מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשה מצרים - פרק יט
פרשת בשלח:
כי קרוב הוא, פירש הרמב"ן ז"ל אבל הנכון שיאמר כי לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים אשר הוא קרוב וטוב לנחותם בדרך ההוא, עכ"ל. וזה היפך ממה שפירש למעלה בחשבון הארבע מאות ושלשים שנה, ששם כתב שלכך הלכו במדבר ארבעים שנה לפי שלא נשלם עון האמורי, אם כן לא היה טוב לנחותם דרך קרוב, כיון שעדיין לא הגיע הזמן שתנתן להם הארץ. אמנם לבוא אל ביאור הפרשה הזאת נקדים הספיקות אשר יאות ההתעוררות בהם:
ספק ראשון, אומרו ויהי בשלח פרעה, כי אין כאן ענין אל השליחות, שכבר נאמר שפרעה שילחם, אבל היה לו לומר ויהי כהוציא ישראל ממצרים ולא נחם אלהים: ספק שני, שלא היה לו לומר ולא נחם אלהים בוא"ו, שמאחר שזהו הסיפור שרצה לתת טעם למה לא נחם בדרך הקרוב, אם כן היה לו לומר ויהי בשלח פרעה את העם לא נחם, בלא וא"ו:
ספק שלישי, מה הענין הזה מועיל שילכו בדרך רחוקה או בדרך קרובה כדי שלא ישובו, שהלא אפילו שיוליכם בדרך רחוקה, וכי בשביל זה לא יוכלו הם לשוב בדרך הקרובה:
ספק רביעי, שמאחרי שענין עליית חמושים וענין לקיחת משה עצמות יוסף היה קודם שיסיעו לדרך פעמיהם, אם כן היה לו להקדים ולומר ויהיה בשלח פרעה את העם וחמושים עלו בני ישראל ויקח משה עצמות יוסף וגו' ולא נחם אלהים וגו', או היה לו לומר קודם פרשת בשלח ענין עליית חמושים ולקיחת העצמות:
ספק חמישי, למה גזרה החכמה האלהית בתחבולה ההיא לאמר שישובו ויחנו לפני פי החירות כדי שירדוף אחריהם פרעה, והלא כבר שילחם כפי רצונו, ואם כן מה היתה הכוונה בכל הענין הזה, ומה היה חטא פרעה עד שנתחייב טביעה בים כיון שכבר הודה ונכנע. ועוד שבמראה בין הבתרים לא נתייעד לאברהם ענין הטביעה הזאת, ואין לך לומר שזה בכלל מה שנאמר (בראשית טו, יד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שודאי זה אינו, שהרי נאמר (שם) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שהיציאה מארץ מצרים ברכוש גדול היה היעוד האחרון שנאמר לאברהם, אם כן ודאי לא היה הדין בטביעה בכלל אומרו דן אנכי, שהרי קודם הטביעה היתה היציאה ברכוש גדול. גם למשה בסנה לא נתייעדה טביעה זאת, שהרי לא נתייעד דבר אחרי יציאתם ברכוש גדול, ולא נאמר רק שישלחם ביד חזקה וברכוש גדול, ומה זה נתחדש עד שגזרה החכמה האלהית בתחבולה ההיא כדי להטביעו. ועוד שלא נאמר מה התועלת הנמשך לישראל מזה, אבל אדרבה פחד ורעדה אחזתם בראותם מצרים רודפים. ורבותינו אמרו (מגילה י, ב) שאין לומר הלל מפני שמעשיו טובעים בים, וזה תימה שמדבריהם ז"ל נראה שלא היה השי"ת חפץ בטביעתם, ועינינו הרואות שאחר שהציל את ישראל רצה שיעשו התחבולה ההיא כדי שירדוף אחריהם, ואם כן למה היתה הסיבה שהכריחה התחבולה ההיא שירדוף אחרי ישראל כיון שאין רצונו בטביעת מעשיו. ואם היה רוצה לקרוע הים כבר היה יכול לקורעו מבלי הטביע שום אדם כמו שעשה בירדן:
ספק ששי, מה שנאמר בפרשת בא, שפרעה כאשר שילחם אמר (שמות יב, לב) וברכתם גם אותי, כי סיפור דבריו של פרעה בזה מותר, מאחר שלא בירכו אותו ולא נהיה מן הדיבור הזה שום פועל, מה צורך לספר שפרעה אמר כן, (והובא פה התעוררות הספק הזה שלא במקומו, להיות היתרו נמשו בכלל היתרות הספיקות האלה שהזכרנו): אמנם נראה בהתרת הספיקות הללו, כי פרעה כאשר שילחם ואמר לכו עבדו את ה' וברכתם גם אותי, לא היה זה פיוס כמו שכתב הרמב"ן, שלדעתי אין לדרוש עליו זכות, כי אדרבה בעת שליחותו את ישראל הראה עוד סרבנותו וגאותו והיותו מחזיק עצמו אלוה כבראשונה, וקודם לא היה רוצה להודות שיש שם אלוה, כמו שאמר (שמות ה, ב) לא ידעתי את ה'. אמנם אחר שראה כל המכות הודה שיש שם אלוה אבל שהוא שותף עמו, ורצה להשוות עצמו ולהשתתף באלהות, עד שהחציף לומר שכמו שראוי לעבוד האלוה כן ראוי לעבוד אותו גם כן. ולכן אמר להם כששלחם לכו עבדו את ה' וברכתם גם אותי, כלומר כמו שתעבדו לאלוה בעבודה תעבדוני גם אני בברכה על ששלחתי אתכם, שהיה רצונו שיברכו אותו כמו שמברכין להשי"ת על הטובה אשר יגמול, וזהו מילת גם, שנאמר וברכתם גם אותי, כלומר לשתף עצמו. והעד הנאמן על זה, שקודם לענין הערוב אמר (שמות ח, כד) העתירו בעדי, והיה דרך היתול שסופו הוכיח שלא שילחם, אבל כאן אמר וברכתם גם אותי, וכאשר ראה הקב"ה עזותו ורשעו שהוא מחזיק עצמו אלוה, ועודנו עומד בטומאתו לומר שברצונו שלחם, להחזיק לו טובה ולברכו על אשר נתן להם רשות, הנה נתחייב הטביעה בים, ועל כן נאמר (שמות יד, ד) ואכבדה בפרעה ובכל חילו, כלומר שעד עתה חושב היותו שותף עמי, אבל עתה ידעו כי אני ה':
ולכך התחילה פרשה זו לומר ויהי בשלח פרעה, ולא אמר ויהי בצאת ישראל, לומר טעם אל מה שירצה לספר שנהיתה התחבולה האלהית להטביעו. והיה כאילו אמר ויהי בשלח פרעה את העם שליחות בחציפות, והקב"ה לא רצה לנחותם בדרך קרוב, והנה הוליכם דרך ים סוף, לפי זה נהיה ענין התחבולה האלהית לעשות שירדוף אחריהם להטביעו, שאם היה שולחם כראוי בהכנעה והודאה לגדולתו ויכולתו יתברך לא היה עושה שירדוף כלומר שלא יעלה על הדעת שלכתחלה הוליכם דרך ים סוף כדי להטביע את פרעה בים, שאין הדברים כן, שלסיבה אחרת שהיה פן ינחם העם, לאותה סיבה הוליכם דרך ים סוף, אבל בשלח פרעה את העם באותו החציפות והגאוה, ומלבד זה עלתה הסכמתו יתברך להוליכם דרך ים סוף פן ינחם העם, לפיכך נהיתה התחבולה ההיא להטביעו בים. והותר בזה הספק שנתעוררנו שאמר ולא נחם בוא"ו, כי אין כאן סיפור הענין אשר לא נחם דרך ארץ פלשתים, אבל כל הכוונה לספר טעם אל התחבולה האלהית שהיתה כדי להטביע את פרעה, באופן שעונותיו ילכדוהו את הרשע (לשה"כ משלי ה, כב): וכבר יועיל הענין להוליכם בדרך רחוקה שלא יוכלו לשוב בקרובה, שזה ביאור הכתוב באומרו שהסב את העם דרך המדבר, שארץ ישראל היתה במזרחה של מצרים, ואם היו הולכים דרך ישרה ממצרים לא"י דהיינו דרך ארץ פלשתים, היו באים לכבוש הארץ בתחילה ממערבה של ארץ ישראל, כי לעולם היו פניהם למזרח. אבל כאשר הסב אותם השם, הנה באו פניהם אל דרומה של א"י, והעד מה שנאמר במרגלים (במדבר יג, יז) עלו זה בנגב, ומדרום היו צריכים להתחיל לכבוש, ואם כן בראותם מלחמה, אם היו רוצים לשוב בדרך הקרובה לא היה אפשר להם לבוא אל דרך פלשתים אם לא יעברו בתוך אויביהם דהיינו מתוך ארץ כנען, ולכך היו צריכים לשוב בדרך שבאו: ולדעתי זהו שאמרו (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, כמו שיבוא בס"ד בהרחבת ביאורו שם במקומו גם כן, הוא שאמרו בלבם, בדרך הקרובה אי אפשר לשוב ובדרך רחוקה שבאנו מי ינחנו במדבר, שבהליכה היה הענן והעמוד לנחותם הדרך, לכן אמרו נתנה ראש, רצה לומר שניתן מס לגולגולת, כי כן עד היום העוברים דרך המדבר לא ידעו הדרך, ויחוייבו לקחת מאנשי המדבר לנחותם, ונותנים מס לגולגולת, ואנשי המדבר הולכים עמהם לנחותם, לכן אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, שפירושו ניתן מס לראש ונשובה למצרים:
ונחזור אל הענין שאנחנו בו, שאחר שגילה הכתוב שכן היתה הכוונה האלהית מבתחילה לנחותם דרך ים סוף כדי שלא ינחם העם, ועתה ראה שפרעה שלחם באותו רום לב ובחציפות, שהיה רוצה להראות עצמו שותף באלהות, הנה אז חייבה החכמה האלהית להשפילו באותה התחבולה שירדוף אחריהם, כי קודם לכן לא היתה הכוונה האלהית רק לקרוע הים כאשר קרע הירדן כדי שישמעו העמים, אבל לא להטביע את פרעה. שאין הכרח לומר שקריעת ים סוף לא היה רק להטביע את פרעה, כי מה שאמרו רז"ל (בר"ר ה, ה) שמששת ימי בראשית התנה הקב"ה עם הים להיותו נקרע לפני ישראל, ודרשו כן מאומרו (בראשית א, ט) יקוו המים, לא מפני זה יתחייב להטביע אנשים בתוכו: וברצות הכתוב להראות הכוונה האלהית להוליכם דרך רחוקה כדי שלא ישובו, לפיכך כתב כאן ענין עלייתם מזויינים, לומר שאם לא היו עולים מזויינים הנה היה נראה היותם בוטחים שה' ילחם להם, שעם היות שהם הולכים להוריש הכנעני מארצו הולכים בלתי כלי זיין, אבל עלייתם ממצרים מזויינים הראו היות מחשבתם שבגבורתם ירצו לנחול את הארץ, ולכך אמר השם יתברך אלו חושבים שבמלחמה טבעית ינצחו שבעה עממים, והנה ידע יתברך היותם רבים ועצומים מהם, א"כ כאשר יראו שבמלחמה טבעית לא יוכלו להורישם ישובו למצרים, כמו שהיה שאמרו נתנה ראש, ובחלק ד' מחיבורנו זה בענין המרגלים יורחב הדבור בענין זה. ואם כן היה כאן אומרו וחמושים נתינת טעם אל מה שראה כוונתם השי"ת, ושעל כן רצה להוליכם דרך רחוקה שלא יוכלו לשוב במהירות, ומתוך שישהו יהרהרו ויחזרו בתשובה כמו שהיה הענין באמת. ועוד סיפרה תורה בגנות ענין עלייתם חמושים, שהיה להם לראות מלכם בראשם דהיינו משה, שלא לקח כלל כלי זיין ולא לקח עמו רק עצמות יוסף, דהיינו עשיית המצוה ההיא לקח לו לכלי זיין. ובזה הותרו כל הספיקות אשר נתעוררנו בהם: