מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי תורה - פרק א
פרשת בשלח:
ותקח מרים הנביאה אחות אהרן. פירש רש"י היכן נתנבאה כשהיתה אחות אהרן קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן, דבר אחר אחות אהרן לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה נקראת על שמו. והרמב"ן כתב וז"ל והנכון בעיני כי מפני שהוזכרו בשירה משה ומרים ולא הוזכר אהרן רצה הכתוב להזכירו, ע"כ. והנה פירוש רש"י ראשון הוא כפי האגדה, ולפירושו השני צריך לומר שעל שם שעתיד אהרן למסור נפשו אמר כן: ויתכן לדעתי כפי הפשט, שעד שנהיה ענין קריאת ים סוף היו בעיני ישראל משה ואהרן ומרים שוים במדריגת הנבואה, אבל עתה כשראו קריעת ים סוף מאז הכירו גדולת מדריגת משה עליהם, כי על כן נאמר (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שהכירו היותם נפרדים בנבואתם, על כן נאמר מרים הנביאה אחות אהרן, שהיתה שוה עמו בנבואה לא עם משה. ועל כן הזכיר הכתוב פה נבואתה עם אהרן סמוך אל מה שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שהוא כאילו אמר שידעו שנבואת משה נפרדת, והוא לבדו ראוי להיות נקרא עבדו נאמן ביתו:
ויסע משה את ישראל מים סוף. פירש רש"י וז"ל, הסיען בעל כרחן שעטרו מצרים סוסיהן בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאים אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים שנאמר (שיר השירים א, יא) תורי זהב נעשה לך, לפיכך הוצרך להסיעם בעל כרחם, עכ"ל מפי האגדה (מכילתא פר' ויסע א), ולפי פשט הענין יפלא שלא נודע למה יסיעם ולא יניחם שיתעשרו כדי שיתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד), ולפנים דרשו (ברכות ט, א) שהקב"ה אמר למשה בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק יצאו ברכוש גדול לא קיים, ואם כן שם רצה שיבקשו שמלות (שמות ג, כב), וכאן מנעם מן האבנים טובות. אמנם לדעתי הנסיעה בעל כרחם היה, כי אחרי שהגיעו ישראל אל מדרגת האמונה השלימה עד שנאמר עליהם (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, הנה היה קשה בעיניהם ענין קבלת התורה, והיה משה ממהר אותם ללכת כדי שיקבלו התורה. וזהו שנאמר ויסע משה את ישראל על כרחם, כמו שאמרו רז"ל (שבת פח, א) כפה עליהם ההר כגיגית. וכן כתב הרמב"ן בפרשת בהעלותך (במדבר י, לה) בשם רז"ל (ילקוט שמעוני במדבר י, תשכט) שנסעו מהר ה' בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, וא"כ ראוי שנאמר שודאי התינוק הבורח מבית הספר ג"כ אינו רוצה ללכת לבית הספר, ולא היו רוצים ללכת, ועל כן הסיען בעל כרחן, זה יתכן לפי פשוטם של דברי רז"ל במה שאמרו כפה עליהם ההר כגיגית: אמנם אחר ההבטחה הנאותה במאמרם זה יפלא מאד לומר שלא היו רוצים דור דעה לקבל את התורה. ועוד שרז"ל אמרו (עבודה זרה ב, ב) שהקב"ה החזיר את התורה אצל כל האומות ולא רצו לקבלה וישראל קבלוה, ואם לא קבלוה רק אחרי שכפה עליהם ההר כגיגית ההכרח לא ישובח. אבל לדעתי רצו ז"ל לומר ענין נאה במליצתם זאת, והוא שישראל היו רוצים כולם לדעת סתרי תורה אפילו הריקים שבהם, ולפי זה הוצרך כל אותו הציווי והאזהרה בהגבלת ההר שהעם לא יעלו (שמות יט, יב), הכוונה לומר שלא יעיינו באלהיות המון העם להיות השגתם קצרה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ספר המורה [נבוכים] (ח"א פרק לב) שאשר ישתדל להשיג מה שאין בחוק השגתו ימות, והנה בתחילה כל העם היו רוצים להשיג עומק הנסתרות, ולכן נאמר (שמות כד, ז) שענו כל העם יחדיו נעשה ונשמע, שענין השמיעה כאן ודאי נאמרה על ההשכלה וההבנה בנסתרות, ולעולם היתה כוונתם כן עד בואם אל מעמד הר, סיני שאז השכילו והבינו שאין דעתם והשגתם אל הנסתרות, ושאם ישתדלו במה שאין השגתם מגעת ידעו שבודאי שימותו, וזאת היתה כוונתם באומרם (שמות כ, טז) ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, וזהו ג"כ שדרשו ז"ל במה שנאמר (שמות יט, יז) ויתיצבו בתחתית ההר, רצה לומר שנתרצו בנגלה המכונה בלשון תחתית, והנסתר בלשון עליונית, כי כל דבר נסתר יקרא עליון לעליונית מדרגתו. ולכך אמרו במליצתם שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר אם תקבלו התורה מוטב ואם לא שם תהא קבורתכם, שרצו בזה כאילו אמר להם הקב"ה שאין השגתם מגעת לחקור באלהיות, ואם ירצו לחקור ימותו. וזה אומרם אם תקבלו, כי מילת הקבלה תאמר על אמונה מקובלת בלתי חקירה, והוא אומרם אם תקבלו בלתי חקירה מוטב, אבל אם תרצו לחקור יותר מכדי השגתכם תמותו ושם תהא קבורתכם. וגם אומרם ז"ל שהיו כתינוק הבורח מן בית הספר, ג"כ כוונו לעין זה, שכמו שהתינוק בורח להיותו תינוק ואינו טועם מתיקות התורה וסודותיה, כמו כן היו בורחים, רצה לומר המון העם, כי אחר שראו שהענין באלהיות יצטרך אל יגיעה רבה היו בורחים, כי היו רוצים לדעת הנסתרות בשעה קלה:
ויהיה אומרו ויסע משה את ישראל מים סוף, במה שאמרו רז"ל הסיען בעל כרחן, רצה לומר שבים סוף ראו גדולות אין חקר, כמו שאמרו רז"ל (מכילתא פר' השירה ג) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, באופן שהיו רוצים לחקור באלהיות שראו בים, ומשה הסיען מן הים סוף רצה לומר הסיען שלא יחקרו במה שראו בים סוף, ועל כן הוליכם הקב"ה במדבר שמם עד יום השלישי, ולא מצאו מים, רצונו לרמוז שכמו הבן הקטן שאינו מכיר את אביו והתועלת הנמשל לו מאביו עד היות לפחות בן שלש שנים, וכן אמרו ז"ל (נדרים לב, א) שאברהם הכיר את בוראו והוא בן שלש שנים, וכדי שיבינו ישראל הענין בנמשל המופלג הזה, הנה לא נתן להם מים עד היום השלישי, ועוד שכדי שיבינו ישראל הנמשל, הוסיף לומר שהגיעו מרתה, והוא רומז אל מה שאמרנו שהזהירם שמן החקירות ימשכו לפעמים אמונות רעות לעומק המושג, שהאמונות הכוזבות מכונות אל מים מרים. וגם הורה לתת טעם אל מה שהוצרכו לבא מצרים מלאה גלולים ואמונות רעות, שכבר ידוע היות האמונות הכוזבות מכונות אל מים רעים ומרים, שכן כינו אותם רז"ל באומרם (אבות פ"א מי"א) פן יבואו התלמידים הבאים אחריכם וישתו מים הרעים, וכל זה היה רומז אל הנמשל, כלומר שעד אותו הזמן לא הגיעו לאמונה שלימה, ושלכך הורה להם הקב"ה עץ החיים, שהיא התורה, שהמתיקה המים המרים, אשר עליה נאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ונאמר (תהלים יט, יא) מתוקים מדבש ומנופת צופים, ובתורה נתרפאו כל המחלות והחסרונות אשר היו באמונות הקודמות, והוא שהתחילה התורה תיכף בהודעת חידוש בריאת העולם, וסילקה בזה אמונת הקדמות הכוזבת, וזה אי אפשר רק דרך קבלת אמונה לא דרך חקירה במופת. וע"כ הקדים לומר להם אם תקבלו מוטב, כאשר ביארנו שיקבלו בלתי חקירות, ואח"כ באה התורה עוד בסיפור דור המבול בהודעת שכר ועונש, ואח"כ בסיפור סדום וענשם, ואח"כ בא הספור ענין אברהם להודיע אמיתות האמונה בנבואה: ובאומרו לו בין הבתרים ענין ירידתם במצרים היתה הודעת האמונה, שהוא יתברך יודע בעתידות ושהכל גלוי לפניו והאמונה בהשגחתו בשפלים, באופן שע"י התורה נסתלקו מהם כל האמונות הזרות, ולכך תיכף אחרי הראות להם המשל הנכבד המופלג הזה, תיכף נתן להם את השבת המורה על חידוש העולם, כדי להבינם ענין מתיקות המים המרים שנסתלקו האמונות הכוזבות, ושלא הומתקו רק עד היום השלישי, שכמו כן לא ניתנה התורה רק ביום השלישי, והוא שניתנה בחדש השלישי וביום השלישי, וזאת היתה בשורתו לאברהם כאשר נאמר לו שיקח עגלה משולשת (בראשית טו, ט), כמו שנתבאר שם במקומו במראה בין הבתרים ביאור רחב, שעל מתן תורה היתה כל המראה ההיא, עם מאמרם ז"ל שאמרו (שבת פח, א) בריך רחמנא דיהב לן אורין תליתאי, כי אומרו אורין תליתאי, כבר ביארנוהו שהכוונה על היות תורתנו לענין השגת נסתרותיה שלשה מדריגות, שעליהם נאמר פרשת משפטים (שמות כד, ב) ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו והעם לא יעלו עמו, שמדרגת משה עליונה, ואחריה מדרגת אהרן ונדב ואביהוא והזקנים, ואחריהם העם. יומא תליתאי, לא היה יום שלישי רק להגבלה שאמר להם (שמות יט, טו) היו נכונים לשלשת ימים. אבל יתכן שהיתה הכוונה לרמז ג"כ היותו אלף שלישי שהוא יומו של השם יתברך, וגם יהיה זה טעם אל היות ההגבלה שלשת ימים לא פחות ולא יתר, וכן נאמר פרשת חקת (במדבר יט, יב) הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר, שנראה היות הדברים הללו כפולים, אבל אחרי ההשקפה בעיון אין הדברים כן, רק כל דברי תורתנו אפילו אות אחת אינה נוספת, כי כולם מתאימות ובכולם יש בהם פנים תוך פנים, שעליהם נאמר (דברים ה, ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם, וכן ע"ז נאמר (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי על הנגלה והנסתר. שאמנם ברמז תתבאר הכוונה באומרו שאם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר, רצה לומר שאם לא תתחטא נפש האדם ביום השלישי, שהוא אלף השלישי שבו ניתנה תורה, ביום השביעי שהוא אז העולם המצופה בתחיית המתים ושאר היעודים המצופים לא יטהר, רצה לומר לא יזכה, שכיון שלא נתחטא על ידי התורה לא יטהר ביום השביעי:
וזהו שנאמר (הושע ו, ב) יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימינו ונחיה לפניו, כי אמנם פשוטו של מקרא זה יפלא שמאחר שנאמר שיחיה אותנו מיומיים מה ענינו בשובו לומר עוד שביום השלישי יקימינו ונחיה, ומה הם אלו שני מיני חיים שהזכיר. אבל יובן מאד במה שאמרנו, שבשני האלפים הראשונים כבר נולד אברהם להחיותנו, והוא יתברך היה מחיה את אבותינו, כמו שנאמר אחר שאמר דוד (דברי הימים א טז, טו) דבר ציוה לאלף דור, אמר (שם יט) בהיותכם מתי מספר וגו', לא הניח לאיש לעשקם (שם כא), אלו הם חיי עולם הזה, אבל ביום השלישי, שהוא האלף השלישי, יקימינו ונחיה לפניו, כאילו אמר כי החיים הראשונים קודם מתן תורה לא היו לפניו, אבל אחר מתן תורה נחיה לפניו שהם החיים הנצחיים, והשלים הביאור היותו מדבר בנתינת התורה, והוא שנאמר (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ וגו', שזה ודאי על התורה נאמר, וכבר ידוע שנקראת גשם שכן אמר משה ג"כ על התורה (דברים לב, ב) יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, שכמו שהגשם הוא חיי הגוף כן התורה היא חיי הנפש:
הרי אם כן נתבאר שהמעשה הזה שנהיה ללכתם שלשת ימים במדבר ושמצאו מים מרים ושהשליך עץ שהומתקו המים, הכל עשה הקב"ה כדי שיבינו מתוך המעשה הזה שהוקרה להם הדבר הרמוז ממנו אשר אמרנוהו, ואחר שנהיה להם המעשה הזה שלא מצאו מים ושביום השלישי ביקשו מים, אמר להם ששם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, רצה לומר ששם הורה להם שיבינו הענין העמוק הזה, שכמו שלא יוכלו לעמוד יתר על שלשה ימים בלי מים, כמו כן אי אפשר לעולם לעמוד האלף השלישי בלתי תורה, וכן תקנו (בבא קמא פב, א) לקרות שני וחמישי ושני בתורה, שלא יהיו שלשה ימים בלא תורה, ולכך אמר להם ענין לענין מה שהוקרה להם אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך וגו', שביאר בהדיא שהענין הזה מן המים הוא למשל להם לתורה, שכמו שלא יכלו להיות מתוקים רק ע"י העץ, כמו כן לא יומתקו האמונות רק מהתורה הנקראת עץ החיים, והתורה היא רפואה להם:
ובפשט הכתובים בענין העץ והמתקת המים, הארכתי בחיבורנו זה חלק א' פרק י"ו עיין שם. ורש"י פירש ע"פ רז"ל (סנהדרין נו, ב) ששם לו חוק ומשפט ושם ניסהו, במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין עכ"ל. והרמב"ן טען על דבריו ז"ל, ופירש שאומרו כאן חוק, הוא כמו הטריפני לחם חקי וגו' (משלי ל, ח), ולדעתי נראה היות דבריהם ז"ל שהביא רש"י נכונים, שכאן נתקיים מה שאמר משה לפרעה, שדרך שלשת ימים במדבר התחיל עבודתו יתברך, ולפי דרכנו יתכן מאד אומרו שם שם לו חק, רצה לומר שעד שם היו הם מבקשים לדעת דברי התורה וסודותיה כל אחד בטעמו, אבל בענין מרה, שהורה להם הנמשל העמוק לומר שיש דברים בתורה שהם נסתרים ואין השגתם מגעת לדעתם, ואם ישתדלו להגעתם ח"ו יבואו לשתות מים המרים, ושלפי זה יאות שיקבלו התורה דרך קבלה בלתי שאלת טעם, והוא הנקרא חוק, לכן אמר ששם הבינם ההבדל אשר בין החוק והמשפט, והוא אומרו שם שם לו חוק ומשפט:
כל המחלה אשר שמתי וגו'. כבר יפלא שא"כ נראה שלא הבטיח השם יתברך רק מן המחלה והמכות שהושמו במצרים לא מזולתם, אבל כבר ביארנו בפירוש ההגדה, שכל אותם השלימים שהשתדלו להרבות מספר המכות שהוכו מצריים ועל הים, עד שאמרו שלקו מאתים וחמשים מכות, היה כדי לרמוז שלא היה איבר באדם שלא הוכה במכות ההם, באופן שאין מחלה בעולם שלא הובאה על המצריים לרמ"ח איברים פרטיים. ועוד יש שני חלאים שאינם על איבר פרטי, רק על כל הגוף בכלל, והם צינים ופחים, הרי כולם מאתים וחמשים, ולכן דרשו שהוכו מאתים וחמשים מכות, ואם כן יהיה אומרו כל המחלה אשר שמתי במצרים, כאילו אמר שכל המחלה שבעולם שם במצרים, ובזה הובטחו מכל מיני מחלה שבעולם:
ועוד שאומרו כל המחלה, היה רצונו לומר שבהיות ארץ מצרים מעונגת בתפנוקים, עד שנאמר עליה (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, והנה זה ידוע כי הארץ הדשנה כפי ריבוי דשנותיה ופירותיה, יהיה ריבוי החלאים אשר ימשכו לאדם בה, שכן יש עד היום כמה מיני חלאים במצרים, אשר כולם מרוב המאכלים והדשנינות שבה, זה אמר הקב"ה לישראל שיתן להם ארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ושהמחלה שיש במצרים מחמת דשנינותה לא תהיה להם. ובזה יתיישב שיהיה המחלה כפשוטו על החלאים, כי המכות לא נקראו חלאים, וכן יתיישב מה שנאמר (דברים ז, טו) והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, שנתבאר היות שבים הדברים אל החלאים שיש להם עד היום, ולכך אמר והסיר, כי ארץ ישראל מחמת דשנינותה כבר דרך טבע הם החלאים שם, וצריך להסירם:
ועל אומרו כי אני ה' רופאך. נפלאו קצת בחשבם שאין רפואה רק אחרי החולי, והיאך יאמר לא אשים, ואח"כ אומר אני ה' רופאך, (עי' סנהדרין קיא' א) אבל אין הדברים כן, כי גדר הרפואה הוא בהנהגת הבריאות עומדת, ולהחזירה כשתסור, א"כ יש מיני רפואה, והרפואה להנהיג הבריאות עומדת היא יותר שלימה ואמיתית, ויותר ראויה להקראו רפואה מאותה שהיא להחזירה כשתסור, כמו שנאמר (שמות כג, כה) והסירותי מחלה מקרבך, שפירושו מניעת המחלה ע"י הנהגה טובה, באופן שהחלק הראשון העיקריי מן הרפואה עושה הקב"ה שהיא החזקת הבריאות עומדת, אבל להחזירה כשתסור צריך שהאדם ירפא עצמו בתשובה, כמו שנאמר (ישעיהו ו, י) ושב ורפא לו, ולא אמר ושב ויתרפא, אבל ורפא לו, כלומר שעם התשובה הוא יהיה רופא את עצמו: לענין שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים. רבו הפירושים והאגדות, ועל דרך הקבלה, ומכללם שאמרו (ראה רבינו בחיי) שבעים תמרים נגד שבעים שרים הממונים על שבעים אומות, ולפי דרך זה יצדק מאד מה שנאמר ויחנו שם על המים, כלומר על המים ולא תחת התמרים, כי לא בחרו להיותם תחת השבעים שרים, רק על המים שהוא כינוי אל האלהיות, שכן נאמר (תהלים כט, ג) קול ה' על המים, ונאמר (ירמיהו ב, יג) אותי עזבו מקור מים חיים, ולכך נאמר פה שבחרו להיות חלקו של השי"ת וחבל נחלתו על התורה שהיא על מים, ולא תחת שבעים תמרים שהם השבעים שרים: