אור ברסלב
מעשי השם חלק ב חלק מעשה מצרים - פרק כב

מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשה מצרים - פרק כב

חלק מעשה מצרים - פרק כא

הנה עשינו פרק לעצמו בביאור וישוב היתר הל"ב ספיקות אשר נתעוררנו בהם. כי בהתבאר אופן הענין איך שהיה, יותרו כל הספקות להיות קצתם נתלים זה בזה. ונאמר כי אמנם הענין היה כאשר הקדמנו שאין ספק שמששת ימי בראשית התנה הקב"ה עם הים שיבקע, כמו שדרשו ז"ל (בר"ר ה, ה) ממה שנאמר (בראשית א, ט) יקוו המים. ועוד יתכן כמו שכתבנו בחיבורנו חלק א' הנקרא מעשי בראשית פרק ג', שיסוד המים נברא מקשיי כאבן, כאשר נראה עד היום בחורף כאשר יתרחק השמש שהמים נעשים קרח כאבן, כל שכן בעת הבריאה שעדיין לא נברא השמש. וה' צוה במה שאמר יקוו, כאילו אמר יזלו, שיהיו נוזלים לא מקשיים. וכאן בקריעת ים סוף חזרו למה שהיו, שכן התנה עמהם. וזהו שנאמר היות המים כחומה, וכן נאמר קפאו תהומות:

וכבר בחלק א' מחיבורנו פרק ג' על הכתוב שנאמר (בראשית א, י) ולמקוה המים קרא ימים, שאמר בלשון רבים, אמרנו שהיתה הכוונה שמאז קראם ימים, להיותו עתיד מקוה המים להקרע לשנים, לכך קראו ימים, עיין שם, ולא היתה הכוונה בתנאי ההוא להטביע מצרים בתוכו רק לקורעו כאשר הוביש מימי הירדן מפניהם, למען יבהלו אלופי אדום וימוגו כל יושבי כנען, שהרי לא נתייעד זה ענין הטביעה לא לאברהם בין הבתרים ולא למשה בסנה. אבל רוע מעלליו של פרעה ורום לבבו וזדונו הגיעו, שאמר לישראל שיעבדו את ה' וגם שיברכו אותו, כאילו משתף עצמו לשם שמים, כאשר הרחבנו הדבר פרק כ' עיין שם. ורצה הקב"ה להראות למצרים ולהודיעם שהוא ה' ואין אחר משתתף עמו, ולזה היה הענין ברצונו יתברך שאחרי שהלכו ישראל ממצרים היתה התחבולה האלהית שישובו ויחנו כדי להחזיק לבו לרדוף אחריהם, ובהיותו מהיר וזריז לעשות הרדיפה הזאת כמו שאמרו רז"ל (בר"ר נה, ח, מכילתא בשלח א) שהוא בעצמו אסר רכבו, הנה יצא הוא קודם בשש מאות רכב בחור, ואחר שיצא הוא לרדוף רדפו גם כל מחנה מצרים אחרי פרעה:

וזהו שנאמר אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל, כמו שיבא בס"ד בפירוש השירה. כי פרעה אמר לכל מחנה מצרים שהנה הוא עם השש מאות רכב בחור שלו שהם קלים למרוץ, שהוא רוצה לרדוף את ישראל כדי להשיגם. ואמר להם עוד אל ירע בעיניכם ותח שבו שלפי שאני ק ודם לכם, שלפי זה אקח לעצמי השש מאות רכב בחור כל השלל, כי אע"פ שאתם תאחרו לבוא אפילו הכי אחלוק עמכם, זה אומרו אחלק שלל. ואל תאמרו בלבבכם היאך תרדוף שש מאות אלף רגלי בשש מאות רכב, שאני ימלאני לבי להוציא חרבי מעלי ולהורישם בלי חרב רק בידי לבד. וזה אומרו תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי, וכן סיפר הכתוב שהקב"ה החזיק לב פרעה לרדוף אחרי בני ישראל, והחזיק ג"כ לב מצרים לרדוף אחרי פרעה, ואלו הם השתי רדיפות שנאמרו, והותר הספק הא' וספק ט"ו וט"ז:

ומה שנאמר שהשיגו אותם על פי החירות, אין הכוונה שפרעה השיג את ישראל, אבל הכוונה שמחנה מצרים השיג את מחנה פרעה שם, והותר הספק השני. ובא הסיפור לענין זה שהשיגום, לפי שהקב"ה רצה שפרעה וחילו לבד ירדפו תוך הים ומחנה מצרים רצה שלא יכנסו בים, כי לעדות לבד הובאו שם. וזהו שנאמר וידעו מצרים כי אני ה', והותר הספק כ"ט, ויתחזק לבם לרדוף כאשר יתבאר עוד:

והנה אין ספק שכאשר אמר הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו וגו', ואמר פרעה נבוכים הם בארץ וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ודאי כל הדברים ההם אמר משה לישראל, שכדי להשמיד את פרעה ואת חילו תהיה כוונת התחבולה ההיא, אבל לא גילה הקב"ה שהוא ילחם להם ויטביעום בים, ועם כל זה כאשר שמעו ישראל שהשי"ת יחזק לב פרעה לרדוף אחריהם שמחו על זה, כי לא חשבו שיחזק רק לב פרעה וחילו לבד, רצה לומר המלך ועבדיו, כמו שנאמר ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וכבר ידעו ישראל שחיל המלך ועבדיו היו שש מאות רכב או יותר מעט, ועל כז שמחו על ענין התחבולה ההיא, שחשבו שם להרוג את פרעה ואת חילו כאיש אחד. אבל כשראו שפרעה הקריב וראו ג"כ כל מחנה מצרים רודפים אחריהם הנה הגיע להם היראה המופלגת, וזה אומרו וירדפו מצרים אחריהם, רצה לומר אחרי השש מאות רכב, והשיגום חונים שראו זה את זה מחנה מצרים את מחנה פרעה, וכן אומרו שראו שפרעה הקריב רצה לומר השש מאות רכב לבד. ואומרו גם כן ומצרים נוסע אחריהם, רצה לומר כל רכב מצרים נוסעים אחרי פרעה וחילו, ולכן לא אמר רודפים אחריהם רק נוסעים, כי היו נוסעים אחרי פרעה לא רודפים, ואז נתייראו וצעקו, ובזה הותר ספק ג' וה' וו': אמנם ספק ד' יובן שאמרו ישראל למשה, כאשר ראו שמשה לא אמר להם רק שפרעה וחילו לבד ירדוף אחריהם, ועתה ראו כל מצרים נוסע אחריהם, אמרו א"כ ח"ו לא שלחך השי"ת לעשות המעשים האלה. ולכך הוצרך לומר אחרי קריעת ים סוף שנית ויאמינו בה' ובמשה עבדו, לפי שבאו שנית לכלל חשד על משה שלא הוציאם בשליחות ה', ולומר לו שהיתה כוונתו להרע להעם, גם זה לא יתכן כי מה עשו לו. ועוד מלבד זה לא היו יכולים לומר לו שכדי להרע לנו הוצאתנו שגם אתה בצרה עמנו, אבל אפשר להיותך יודע כמה השתדל יעקב לבלתי היות נקבר במצרים, וכן יוסף להעלות עצמותיו שהרי אתה מעלה אותם עמך, שנראה היות הקבורה בארץ מצרים פחיתות וגירעון גדול לתגמול הנפש לכן הוצאתנו, ועל כן כאשר לקחת עצמות יוסף לסיבה זאת, כן לקחת גם אותנו למות במדבר, ולכן אמרו לשון לקיחה, וזה אומרם אם היתה כוונתך זאת, המבלי אין קברים לכל אבותינו כמה דורות שמתו לאלפים במצרים, לקחתנו שנהיה אנחנו טובים מהם, הלא כמו כל אבותינו שהם קבורים במצרים היה לך להניח אותנו ג"כ להקבר במצרים, ולמה באת עלינו בדרך זה שה' שלחך להוציאנו, ובזה הותר הספק הד' והח' והט':

וענין הצעקה היתה לה' תפילה שיצילם, כאילו חטאו נגדו יתברך לשמוע אל משה בלתי היות שלוחו לעשות כל זה, שכבר חשבו שכל מה שעשה היה בחכמת הכישוף לא בשליחות ה', ובזה הותר הספק הז':

ואומרו לא תוסיפו לראות, הוא מקושר ונמשך עם מה שאמר התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, שהיתה כוונתו לומר שבזה לא תוסיפון לראותם, כאילו אמר אם תאמינו וישתקעו בלבכם הנפלאות שיעשה לכם הקב"ה היום הנה לא תוסיפון לראותם. אבל אם תשכחו הנפלאות אשר הפליא לעשות אתכם הנה תוסיפו לראותם, כמו שנאמר בקללות (דברים כח, סח) והשיבך ה' מצרים באניות, ובזה הותר הספק הי': והנה כאשר ראה משה שישראל חשבו להלחם בפרעה ובחילו ושבגבורתם ינצחום, ועל כן שמחו לעשות התחבולה האלהית, ועתה שראו כל מצרים נוסע נתייראו, הנה הוציא מלבם המחשבה ההיא ואמר שלא ייראו, שענין התחבולה האלהית לא היתה על מנת שישראל ילחמו עמהם ויהרגום, אבל על מנת שהוא ילחם להם והם יחרישון. רצה לומר שלא ילחמו, כי הנלחם צועק ונלחם, לכך אמר ואתם תחרישון, וכאשר אמר להם כן כיון לבו ג"כ לשמים ואמר אותו דרך תפלה וצעקה שה' ילחם להם. ולכך אמר לו הקב"ה שיאמר ענין זה שהוא אומר ה' ילחם לכם, שיאמר אותו בנחת דרך הודעה לישראל ולא דרך תפלה וצעקה אל ה'. ולכן אמר מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל, רצה לומר אלו הדברים שאתה אומר ה' ילחם לכם, דבר אותם אל בני ישראל דרך הודעה ובזה יסעו, כי הנרדף כאשר יראה שאין מקום לנוס יהפוך פניו אל הרודף ויעמוד במקומו, אבל כאשר יודיעוהו שאין צריך שהוא ילחם, הנה יהפוך ערפו אל הרודף וילך לו לדרכו. ובזה הותרו ספק י"א וי"ב:

וענין אומרו הרם את מטך. היה לפי שלפעמים הטבע מקפיא המים, כל שכן ברוח חזק, ויתייראו ליכנס, לכן אמר השם יתברך הרם את מטך שיראו ישראל שע"י הרמת המטה נבקעו לא דרך טבע, ולכן נאמר ובקעהו, והותרו ספק י"ג וי"ד: ולדעתי שעמוד אש בלילה לא מש כלל מלפני העם גם באותו לילה, כמו שנאמר (שמות יג, כב) לא ימיש, וגם לא יתכן שבאותו לילה ימיש עמוד האש מלפניהם, שהרי אמרו ז"ל (מכילתא שירה ג) ראתה שפחה על הים, והיאך יראו נפלאותיו אם לא היה להם אורה, וגם עמוד הענן לא מש מעולם ביום מלפני העם, אבל אותו הלילה הלך מלפניהם עמוד הענן ובא לאחריהם. ועשה כן לפי שהיה הולך עמוד אש לפני העם. וזה ודאי שאם יראו מצרים עמוד אש הולך לפניהם ינוסו. כי מי ימלאנו לבו להלחם בעם מושגח מן השמים שעמוד אש הולך לפניהם להאיר להם, ולכך בא עמוד הענן בין מחנה ישראל למחנה מצרים כדי שלא יראו עמוד האש וינוסו:

והנה עוד היה תחבולה שנית, כי ניצוץ אור עמוד האש היה מכה בענן והיה מתפשט בכל האופק, והיה זה שאם יראו מצרים שבמקום שישראל הולכים היה אור להם והם בחושך ידמו ודאי ג"כ ינוסו, אבל כאשר עמוד האש נתכסה מעיניהם ע"י עמוד הענן המפסיק ונתפשט האור בכל האופק, לא נהיה להם שום שינוי. ועל כן לא אמרו לנוס, וזאת היתה תחבולת הענן לכסות עמוד האש שלא יראו אותו המצריים וינוסו. ואומרו ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, רצה לומר לפי שכשהאדם יש לו בלילה נר לפניו אין ראות עיניו מתפשט רחוק, אבל אם יהיה בלי נר לפניו בחושך הוא רואה מרחוק יותר ממה שיראה עם הנר, וזה אמר שעל ידי שנתכסה עמוד האש בהפסק עמוד הענן האירה הלילה. והעד הנאמן על דברינו שלכסות עמוד האש הושם עמוד הענן אחריהם, מה שנאמר ביהושע (כד, ז) וישם מאפל ביניכם ובין המצרים, ולכך האיר להם הלילה בכל האופק, ולא היה זר בעיניהם דבר עד שינוסו:

ועוד רצה הקב"ה שמחנה מצרים יראו בעיניהם את פרעה וחילו טובעים בים, לכן האיר את הלילה ואז המצריים יהיו עדות על טביעתו. כמו שיבוא הביאור שאומרו לא קרב זה אל זה, רוצה לומר מחנה מצרים אל מחנה פרעה, שעם היותם שתי המחנות משתדלים להתקרב זה אל זה, אפילו הכי לא קרב זה אל זה, כי כן היה רצונו יתברך שפרעה וחילו דהיינו שש מאות רכב בחור יוטבעו, וכל רכב מצרים יהיו עדים ויראו באיבודם, וזה שנאמר ואכבדה בפרעה ובכל חילו. והעד גם כן מה שנאמר וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו. ובזה נתבאר ענין נסיעת הענן בספק י"ז, והותר ספק י"ח וי"ט:

ועתה נבאר אופן הקריעה ההיא. והוא שהשם יתברך הוליך את הים ברוח עזה הולכה ממש, שהרוח דוחה המים מהים אל היבשה כמנהג, והרוח היה מוכרח להיותו כדי להוליך המים אל היבשה נגד פרעה וחילו שיהיה רוח קדים, לפי שאחוריהם היה כלפי מצרים, א"כ היו פניהם למזרח, וכדי לדחות המים מן הים כנגדם מוכרח שיהיה רוח קדים. ומכאן התחיל ליפרע מרשעים לעולם ברוח קדים, אפילו שהיה אפשר ברוח אחר כיון שהתחיל בו. גם אפשר שהוא נפרע מן הרשעים ברוח קדים שבא מארץ ישראל כדי שידעו שממקום שהשכינה שורה בא עליהם הרעה, באופן שהרוח אחר שנבקע הים הוציא המים לחוץ ליבשה. ובהיות הים בקוע גם המים היוצאים משני חלקי הים ודאי היה יבשה ביניהם כי חצי הים שופך לכאן וחציו שופך לכאן:

והנה פרעה וחילו עם היותם רואים המים שיצאו מן הים לא נתייראו, שכז טבע הים ומנהגו כאשר ידחה אותו הרוח יוליך המים חוץ לשפת הים כמה מילין, ולא נמנעו מליכנס תוך אותם המים שיצאו, שכבר ידעו מקום קרקעית הים היותו עדיין רחוק כמה מילין, ולכן נכנסו באותם המים ולא חששו כלל, והעד על היות הענין כן שדחה המים מן הים והוציאם חוץ מהים, מה שנאמר בעמוס (ה, ח) הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ:

וזהו וישם את הים לחרבה, שהרוח דוחה מי הים אל היבשה, ואח"כ נאמר ויבקעו המים, שב אל המים שיצאו מן הים, שלא יקרא ים רק מה שהוא בגבול הים על קרקעיתו, אבל מה שיצא לחוץ קרא מים, ועליהם נאמר ויבקעו שגם המים שיצאו נבקעו, ובני ישראל נכנסו בים ממש בקרקעיתו. ולזה אמר אח"כ וירדפו מצרים ויבואו אחריהם, וחזר ופירש שלא באו בים רק כל סוס פרעה ורכבו ופרשיו, דהיינו השש מאות רכב בחור, ובישראל אמר שבאו בתוך הים, אבל בפרעה לא אמר רק אל תוך הים, כלומר שבאו ורדפום עד שהנרדפים הגיעו סמוך לתוך הים. וכאשר הגיעו שם השקיף עליהם השם יתברך בעמוד אש, רצה לומר שנתגלה להם העמוד אש ההולך לפני מחנה ישראל. וענין וישקף הוא כמו ותשקף בעד החלון (מלכים ב ט, ל), שהוא ההראות בחלון. וכן היה זה שעשה בענן מקום פנוי כדי שיתגלה להם עמוד אש, וזהו ויהם מחנה מצרים, כי אין לך הממה ורעדה גדולה מזו בראותם עמוד אש מן השמים הולך לפני ישראל להאיר להם, והיאך לא ימס לבבם ויהיה למים: ואומר ויסר את אופן מרכבותיו, שב אל מחנה מצרים, שכבר הם היו רודפים בכל עוז, וכאשר ראו עמוד אש הולך לפניהם, נבהלו וקשרו האופן האחד של כל מרכבה ומרכבה, שכן מנהג כשרוצה בעל העגלה שלא תלך במרוצה ובפרט בירידה, קושר אופן אחד שלא יתגלגל במרוצה, והשלשה האחרים מתגלגלים וגוררים הרביעי בלתי גלגול, ומחמת כן אין העגלה הולכת במרוצה רק בכבדות. וזהו שכאשר ראו עמוד אש הולך לפני ישראל ונבהלו, נתייעצו לראות בעניניהם ושלא לרוץ במרוצה, ולכן קשרו אופן מרכבותם לבלתי ירוץ, ואומרו וינהגו בכבדות שב אל מנהיג מחנה מצרים, שאחר שקשרו האופנים נתייעצו ואמרו אנוסה, לפי שהם מושגחים מאתו יתברך, שהרי הולך לפניהם בעמוד אש, והפכו פניהם אל מצרים, והמים שיצאו כאשר נטה משה ידו ושבו למקומם, הנה אותם המים ניערו את מצרים תוך קרקעית הים:

והעד שכן נאמר קודם וירדפו מצרים ויבאו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים, ולא אמר בתוך הים, אבל כשנאמר וינער נאמר בתוך הים, שהניעור היה שאותם המים ניערו אותו מחוץ לים בתוך הים ממש דהיינו בקרקעית גבול הים. והנה עם היות שנסתלק רוח קדים לא היו שבים המים רק בנחת כפי טבעם לשוב אל מקומם. ולכך הוצרך שיטה משה ידו וישובו, כדי שישובו בכח גדול כדי לנער אותם בעל כרחם תוך הים. ואחרי שנתבאר היות אופז הקריעה והרדיפה כן כאשר תשקיף בהשקפת עיון, תמצא שעל פי דרכנו זה הותרו כל הספיקות ספק כ', וכ"א וכ"ב וכ"ג וכ"ד וכ"ה וכ"ו וכ"ז וכ"ח וכ"ט ול' ול"א ול"ב, עד אחד מהם לא נותר:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה