אור ברסלב
מעשי השם חלק ב חלק מעשה מצרים - פרק יז

מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשה מצרים - פרק יז

חלק מעשה מצרים - פרק טז

מה שהוא הספק המפורסם לכל שבו נתחבטו ראשונים ואחרונים, לענין נתינת האות על המשקוף והמזוזות, וענין הפסיחה על הבתים. עם היות מוסכם שהיתה מכת בכורות על יד הקב"ה בעצמו, כמו שדרשו ז"ל (ילקוט שמעוני שמות יב, קצט) ועברתי בארץ מצרים (שמות יב, יב), אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף, מלבד זה יפלא מאד אומרו (שמות יב, כג) ולא יתן המשחית. והר"ן כתב בדרשותיו שעם היות שהשי"ת היה המכה לא ימנע שיעברו עמו משחיתים. ומהרי"א בפירושו על ההגדה טען הרבה על פירושו של הר"ן ז"ל עיין שם, והוא כתב בשם ר"י אבודרהם (בסדר ההגדה) שהמשחית הנזכר הוא כינוי להשי"ת, או יהיה שם נאמר על ההשחתה. והוא מהרי"א פירש לעצמו שאומרו לא יתן המשחית הכוונה על המצריים שאין לאל ידם לבוא אל בתי היהודים להנקם מהם. ואין צורך לסלק אלו הפירושים ולהרחיקם כי כולם אינם מספיקים לישוב דעת המשכיל:

אבל לדעתי יתיישבו כל הספיקות הנזכרים באופן נכון כפשוטו של כתובים, כי המשחית היה משחית ממש, והיה נוגף ומכניס עיפוש האויר בכל מי שהיה מוצא, כי כבר ניתן רשות למשחית, ורוב מצרים היו ניגפים במגיפה, אבל לא מתו מהם רק הבכורות, כי הקב"ה היה הוא בעצמו ההורג אותם, ולכך הוצרך אות דם על המשקוף ועל שתי המזוזות כפשוטו, שיהיה אות וסימן למלאך המשחית כדי שלא יהיה ניגפים כלל, לא להצילם מן המות כי הקב"ה בעצמו ההורג המכיר ומבחין בין טיפה לטיפה. ולכך אמרו המצריים (שמות יב, לג) כולנו מתים, לפי שהיו כולם ניגפים במגיפה מן המשחית:

ובמה שנאמר ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת. פירש רש"י אם אין שם בכור גדול הבית מת. הרמב"ן כתב שלפי הפשט בכורי מצרים שמתו היו פטר רחם, שכן תחתיהם לא הוקדשו רק פטר רחם עכ"ל. ויתכן לפי דרכנו שלהיותם כולם ניגפים וחשבו שכולם מתים, היו צועקים שאין בית אשר אין שם מת, וזה היה נוסח הצעקה לא שהדבר היה כן, אבל לא מת רק כל בכור, וכבר נאמר (במדבר לג, ד) ומצרים מקברים כל בכור. ובזה יאות מה שנאמר (שמות יב, יג) וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית. כי ביאר מאד הדברים היותם כאשר אמרנו, כי הפסיחה פירושה שבמקום המצוה היתה שכינה שרויה, באופן שהיה המשחית פוסח עליהם, שעל בית המצרי לא היתה שם נראה שכינה שורה, ובעבור זה היה רשות למלאך המשחית ליכנס שם, אבל בבית הישראל ששכינה היתה נראית שרויה שם מפני מצות הקרבן, לא היה רשות למלאך המשחית ליכנס במקום שכינה, ולכך נאמר ולא יהיה בכם נגף, ולא אמר ולא תמותו. וכן נאמר בהדיא (שמות יב, כג) ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם, ובס"ד אאריך יותר בפירוש ההגדה ויתבארו הדברים בארוכה בכתובים האלה: ובמה שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. כבר במראה בין הבתרים שנאמר (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, כתב רש"י ז"ל שמשנולד יצחק היו ארבע מאות שנה ששים של יצחק כשנולד יעקב וק"ל שהיה יעקב כשירד למצרים הרי ק"ץ, ורד"ו שהיא קבלה מאבותינו הרי ת', וכאן כתב ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. והרמב"ן ז"ל הביא פירושו של רש"י וכתב שהוא דעת רבותינו, אבל הקשה שהרי אברהם היה בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ואחר זה היה מראה בין הבתרים. ותירץ הרמב"ן ז"ל ששנו בסדר עולם (פרק א' וכן הוא במד"ר יד, י) שאברהם היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה שנאמר (שמות יב, מא) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, וחזר לחרן ועשה שם ה' שנים שנאמר (בראשית יב, ד) ואברם בן חמש ושבעים שנה. ובאמת קשה שכל מסעותיו של אברהם הוזכרו חוץ מזה:

והרמב"ן ז"ל לא נתקררה דעתו בדרך זה של סדר עולם. וכתב שלפי הפשט יתכן כי ה' אמר לאברהם ידוע תדע כי טרם תתי לך את הארץ הזאת גם יהיה זרעך בארץ לא להם ימים רבים ארבע מאות שנה, ולא חשש להודיע השלשים, כי אמר לו עוד (בראשית טו, טז) דור רביעי ישובו הנה, להודיע שלא ישובו מיד לסוף עד הדור הרביעי שיהיה שלם עון האמורי, ירמוז לשלשים שנה הללו, כי עמדם במדבר ארבעים שנה לא היה אלא מפני עון האמורי שלא שלם. ויהיה שיעור הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, שישבו שם למלאות להם כן בארץ לא להם וכו'. ועוד חזר בו הרמב"ן ז"ל מפירושו זה, ופירש באופן אחר, וגם הביא פירוש הרב אבן עזרא, ולא נאריך להביא כל פירושיהם והדוחקים אשר בכולם דרך הפשט שכבר נתעורר הרמב"ן ז"ל בקצתם:

אבל גם לפירושו רבו הדוחקים, תחילה אומרו שמה שהלכו במדבר ארבעים שנה היה בשביל שלא נשלם עון האמורי, ואין פשט הכתוב כן, אבל אדרבה נאמר בהדיא היותו בעון המרגלים, שנאמר (במדבר יד, לד) יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה. ועוד לומר שהגזירה היתה שלשים שנה יותר ושלא חשש הקב"ה לומר אותם השלשים שנה לאברהם, גם זה לא יתכן, שהשם יתברך לא יאמר לנביא רק השיעור המכוון, ובמכת בכורות אמרו רז"ל (ילקוט שמעוני שמות יא, קפו) משה אמר כחצות והקב"ה שיודע השעות אמר בחצות, שדקדק אפילו ברגע אחד. ובפירושו השני שאמר שהוא מחוור מן הכל והשלשים שנה הם תוספת עליהם בעבור הדור ההוא עכ"ל, גם זה יהיה נגד מה שקבעו ז"ל (הגדה של פסח) בסיפור יציאת מצרים שהקב"ה ממהר את הקץ. ומהרי"א כתב פרשת לך לך שמה שכתוב בסדר בא אל פרעה שלשים שנה וארבע מאות שנה, היו כפי האמת על הדיוק תכ"ה, והכתוב לא חשש כי אם לחשבון הגדול. וכל זה נדחקו מבלתי יכולת לתקן ענין החמשה שנים הנוספים:

אבל יתכן לדעתי ליישב כל הדברים על נכון בצמצום רב, הן הסימן של רד"ו שהוא מסורת קבלה מאבותינו, והן מה שנאמר במראה בין הבתרים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, והן מה שנאמר פה ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. ונקדים קודם בואנו אל הביאור התעוררות על מה שנאמר כי יצאו כל צבאות ה', מה ענין הכל הזה ומה ירבה. ועוד שהיה מספיק אומרו יצאו בני ישראל כמו שהוזכר כמה פעמים בתורה, ובפרשה זאת בעצמה נאמר (שמות יב, נא) ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל, ולא אמר צבאות ולא אמר כל כמו שנאמר כאן. וקודם זה ג"כ נאמר (שם לז) ויסעו בני ישראל ולא אמר ויסעו כל צבאות ה' מרעמסס:

ואחר שנתעוררנו לדקדק ענין זה, נבוא אל ביאור החשבון ונאמר, שהנה אברהם היה בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן, ובזה יהיה חשבון שנאמר במראה ההוא אשר ישר ונאמן כמו שכתב רש"י. שמנינם מלידת יצחק ששים עד שנולד יעקב, ומאה ושלשים שהיה יעקב כשירד, ורד"ו המקובל מאבותינו הרי ארבע מאות, אבל אומרו כאן שלשים שנה וארבע מאות שנה היה מפני שבאותה שנה שיצא אברהם מחרן שהיה בן שבעים וחמש ירד למצרים מפני הרעב, ומאז מונה הכתוב, הרי לך עשרים וחמש עד לידת יצחק, וששים עד לידת יעקב, ומאה ושלשים כאשר ירד למצרים, וחמש שנים שכלכל יוסף את אחיו, שנאמר (בראשית מה, ו) ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, שאותם אינם נמנים בכלל הרד"ו שנה, שהכתוב אומר (בראשית מב, ב) רד"ו ושברו לנו אוכל, א"כ אין המנין רק מאז שהתחילו לאכול משלהם, כי אותם החמש שנים היו אוכלים על שלחנו של מלך:

ולכך כשרצה להודיע לאברהם ימי הצער שנגזר על זרעו, לא מנה רק מלידת יצחק. ולא מנה בכלל המנין החמש שנים שיאכלו משלחנו של מלך, שאותם לא היו ימי צער. אבל כאן רצה להודיע החשבון מאז שהתחילו המשפחה הזאת של אברהם להיות באים למצרים כפופים תחתם. א"כ כיון שהכוונה פה למנות כמה שנים עברו מעת שהתחילה משפחה זאת לרדת מצרים ועד שיצאו ממנה, הנה הוכרח למנות הכל בין ימי צער ובין כשהיו אוכלים על שלחנו של מלך, כי אין כוונת הכתוב כאן להודיע כמות ימי צער רק כמות הימים שהמשפחה הזאת ירדה למצרים ועד שיצאו. והנה הם באמת ארבע מאות ושלשים שנה בצמצום רב, שבן חמש ושבעים ירד אברהם הרי עשרים וחמש עד לידת יצחק, ובן ששים היה יצחק כשנולד יעקב, ובן מאה ושלשים היה יעקב כשירד למצרים, וחמש שנים שהיו אוכלים משלחנו של מלך, ורד"ו שנה שאכלו משלהם ונשתעבדו, הרי לך ארבע מאות ושלשים שנה בצמצום. ולפי שהיתה כוונת הכתוב כאן למנות מתחילת ירידת אברהם למצרים, לכן אמר בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה', ולא אמר בני ישראל, לכלול את אברהם שאברהם ודאי מכלל צבאות ה' הוא, והיה כאילו אמר מעת שהתחילו צבאות ה' לרדת למצרים ועד שיצאו ממנה היו ארבע מאות ושלשים שנה, וזהו שאמרו רז"ל (בר"ר מ, ו) אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לבניך, כלומר שמאז התחיל המנין. ועל פי דרכנו זה כל הספיקות הותרו על נכון והחשבונות כולם צדקו יחדיו אין כושל:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה