ומביא אל הצד המקובץ במקום אחד קמה גדולה מן הצבתים, וכן בוצרי הענבים כל אחד הולך בסלו ובוצר וממלאו ומביאים אל מקום אחד ועושים כרי גדול, כמו כן היו עושים מלקטי המן שכל אחד היה מלקט בסלו או בקופתו ומביא אל מקום אחד אל הכרי, ואח"כ מאותו המקום היה לוקח כל אחד עומר לגולגולת לאשר באהלו, ושם היה הציווי שלא יוסיף לקחת אם יש לו באהלו עשרה גולגולת שלא יקח שנים עשר מידות, וזה ברור ממה שנאמר וילקטו המרבה והממעיט, ואח"כ וימודו בעומר, וזה היה הנס שאפילו שאחד היה לוקט חמשה עשר מידות ולא היו לו רק חמשה גולגולת, ואחד היה לו הרבה גולגולת ולא היה מלקט כדי סיפוקו, שלא היו מודדים מה שהיו מלקטים, אפילו הכי הקב"ה היה משוה את המידות, שהיה מה שהיו מלקטים באותו יום מספיק דבר יום ביומו בצמצום לכל ישראל, ולכך נאמר איש אשר באהלו תקחו, שקודם לכן היה מדבר לענין הלקיטה שישערו בלי מדידה מה שצריכים כל אחד וכל כך ילקוט, אבל אחר כך בא הציווי בלקיחה מן הכרי שלא יוסיפו לקחת רק במידה, ולכך אמר לשון לקיחה, כי לא יפול לשון לקיטה מן הכרי, ולא יפול גם כן לשון לקיחה כשמחוסר עדיין לקיטה: ועוד דע שאין ספק שמשה כשליח נאמן תיכף אמר להם מצות שבת, וכשלקטו ערב שבת לחם משנה לקטו בכוונה בעד השבת, וכבר ידעו שאין להם לא לאפות ולא לבשל בשבת. וכבר ידעו גם כן הנשיאים שלא יתקלקל המן אשר יבשלו בעד השבת, אבל נסתפקו שאם יותירו מן העומר שנלקט לערב שבת אפשר יתקלקל, ולא נסתפקו הנשיאים רק בזה, שאחרי שלקטו לחם משנה איך יעשו, כיון שציוה שלא יותירו עד בוקר אם כן אם יבשלו ויתערב של ליל שבת במה שבישלו ליום שבת, אפשר אחר שיאכלו ליל שבת יותירו מן העומר הראשון שלקטו בעד ערב שבת ויאכלו אותו ביום שבת, ובזה יעברו על מצותו שציוה להם שלא יותירו או יתקלקל, ואם לא יערבו של ליל שבת בשל יום שבת ויאכלו כדי שבעם ויותירו, היאך יבערוהו בשבת, לכן השיב להם משה הוא אשר דבר ה', כלומר זהו שאמרתי לכם בהלכות שבת שהוא קודש ולא יתקלקל המן אפילו שיותירו מן העומר שלקטו כדי לאכלו בערב שבת, ולכך שיבשלו גם שני העומרים יחד, וכל העודף יהיה למשמרת, שזה ריבה באומרו כל העודף, כלומר אפילו העודף מן העומר הראשון שנלקט בעד ערב שבת שיניחו אותו למשמרת, ולא יתקלקל לפי שהוא קודש ולא יתקלקל המן בו:

ובזה יתיישב אומרו והכינו את אשר יביאו ביום הששי, שהודיעו הכוונה האלהית שיערכו שני העומרים, שיביאו ויכינו אותם יחד, ויאכלו ערב שבת וליל שבת, וכל העודף יהיה ליום השבת, כי אם היה הציווי לומר שיכינו ליום השבת לא היה לו לומר את אשר יביאו, אלא והיה ביום הששי והכינו ליום השבת, כי והכינו את אשר יביאו נראה בהדיא שיכינו גם שני העומרים ששניהם הביאו ביום הששי. ואמר עוד אכלוהו היום, לומר שיאכלו מבעוד יום, וזה טעם שלש סעודות, לזכור הנס שלא היו יכולים לאכול מן במוצאי שבת כי היה מתקלקל אחרי שהיו מעורבבים שני העומרים, כי לא היה מחזיק אותו שלא יתקלקל רק קדושת שבת:

ומה שאמר הכתוב עד אנה מאנתם שכלל משה עמהם, לדעתי היה, לפי שאותם שהלכו ללקוט ולא מצאו מתוך דבריו טעו, שהאומר לא תמצאוהו בשדה, כאילו אומר תבקשוהו, שהיה לו לומר להם אל יצא איש ממקומו, ולא שיאמר לא תמצאוהו, כי הם כבר ידעו שאין לבשל בשבת, כמו שציוה להם והכינו את אשר יביאו, ולכן חשבו ישראל שנותן להם ערב שבת לחם יומיים כדי לבשל בערב שבת לשבת, וזה שאמר להם משה על כן הוא נותן לכם לחם יומיים, שלא היה לו לומר רק על כן נתן לכם לחם יומיים, כיון שהיה מוכיחם על שעבר, ולא היה צריך לומר ביום הששי, שכבר ידעו שביום ששי נתן להם לחם יומים. אבל במה שאמרנו יתיישב מאד, שישראל חשבו שנתינת לחם משנה בערב שבת יומיים היה מפני הבישול, כי לא היו יודעים ענין איסור התחומים, ואפילו למ"ד מאיסור תחומין נמי איפקוד, פרק קמא דעירובין (יז, ב), יתכן שבענין המן שהוא למאכל חשבו היותו מותר, כמו שמשברין מגופת החבית, (עיין שבת קמו, אומשה אמר להם אם היה כאשר אתם חושבים שאין איסור ביציאה ללקוט בשבת לא היה נותן כל ערב שבת לחם יומיים, שהרי כשיום ששי ראשון היה נותן להם לחם יומיים היה מספיק, ואחר כך בכל יום עומר אחד לבד, שכיון שמאכל המחרת יורד ביום שלפניו, לא היה צריך יותר כלל, שביום שביעי ילקטו ליום ראשון וביום ראשון ליום שני וכן לעולם, אם לא היתה איסור היציאה ללקוט, אבל לפי שהיציאה אסורה לכך הוכרח הדבר לתת בכל יום ששי לחם משנה, וזה שאמר להם משה על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומיים, כאילו אמר על כן הוכרח הדבר לתת לכם בכל יום ששי לחם יומיים, לפי שהיציאה אסורה בשבת, לא בשביל הבישול כאשר חשבתם, שאם בשביל הבישול היה מספיק שהיה נותז לכם פעם אחד לחם יומיים ביום ששי ראשון, ולכך לא אמר על כן נתן רק על כן הוא נותן, רצה לומר בכל יום ששי:

ועל מה שנאמר שאכלו המן ארבעים שנה. טען רש"י על פי אגדה (קידושין לח, א) שחסרים שלשים יום, שבחמשה עשר באייר ירד להם המן תחילה, ובחמשה עשר בניסן שבת, שנאמר (יהושע ה, יב) וישבות המן ממחרת, והשיב רש"י שבעוגות שהוציאו היה בהם טעם מן עד כאן. וזהו מדרשם כן, ולפי הפשט נקראים ארבעים שנים אפילו בפחות מעט, כבר נאמר (בראשית כה, יט) ויהי יצחק בן ארבעים שנה ועשה החשבון שהיה בעקידה בן שלשים ושבע, ויש אומרים (ראש השנה יא, א) בניסן נולדו האבות והעקידה היתה בתשרי. ויותר קרוב לפשט אם נרצה לומר שחשבון ארבעים שנה שאכלו המן מדוקדק, שמה שנאמר וישבות המן, רצה לומר שלא ירד עוד אבל היו אוכלים קצתם ממה שהותירו, שביום אחרון שלא ירד עוד הותר להם להוסיף על העומר, וכמו שפירש רש"י ז"ל גם כן שפסק בז' באדר והספיק עד ט"ו בניסן, הוא הדין שנוכל לומר שאכלו ממנו גם כן עד ט"ו אייר, להיות ארבעים שנים שלמים והיה מן באמת, לא עוגות טעם מן:

ועל מה שנאמר והעומר עשירית האיפה הוא, יתכן לומר שרצה הכתוב לתת טעם למה הונח עומר מן המן ולא מידה אחרת, שכיון שמידת העומר נעשית לשם מצוה, שזה ידוע שכשיש מידה אחת עושים חציה ורביעית ושמינית, אבל אין עושים תשיעית או עשירית, אבל העומר נעשה שהוא עשירית, כדי למדוד המעשר, וכיון דאיהי למעבד מצוה לתעביד בה מצוה אחריתי:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה