מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשה מצרים - פרק כא
ספק שביעי, מה ענין הצעקה שנאמר ויצעקו אל ה', שקצת מפרשים אמרו שהיתה צעקת תרעומת. ולא ידעתי היאך יתכן והכתוב אומר (נחמיה ט, ט) ותרא את עני אבותינו במצרים ואת זעקתם שמעת על ים סוף, וקצתם אמרו שהיו שתי כיתות: ספק שמיני, אומרם לקחתנו למות, והיה לו לומר לקחתנו ליהרג, כיון שהמצריים היו רוצים להרגם:
ספק תשיעי, מה זה אומרם לקחתנו למות, ולא השלימו דיבורם כמו שהתחילו לשון הוצאה, והיה להם לומר מה זאת עשית לנו להוציאנו, ולמה התחילו בלשון לקיחה: ספר עשירי, אומרו לא תוסיפו לראותם, אם היה מצוה או הבטחה, שבזה נחלקו המפרשים. ולשני הפירושים יפלא כי לענין מצוה או הבטחה בין כך ובין כך, מה ענין אומרו כי אשר ראיתם, והוא דיבור מותר והיה מספיק אומרו לא תוסיפו לראותם:
ספק אחד עשרה, מה שאמר משה ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, למה מנע מהם התפילה, ואם היתה הצעקה תרעומת מה צורך לומר שיחרישון, שאחר התשועה ודאי לא יתרעמו: ספק שתים עשרה, אומרו מה תצעק אלי ולא מצינו שצעק:
ספק שלוש עשרה, למה נאמר בענין קריעת הים הרם את מטך ונטה ידך, מה שבשאר המכות לא נאמר רק נטה את ידך:
ספק ארבע עשרה, מה שנאמר ובקעהו, כאילו תצא פעולת הבקיעה ממנו, שהיה לו לומר ויבקע, כמו שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור ויצאו מים ולא אמר והוצא מים: ספק חמשה עשרה, אומרו ואני הנני מחזק את לב מצרים, ואח"כ אמר ואכבדה בפרעה, והיה לו לומר ואכבדה במצרים כמו שהתחיל:
ספק שש עשרה, שכבר נאמר ואני אחזק את לב פרעה, ומה ענין החיזוק השני שנאמר ואני הנני מחזק את לב מצרים:
ספק שבע עשרה, טעם לענין נסיעת עמוד האש והענן, וכבר אמרו רז"ל (ילקוט שמעוני שמות יד, רלג) לקבל בליסטראות, אבל לפי הפשט צריך ישוב:
ספק שמנה עשרה, אומרו ויאמר את הלילה, למה היה האור הזה ולמי היה: ספק תשעה עשרה, מה שנאמר ולא קרב זה אל זה כל הלילה, שאם פירוש הדברים שב אל מחנה מצרים ומחנה ישראל, לא יתכן לומר לא קרב זה אל זה, רק כששניהם משתדלים בקירוב ההוא, אבל כשזה בורח וזה רודף לא היה לו לומר רק לא קרבה מחנה מצרים לישראל, שמצרים לבד היו המשתדלים להתקרב:
ספק עשרים, אומרו ויולך ה' את הים, ואין לשון הולכה נופל בענין זה, והיה לו לומר וה' הטיל רוח על הים, כמו שנאמר ביונה (א, ד) וה' הטיל רוח וגו': ספק עשרים ואחד, למה ברוח קדים ולא בזולתו, וכבר דרשו ז"ל (ילקוט שמעוני שמות יד, רלד) שהוא הרוח שבו נפרע מן הרשעים, והטענה במקומה למה נפרע בו מן הרשעים ולא בזולתו:
ספק עשרים ושתים, מה שנאמר וישם את הים לחרבה, והיה מספיק אומרו ויחרב, כמו שנאמר (תהלים קו, ט) ויגער בים סוף ויחרב:
ספק עשרים ושלש, מה שנאמר ויבקעו המים אחר שנאמר וישם את הים לחרבה, והיפך זה היה לו לומר ויבקעו המים וישם הים לחרבה, שהבקיעה קדמה:
ספק עשרים וארבע, למה נאמר ויבקעו המים, והיה לו לומר ויבקע הים כמו שהתחיל אומרו וישם הים, וכבר דרשו ז"ל (שמ"ר כא, ו) שכל המימות נבקעו, אף גם זאת לפי הפשט צריך ישוב:
ספק עשרים וחמש, שאומרו ויבקעו המים, נראים כפל ענין עם מה שנאמר וישם את הים לחרבה, כי לומר שלא היה שם אפילו טיט, כבר נאמר שהלכו ביבשה: ספק עשרים ושש, והוא נפלא היאך היה השגעון הזה בפרעה ועבדיו לראות הים בקוע חומה מכאן ומכאן ונכנסו בו, דבר שלא היה ולא נשמע כמוהו. ובראותם לבד ההנהגה בכבדות אמרו אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים, ובבקיעת הים נכנסו שאין לך שגעון גדול מזה. וכבר כתב הרמב"ן שהיה שגעון אבל שזה היה החיזוק שהחזיק הקב"ה לבו עד שנכנס, וא"כ הוא יפלא מה היה צריך לכל אותה תחבולה שישובו ויחנו כדי שירדוף אחריהם, ולמה לא החזיק לבו לרדוף מבלתי שיטריח את ישראל. אבל ודאי שהקב"ה רוצה שהרשע בעצמו יפול במועצותיו, וא"כ יפלא מה השגעון המופלג הזה שנכנסו כך בים בקוע לשנים והמים להם חומה. ומהרי"א בפירוש ההגדה תירץ שנכנס בחושך שלא ראה שהוא נכנס לים, וגם זה תימה שמלך כמוהו שם בתוך מלכותו לא ידע מקום קרקעית הים, וכל שכן אותה הירידה המופלגת לירד בים: ספק עשרים ושבע, אומרו וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש, וכבר דרשו ז"ל (ילקוט שמעוני שמות יד, רלה) ששרף האופנים, אמנם לפי פשוטו צריך ישוב מה היה ההממה הזאת:
ספק עשרים ושמנה, אומרו ויסר אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות, שזה היפך הכוונה, שאדרבה היתה הכוונה שירדפו עד אמצע הים, והיה צריך זירוז וקלות לעגלות שלא יצטרך לנערם בים. ועוד צריך לדקדק אומרו אופן לשון יחיד, ולא אמר אופני מרכבותיו:
ספק עשרים ותשע, אומרו וינער קודם שנאמר ששבו המים, ואם פירוש הניעור הזה כמו שדרשו ז"ל (שהש"ר א, נא) שניער אותם כקדירה מלמעלה למטה, היה ראוי לומר קודם ששבו המים ואח"כ לומר שניער אותם:
ספק שלשים, מה שנאמר לענין קריעת ים סוף וידעו מצרים כי אני ה', וכבר נאמר פרשת וארא שבהוצאה שיוציא אותם מתוכם ידעו כי אני ה', כמו שנאמר (שמות ז, ה) וידעו כי אני ה' בנטותי ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם: ספק שלשים ואחד, מה שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ואדרבה מה שעשה להם היתה היד הגדולה שעברו ביבשה, אבל מה שנטבעו המצריים לא היה צריך יד גדולה שהמים מטבעם שבים אל מקומם:
ספק שלשים ושתים, אומרו ויט משה את ידו וישב הים, כי מה צורך לנטייה זאת כי בסור סיבת רוח קדים הלא ישובו מעצמם: