מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשה מצרים - פרק כד
הא לחמא עניא וכו'. לבוא אל ביאור הפיסקא הזאת, נקדים הספיקות שהתעוררות מחויב בהם. ספק ראשון, כבר קדמוני המפרשים להתעורר ולומר למה סודר פרק זה בלשון ארמי. ומהר"י אברבנאל הביא דעות מאשר קדמוהו בענין זה, שקצתם אמרו שסודר בלשון ארמי כדי שלא יבואו המזיקים שמבינים בלשון הקודש ללכלך הסעודה, וטען על זה ואמר שהוא ספק ספיקא בכמה מדרגות, ראשונה במציאות השדים, והשנית שיבינו בלשון הקודש ולא בלשון ארמית. ועוד הרבה להשיב על זה והאריך מאד. עוד כתב דעת אחר, שנתן טעם כדי שלא יבינו מלאכי השרת, ולא יתחילו לשורר, וטען גם כן על פירוש זה באומרו שהיה ראוי א"כ לומר הלל בלשון ארמי, שהוא שיר המיוחס ללילה הזה. וגם טען ממה שאמרו (סוטה לו, ב) שגבריאל למד את יוסף שבעים לשון, ואם כן נתבאר היותם מבינים בלשון ארמי. ובאמת לא ראה מה שנאמר בגמרא בסוטה פרק אלו נאמרין ששם אמרו (לג, א) שכל המלאכים אינם מבינים לשון ארמי חוץ מגבריאל שהוא מבין, וכאן לא אמרו רק שלא יבינו מלאכי השרת. עוד כתב בשם מי שקודמו, שבחרו לסדר פרק זה בלשון ארמי כדי שיבינו הטף, והוא טען על זה שא"כ פרק מה נשתנה הוא יותר נגד הנשים והטף, ממה שהוא הפרק הראשון: אמנם מהרי"א ז"ל על פי דרכו הסכימה דעתו לאמר בסילוק כל הספיקות הנזכרות שסידרו לומר זה בלשון ארמי, לפי שאין העניים מבינים בלשון הקודש, וזו היא הכרזה לעניים שיבואו לאכול כאומרו כל דכפין ייתי ויכול וכו', עד כמו שנאמר (דברים טז, יא יד) ושמחת וגו'. ובאמת כפי דעתו של מהר"י אברבנאל שהיא הכרזה לעניים, היתה ראוי להיותה בפתח הבית, לא על השלחן אחר שכבר סגר הפתח, גם היתה ראויה להיותה קודם שיקדש וקודם שיטול ידיו וקודם אכילת הכרפס, כדי שגם העני יצא ידי חובתו, ועוד יותר היה ראוי לעשות הכרזה בשאר חגים בהם נאמר (ויקרא כג, מ) ושמחתם ממה שיעשה ההכרזה זו בפסח, כי בענין פסח אמרו ז"ל (פסחים צט, ב) אין לך עני שבישראל שאיז לו ארבעה כוסות:
ועוד טען מהרי"א בפיסקא זאת לומר למה קראו לחמא עניא, והביא ששה דעות בנתינת טעם לזה. ראשית מה שאמר שמואל פרק ערבי פסחים (קטו, ב) לחם עוני (דברים טז, ג), שעונין עליו דברים הרבה, ועל זה כתב שהוא בלתי מספיק, כי גם על הפסח והמרור יש עניית דברים וכו'. ועוד שהנה הכתוב קרא את המצה לחם עוני, ולא היה זה מפני ההגדה כי עדיין לא נתקנה, עכ"ל מהרי"א. והנה רצה לסלק דעתו של שמואל בדברי הבאי, כי באמת שמואל נתן טעם אל מה שקראו הכתוב לחם עוני, ודרש שיש בו עניית דברים, כיון שציותה התורה ואמרה (שמות יג, ח) והגדת לבנך וגו' בעבור זה. ודרשו ז"ל (להלן בהגדה) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, הרי אין לך עניית דברים גדול מזה שהוא עניית על שאלת הבן:
ומה שטען שגם במרור ובפסח יש עניית דברים, אין מקום לטענתו כלל, כי עיקר הסעודה הוא הלחם, ועוד שלא מצינו מצוה בהגדה לבנים על ענין אכילת מרור, ולא שאלה מן הבנים עליו, ולא נאמר שאלה לבנים רק על ענין הקרבן פסח ועל ענין המצה. כי בענין קרבן פסח נאמר (שמות יב, כו-כז) כי יאמרו אליכם בניכם וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לה'. ועל המצה שנאמר (שמות יז, ז) מצות יאכל את שבעת הימים, נאמר (שם ח) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי, ועם היות שדרשו ז"ל בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, אין הענין מחוייב שתהיה ההגדה וענית הדברים על המרור, לתת טעם לאכילתו, אבל להודיע לבד שההגדה מחוייבת בשעה שהמצה ומרור מונחים לפניו, דהיינו בלילה. ובזה הותרו הספיקות אשר נתעורר בו מהרי"א על דברי שמואל שאמר שנקרא לחם עוני על שם שעונין עליו:
עוד האריך שם מאד מהרי"א להביא כל הו' דעות, והביאם בחשבו שכולם אל כוונה אחת, לתת טעם למה קראו הכתוב לחם עוני, ואין הדברים כן אחר ההשקפה הנכונה בעיון, ששמואל בפרק ערבי פסחים אמת נתן טעם אל הכתוב שקראו לחם עוני, אבל האחרונים לא היה נתינת טעמם רק אל מה שקראו מסדר ההגדה לחמא עניא, ולא קראו בשם מצה. כי הטעם השלישי שהביא שנקרא לחם עוני, ואמר שמפני עבודתם במצרים לא היו מניחים אותם מצריים ללוש עיסתם ולאוכלה כראוי, לא יתכן לומר שמטעם זה קראו הכתוב כן, שלא אמר הכתוב ואכלת לחם עוני, אבל צוה לאכול לחם עוני כי בחפזון יצאת, ואם היה מטעם זה היה לו לומר כי לחם עוני אכלת במצרים. אמנם נתינת הטעם הנזכר איננו רק אל מסדר ההגדה שקרא המצה שאנו אוכלים לחמא עניא, שכמוה אכלנו בארעא דמצרים, ולכך אמר שמצריים לא היו מניחים אותם ללוש כראוי, שאם היה הכוונה לומר שהמצה הזאת שאנו אוכלים היא כמו המצה שאפו מן הבצק שהוציאו, לא היה אומר די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, שהלא לא אכלוה במצרים, לכן פירש שהיא כמו הלחם שהיו אוכלים בהיותם עבדים, כי נראה לו דוחק לומר שאומרו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, יהיה פירושו בגבול מצרים: וכן הטעם הרביעי שהביא על שם עניים של מצרים, מבואר ג"כ שנכנס בפירצה דחוקה כדי ליישב מה שסודר בהגדה בארעא דמצרים. וכן הטעם החמישי שהביא שנקרא לחם עוני על שם קרבן עני, מבואר גם כן שהכוונה ליישב אומרו בארעא דמצרים, ולכך אמר שכשם שהיו עניים במצרים ואופים עיסה קטנה כמו כן עתה במצה. וכן פירש הרמב"ן (דברים טז, ב) שתי פירושים, אחת על הכתוב שקראו לחם עוני, ואחת על המסדר שקראו לחמא עניא. והפירוש השני הוא שנקרא לחם עוני שלא יאכל מצה עשירה. ואם היה כוונת פירושו זה על הכתוב, אם כן הכתוב שאמר (דברים טז, ג) שבעת ימים תאכל [עליו מצות] לחם עוני, היה אסור לאכול מצה עשירה כל שבעה, באופן שביארנו שהטעמים שנתנו האחרונים הם אל מה שקראו מסדר ההגדה לחמא עניא: אבל אנחנו נראה לתת טעם נכון אל מסדר ההגדה שנקרא לחמא עניא, ולמה סידרו בלשון ארמי, וגם נבאר למה כל פרק זה הראשון לא היו אומרים אותו בזמן שבית המקדש קיים, להודיע שהמצה היא לחם עוני, כי זה יש לשאול לכל הפירושים שהזכרנו, וכל שכן לפירושו של מהרי"א. וכבר נתבאר בדברי הרמב"ם (סוף הלכות חמן ומצה) בנוסח ההגדה בזמן בית המקדש שלא היו אומרים פרק זה, ונאמר כי הנכון לומר בפרק זה הוא, שכאשר גלו בבית שני חג פסח ראשון שהיו שם בליל פסח ורצו לקיים מצות סיפור יציאת מצרים, וישבו על שלחנם, זכרו את ציון ששם בציון היו מתקרבים השכנים והאוהבים והיו מתמנים לאכול קרבן פסח, והיו שמחים לעשות רצון קונם, ושם בגלותם שראו שאין קרבן פסח, ושיש להם לאכול כזית מצה שמורה זכר לקרבן פסח, ולא נתחברו האוהבים והקרובים כמנהג, וראו עצמם יחידים גלמודים עבדים גולים מארצם, התחילו כמקוננים על ציון לקיים מה שנאמר (תהלים קלז, ו) אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, ואמרו על סעודתם זאת בראשה, הא לחמא, כי הסעודה בכללה נקראת לחם, כמו שנאמר (בראשית מג, לא) שימו לחם, וכן מדוע לא בא בן ישי אל הלחם (שמואל א כ, כז), כמו כן אמרו הם בגלות על סעודתם, כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, רצה לומר אין סעודתנו זאת בליל פסח של שמחה, כמו שהיינו עושים בכל שנה בארץ ישראל, אבל סעודתנו זאת היא ממש כסעודות שהיו עושים אבותינו כשהיו עבדים במצרים, שהיתה ודאי סעודת עינוי כזאת, שאנחנו פה בגלות אוכלים ביגון ואנחה:
ובדרך קינה השלים לומר שבכל ליל פסח לא היו רשאים לקרוא מי שלא נתמנה על אכילת הפסח, שאינו נאכל אלא למנוייו, והטעם לדעתי לפי שאין לעשות שני כבשים או יותר קרבן פסח בבית אחד רק כבש אחד, ולכן אינו נאכל אלא למנוייו, שמא ירבו האורחים ותהיה סעודה שאינה מספקת, לכן אמרו דרך קינה, כי הלילה הזה שאנו אוכלים כזית מצה שמורה במקום קרבן פסח, כל דכפין ייתי ויכול וכל דצריך ייתי ויפסח. ואחר שזכרו את ירושלים וקוננו עליה לקיים מה שנאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, כמו כן כשרצו להתחיל בשמחת החג זכרו את ירושלים ואמרו פרק זה דרך קינה, ואח"כ התחילו בנחמה ובתפילה, ואמרו השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבא בני חורין:
ולשני טעמים הללו אמרו שם בגלות פרק זה בלשון ארמי. אחת כדי שיצטערו הטף והנשים על חורבן ירושלים, ועוד טעם שני שהנוסח שהיו אומרים בזמן בית המקדש מתחיל ממה נשתנה, וכיון שאין פרק ראשון זה מכלל הנוסח אמרוהו בלשון ארמי, ושאר הנוסח שהוא חובה אמרו בלשון הקודש כמו שהיו אומרים בזמן בית המקדש: מה נשתנה וכו'. יש להתעורר כמה ספיקות, ספק ראשון, בכללות הפיסקא הזאת, מה היה הצורך בשאלה הזאת, עד שאמרו רז"ל (פסחים קטז, א) אין אשתו שואלו הוא שואל לעצמו, ולא מצינו בתורה שנאמר בה מצוה זו שיהיה חיוב בשאלה, רק תנאי כי ישאלך בנך (שמות יג, יד), ואנחנו רואים שרז"ל עשו השאלה הזאת כל כך מחוייבת, עד שנאמר שהמגיד בלתי שאלה לא יצא ידי חובתו, והצריכו לעשות כמה שינויים כדי שישאלו, שהתורה לא חייבה לעשות רק אכילת המצה והמרור והפסח שהם זכר לענין הנסים שהיו:
ספק שני, למה לא ישאל על שאר השינויים, והלא אין לך שינוי גדול מזה שבשאר הלילות של יום טוב תיכף אחר קידוש אנו בוצעים המוציא על הפת, ואנו אוכלים סעודתנו, והלילה הזה אנו מוזגים כוס שני ועונין עליו כמה דברים וקורים הלל: ומהרי"א טען למה לא שאלו על הפסח ועל חיוב ארבע כוסות ועל פעמיים נטילת ידים, ובאמת לא הבנתי דבריו שבזמן שבית המקדש קיים ודאי היו שואלין ואומרים שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי ומבושל ושלוק, הלילה הזה כולו צלי, ועל פעמיים נטילת ידים לא ידעתי חיוב זה רק לבעל הבית מפני טיבול ראשון, והיינו שאלת הטיבול, ולפי דעתו היה לו גם כן לשאול שבכל הלילות אין אנו מברכין על אכילת מרור ועל אכילת מצה, אבל הא ודאי שבכלל שאלת המרור והמצה היא הברכה, שהברכה חובה היא כיון שנאכלים, וכן הנטילה חובה כיון שטיבולו במשקה, ואין נטילה זו כדי לעשות שינוי, ולא מפני היות עבדים ונגאלו, וכיון שלא תפול תשובת עבדים, היינו על שאלה זו, איך יתכן לשאל אותם:
אמנם יתכן לומר בישוב הספיקות בפיסקא זאת, שאמנם מפורסם הוא השינויים הנמצאים הם תחת שלשה סוגים, והם שאמרו ז"ל (חולין מז, א) בבדיקת הריאה יתיר או חסיר או חליף. ובזה הדרך רצה המגיד לומר, שהלילה הזה יש בו מן השינוי ממה שיהיה בשאר הלילות בכל שלשתם, שבראשון אמר שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים, שהרי כאן תוספת מפורסם, ולכן סיפר שבלילה הזה שני טיבולים תוספת על שאר הלילות. אח"כ אמר השינוי השני שהוא חסיר, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, והלילה הזה כולו מצה, שנחסר החמץ מכל וכל, עוד אחר זה אמר השינוי השלישי והוא חליף, באומרו שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור במקום שאר ירקות, באופן שמחליפים מרור בשאר ירקות. ואחר שאמר כל הסוגים שבכללם כל השינויים, לא הוצרך לומר שינוי אחר, ואין להקשות שיאמר שינויים אחרים. ואחר שאמר כל השינויים בענין הסעודה אמר השינוי הגדול באנשים, במידה בלתי נאות, שכל חכמי לב ספרוה לגנאי, כי הגאוה מגונה ולא ינתן יק ר לבעליה. וזה מבואר שהסיבה מורה על גובה הלב ועל החירות המופלג: והיה הטעם עוד על הסיפור בשינויים בסדר זה נגד הארבעה בנים כפי מה שסודרו, תחילה החכם ואחריו הרשע ואחריו התם ושאינו יודע לשאול, כי החכם לא ישאל ולא יפלא בעיניו רק על התוספת, לפי שהחכם תהיה לו מידת ההסתפקות ויתמה על התוספות, אמנם הרשע שבטן רשעים תחסר (לשה"כ משלי יג, כה), לא ישאל למה זה, רק על החסרון שנחסר החמץ מלפניו, ולפי זה היה הסדר בזמן קרבן פסח, שהיו אומרים אצל חמץ ומצה הלילה הזה כולו צלי, להיותו גם הוא מכלל שינוי החסרון שנחסר המבושל, עם היות שהיה ראוי להקדים ענין הפסח לכל השאר, לא הקדימו אבל סדרוהו אצל שאלת חמץ ומצה, אמנם התם לא ישאל רק בראותו דבר שאינו מורגל בו, וכראותו המרור שהוא אינו מורגל רק בשאר ירקות ישאל מה זאת, שאינו יודע מה הוא המרור, ושאינו יודע לשאול, בזה יבחן שאינו יודע, אחרי שלא ישאל בכל השינויים ההווים בסעודה, וגם לא יתמה בראותו שמחייבם אותו לאכול בהסיבה, יתבאר שודאי איני יודע לשאול, כיון שעושה כל השינויים האלה ונוסף עליהם שינוי בגופו בעצמו לחייבו לאכול בהסיבה ושותק:
ועם היות שרז"ל בגמרא (פסחים קיד, ב) נתנו טעם לטיבול ראשון, יתכן גם לומר שבהיות חיוב בלילה הזה לספר אופן ירידתם במצרים, כמו שנאמר (להלן באגדה) וירד מצרימה (דברים כו, ה), אנוס על פי הדבור, נצטוינו לעשות שני טיבולים, אחד קודם הסעודה, נגד מה שהיה קודם ירידתם, והיא היתה סיבה לירידתם, דהיינו טיבול הכתונת בדם, ואחר כן טיבול השני, זכר לאומרו (שמות יב, כב) וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף, ואמנם חיוב ההסיבה שהוא על החירות המוחלט, יתבאר טעמו בפרק שאחר זה:
עבדים היינו וכו'. הספיקות הנופלות בפיסקא זאת שצריכים השקפה והתעוררות הם: ספק ראשון, אומרו עבדים היינו לפרעה במצרים, שהיה מספיק אומרו עבדים היינו במצרים. ומהררי"א השיב על זה שהיה מלך קשה ורע מעללים, ולא ידעתי מה יאמר באומרו שנית משועבדים היינו לפרעה במצרים, שפרעה זה ידענו היותו רע מעללים, אבל באותו פרעה שהיה עתיד להיות בזמן בנינו ובני בנינו מי יאמר שיהיה רע מעללים, ואולי יהיה כפרעה שהיה בזמן יוסף שכיבד את בני ישראל והטיב לעשות עמם:
ספק שני, היאך תהיה זו תשובה על כללות השאלה באותם השינויים: ספק שלישי, למה התחיל באומרו עבדים היינו, ואח"כ שינה הלשון ואמר משועבדים היינו, ולמה לא אמר עבדים כפי מה שהתחיל:
ספק רביעי, אומרו מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים שכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח (כו הוא הנוסח באבודרהם ועוד), שאומרו הרי זה משובח נראה שאין שם חיוב רק אם יספר יהיה משובח אבל אינה מצוה, והוא בעצמו הקדים לומר מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. ומהרי"א ליישב את זה בחר לגרוס וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, באופן שכוונתו לומר שהסיפור מצוה והריבוי בו שבח. אמנם הריבוי הזה צריך להבין מה הוא, אם הוא לספר ולחזור ולספר כמה פעמים זה אחר זה ואפילו הוא פועל בטל, לפי שכל פעם יחשב מצוה בפני עצמה כשאר תלמוד תורה, או הריבוי הוא שידרוש ושיחקור ביציאת מצרים, וכן בספיקות שבה ובטעמים הצריכות לישוב הענינים, שודאי כל זה בכלל המצוה בסיפור הוא שיסופר כראוי מילתא בטעמיה. והנה הגירסא כפי מה שהביאה הרמב"ם ז"ל (סוף הל' חמן ומצה בנוסח ההגדה) היא כל המספר ביציאת מצרים ולא הביא כל המרבה, ועם כל זה כתב וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיה הרי זה משובח, באופן שנתבאר שבאומר המספר, רצה לומר בדברים שאירעו לאבותינו ושהיו, ומבואר שגם הרמב"ם ז"ל כיון ליישב ספק זה שהזכרנו:
ספק חמישי, שקודם שיתחיל הא לחמא, היה ראוי לומר שמצוה עלינו לספר ושכל המספר משובח, ואח"כ היה לו להתחיל הסיפור אם היה הפרק הראשון מכלל סיפור יציאת מצרים:
עוד ספק ששי, שמנין למגיד שאנו ובנינו היינו משועבדים, והלא תחת האפשרות יש כמה וכמה מיני הצלות, או שהם ישחררונו ברצונם, או שיהיה כמו שאמרו (שמות א, י) כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא:
לכן נאמר בישוב כל הספיקות הנזכרות, שאחר שאמר המגיד השינויים ואמר ענין ההסיבה המחוייבת לכל, להורות על החירות ורום הלבב המוחלט. נתן תשובה על זה ואמר שאין זה מרום לבב, אבל להורות שעבדים היינו לפרעה במצרים והוציאנו ה' ביד חזקה, שהעבד שאדוניו שיחרר אותו מרצונו אין לו רום לבב, כי עד כל ימי עולם הוא כפוף תחת האדון. ועוד שהעבד שהיה עבד ונשתחרר רוצה לפרסם השחרור ויעשה כל מה שאפשר לו להורות על השחרור המוחלט, ואילו לא הוציאנו, רצה לומר שאלו לא הוציאנו ביד חזקה רק בריצוי, שכמו שהמציא חן לעם בעיני מצרים והשאילום, היה אפשר להמציא להם חן בעיני פרעה לשלחם, וכבר יראה שלא נמשך שום תועלת לישראל מהיות יציאתם ביד חזקה, לכן אמר המגיד שאם לא היה מוציאם ביד חזקה, היו בנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים, שאין ספק שהעבד המשוחרר שאדוניו שיחררו, לעולם העבד ההוא עם היות שלא יקרא עבד עם כל זה הוא משעובד לאדוניו, וכן בניו ובני בניו עד עולם, דאל"כ היה כפוי טובה, ולא היה החירות מוחלט אם היה משועבד, ומפני זה גם כן לא רצה השם יתברך להוציאם ברצון פרעה, רק בעל כרחו ע"י מכות משונות ורעות, באופן שלא נשארו משועבדים לו כלל: וכן בזה יתיישב מה שאמר ר' גמליאל (פסחים פ"י מ"ה) שהוציאנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, שאמר קודם עבדות ואח"כ אמר שעבוד ואין זה הכפל, כי מעבדות לחירות נאמר בערך אבותינו שיצאו ממצרים, ואומרו משעבוד לגאולה הוא בערכנו, אנחנו ובנינו, שע"י שהוציאנו ביד חזקה הוציא אותנו משעבוד שלא נהיה משעובדים לפרעה על ששיחררנו ברצונו, ובזה יהיה החירות מוחלט, שאם היה בריצוי לא היה החירות מוחלט כמו שאמרנו, עד שלזכר זה נתחייבנו ההסיבה:
ועל זה אמר עבדים היינו לפרעה במצרים, שהזכיר פרעה לומר שאפילו שאותו פרעה ואותם המצריים ששחררום כבר ימותו ספו תמו, היה נשאר היותם משועבדים לשם של פרעה ולשם המקום של מצרים, כי ידוע שפרעה אינו שם העצם, אבל כל מי שהיה מלך במצרים נקרא פרעה. וזה כאילו אמר שאם לא הוציאנו ביד חזקה, לעולם היינו משועבדים לתת תשואות חן למצריים על ששחרונו:
ואחר שהודיע הטובה הכפולה שעשה הקב"ה עמנו להוציאנו ביד חזקה ולא בריצוי, כדי שיהיה החירות מוחלט, אמר עוד שאין הסיפור של מצרים כשאר סיפורים, שאין האדם מספר לחבירו מעשה שהיה רק למי שלא ידע המעשה ההוא, אבל סיפור יציאת מצרים אפילו למי שיודע כל הענין כמו שהיה, אפילו הכי מצוה עלינו לספרו, לפי שכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, ולהיותו שבח לנו ציוה לספרו ולהזכירו. שאם היה הקב"ה מוציאם ע"י ריצוי ברצון פרעה ומצרים לא היה שבח הסיפור של יציאת מצרים, כי האדם שיספר שהיה עבד ושאדוניו שיחררו מרצונו, גנאי הוא לו ולא שבח, וזה אומרו שהוא מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, ולומר גם כן בכל הסיפור שכל המספר הרי זה משובח, אם כן עיקר הסיפור לבנים הוא לומר להם שכל המספר ביציאת מצרים הוא משובח ואינו גנאי לו, והיה כאילו יאמר מצוה עלינו לספר ולומר שכל המספר הוא משובח:
ואין אומרו עבדים הינו, תשובה אל השינויים שעושים בסעודה, רק אל שינוי ההסיבה, המורה על רום לבב שהיא מן המדות המגונות, שרצה לומר שעם היות רום הלב והגאוה מגונה, בענין הזה הוא משובח, ותשובת שאר השינויים באה אח"כ, כמו שאמר מצה זו שאנו אוכלין, וכן מרור זה שאנו אוכלים, אבל תשובת הטיבולים גם היא בכלל אומרו עבדים היינו, כי אין העבדים מטבלים קודם הסעודה, רק השרים והמלכים לעורר התאוה, ובדרכנו זה יתישבו כל הספיקות שנתעוררנו בהם בפרק זה: מעשה ברבי אליעזר וכו'. הנה אחר שסיפר כי המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ואינו גנאי לו, כיון שלא יצאו על ידי ריצוי, ונתבאר מזה שאינו מספיק באומרו עבדים היינו וה' הוציאנו, אבל יצטרך לתת טעם וענין לכל פרט ופרט ממה שהיה ולבאר שהכל היה לצורך, ולזה הביא ראייה מאותם השלימים שהאריכו בסיפור כל אותו הלילה, שאין ספק שלא היה שם סיפור היציאה לבד, אבל נתינת טעם על כל פרט ופרט ושהכל היה לצורך הענין, ושלכך האריכו. אם כן הביא ראיה מכאן שכל אדם חייב לספר ביציאת מצרים מן הטעמים והסיבות כפי השגתו:
ומהרי"א כתב שהבאת המעשה מאותם השלימים היתה ראיה אל מה שאמר שאפילו כולנו חכמים מצוה עלינו לספר. וזה לא יתכן, שאם כן הוא, כולנו היינו מחוייבים לספר כל הלילה כמו שעשו הם, ואם אתה אומר שמה שעשו הם הוא יתר על החיוב, אם כן אין כאן ראיה מאותם השלימים לחייב הסיפור כשכולם חכמים, כי מה שסיפרו הם היה שרצו לעשות יתר על החיוב. אמנם ודאי שעל מה שאמר שאפילו כולנו חכמים אנו חייבים לספר, אין צריך ראיה, שכיון שהכוונה היה לפרסם שאין אנו מתביישים ממה שהיינו עבדים, כיון שיצאנו בעל כרחו, אם כן מה לי אם אנחנו חכמים או אין אנחנו חכמים, ואדרבה יותר שהאנשים גדולים יתרבה החיוב, שאם יהיו שותקים נראה כמתביישים ממה שהיו עבדים:
עוד פירש מהררי"א שבני ברק, רוצה לומר שהיו מסובין על כלים מבריקים בזוהרם חור כרפס ותכלת, ופירש כן מחמת רוב דוחקו והלחץ אשר לחצו לומר כן. וזה היה שנראה אליו דבר בלתי נכון ששם מקום יקרא בשתי מילות דהיינו בני ברק, וכאשר רצה מהררי"א לומר שברק הוא שם מקום, הנה אמר שמלת בני, רצה לומר תלמידים או אנשי המקום שנקרא ברק, ובאמת נפלאה נשגבה מני שהיאך נעלם ממנו הכתוב פרשת מסעי (במדבר לג, לב) ויסעו מבני יעקן, שהרי שם המקום נקרא בני יעקן שתי מילות. ועוד נעלמה ממנו הלכה בסנהדרין פרק דיני ממונות (לב, ב) צדק צדק תרדוף (דברים טז, כ), אחר ר' יהושע בפקיעין אחר ר' עקיבא בבני ברק, הרי לך שבני ברק היה מקומו של ר' עקיבא, ועוד נעלם ממנו הגורל השביעי ביהושע בחלוקת הארץ בנחלת מטה דן, ששם נאמר בהדיא (יהושע יט, מה) ויהוד ובני ברק וגת רימון: אמר רבי אלעזר בן עזריה וכו'. רבו הספיקות בפיסקא זאת. ספק ראשון, שזו משנה היא סוף פרק מאימתי (ברכות פ"א מ"ה), ואם כוונת המגיד הוא להביא ראיה שמזכירין בלילות יציאת מצרים, למה לא הביא המשנה כצורתה סוף פרק א' דברכות שתנא קמא אמר מזכירין יציאת מצרים בלילות. ספק שני, שרש"י פירש שם (ברכות יב, ב) על משנה זאת וז"ל מזכירין יציאת מצרים בלילות, ציצית בקריאת שמע, ואע"ג שאין לילה זמן ציצית דכתיב (במדבר טו, לט) וראיתם אותו אומרים אותו בלילה מפני יציאת מצרים שבה, ולזאת יפלא מאד מאמרו של ראב"ע, שכיון שעיכוב זכירת פרשת ציצית אינו אלא מפני הציצית, לא היה לו לומר רק לא זכיתי שתאמר פרשת ציצית בלילות, כיון שדרשת בן זומא היתה על פרשת ציצית שתאמר. ועוד מה היא הראיה שמביא מבן זומא שצריך לקרות פרשת ציצית בלילה, שהרי בן זומא לא אמר רק שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילות, ואם כן לא יחוייב לומר רק אחרי והיה אם שמוע, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי, ולא לקרוא פרשת ציצית כיון שאינו זמנה. ועוד שכבר היה מספיק מה שקבעו בתפילת ערבית (ברכת אמת ואמונה) לומר האל העושה לנו נסים ונקמה בפרעה וכו':
ועוד למה הביא המגיד משנה זו בהגדת ליל פסח, שאם להביא ראיה שמגידים בלילי פסח כמו שכתב מהרי"א, הלא כבר דרשו ז"ל (להלן בהגדה) בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. עוד יפלא שהרי חכמים נחלקו על בן זומא והלכה כחכמים, ולמה אמר ר' אלעזר עד שדרשה בן זומא. ועוד למה הביא המגיד דברי חכמים כיון שאין ראייתו רק מבן זומא, ועוד מה צורך להביא ראיה לשתאמר יציאת מצרים בלילות, והלא נאמר בכתוב (שמות יב, מב) יציאתם ממצרים לילה, אם כן אדרבה היה צריך ריבוי שתחייב להזכירם ביום. עוד יש לדקדק בלשון שראב"ע אמר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים, ולא אמר שיזכיר יציאת מצרים, כלשונו של תנא קמא שאמר מזכירין יציאת מצרים בלילות:
האמנם נראה בישוב כל הספיקות האלה, שאמנם בן זומא וחכמים שהביא ראב"ע באותה משנה לא היו חולקים על ענין הזכרת יציאת מצרים בלילה, דפשוט הוא שעיקר הנס הלא היה בחצי הלילה, אבל מחלוקתם היה אם יש לספר יציאת מצרים בגליות או בימות המשיח, שבן זומא דרש שמספרים בגליות שדומים ללילה, ואסמכוה אקרא שנאמר (דברים טז, ג) כל ימי חייך, ואגב דתנא קמא קאמר מזכירין יציאת מצרים בלילות, הובאו שם דברי ראב"ע, ולא נסתפק ר' אלעזר לענין הזכרת יציאת מצרים בלילה, וידוע שדברי ת"ק דאמר מזכירין כולי עלמא מודו, אבל בענין החיוב בגליות נסתפק, וחכמים מודים לבן זומא אבל דורשים אפילו לימות המשיח, והוצרכה דרשה לענין הגלות אם יש להזכיר יציאת מצרים כיון דאכתי עבדי אנן, כמו שהקדים המגיד לומר השתא עבדי. ולכן אמר ר' אלעזר שברוב חכמתו לא זכה להביא ראיה שאומרים יציאת מצרים בזמן הגלות, וחכמים שנחלקו עליו לא אמרו שלא לומר אותם בגליות. אבל אמרו לדרוש הכל לימות המשיח, ושהגליות הם בכלל אומרו ימי חייך, לכן אמר ימי חייך לעולם הזה, כלומר עולם הזה כולל בין בזמן הבית ובין בגלות: ועל זה המגיד כאשר סידר ההגדה בבבל בגלות, הביא ראיה ממשנה זאת שאומרים יציאת מצרים בלילות, רצה לומר בגלות עם היותם עבדים לאחרים, דהוא אמינא כמו שאמרו רז"ל (מגילה יד, א) שאין אומרים הלל בפורים דאכתי עבדי אחשורוש אנן, והביא המגיד גם דברי חכמים להגיד גודל מעלת סיפור יציאת מצרים שיהיה אפילו לימות המשיח, שכיון שגדלה מעלתה כל כך שיש לספרה אפילו לימות המשיח ובגליות שאנו עבדים, אם כן ראוי לקרוא פרשת ציצית שלא בזמנה מפני יציאת מצרים שבה, ובזה נתיישב שהביא דברי חכמים, וכבר בארנו שלענין סיפור יציאת מצרים בגליות לא נחלקו:
ובמה שאמר ר' אלעזר הריני כבן שבעים, עם היות שאמרו בגמרא פרק תפלת השחר (ברכות כח, א) שיצאו לו שערות לבנות, יפלא מאד שאחרי שלא היה זקן מה היה הפלא שלא זכה לדעת דרשת בן זומא. ועוד תמיהה שנית שאותו הצדיק ישבח עצמו בחכמה ויאמר הריני כבן שבעים. אבל ידמה ויתכן לדעתי לומר על פי דרכנו, שהיה אומר ר"א הריני כבן שבעים, רצה לומר שכמו שאותם שגלו בין בית לבית, שהיו שבעים שנה, כמו שנאמר (דברי הימים ב לו, כא) ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה, ואז באותם השבעים שנה לא סיפרו ביציאת מצרים להיותם עבדים, והאות שעל זה תמצא שנאמר בבנין בית שני בעזרא (ו, כב) ויעשו חג מצות שבעת ימים בשמחה כי שמחם ה', כנראה שבתוך השבעים שנה לא סיפרו ביציאת מצרים לעשותו בשמחה, כי אין לומר שנאמר עשיית החג על קרבן שהרי לא עשו קרבן לא בשמחה ולא בדאגה. אם כן הטיב לומר ר"א שהוא כבן שבעים, רצה לומר כאותו הדור שהיו באותם שבעים שנה, ושלא זכה למצוא ראיה שתאמר יציאת מצרים בגלות עד שדרשו בן זומא, וכן בן זומא וחכמים לא היה מחלוקתם אם מזכירין יציאת מצרים בלילות רצה לומר בגליות, רק מחלוקתם על ימות המשיח, שאפילו חכמים אומרים שהוא עיקר ויציאת מצרים טפילה. ולפי שבן זומא היה הדורש על הגליות הביא את דברי בן זומא, וגם הביא דברי חכמים כיון שאינם חולקים עליו. ולהיות ר"א כמה שנים אחר בית שני, שכבר אמרו (ברכות כז, ב) שהיה עשירי לעזרא, על כן אמר הריני כבן שבעים שלא סיפרו ביציאת מצרים:
ואפשר שמה שאמרו בגמרא פרק תפלת השחר היינו דאמר ראב"ע הריני כבן שבעים, הכוונה לומר שראב"ע כיון ג"כ להיותו כבן שבעים בשמונה עשרה שורות שיבה שנעשה לו נס, שדיבר בלשון חכמה, שהוא כמו אותם שגלו שבעים שנה, והוא ג"כ כבן שבעים בשמונה עשרה שורות שערות לבנות שיצאו בזקנו. דאם לא כיון לשני הענינים, מה היה צריך לומר שהוא כבן שבעים, היה מספיק שיאמר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, אבל אומרו הרי אני כבן שבעים אמר כן מכוין על שני הענינים, ובזה יאות שלא היה משבח עצמו בחכמה. ועוד שכיון שלא היה זקן בשנים מה היה נפלא שלא זכה, ומה יעשו השערות לבנות לשיזכה:
ברוך המקום וכו'. מהרי"א הרבה לדרוש למה נאמר כאן ברוך המקום, והביא כל חקירת המקום והמקומם, והשתדל לתת טעם אל שלא אמר כן בשאר פרקים פרקים. וסוף דבריו ז"ל ולפי שמעלת מציאותו יתברך בלי מושג ולא נודע לשום נמצא, עד שמלאכי השרת היו שואלים איה מקום כבודו להעריצו, רצה לומר איזו מעלה היא מכבודו יתברך לשנעריצהו בה, לכן אמר המגיד לבלתי הכשל בדבריו ברוך המקום, עכ"ל דברי מהרי"א ז"ל:
והם לדעתי בלתי נכונים, כי למה נאמר לפנים שהקב"ה מצילנו מידם, וכן שלא אותנו בלבד גאל הקב"ה, ולא אמר המקום, ואח"כ אמר עכשיו קרבנו המקום וכו', ועוד למה לא יאמר על שבח כמה טובות למקום עלינו, שבה נתינת התורה השם המיוחד ולא תואר אחר כלל. אבל אין ספק שאין כאן מקום לאותם הדברים שכתב מהרי"א: אבל יתכן שהמגיד רצה לשבח להשם יתברך על התורה וההישרה שנתן לנו, ולא רצה להזכיר לא שם ולא מלכות. שמחלוקת רב ור' יוחנן הוא (ברכות מ, ב), שרב אמר שברכה שיש בה שם אעפ"י שאין בה מלכות הוי ברכה, ומפני שכבר תקנו לזה רז"ל ברכה על ענית נתינת התורה בא"י נותן התורה, (ברכות יא, ב) לא רצה להזכיר שם מן השמות, וכן בענין אומרו קרבנו המקום שהוא על נתינת התורה נמשך אחרי הלשון שהתחיל:
חכם מה הוא אומר וכו'. הספק הכולל בכל תשובת הבנים הוא, שלא אמר המגיד לכל אחד תשובתו כפי מה שאמרה תורה בצד שאלתו. וכבר השיב מהרי"א לענין שאלת הבן החכם, שהכוונה היא שיאמר לו תשובה מלבד התשובה שהוזכרה בתורה, וכן אמר בבן הרשע. ואמר עוד שהתשובה שנאמרה לרשע היא בעבור זה עשה ה' לי, היא מושאלת מפרשת התם, ואין ספק שבשגם נסכים לישב דברי המגיד בטלאי על גבי טלאי, עוד יפלא שאלת החכם מה העדות, לא באה בתורה על ענין יציאת מצרים רק על כל כללות המצוות, ושאלת הרשע גם כן לא באה רק על קרבן פסח לבד, ושאלת התם גם כן לא באה רק על קידוש הבכורות:
לכן נראה שהמגיד רצה להודיע התשובה הנכונה לכל אחד מן הבנים האלה כפי תכונתו. ומה שאמר המגיד ברוך המקום שנתן תורה ושנגד ארבעה בנים דיברה תורה, יתכן היות הענין דרך שבח למקום ברוך הוא שנתן תורה שחששה להזכיר כל מיני הבנים הנמצאים. ועם היות שהביא אותם לענין שאלתם שם, וכל השאלות ההם היו שאלת חכם, עם כל זה נתן המגיד שבח להשם יתברך שנתן לנו תורה נדרשת לכמה פנים, עד שהבנים כאשר ירצו לשאול מאבותיהם על ענין השינויים הללו, וירצו לקחת לשון מושאל מן הכתוב, הנה כל אחד ימצא לו לשון כפי תכונתו. ולא הזכיר המגיד הארבעה בנים רק כסדר עומק שאלתם, כדי לומר באחרונה הבן שאינו יודע לשאול את פתח לו: והנה שאלת החכם אמנם היא על דרך חקירה בפרטים אחר שידע הכולל, ושאלת הרשע על דרך סתירה בפרטים, וגם הוא ידע הכולל וכוונתו לסתור ולהכחיש, אמנם שאלת התם היא על דרך מי שאינו מבין רק כללות הענין, לא הגיע התעוררותו למדרגת החקירה על הפרטים. ולכן החכם שואל מה העדות והחקים, ידמה היות לו קצת ידיעה בכולל, ושהוא חוקר בפרטים ליישב דעתו. והרשע גם כן חוקר בפרטים אבל לסותרם, כמי שכבר הסכים בדעתו שאיז הדברים אמת, וקדמה לו קצת ידיעה וכוונתו איננה רק לסתור, והוא אומרו מה העבודה הזאת לכם, שכנראה שכבר הוא יודע מה העבודה הזאת, אבל שואל לאמר למה היא לכם, ועל כן לקח לו דרך השאלה לשון הכתוב ההוא, ומלת מה תשמש במקום למה, כמו מה זאת עשה אלהים לנו (בראשית מב, כח), וכן מה תצעק אלי (שמות יד, טו), שפירושם למה. אבל הבן שהוא תם איננו שואל רק כללות הענין, שאינו יודע מהותו ולא קדמה לו ידיעה כלל, ולכן אמר מה זאת: וכן מצינו שיצחק שאל לאברהם כבן חכם ואמר (בראשית כב, ז) הנה האש והעצים ואיה השה, כלומר האש והעצים אני יודע שנמצאים מן ההפקר ואתה מביאם עמך, והשה שאינו נמצא מן ההפקר [אנה] הוא, הרי שהיתה לו קצת ידיעה, ומצידה היה חוקר בישוב הענין במה שתמה. אבל עשו שאל כרשע כאשר ראה מוליכי המנחה אמר (בראשית לג, ח) מי לך כל המחנה, נראה כמקנתר, שכבר ידע שהם שלו אבל שאל למה הם לו, כפירוש רש"י שם. ויעקב שהוא איש תם כשראה בבקר והנה הוא לאה (בראשית כט, כה), שאל מה זאת, שהיא שאלת התם ממש, שתמה על כללות הענין למה נתן לו לאה ולא רחל, ולא נתעורר בתשובה הפשוטה שאין לתת הצעירה לפני הבכירה. וישמעאל הוא שאינו יודע לשאול, ועליו נאמר (בראשית טז, יב) והוא יהיה פרא אדם:
ולפיכך המגיד נתן שבחו להשם יתברך שנתן תורה, שהזכירה לשוז הארבעה שאלות הללו בארבעה לשונות נגד ארבעה בני האבות, שכל הבנים מתחלקים לאלו הארבעה מינים, ולא היו התשובות שנאמר בכתוב כל אחת הראויה לשואל ההוא, אבל היו התשובות לענינים הנשאלים, דהיינו על פסח ועל כללות המצוות, ויהיה מי שיהיה שואל, כי יהיה תם חכם או רשע וישאל על הפסח, תשובתה תהיה ואמרתם זבח פסח (שמות יב, כז), ואם תהיה על הבכורות, תהיה התשובה בחוזק יד הוציאנו וגו' ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור (שמות יג, יד-טו), וכאשר תהיה השאלה על כל העדות והחקים שניתנו בתורה, תהיה התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים וגו' ויצונו ה' אלהינו לעשות אל כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו (דברים ו, כא-כד):
אמנם כאן לא בא המגיד לומר רק שאחר שצריך לספר יציאת מצרים ולהשיב לשואל, אמר שיש ארבעה לשונות בשאלה בתורה, עד שהבן החכם כאשר יראה בליל פסח השינויים הנזכרים, יבחר לו בשאלתו הלשון הנבחר שבכולם לפי כוונתו ויקחנו בהשאלה, וכן הרשע לפי רשעתו יבחר לו ג"כ וכן התם, כי כל אדם המדבר או כותב אגרת לרעהו יקח בהשאלה מן הכתובים, ויסדר דיבורו על לשון הכתוב, כי כן יאות, ולכך אלו הבנים השואלים כל אחד מהם ישאיל לו לשון כתוב אחד כפי תבונתו ודעותיו, וכפי המבוקש בכוונתו, וכדי לעורר את האב שיכיר את תכונת הבן ומבוקשו מתוך לשון שאלתו, אמר המגיד הלשונות הללו, וגם כדי שילמדו הבנים הלשון הראוי כפי תכונתם, ולא ישאלו בלשון שאינו הגון, ולזה אמר שלבן השואל בלשון החכם, ישיב לו כחכם בעומק הענין, והשואל כרשע יוכיחנו על רשעו, והשואל כתם ישיבנו אבל לא בעומק כדי שיוכל להבין, ושאינו יודע לשאול, יספר לו הענין לבד. ומעתה נבוא אל פרטי הספיקות שבפרק זה שאנחנו בו:
ספק ראשון, בתשובה לחכם שיאמר לו כהלכות הפסח, למה הוצרך לומר מה מן ההלכות יאמר לו, ואחר שרצה לומר לו אחת מן ההלכות למה אמר הלכה זו יתר על אחרות, גם צריך לבאר מילת אין מפטירין, שמהרי"א נדחק לפרש שהוא לשון דיבור, כמו יפטירו בשפה יניעו ראש (תהלים כב, ח), ולפי זה לא יהיה הציווי שלא יאכלו דבר אחר אכילת הפסח. גם מילת אפיקומן יצטרך ביאור:
ולדעתי גם שתי המילות האלה הם בלשון יון, שכשהם רוצים לומר איש לרעהו תטעום זה, אומרים אפטר, וכן גם כן ממש בלשון ערבי וכן בלשון אשכנז, ואפיקומן נקרא בלשון יון מה שאוכלים להעביר שמנונית הפה, והיא מילה מורכבת משתי מילות, שאפי בלשון יון רוצה לומר על, וקומן רצה לומר שומן, והיה אומר כאילו יאמר על שומן, וכן אומרם אפיטרופוס, שפירושו על אדם, שאפי פירושו על, וטרופוס פירושו אדם, וכאשר היוונים ירצו לומר למשרתים שיביאו להם פירות המעבירים שמנונית הפה אומרים תביאו אפיקומנא. ועל פי דרכנו זה יהיה פירוש אין מפטירין אחר הפסח על השומן, רצה לומר דבר להעביר השמנונית מן הפה, והדברים מיושבים על נכון: אמנם יש לשאול, שהחכם גם כן אמר אשר ציוה ה' אלהינו אתכם שהוציא עצמו מן הכלל. ומהרי"א בפירוש ההגדה שקראו זבח פסח, נכנס בכמה דוחקים ליישב זה עיין שם. אבל לפי דרכנו ודאי יבחן היות שאלה זו שאלת חכם באמת, שהוא אמנם שאל שכאשר יצוה להעשות פועל אחד זכר לדבר אחד, המשל בזה עשיית הסוכה זכר לענני כבוד, הנה הספיק בציווי על עשיתה מבלתי שיצוה להגיד הדבר ההוא לבנים שהוליכנו בענני כבוד, אם כן כאן בפסח שאנו עושים חוקי הפסח והמצה והמרור זכר ליציאת מצרים ולענינים שהיו בה, למה הוצרך הציווי בהגדת העדות לבנים לומר עבדים היינו, הרי כבר יבין הדברים מתוך החוקים כמו בסוכה, ואם לא יובן מתוך החוקים היה ראוי שיבוא הציווי בהגדה לבד, ומה צורך בחוקים וגם בסיפור, ולכן אמר הבן החכם מה העדות והחקים, למה הוצרך לעשות חוקים ולהעיד גם כן לבנים ענין יציאת מצרים:
ובזה יתיישב שגם הוא אומר אתכם כמוציא עצמו מן הכלל, שהבן אינו חייב להעיד אלא לשאול, כמו שנאמר (דברים לב, ז) שאל אביך ויגדך, ואינו מעיד רק האב לבניו כשיהיו לו בנים, אם כן היטיב לומר מה העדות והחקים אשר צוה ה' אלהינו אתכם נגד אביו ואמו שהם מצווים להגיד לבנים:
ובאה התשובה על שאלת החכם נכונה מאד, לומר שאם לא היתה הכוונה בעשיית החוקים היינו הפסח והמצה והמרור, רק לזכור שהיינו עבדים במצרים ושיצאנו משם, לא היה בא ציווי על הגדת העדות והחוקים, כי היה מספיק עשיית החוקים כמו עשיית הסוכה שהספיקה מבלתי שנהיה מגידים לבנים עדות שהוליכנו בצל ענני כבוד, אבל בהיות ביציאת מצרים הוכרח אל נתינת טעם אל הפרטים שנהיו בה, אשר זה אי אפשר להודיע הטעמים בעשייתם חוקים לבד, לפיכך הוצרך הציווי אל הגדת העדות גם כן. ואמר שכשם שהוא שואל דרך חכמה שישיב לו גם כן דרך חכמה, ויאמר שנצטווינו לבלתי אכול אפיקומן אחר הפסח, שאם יאכל דבר המעביר השמנונית מן הפה הרי בטל טעם הפסח, כמו כן אם היינו עושים החוקים דהיינו פסח מצה ומרור מלבתי שהיינו מגידים בעדות טעמי פרטי הדברים שנהיו, היה ענין נעדר הטעמים, ולהגיד סיפור הענין בלתי עשיית החוקים עד שישאלו הבנים גם כן לא יתכן, שאין הדבר המסופר נקבע בלב האדם רק כאשר יגיע אליו שיראה מעשים משונים מן המורגל ויפלא ויחשוק ויכסוף בלבו לדעת סיבת השינויים ההם, הנה כאשר תגיע אליו התשובה שישקיט צמאו ויפק תאותו ודאי תשאר התשובה ההיא תקועה וקבועה בלבו. ובזה נתיישב מה ששאלנו פרק זה, ואמרנו למה הצריכו רז"ל השאלה מן הבנים, שהוצרך השאלה לענין מאד: רשע מה הוא אומר וכו'. כבר נתבאר שההשאלה לא תהיה רק על אחד משלשה פנים. או שישאל על דבר אחד ידע איכותו וסיבותיו ונעלם הטעם בפרטיו, או שידע כל האיכות ומהות וסיבות הדבר ולא נעלם ממנו בפרטיו כלל, אבל תמה בכל כללות הענין ההוא על היותו כולו נותר בעיניו לא ירצה, או שישאל שלא הבין סיבת הענין ההוא כלל. והנה הראשונה היא שאלת החכם כאשר אמרנו, לכן אמר עתה על השואל השני שיודע הענין והסיבה, והכל נותר בעיניו ובלתי ישר, ובהיות בכתוב ארבעה לשונות הללו, שודאי שם במקומם כולם היו שאלת החכם, שמה שנאמר לענין קרבן פסח מה העבודה הזאת לכם, היטיב לומר כן, שכאשר יראה הבן החכם שכל הקרבנות יש להם חלק לבני אהרן מהם, והם מקריבים אותם וצולים או מבשלים, ושהעבודה הזאת יעשו כל עדת ישראל, ודאי ישאל לומר מה טעם העבודה הזאת היא לכם ולא לכהנים כשאר הקרבנות, אף גם זאת כאשר היו מונחים לפני האדם מצה ומרור, וזה הבן יקח בהשאלה לשון זה שנאמר שם לענין הפסח, וישאל בו על המצה והמרור שאינם עבודת קרבן, הרי ודאי כיון שיודע עשיית המצה והמרור וסיבת אכילתם והוא שואל מה העבודה הזאת לכם, יובנו דבריו שכוונתו לומר למה העבודה הזאת לכם, שכל זה מותר או מכחיש ומכזיב הדברים, ולכן קראו רשע:
וזהו שאמר המגיד להקהות את שיניו, באומרו לו, גם כן לי תשובה מושאלת שנאמר בכתוב לאיש הבלתי שואל. ומשום שנאמר בתשובה הזאת מילת לי, ציוה להשיב בה לו, נגד מה שהשאיל הרשע ההוא לשון השאלה ההיא ובחר בה להיות נאמר בה לכם, ולא אמר אשר צוה ה' לכם כמו שאמר החכם, כי הרשע בלבו יכחיש היותם מצות ה'. ומפני שהרשע ההוא אמר מה העבודה הזאת על המצה והמרור, אמר המגיד להשיב לו כענין בעבור זה עשה ה' לי, שמראה לו באצבע המצה והמרור, כמו שדרשו בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, כדי שיתפרסם אלהותו יתברך. ויהיה לדעתי פירוש הכתוב הזה שנאמר (שמות יג, ח) בעבור זה עשה ה' לי, כלומר אין אנחנו עושים המצה והמרור בעבור יציאת מצרים, אבל בעבור שנאכל המצה והמרור ויתפרסם אלהותו הוציאנו ממצרים, ולסיבה זאת גם כן הורידנו שם:
ובהיות הלשונות שאלו הארבעה בנים שואלים בהם מושאלים מן הכתובים, ולא כמו שחשבו אחרים שחשבו ששאלת החכם היתה בכתוב מאיש חכם, ושאלת הרשע היתה שאלת רשע, לכן נאמר חכם מה הוא אומר וכן רשע מה הוא אומר וכן תם מה הוא אומר, כאילו יאמר חכם איזה לשון יבחר וישאיל לעצמו, ורשע גם כן מה ישאיל ותם מה ישאיל, שכבר אחרי שאמר שהתורה דבר על ארבעה בנים, היה לו לומר בחכם נאמר כך וברשע נאמר כך, אמנם יובן ודאי באומרו חכם מה הוא אומר, רצה לומר לשון החכם הצדיק כששואל שיפלא במצה ומרור, הוא דרכו לשאול בלשון זה, וכן ברשע ובתם, ובדרכנו זה יתיישבו כל הספיקות שנתעוררנו בפרק זה:
תם מה הוא אומר כו' ושאינו יודע לשאול כו'. כאן טען מהרי"א על הפרשות הללו, שמה ראה משה כיון שהקב"ה לא ציוה לו רק על הבכורות למה לו לצוותם על המצה והחמץ, כמו שנאמר שם (שמות יג, ג) ויאמר משה אל העם וגו', ועוד למה הזכיר הפסח והמרור, וכבר השיב שם על פי דרכו. אמנם אנחנו נתקרב לפשוטן של דברים כפי מה שיעדנו, ונתעורר עוד קצת על מה שאמר משה לישראל (שמות יג, ד-ה) היום אתם יוצאים בחדש האביב. ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, כי מה היתה הקפדה הזאת שיהיה לעולם החג באביב, שמאחר שאין הכוונה רק לזכור יציאת מצרים אחת בשנה אם כן מה ההקפדה שיהיה באביב. וכן חזרה תורה במצוה זו פרשת משפטים אחר שציוה על השבת (שמות כג, טו), ובפרשת כי תשא אחר שהזהיר על עבודת אלילים שנאמר (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, חזר באזהרת האביב (שם יח), ובפרשת ראה אחר שציוה על קדושת בכור בהמה עוד חזר באזהרה (דברים טז, א):
אבל יראה היות הדברים כאשר ביארנו בפרקים הקודמים, כי קדושת כל הראשיות דהיינו בכור אדם ובכור בהמה וראשית עריסות וביכורים, כולם באו לעורר הלבבות על האמונה האמיתית שהשם יתברך חידש העולם מאין והוא ראשון לכל, ושעל כן ראוי לעבדו בכל הראשיות, כי המצריים בהיות אמונתן הקדמות בחרו להם לעבודת אלילים הטלה שהוא בכור למזלות, וכבר ידוע שבתנועה סיבובית לא יתכן לומר ראשון, אמנם על פי החשבון מצאו שבעת תליית המאורות במעשה בראשית, תחילת תנועתם היתה מתחילת מזל טלה, ולכך אמרו היותו בכור, וגם המצריים העובדים מזל טלה יקראוהו בכור, אפילו שהם מאמינים בקדמות, לפי שכשיכנס השמש בטלה יהיה התחלת האביב והתחלת הצמחים והפירות. ולכך היו קוראים מזל טלה מזל ראשון, והיו מאמינים היותו מושל על כל הפירות הראשונים, ומכללם פרי הבן הראשון שהוא פטר רחם, בחשבם שאין ראשון אחר, ועל זה ציוה הקב"ה לשוחטו והיכה בכוריהם אל הכוונה הזאת, לאמר שהבכורות אשר לפי דעתם היו מושפעים ממזל טלה שהוא בכור יעשה בהם דין, ולכן אמר משה במכת בכורות אחר שאמר לפרעה (שמות יא, ה) ומת כל בכור, אמר (שם ז) למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל, כי הם חשבו שאם פסק השפעת טלה וימותו הבכורות הנה ימותו ג"כ הבכורות של ישראל, ואמר גם כן שהשם יתברך יפסיק השפע של טלה וימותו בכוריהם, אבל הבכורות של ישראל הם תחת כנפי הראשון האמיתי, ושהוא יפלא ביניהם:
ולכן כאשר אמר לו הקב"ה למשה שיקדש הבכורות רצה לומר לישראל הענין מילתא בטעמיה, ואמר להם שיזכירו שיצאו בחדש האביב שהוא טלה שהוא בכור למזלות, ואח"כ אמר להם מצות קדושת הבכור. והטעם במה שאמר הקב"ה על הבכורות לי הוא (שמות יג, ב), לפי שאינם תחת טלה כמו בכורי מצרים, אבל הם לראשון האמיתי, וכן בספר דברים הסמיך אזהרה על האביב לענין הבכור גם כן מטעם זה, וכן בפרשת משפטים אחר אזהרת השבת שמורה על חידוש העולם שהוא יתברך הוא ראשון האמיתי כתב גם כז אזהרה על האביב, וכן בפרשת כי תשא אחר שהזהיר ואמר אלהי מסכה לא תעשה לך שהיו עושים טלסמ"א לטלה חזר עוד להזהיר על ענין האביב:
ומה שטען מהרי"א למה נאמר פה בנך לשון יחיד, והגדת לבנך (שמות יג, ח), וכי ישאלך בנך (שם יד), לדעתי הוא הטעם שאחר היות השאלה על מצות הבכורות, מסתמא הבכור יהיה שואל על השתנותו משאר הבנים, אמנם לענין שאלת טעם אל הפסח שכל הבנים שוים, אמר (שמות יב, כו) והיה כי יאמרו אליכם בניכם לשון רבים: ומה שאמר המגיד שהתם יקח בהשאלה, לשון השאלה הזאת בלשון הזה לומר על המצה והמרור המונחים לפניו מה זאת, אינו מפני שהכתוב שם היתה השאלה על המצה והמרור והבכורות כמו שכתב מהרי"א, שודאי השאלה לא היתה רק על הבכורות, שאילו היתה השאלה בכתוב על כולם היה לו לומר לשון רבים מה החוקים האלה. ועוד לא היתה התשובה על המצה רק על החפזון שהוציאנו, שמהירות אפיית המצה תורה אל החפזון. וכן לא היתה התשובה על המרור רק שמררו את חייהם, ולא היתה התשובה בחוזק יד רק על הבכורות שהכה בכוריהם שהוא מורה על החוזק. אמנם כי כן השאיל המגיד לשון השאלה הזאת אל הבן התם, בשגם הוא שואל על שינוי המצה והמרור והטיבול וההסיבה, אפילו הכי להיות השאלה הזאת קצרה במילות הנה זה מורה על חוסר ידיעת כללות מהות הענין להיותו תם, ואפשר יכוין התם ההוא באמרו מה זאת, כאילו אמר מה הלילות הזאת משאר הלילות, באופן שתהיה שאלתו כוללת כל השינויים: והתימה למהרי"א שכתב שהתורה דיברה נגד התם, ששאלת התם כפי מה שנאמר בתורה גם כן היתה כוללת שאלתו לדעת טעם אל הפסח ואל המצה ואל המרור, דא"כ הוא היה לו למגיד לומר כל התשובה ולא חציה, שהמגיד לא הביא סוף התשובה שנאמר שם (שמות יג, טו) ויהי כי הקשה וגו', אבל יאות לפירושנו מאד שאין זה רק לשון מושאל אל הבן התם שהרי הספיקה חצי התשובה לשאלתו, כי הוא לא שאל רק מה ענין שינוי הלילה ההיא בכללות, והשיב ששינוי זה הוא מפני שהקב"ה הוציאנו מבית עבדים בלילה ההוא, ומה שהביא היות היציאה בחוזק כבר אמרנו שהיציאה בחוזק יד ולא דרך ריצוי עשתה השיחרור המוחלט לבלתי היותנו משועבדים אליהם כלל. והבן התם ירצה ודאי בתשובה זו, שכאשר יודיעהו שזו הלילה יצאו מבית עבדים, ושלפיכך נשתנית משאר הלילות, לא יתעורר למה אלו השינויים ולא זולתם, ולמה כל כך שינויים, ולכן תהיה לו תשובה זאת מספקת לרוות צמאו:
יכול מראש חדש כו'. מה מאד יפלא בפיסקא זאת, היותו דורש כאן זמן חיוב הסיפור ולא בשאר הבנים. האמנם יתכן לדעתי שמאחר שאין תשובת הבנים האחרים באה רק כפי שאלתם, והם אינם שואלים רק מפני ראותם השינויים הנעשים בלילה ההוא, אם כן מבואר היות ההגדה להם מחוייבת באותו הלילה בשעה שמצה ומרור לפניו, שהמצה והמרור סיבה לשישאלו, אמנם האיש שידע שאין בבנו דעת ומדריגת בינה לשאול מפני השינויים, היה עולה ודאי על הדעת שלא יהיה חייב להגיד לו כלל, ואם ירצה להגיד הזמנים שוים אפילו שלא יהיו מצה ומרור מונחים לפניו, לכך דרשו רז"ל שתהיה ההגדה ביום ההוא ובלילה ההיא לא קודם לכן:
ולא אמר המגיד בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו שיובן לפני הבן, לפי שהבן ההוא אינו מתפעל ואיננו ג"כ מרגיש בשינוי המצה והמרור, והיה אם כן כאילו אינם מונחים לפניו, אעפ"כ אמר תגיד לו בשעה שמונחים לפניך, ולא אמר הכתוב והגדת לבנך בלילה ההוא, לפי שהיינו אומרים שחיוב ההגדה תהיה לבלתי שואל אפילו אחר אכילת המצה והמרור, אמנם דרשו ז"ל שאחר שישמע הבן ההגדה וידע הסיבה ופרטיה, אחר כך יאכל המצה והמרור לשם מצוה, ולפי זה גם כן היה עולה על הדעת שיגיד לו מבעוד יום קודם אכילת מצה, עד שלזה הוצרך לדרוש יכול מבעוד יום ולא דרש כן בשאר הבנים:
מתחילה עובדי אלילים כו'. הספיקות אשר תחוייב בהם ההשקפה בפיסקא זאת. ספק ראשון, מה ענין סיפור האמונה הרעה שהיתה לאבותינו אצל סיפור הנס של יציאת מצרים, ומה ענין אומרו מתחילה עובדי עבודת אלילים היה אבותינו, היה מספיק אומרו עובדי עבודת אלילים היו אבותינו ועכשיו קרבנו לעבודתו. ספק שני, שאח"כ אומר שנאמר ויאמר יהושע וגו' כאילו מביא ראיה שקרבנו, ובאותם הכתובים שהביא לא נתבאר בהם נתינת התורה שהיה הקירוב לעבודתו, כי אין הסיפור מגיע בהם רק עד ירידת יעקב ובניו מצרימה. ואם פירוש קירוב העבודה הוא אומרו ואקח את אביכם, אם כן לא היה לו לומר ועכשיו, רק ואז, כי מילת ועכשיו תורה שבזמן חג הפסח קרבנו. ספק שלישי, על רוע סדר המגיד שהתחיל בסיפור עבדים היינו וחזר לאחור בסיפור עבר הנהר, ומסיפור עבר הנהר היה נאות שיתחיל הסיפור אם הוא מענין הסיפור. ספק רביעי, מה ענין הסיפור כאן בנחלת עשו שנתן לו את הר שעיר: אמנם נראה ודאי שהמגיד הפליג בסידור הנכון, ואמר תשובה אל שאלת מה נשתנה נכונה מאד, שאחר שאמר שהיינו עבדים, שזה ודאי סיפור גנאי לאדם שהיה עבד עם היות שנשתחרר, חזר ואמר שמתחילה קודם היותנו עבדים היו אבותינו עובדי עבודת אלילים, ועכשיו, רצה לומר בזמן ההוא שנעשינו עבדים קרבנו המקום לעבודתו, שבמה שעשה אותנו עבדים למצרים והוציאנו קרבנו לעבודתנו, לפי שבירידתנו למצרים נתפרסם אלהותו על ידינו שזו היא עבודתו לפרסם אמיתותו. וזה אומרו שמה שהיינו עבדים אינו גנאי, לפי שמתחילה קודם שהיינו עבדים לא היינו קרובים לעבודתו, וכיון שבמה שנעשינו עבדים קרבנו לעבודתו, הרי הוא שבח ואינו גנאי, ומביא ראיה לדבריו שעבדו עבודת אלילים, ושמגודל אהבתו את אברהם הורידם למצרים לעבודתו, מן הכתובים ביהושע, ולענין העבודת אלילים אמר ויעבדו אלהים אחרים. ולענין שקירב אותם לעבודתו בירידת מצרים הביא ראיה ממה שנתן הנחלה לעשו, שכיון שניתנה נחלה לעשו הרי נתפרסם שלא נקרא זרעו של אברהם שנאמר עליו (בראשית טו, יג) גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו'. ומאחר שעשו נתיישב בארץ נחלתו הרי אינו נקרא זרעו של אברהם אשר הבטיחו השם יתברך שע"י זרעו תושלם כוונתו בפרסום האלהות. ובזה הביא ראיה נכונה מן הכתוב שקרבנו המקום לעבודתו, שמאחרי שמירידת מצרים נתפרסם אלהותו יתברך, ולתכלית זה נהיתה ירידתם לעבודת מצרים לקרבם לעבודתו, אם כן נקראת עבודת מצרים עבודתו יתברך על שם התכלית. ולפי שיעלה במחשבה שמה שאמר עבדים היינו הוא גנאי, בא להודיע סותר לזה שקודם היה גנאי, אבל עבדות מצרים הוא שבח לנו אחרי שהיא עבודתו יתברך:
וכבר טען מהרי"א מה ראה יהושע לזכור בדבריו לישראל ענין עשו וירושתו, ואם רצה להודיע כל זרע יצחק למה לא הודיע ג"כ כל זרע אברהם מבני קטורה וישמעאל, אבל במה שאמרנו נתיישבו ספיקותיו והותרו, שהיתה כוונתו להודיעם שמאז רצה ה' שהם יהיו נקראים זרע אברהם לא עשו, כיון שישב בארץ נחלתו מבלתי היותו עבד, ולא היה לו צורך להזכיר בני קטורה ולא ישמעאל, שכבר היה פשוט שאינם נקראים זרעו של אברהם כיון שנאמר (בראשית כא, יב) ביצחק יקרא לך זרע, אבל בעשו שהוא זרעו הוצרך לומר כן. ומה שטען עוד על מה שאמר יהושע ויעקב ובניו ירדו מצרים, שזה היה סימן היותו אוהב את עשו, עם כל זה נסתלק במה שאמרנו שאדרבה היתה אהבה וחיבה יתירה לישראל. ומה שטען באומרו ויעקב ובניו ירדו מצרימה שיורה שהם ירדו מרצונם, ורז"ל דרשו (להלן בהגדה) וירד שם אנוס על פי הדבור, בזה לא הבנתי דבריו, שמה בין אומרו על יעקב לבדו וירד לשון יחיד או על יעקב ובניו לשון רבים ירדו, עד שזה יורה היותם יורדים ברצון:
האמנם הענין מבואר, שכל אדם נכספה נפשו להשגת השלימות, ובבחירה מוחלטת וחשק מופלג יטרח וישתדל להשיגו. האמנם אם היה אפשר לו להשיג השלימות מבלתי שום טורח, כבר טוב לו אז מעתה להקל מעליו הטורח ההוא. אבל כאשר גזרה החכמה האלהית שהאדם יתחייב לעשות השתדלות נמרץ ויגיע המופלגת להשגת השלימות, ומבלעדי יגיעה לא יושג השלימות, הנה מן הבחינה הזאת הוא אנוס ומוכרח אל היגיעה, באופן שכל מה שהוא דרך הצעה אל השגת השלימות מבחינת החשק אשר לאדם להשגתו, ואמר באמת היותו יגע בחפץ מוחלט ורצון גמור. ומבחינה אחרת שכך גזרה החכמה האלהית שלא יושג השלימות רק ע"י יגיעה, הנה תהיה היגיעה מוכרחת לא בחיריית, כיון שאין אפשרות להשגה בלתי יגיעה, כמו כן אחר היות ענין ירידת מצרים דרך והצעה אל השגת השלימות הנפשיי בפרסום האלהות, הנה היתה הירידה שם לבני יעקב שמחה רבה ומופלגת מן הבחינה ההיא, כיון שכך גזרה החכמה האלהית שאי אפשר להשגת השלימות בלתי הירידה ההיא. ומבחינת היות הירידה מצפה על צער עוני ולחץ, הנה היתה מוכרחת אליהם הירידה כדי להשיג השלמות. וזה אומרם אנוס על פי הדבור, רוצה לומר שהיה אנוס מפני שכך גזרה חכמתו יתברך, דאל"כ מאי אומרו אנוס על פי הדבור שודאי לא אנס אותו שום מלך או אדם אחר כפי הסיפור. ועוד שהשם יתברך ג"כ לא אמר לו רק (בראשית מו, ג) אל תירא מרדה מצרימה, אם כן לא אנסו רק הבטיחו, ואין ספק שאנוס היה להיותם רוצים ובוחרים בהשגת השלימות שלא היה אפשר בלתי עבדות כמו שאמרנו:
ובזה יובנו דברי יהושע כשאמר להם לישראל הדברים הללו שאבותם היו בעבר הנהר ושהיו עובדים עבודת אלילים, שהיו נראים בהשקפה ראשונה דברי מותר, ומצינו היותם נצרכים מאד, וכבר אמרנו טעמו. ועוד יובן הענין באמת שהתועלת נמשך שם בסוף דבריו, שהיה אומר להם שיבחרו לעבוד מה שעבדו בעבר הנהר או במצרים או במעשה ארץ כנען, או שיבחרו בעבודת השם יתברך, ולכך גם כן הקדים לומר להם כן: ברוך שומר הבטחתו כו'. ויאמר לאברם וגו'. הכתוב הזה כבר נתבאר ענינו בכלל ביאור מראה בין הבתרים חלק ב' מן המאמר הזה פרק א' עד פרק ח'. אמנם מה שהביא המגיד פה ענינו, יהיה לאות ולמופת לאמיתות הדרך אשר בחרנו בו במראה ההיא, שאם היה עולה על דעת שירידת אבותינו למצרים היה לסבת חטא ועוז אברהם, כמו שפירש הרמב"ן ז"ל שם, וכמו שהיה נראה בהתחלת העיון במאמרם ז"ל (נדרים לב, א) שנתבאר ענינו באותם הפרקים הנזכרים מן המאמר הזה. הנה פה המגיד ברצותו לתת שבח להקב"ה ששמר הבטחתו, לא היה לו צורך להביא רק עד מה שאמר לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהיא הבטחת הטוב, וכך היה לו לומר ברוך שומר הבטחתו שהקב"ה מחשב את הקץ כמו שנאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אבל ממה שהביא כל הכתוב לראיה שקיים ההבטחה, ואמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, כנראה שגם גזירת העבדות היתה בשורה וחלק מן ההבטחה ההיא, ונתבאר אם כן מאד שכל הכתוב בזה היה בשורת הטוב המוחלט והבטחה שלימה שהבטיחם שהם הם יהיו אשר יעבדום ויענו אותם, לא בני ישמעאל ולא בני קטורה ולא בני עשו, ולכן אמר ברוך שומר הבטחתו לישראל, שהם ירדו למצרים ולא זולתם מזרע אברהם, שעל ידם נשלמה כוונת הצדיק ההוא ותאוותו לפרסם אלהותו יתברך בירידת בניו למצרים ויציאתם על הדרך שיצאו ביד חזקה. ולכך הביא ראייתו אל שמירת ההבטחה מראש הכתוב שנאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך:
ואומרו שהקב"ה מחשב את הקץ, כבר נתבאר בחלק זה פרק י"ז ביאור רחב, עיין שם, שהחשבון צודק ומדוקדק מאד, כאשר יחשב ממראה בין הבתרים שהיה אברהם בן שבעים וחמש, עד לידת יצחק עשרים וחמש שנה, עד לידת יעקב ששים שנה, הרי שמונים וחמש, עד רדת יעקב למצרים מאה ושלשים שנה הרי מאתיים וחמש עשרה שנה, חמש שנה שאכלו משלחנו של פרעה, שאינם בכלל רד"ו שמה ושברו [אוכל] (בראשית מב, ב), והם הם מה שנאמר (בראשית מה, ו) ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, ועליהם נאמר (בראשית מז, יב) ויכלכל יוסף וגו', ואם כן מאחר שאכלו משלחנו של פרעה לא באו לכלל מנין רד"ו שמה ושברו לנו אוכל, באופן שנהיה החשבון מאתים ועשרים, ורד"ו שהיה הסימן המקובל אצלנו, הרי לך ארבע מאות ושלשים בדקדוק וצמצום רב, ומנין הארבע מאות שנה שנאמרו בין הבתרים, לא התחיל חשבונם רק מלידת יצחק, כמו שאמר לו גר יהיה זרעך, ונאמר (בראשית כא, יב) ביצחק יקרא לך זרע, שמלידת יצחק עד לידת יעקב ששים שנה, ומלידת יעקב עד ירידתו למצרים מאה ושלשים שנה, הרי לנו ק"ץ שנה, ורד"ו שנה שהיו שם, הרי ארבע מאות שנה בצמצום, מלבד החמש שנים שאכלו משלחנו של מלך לא באו לחשבון רד"ו, כמו שאמרנו וכל שכן שלא באו לחשבון עינוי ולחץ:
וידמה עוד לומר שהמגיד משבח ומפאר לשם יתברך על שחישב הק"ץ שנה שאמר לאברהם, שהם הששים מלידת יצחק עד לידת יעקב, והמאה ושלשים שהיה יעקב ברדתו למצרים, הרי ק"ץ, שכיון שעדיין לא היו במצרים לא היו לו למנותם מכלל הארבע מאות שאמר לאברהם, ועליהם אמר המגיד ברוך הוא שמחשב את הקץ, ושלא התחיל חשבון הארבע מאות מירידת יעקב למצרים. זו היא נוסחת הרמב"ם ז"ל:
והיא שעמדה לאבותינו וכו'. הספיקות בפרק הזה, ספק ראשון, היאך עמדה הבטחה זאת לדורות, והיא איננה רק עד יציאת מצרים, ועוד מנין לו זה, שאם ראייתו מלבן הארמי כמו שנראה בתחילת ההשקפה, הלא גם ענין לבן היה קודם יציאת מצרים, והיאך יאמר שההבטחה ההיא נמשכת לכל דור, שבאומרו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול נשלמה שם ההבטחה. ספק שני, מה הבטחה היא זאת שבכל דור ודור נהיה נרדפים והוא מצילנו מידם, הלא אויבינו טוב להם מבלתי הבטחה שהם אינם נרדפים אבל רודפים ואינם צריכים להצלה מידינו:
אמנם יתכן שימשך ישוב הספיקות הללו והיתרם על פי דרכנו שאנחנו בו, שאחרי שאמר המגיד לשבח לשם יתברך ששמר ההבטחה שהבטיח לאברהם שזרעו יהיה עבד, ושע"י כן תושלם כוונתו בפרסום האלהות, ושמר ההבטחה ההיא לישראל, לא לבני קטורה ולא לבני ישמעאל ולא לבני עשו שאחד מהם לא נהיה עבד, אמר עוד שמעשה יציאת מצרים כבר היה נשכח מן האומות עד שהפרסום שנהיה אז לא היה להועיל, לולא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם, כי בזה יהיה הפרסום מיכולתו יתברך ואהבתו אלינו בכל דור ודור, ויהיה אומרו והיא שעמדה, איננו שב אל ההבטחה שנאמר לאברהם ביז הבתרים, אבל שב אל מה שעומדים עלינו בכל יום לכלותנו, כי מה שעומדים בכל יום עלינו לכלותנו היא שעמדה לאבותינו לתשלום כוונתם בפרסום האלהות על ידינו שאנחנו זרעם, כי האמנם לא תתפרסם אהבתו יתברך אלינו כאשר יהרוג הקמים עלינו, כי אפשר לומר שאין הריגתו אותו לאהבתו אותנו אבל לשנאתו אותם, מה שאין כן כאשר יצילנו מידם בדרך היותו מגין עלינו כי אז תתפרסם אהבתו העצומה אלינו, ותתאמת עד אשר אין ספק בה:
וזהו שכאשר ראה אברהם שניצח אותם המלכים ורדפם והכם, הנה בא לו מן היראה לומר, אולי המלכים ההם שנואים לפניו יתברך, והייתי אני שבט אפו ח"ו, ולא היה הנצחון לאהבתו אותי, שאם היה לסיבת אהבה היה עוזרני להציל לוט מבלתי שאצטרך לרדפם ולהכותם, כי על דרך זה נאמר (משלי יז, כו) גם ענוש לצדיק לא טוב. וכאשר נמשכה לאברהם היראה הזאת מן הסיבה אשר זכרנו, אמר לו השי"ת (בראשית טו, א) אל תירא אברהם אנכי מגן לך, רצה לומר אל תחשוב שאני הצלתיך ע"י הריגת המלכים לשנאתי אותם, כי אני מגן לך, כלומר אהבתי עצומה אליך ולא שבט אפי אתה, ובהיות ההצלה על דרך ההגנה מורה על עוצם אהבה לכן לא נאמר מגן רק לאברהם הנקרא אוהבו של השם יתברך. וכן ראינו במטבע הברכה (ברכת אבות) ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה מלך עוזר ומושיע ומגן, כי הזכיר האהבה בהיותו רוצה לתת שבח לשם יתברך על שהוא עוזר ומושיע אותנו על דרך ההגנה שהוא מגן לנו: וכן ראינו בדוד בברחו מפני אבשלום, שסידר שיר ושבח ותפילה להשם יתברך בספר תהלים מזמור שלישי, אמר ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי, וכבר יראה שיפלו מזמור ההוא כמה ספיקות, תחילה אומרו מה רבו צרי רבים קמים עלי שנראה היותו מתפלל בצרתו זאת של אבשלום על כל הקמים עליו, ואין זה דרך המתפלל שדי לו שיתפלל על צרה בשעתה, ועוד שמאומרו ואתה ה' מגן בעדי נראה שאינו מתפלל כלל על צרתו מאבשלום, שאילו היה מתפלל על צרתו מאבשלום היה אומר ואתה ה' תהיה נא מגן בעדי, אבל אומרו ואתה ה' מגן בעדי נראה שאין זו תפילה להווה, אבל סיפור לשעבר שרבים קמים עליו ושהקב"ה מצילו, וכן המשיך הדבור ואמר אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני, שגם זה ספור מה שעבר. ומה שיקשה מאד הוא אומרו אח"כ בלשון תפילה על ההוה בצרת אבשלום, קומה ה' הושיעני, ואח"כ ג"כ שב אל סיפור מה שעבר אמר כי הכית את כל אויבי לחי שיני רשעים שברת, עוד יחוייב ישוב על אומרו לה' הישועה על עמך ברכתך סלה, כי אין תפילה זאת מן הענין במקום הזה: אמנם לפי דרכנו שאנחנו נמשכים אחריו יתיישבו הדברים באר היטב, כי כאשר ראה דוד מלחמת אבשלום שהיו נלחמים ישראל קצתם בקצתם, נתיירא להתפלל על הנצחון שמא ינצח ע"י איבוד והריגה ח"ו, לכן התחיל לספר ולומר שלשעבר נגד רבים שהיו קמים עליו הנה השם יתברך היה עוזרו דרך הגנה. וזה אומרו ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי, הכוונה לומר שבהיות השם יתברך מציל אותו ע"י הגנה זה היה כבודו ומרים ראשו, שמזה יתפרסם עוצם אהבת השם יתברך אליו, והמשיך הדיבור על דרך זה, שהקב"ה היה מצילו מבלתי שילחם אף בהיותו ישן, וזה אומרו אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני. ואחר שהקדים הצעה זאת לומר שההצלה ע"י הגנה היא כבודו, התחיל להתפלל על צרת אבשלום, ואמר קומה ה' הושיעני, ואמר שיושיע אותו על ידי הגנה, שאם רצונו יתברך להראות לו תשועה גם בשני המינים, דהיינו ע"י הגנה להיות מגן לו וגם ע"י הריגת ואיבוד האויב, לפי שעל דרך ההגנה היא להורות על האהבה אליו ועל דרך הריגה ואיבוד האויב היא להורות היותו שונא את שונאיו, אמר דוד כבר זה עשית כמה פעמים כי הכית כל אויבי לחי שיני רשעים שברת, אבל הישועה שאני מבקש עתה הוא על דרך ההגנה, שלא היה רצונו שיהיה נהרג אחד מישראל במלחמה זו, ואפילו אבשלום שהוא הרודף עצמו, כמו שנתבאר שם בסיפור הענין. וזה אומרו לה' הישועה על עמך ברכתך סלה, רצה לומר יש ביד ה' ישועה להושיעו מאבשלום ושלא ימשך נזק כלל לאומה ישראלית, כאומרו על עמך ברכתך סלה:
ונשוב לענין שהמגיד אמר שמה שקמים עלינו בכל דור ודור לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם ואינו הורגם, היא תהלתנו שבזה יתפרסם אהבתו העצומה אלינו. ומה שהביא ראיה מלבן הארמי כאשר יבוא בפרק שאחר זה, אין כוונתו להביא ראיה על שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, ושההבטחה לאברהם עמדה לאבותינו ולנו, שהרי אין מלבן הארמי כלל ראיה על זה, שאותה ההצלה מלבן הארמי היתה לאבותינו. וגם אין ראיה שההבטחה לאברהם לבד עמדה לו, ואדרבה נאמר שם שזכות אברהם ויצחק עמדו לו, כי שם אמר יעקב (בראשית לא, מב) לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי, הרי שלא תלה הצלתו בהבטחת אברהם לבד. אמנם יתבאר שראיית המגיד איננה רק שההצלה ע"י ההגנה היא מעולה ומשובחת, כאומרו והקב"ה מצילנו מידם, שאינו ממית אותם. שהרי פרעה לא גזר רק על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל, ועם כל זה לא הרגו השם יתברך אבל היה למגן ליעקב, ולהיות אלו השתי תשועות דהיינו אחת ע"י הריגת האויב ואחת על ידי ההצלה וההגנה כל אחת מהם יש בה מן השבח, כי ע"י הגנה תורה על האהבה והריגת האויב תורה על היותו שונא את שונאינו, לכן בלבן הציל על ידי הגנה אפילו שהיה מבקש לעקור את הכל, וביציאת מצרים בהריגת האויב היינו הבכורות, וכן כאשר חטא באומרו (שמות יב, לב) וברכתם גם אותי כמו שנתבאר במקומו, הנה אז עשה שירדוף אחריהם בים והרג אותו, ונתקיימה אופן ההצלה השניה, ישתבח שמו הגדול:
צא ולמד מה ביקש לבן וכו'. כבר ביארנו שאין כוונת המגיד בראייתו זאת רק להביא ראיה שההצלה ע"י הגנה בלי הריגת האויב משובחת מאד, בראותנו שלבן ביקש לעקור את הכל והשם יתברך עם כל זה לא הרג אותו אבל הציל יעקב מידו. אבל הספיקות שהתעוררות מחוייב בהם בפרק זה, הם אלו:
ספק ראשון, אומרו צא ולמד מה ביקש לבן, שאם הכוונה על מה שנאמר יש בידי לעשות עמכם רע למה לא הביא המגיד אותו הכתוב שנאמר (בראשית לא, כט) יש לאל ידי לעשות עמכם רע, אבל הביא הכתוב במשנה תורה שנאמר (דברים כו, ה) ארמי אובד אבי:
ספק שני, למה לא נאמרה במשנה תורה ההצלה כמו שנאמרה הסכנה, ואין לך לומר שההצלה ידועה כיון שלא אבדו שאם כן גם יציאת מצרים ידועה, ולמה הוצרך לומר מביא הביכורים ויוציאנו ה':
ספק שלישי, אם הכוונה היא שהיה רוצה להרוג את כולם כמו שכתב מהרי"א שיצא לו זה מאומרו (בראשית לא, מג) הבנים בני, אם כן יותר מבוארים הדברים שם בסיפור המעשה פרשת ויצא ממה שהם במשנה תורה, ולמה לא הביא המגיד ראייתו משם: ספק רביעי, אם הכוונה לומר שהיה לבן רוצה להורגו, הלא גם עשו רצה להרגו, ומהרי"א השיב שאין הבטחת אברהם מתפשטת רק על מי שאינו זרעו אבל עשו גם הוא זרעו, אלו הם דבריו. והוא בעצמו כתב שההבטחה נמשכת עד שעבוד גליות, ואם כן הוא הרי נתבאר שהיתה ההבטחה אפילו נגד זרעו שהוא אדום אחד מד' מלכיות. ועוד יש להתעורר על הלשון שתפס ואמר ארמי אובד:
ספק חמישי, למה לא הזכיר מביא הביכורים מתחילה מעשה סיפור מה שקרה לאברהם באור כשדים, וכן כל מה שקרה ליצחק אבל התחיל מיעקב ולמה לא הזכיר שהצילם ממלחמת עמלק:
אמנם יתכן לומר בישוב הענין, שכאשר נאמרה הבטחת נתינת הארץ לאברהם וליצחק, שאמר לכל אחד מהם לזרעך אתן, עדיין לא נתאמת היות ההבטחה ההיא לאומה ישראלית, לפי שאמנם אברהם יצא מזרעו כמה אומות ומיצחק שני לאומים. אבל כאשר הבטיח את יעקב שהיתה מטתו שלימה אז נגמר באמיתות היות ההבטחה לאומה ישראלית לא לזולתם. ובהיות מביא הביכורים רוצה לספר החסד אשר עשה השם יתברך עמנו בנתינת הארץ לנו, אשר הוא מביא מפריה, לכן התחיל ביעקב וסיפר מה שקרה ליעקב עם לבן, שלבן רצה לעקור את הכל, ברצותו לומר שאברהם נתברך בכל, כלומר שפרץ זרעו להיות ממנו הרבה קליפות, ויצחק נתברך מכל שהיה לו עשו קצת מן הקליפה, ויעקב שהוא הכל, באופן שלא היה אחד מהם כולו שלם בלי קליפה, רק יעקב שלא היה זרעו נפרד כמו שהיה באברהם וביצחק, שבני יעקב נקראו גוי אחד. ולכן אמרו ליוסף (בראשית מב, יג) בני איש אחד אנחנו שנים עשר אחים, כלומר אפילו שנפרדו הגופים האחד מן האחד בנשמות אין אנחנו נפרדים, להורות על האחדות המוחלט באמונה: והנה לבן היה משתדל להעביר את יעקב על הדת ולפתותו אחרי עבודת אלילים, ולכך אמר ארמי אובד אבי, כי כן נאמר (ישעיהו כז, יג) ובאו האובדים מארץ אשור, שפירושו שהועברו על דת, והוא אומרו אח"כ והנדחים, שפירושו לעבודת אלילים, ובא האות שלבן היה מבקש מאד להעביר את יעקב, אומרו (בראשית לא, ל) נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי, שיפלא מאד שהלא תלונתו אליו למה גנב את אלהיו, בשגם לא הלך כלל או הלך למקום אחר תפול התלונה למה יגנוב את שלו. אבל נראה באר היטב, שלבן היה שמח שיעקב ידבק באלהיו ויגנבנו, אבל אמר לו טענה מופלגת לאמר, כיון שנכספת לבית אביך שהם שונאים הפסילים והתרפים, אם כן למה גנבת את אלהי. וכן ראינו שלא הסיר יעקב אלהי הנכר מביתו, והיו בני ביתו אדוקים בהם עד בואו לבית אל, ששם צוה אל ביתו ואמר (בראשית לה, ב) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם:
ולכן כאשר ראה מראה הסולם, הראה לו לענין ההשגה שקצתם עולים בה כר' עקיבא וחביריו, וקצת יורדים בה כאלישע כמו שביארנוהו במקומו, מפני זה הראה הסולם כהתראה לו שלא יטה לבו אחרי לבן ועבודותיו הזרות. ולכך אמר הוא כשנתעורר (בראשית כח, כ) אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, רצה לומר שישמור אותו שלא יכשל בדרך הזה שהוא בו, בענין השגתו באלהיות שלא יצא מאותו הדרך. ואומרו ונתן לי לחם וגו', היתה הכוונה שלא ימשך אחרי התועלת המדומות רק בהסתפקות, כי לא תושלם ההשגה רק ע"י ההסתפקות, שבזה ישוב בשלום אל בית אביו. ולא אמר ושבתי בשלום אל באר שבע אבל אמר אל בית אבי, כלומר שאהיה באמונתם ובדעותיהם כאחד מהם. וביאר עוד ואמר והיה ה' לי לאלהים, כלומר שעם זה יהיה ה' לי לאלהים, ופירושו גם כן שיתרצה הקב"ה שיקרא שמו עלי כמו שנקרא אלהי אברהם ואלוקי יצחק שיקרא אלהי יעקב. ותיכף אמר שהכל שהוא עתיד לתת לו, שתהיה המטה שלימה שאז יוכל ליתן מעשר, אבל אם הם מחולקים באמונתם אין מעשרים ממין על אשר אינו מינו:
ובזה יובן מה שנאמר כאשר רדף לבן אחרי יעקב, אמר לו (בראשית לא, מג) הבנות בנותי והבנים בני, שהבנות בנותי יצדק אומרו כן על רחל ולאה, אבל הבנים בני זה לא יצדק שיקרא את בני בנותיו בני, שאין הבנים של האם אבל הם של האב, והיאך יאמר שהם בניו לפני האב. וכן וכל אשר אתה רואה לי הוא (שם), נראה מותר, שאחר שאמר הבנות והבנים והצאן, מה הוא הכל שנשאר. אבל אמר כן על הדרך שאמרנו, שלבן אמר ליעקב שהבנות והבנים הם עדיין באמונותיו ובדעותיו, ולכך קראם בניו ושהיה יכול לעכבם, וכן הצאן שהרויח בביתו יכול בדין לעכב כיון שאינו מקבל אמונתו: ומה שאמר המגיד שלבן ביקש לעקור את הכל, רצה לומר הכל שירש מאברהם רצה לבן לעקרו. והביא ראייתו מההגדה המחוייבת אל מביאי הביכורים, שמתחיל לספר בגנות ארמי אובד אבי, כלומר ביקש להעבירו על דת, ובשביל זה ירד למצרים. ובזה תבין טעם נכון אל מה שהסמיך לומר וירד מצרימה אחר שאמר ארמי אובד אבי, כי היה כאילו יאמר מפני שארמי היה אובד אבי ירד מצרים. והטעם שהרעב לא נאמר שהיה רק בארץ כנען, כי בארץ ארם לא היה רעב, אבל יעקב להיותו ירא פן יכשיל את בניו, לא שילחם לקנות שבר בארם אצל לבן, אבל שילחם למצרים:
ובזה יתיישב הכתוב שנאמר (בראשית מב, ב) ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רד"ו שמה ושברו לנו משם. כי היה מספיק אומרו רד"ו שמה ושברו לנו ונחיה ולא נמות, ולמה חזר לומר משם. אבל יאות לפי דרכנו שאמר שברו לנו משם לא מארץ ארם. וזה אומרו ונחיה ולא נמות, שודאי מי שיחיה לא ימות. אבל אמר ונחיה בעולם הזה ולא נמות בעולם הבא, שאם אתם הולכים ללבן אולי יכשיל אתכם באמונתו. ולכן תלה מביא הביכורים ירידת יעקב במצרים במה שלבן היה מבקש לאבדו ולהעבירו על דתו, ואמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה, כאילו אמר עבור שלבן היה מבקש לאבד את אבי באמונתו, לכן ירד מצרים, ואומרו אובד אבי, ולא הזכיר את יעקב בשם, הכוונה להודיע שיעקב הוא אבינו לא אבי אומה אחרת, אבל אברהם ויצחק הם אבות ג"כ לאומות אחרות ולא נקראו אבי סתם, וזהו שלא רצה שמביא הביכורים יזכיר רק מהתחלה האומה ישראלית שהיתה נבדלת משאר האומות מן האחוה, שזה אמנם לא היה עד יעקב שמטתו היתה שלימה:
והטעם שלא הביא מעשה מלחמת עמלק, יובן בענין סמיכות פרשת ביכורים לפרשת עמלק, שהיה אומרו (דברים כה, יט - כו, א) תמחה את זכר עמלק. והיה כי תבוא וגו', כאומר כשתביא ביכורים לא תזכיר את עמלק, לפי שעדיין לא נשלמה מלחמת ה' עמו. וכאשר יעויינו דברינו אלה על פי דרכנו זה, יותרו כל הספיקות אשר נתעוררנו בהם בפרק זה:
וירד מצרימה אנום וכו'. הספיקות בפיסקא זאת הם. ספק ראשון, אומרו וירד מצרימה אנוס. שלשון וירד מורה על הרצון לא על האונס, כי כל פעולה שלא נאמר בה שאחרים אנסוהו הפעולה תורה על הבחירה לא על ההכרח. ספק שני, מה יוסיף לענין הבאת הביכורים ולענין סיפור שבח הארץ שניתנה לנו אם בא יעקב למצרים באונס או ברצון:
ספק שלישי, אומרו אנוס על פי הדבור, ואדרבה אנחנו רואים שיעקב ירד ובא עד באר שבע, ושם אמר לו השם יתברך (בראשית מו, ג) אל תירא מרדה מצרים, כמי שמבטיח את אהובו שלא ירא מהימשך אחר רצונו ושהוא יהיה בעזרו. גם מכלל הספק הזה יתבאר מה ראה יעקב לעשות שם בבאר שבע זבחים לאלהי אביו יצחק, ולא הזכיר את אברהם. וכבר נתבאר זה במקומו חלק ב' פרק ל"ב, ומה שהשיב רש"י ז"ל חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם ע"כ. באמת כי זה אינו טעם מספיק, שכבר היה יכול להזכיר שניהם כמו שנאמר פרשת וישלח (בראשית לב, ט) ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ה' האומר אלי שוב לארצך. וכן אמר ללבן (בראשית לא, מב) לולי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי, ומה שנאמר (בראשית לא, נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק ולא נאמר שנשבע באלהי אברהם, הוא הטעם שלבן אמר (שם) אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו, ואם היה אומר אלהי אברהם הלשון היה מסופק אם כוונתו באומרו אלהי אברהם על מה שהיה עובד טרם שהכיר את בוראו. ולכך לא הזכיר יעקב רק את יצחק, ובא האות שהוצרכו רז"ל לומר כאן (בר"ר עד, טז) אלהי אברהם קודש, ולכך גם כן בהיותו נשבע ללבן לא נשבע רק בפחד יצחק, להישמר מכוונת לבן, אבל כאן אין זה טעם מספיק שחייב יותר בכבוד אביו כמו שפירש רש"י:
גם יתכן להתעורר עוד, אשר בהתעוררותנו זה נבוא אל ישוב הספק הקודם, והוא שלא מצאנו שיעקב בנה מזבח אשר זבח הזבחים עליו. ולפיכך נראה שיעקב לא היתה כוונתו לזבוח עד שבא לבאר שבע, ומצא שם המזבח שבנה אביו יצחק, כמו שנאמר פרשת תולדות (בראשית כו, כה) ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה', ולא נאמר שזבח זבחים עליו, ולכך נאמר שזבח לאלהי אביו יצחק לתשלום כוונת אביו שבנה המזבח ההוא: ונשוב עוד אל הספק השלישי שהזכרנו, שלא מצינו אונס זה שיהיה על פי הדבור. וכבר היה אפשר לדחות ולומר שהם שני דברים, אחד שהיה אנוס כדי לראות את יוסף, ושני שהיה על פי הקב"ה וברשותו, אבל איננו ישוב שלם:
ספק רביעי, בפרק זה אומרו ויגר שם, מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור, ומביא ראיה מן הכתוב באומרו (בראשית מז, ד) לגור בארץ באנו, וזה תימה שיביא ראיה מן הכתוב לכתוב אחר, ובכמו זה אומרים ז"ל מאי אולמיה דהאי מהאי: ספק חמישי, שאדרבה יש ראיה מן הכתוב שירד שם להשתקע, שהרי הקב"ה אמר לו (בראשית מו, ג) לגוי גדול אשימך שם, ועל דעת זה והבטחה זו הלך לו שם. ואין מקום לומר שהבנים הלכו להשתקע, שהרי נאמר לגור בארץ באנו לשון רבים, ועוד שכבר דרשו ז"ל (זוה"ק ח"א רכב, ב הובא ברש"י) ואנכי אעלך גם עלה, הבטיחו שיהיה נקבר בארץ, אם כן על דעת למות בצרים ירד שם:
ספק ששי, מה ענין הסיפור שבא לגור ולא להשתקע אל ענין מביא הביכורים וסיפורו בשבח הארץ והנפלאות הטובות שגמלו השם יתברך, וגם בכתוב הזה עצמו נתעורר הרמב"ן ז"ל במה שנאמר (בראשית מז, ד) כי אין מרעה, ואמר שכבר הרעב היה בארץ מצרים כמו בארץ כנען, ונדחק שם מאד ונלחץ מחמת טענתו זאת. ובאמת אין זו טענה כי כמו שעשה יוסף לצבור בר בשבע שני השבע להספיק לשבע שני רעב, כמו כן צבר את המספוא ואת התבן לבהמה, והעד ויתן מספוא לחמוריהם (בראשית מג, כד), ועוד שזה ידוע ששמירת התבואה לכמה שנים לא תהיה רק בהעמיד אותם תוך השבולת כפי מה שנקצרה בלתי דישה. וזהו לדעתי מה שנאמר (בראשית מא, מז) ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים, ובא האות היות הדברים כן מה שנאמר (בראשית מה, ו) [כי] עוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר ולא אמר דיש, כי אין ספק כאשר אין חריש אין קציר, אבל אמר כן לומר שלא היה חריש וקציר, אבל דיש היה, ואם כן היטב אמרו בני יעקב כי אין מרעה, שבמצרים היה תבן ומספוא מספיק לבהמות. ועוד לא ידעתי מי אמר להרמב"ן ז"ל שלא היה שם מרעה דשן ושמן לבהמות בעשבים העולים בהרים בלתי השקאת נילוס, והרעב שהיה במצרים לא היה רק מן התבואה מפני שלא עלה נילוס ואין לחרוש ולא לזרוע, וזהו שנאמר כי כבד הרעב בארץ כנען, רצה לומר כבד ממה שהוא במצרים שאין מרעה כלל, ובמצרים לא נאמר כבד. ועוד אם לא היה שם מרעה לבהמות באמת היה יוסף מפסיד בסחורתו לקחת מקניהם, כמו שנאמר (בראשית מז, טז-יז) ואתנה לכם במקניכם וגו' בסוסים:
ספק שביעי, למה הצריכה התורה את מביא הביכורים להזכיר הרעות שעשו לנו המצריים ושהיתה יציאתנו משם על ידי יד חזקה וזרוע נטויה ומורא גדול, שנראה מתוך הדברים הללו שאם היה חסר אחד מן התנאים שהזכרנו לא היינו מחוייבים להביא ביכורים:
ואשר יאות לומר בהיתר כל הספיקות שהזכרנו הוא, שאמנם חייבה התורה למביא הביכורים לומר כל הצריך לענין בקיצור מופלג, והתחיל לומר הסיבה שירד יעקב למצרים, כי בהיות לבן מבקש לעקור את הכל היה מוכרח יעקב לשלוח בניו למצרים, כאשר נתבאר בפיסקא שלפני זה. ובהיות קשה בעיני מסדר ההגדה שבמקום היות נאות שהכתוב יבחר בקיצור הסיפור כל מה שאפשר לו, הנה האריך הדברים בלתי צריכים כלל, שהיה מספיק אומרו ויגר מצרימה במתי מעט, ומה צורך להגיד סיפור הדרך בירידה, אחרי שאין בירידה ההיא דבר שיתחדש ממנו ידיעה או ענין, שבאומרו ויגר במצרים נתפרסם שירד שם. ולכך בא מסדר ההגדה לתת טעם לאומרו וירד מצרימה, שודאי רצה להורות על היות יעקב אנוס בירידה היא, כמו שאמרו רז"ל (שבת פט, ב) ראוי היה יעקב לירד למצרים בקולרין ובשלשלאות של ברזל, אבל השם יתברך רצה וסיבב סיבות לקיים מה שנאמר (הושע יא, ד) אמשכם בעבותות אהבה, וקרא המשיכה הזאת שהיא על פי הדיבור לפי שהוא סיבב הסיבות, ונתחייב מביא הבכורים לומר זה כדי להודיע גודל חסדו יתברך היותו עמנו, שלא רצה לתת לנו נחלה כמו שנתן לעשו, אבל רצה קודם שיתפרסם אלהותו יתברך היותו בעל הבירה ואדון הכל ואחר כך לתת לנו תורה הישרה, ואחר כל זה שתבוא אלינו נחלת הארץ, ולא יאמרו אומות העולם שאומה של בזוזות אנחנו, כמו שאמר ר' יצחק (ילקוט שמעוני שמות יב, קפז הובא ברש"י בראשית א, א) על מה שנאמר (תהלים קיא, ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. ושלזה היתה מוכרחת ומחוייבת אלינו ירידתנו למצרים, שאל"כ לא היה יכול לומר מביא הביכורים האדמה אשר נתת לי ה', עד שיברר שאין אנחנו אומה של בזוזות: