מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשה מצרים - פרק יג
ולענין מה שנאמר והפשתה והשעורה נכתה, נפלאו כל המפרשים, ובפרט הרמב"ן ז"ל כתב לא ידעתי למה נכנסו שני הפסוקים האלו במקום הזה, וכתב בשם גאון שפירש קודם שתיראון ואמרתם ה' הצדיק, כבר הוכתה הפשתה והשעורה, וזה לא ישוב לרפואה, אבל החיטה והכוסמת לא נוכו עדיין, ומעתה לא יפסד לכם דבר, ואין לי טעם בפירוש הזה, כי הברד הכה כל עשב השדה וכל העץ שבר, ולא נמלטו החיטה והכוסמת רק מפני שהם אפילות לא צומח כלל, או מפני קטנותן לא נפסדו כי עוד תצמחנה, וא"כ אפילו ירד עליהם הברד עוד ימים לא יזיק, ואין צריך להודיע לו מה שנפסד כי בסור הברד יראה. ועל דעתי שהם דברי משה אל פרעה, שאמר להם ידעתי כי טרם סור המכות תיראון, ואח"כ תשנו באולתכם, אבל הפשתה והשעורה נוכתה, והחיטה והכוסמת שהן לכל חייתכם לא נוכו במכה הזאת, והן ביד האלהים לאבד אותם מכם אם תשובו ותחטאו לפניו, רמז להם למה שאמר ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד עכ"ל. ולפי פירושו זה לא היה צריך לומר רק שהחיטה והכוסמת לא הוכו, ולא היה צריך לומר שהפשתה והשעורה הוכו, וכבר נמשך הרמב"ן אחרי מה שפירש במה שנאמר כי טרם תיראון וגו', פירש עוד כי קודם בא המכה יראון ואח"כ תשובו ותמרו: ולענין אומרו כצאתי העיר, פירש כי פרעה היה ממהר ורוצה שתיכף ישתיק הקולות והברד. ומשה הודיעו שזה אי אפשר עד שיצא מן העיר ויפרוש כפיו. ובזה יובן שפה הוצרך לומר כצאתי העיר, שבשאר המכות שאמר לו להעתיר והעתיר לא אמר כצאתי, ועם היות שם גלולים. אבל הענין הוא שבשאר המכות שפרעה לא היה כל כך ממהר לכך לא אמר כצאתי שכבר היה לו זמן להעתיר חוץ לעיר, אבל כאן בברד שפרעה היה מבקש תיכף להשתיק הברד והקולות, ולא היה אפשר לו להעתיר בעיר מלאה גלולים, הוצרך לומר שבצאתו העיר יפרוש כפיו:
והנה מה שפירש הרמב"ן ז"ל במה שנאמר כצאתי העיר, נכון מאד כפי מדרשם ז"ל שאמרו (שמ"ר יב, ה) שלא רצה להתפלל בעיר מלאה גלולים, אבל יפלא שאיך יתכן שמשה יאמר לפרעה שאין נכון להתפלל בעיר שהוא מלאה גלולים, ואם תאמר שלא היה חושש ממנו, א"כ כאשר אמר פרעה (שמות ח, כא) זבחו לאלהיכם בארץ, למה לא אמר לו שהיא מלאה גלולים, ועוד לא מצינו שאין להתפלל לשם יתברך בעיר שיש בה עבודת אלילים, ושתהיה כל העיר אסורה להתפלל בתוכה, ודניאל היה מתפלל בביתו וכוין פתיחן ליה (דניאל ו, יא), ולא היה חושש לעבודת אלילים של נבוכדנאצר וכל הגלולים של הכשדים. ועוד שהרמב"ן ז"ל אמר טעם על נכון למה אמר משה לפרעה בזאת התפילה שאינו רוצה לעשותה בעיר מפני הגלולים, ולא אמר כן בשאר התפילות, והיה טעמו על מהירות פרעה למנוע הברד. אבל אין טעמו זה מספיק להשיב למה הוצרך הכתוב לומר שיצא את העיר, יתר על שאר התפילות שעשה, שלא נאמר בהם רק (שמות ח, ח) ויצא מעם פרעה, וכבר היה מספיק מה שסיפר הכתוב שאמר לפרעה כצאתי את העיר: אבל לדעתי לפי הפשט יתיישב מאד, אחר שנדקדק גם כן אומרו פה פרישת כפיים, ולא הזכיר תפילה כמו שנאמר בשאר התפילות ויעתר או ויצעק, והענין הוא שבכל נגע או מחלה שיהיה במקום אחד, הנביא אשר יתפלל להסרת החולי או המכה ההיא יתפלל שם במקום המכה, כמו שנאמר באלישע (מלכים ב ד, לג) ויבוא ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה', וכן אמר שם נעמן (מלכים ב ה, יא) הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה', כנראה שהמנהג והראוי כן להתפלל במקום היות המכה על הסרתה. וכל שכן כאשר לא יתפלל כלל רק יעשה מעשה להסיר החולי, כמו נטיית המטה וכדומה לזה, שודאי צריך להיותו במקום המכה ובאותו הצד שהיא המכה. ולכך אמר משה לפרעה שבצפרדע ובערוב שהיה צריך הסרה בקום עשה, וכן בארבה, כמו שנאמר (שמות ח, ז) וסרו הצפרדעים. וכן וסר הערוב (שם כה), וכן ויסר מעלי שנאמר בארבה (שם י, יז), על כן הוצרך תפילה:
אבל לענין הברד שאין צורך רק בשב אל תעשה, כמו שנאמר הקולות יחדלון, לא הוצרך תפילה, רק רמז בעלמא, ולכן בפרישת כפיים זולתי תפילה יספיק. ואמנם ודאי היה צריך פרישת כפיים במקום המכה. והנה הצפרדע היה גם כן תוך מצרים ובבתיהם, וכן הערוב וכן הארבה שנחשך הארץ ממנו, לכן התפלל תוך העיר. אבל הברד שלא היה הנזק שלו רק בשדה. כמו שנאמר שהירא דבר ה' הניס אל הבתים. א"כ הוצרך הדבר לעשות פרישת הכפיים חוץ לעיר. וזה אומרו כצאתי את העיר אפרוש כפי והקולות יחדלון, כי אין צורך לתפילה. ובזה יתיישב פשט הכתובים כולם כפי פשוטם: ולענין מה שנאמר והפשתה והשעורה נכתה, שכתב הרמב"ן שמה שנאמר והחיטה והכוסמת לא נוכו הוא המותר שהותיר הברד, אין הדברים כן, שהרי בהדיא נאמר (שמות י, טו) שאכל הארבה את כל פרי העץ שהותיר הברד, אם כן כבר הותיר הברד פרי העץ. אבל לדעתי יראה לומר בישוב הדברים, שודאי הדברים הללו היו דברי משה אל פרעה. כי אחרי שאמר לו טרם תיראון האלהים, שהיה מוכיח אותו על קושי ערפו, אמר לו שהפשתה והשעורה הוכו לקשיותם, והחיטה והכוסמת לא הוכו לרכותם, כפירוש רש"י, כי השעורה אביב בכרה ועמדה בקשיה וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה. ופירש גם כן כי אפילות הנה רכות ויכולות לעמוד. ובזה היה רומז לפרעה ומוכיחו שלא יהא קשה עורף. שהפשתה והשעורה לקשיותם הוכו והחיטה והכוסמת הרכים לא הוכו. וכבר אמרנו שלפי מה שפירש הרמב"ן שלא היה כאן רק הודעה שעדיין נשאר במה להכותם. א"כ לא היה צריך לתת טעם למה אלו הוכו, ולא היה צריך לומר רק מה שלא הוכה. אמנם כאשר אמרנו הוא נכון מאד, שעיקר אמירתו לפרעה היה הטעם לרמוז לו שהקשה הוכה והרך לא הוכה:
ולענין אומרו כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי. כבר אמרנו בפרק הקודם שפירושו הוא שאמר השי"ת למשה שבמה שהבאתי עליו אותות אלה קלים, כפי מידת הרחמים שאני מתנהג עם בריותי שלא יעיר כל חמתו בפעם אחת, לכך הכביד לבו כי היה בעיניו לבלתי יכולת:
ובמה שנאמר לענין הארבה ואחריו לא היה כן, פירש רש"י שביואל היה כבד משל משה במינין הרבה. והרמב"ן השיב עליו ופירש זה לשונו כי גדול היה מאד מכל אשר נהיה במקרה העולם, כי לפניו ולאחריו איננו בא כמוהו ובגדלו ידעו כי מכת אלהים היא שאין רגילות לבא כן באחד הזמנים, וגם אותו של יואל מכת אלהים, עכ"ל. ולדעתי אין אנו צריכים לזה, שבמצרים היה הארבה כבד מחמת ריבויו, לא מחמת גדלו, כמו שנאמר (תהלים קה, לד) אמר ויבוא ארבה וילק ואין מספר. אבל אותו של יואל היו גדולים מאלו, אבל לא היו כל כך רבים, באופן שהריבוי הזה לא היה ולא יהיה, וגם הגודל ההוא שהיה בימי יואל לא היה ולא יהיה. כמו שנאמר שם (יואב ב, ה) כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון וגו'. ומה שנאמר (שם ב) עם רב ועצום כמוהו לא נהיה מן העולם, רצה לומר שכן בריבוי ובעוצם, רצה לומר בגודל לא היה כמוהו, כי לפעמים כבר ימצא אחד או שנים שהיו גדולים כמותם, אבל בריבוי ועוצם כולם גדולים לא היה כמוהו:
ובמה שנאמר גם אתה תתן בידינו, יפלא שמדבריו אלה יראה שכבר ידע שהקרבנות יהיו מן הצאן והבקר, וכן אמר לו כי ממנו נקח לעבוד, והיאך יאמר ואנחנו לא נדע מה נעבוד, כיון שכבר אמר לו (שמות ח, כב) הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם, הרי הודיעו היות הקרבנות מן הצאן. גם יש לראות מה הענין הזה שפרעה היה רוצה לשלוח אותם ולעכב המקנה. ואם היה זה דרך משכון שישובו, וכי יתכן שישובו לעבדות בעבור המקנה. ואם היתה כוונתו על השלל לבד, גם זה לא יתכן שיתרצה שילכו לקחת המקנה בלא משפט אחרי שהולכים ברשותו. אבל נראה שפרעה בהיותו רוצה לחקור אם אמת אתם שרוצים לעבוד ולשוב, אמר הנה העבודה ג' מינים, או עבודה זו תפילה או קרבנות או שמחת חג, ואם היה קרבנות כבר אמר ילכו הגברים והכוונה עם הצאן, ואם היא שמחת החג ילכו גם הטף ולא הצאן, ואם היה תפילה למה תוליכו הצאן. לכן אמר לו משה שאין העבודה ידועה עד בואם שמה, אם קרבנות או תפילה או שמחת חג לבד. ולכך צריך גם הטף והצאן. ואומרו הן נזבח את תועבת מצרים, רצה לומר אם תהיה העבודה קרבנות, ודאי תהיה מן הצאן, ואם נזבחה לעיניהם יסקלונו: ואומרו כי ממנו נקח לעבוד את ה', יפלא שאין זו טענה לשלא תשאר פרסה, ואדרבה טענה שישאיר מקצת כיון שאין העבודה רק במקצת. אבל יובן שמשה אמר שהעבודה צריך שתהיה חלק מן הכל דהיינו אחד מן העשרה או מן המאה. לכך מוכרח שלא תשאר פרסה, שאם ישאר קצת יהיה בלתי מעושר, וזה אומרו ממנו נעבוד, רצה לומר מחלק לקוח מהכל נעבוד:
ובמה שנאמר גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות, כתב הרמב"ן לא אמר משה דבר זה לעשות וכו'. ולדעתי שנתקיים, שהרי אמר הכתוב (שמות יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד, ולא היה צריך לומר זה שכבר נתן להם רשות, כמו שנאמר (שם לב) גם בקרכם קחו ולכו, אבל נראה שכאשר אמר להם (שם לא) לכו עבדו את ה' כדברכם, רצה לומר שיקחו משלו, ואח"כ אמר גם צאנכם גם בקרכם קחו, שאומרו כן לרבות הוא על מה שיקחו משלו, ולכך נאמר צאן ובקר מקנה כבד מאד, שודאי שב אל מה שנאמר עלה אתם, והיה כאילו אמר שצאן ובקר ומקנה כבד מאד עלה אתם, ממה שלא היה שלהם, שאם היה כולו שלהם לא היה לו לומר רק גם צאנם ובקרם לקחו, היה רב או מעט, שלא היה מקומו כאן לומר מה שנתן להם ה' רק מה שהוציאו ממצרים: עוד יתכן שנתקיים ופרעה נתן להם זבחים ועולות, ובמה שנאמר לכו עבדו את ה' כדברכם, הכוונה לומר שיעבדו את ה' בשלו כמו שדברו, שהם כבר דברו שהוא יתן זבחים ועולות, והרי בזה נתן להם רשות שיקח משלו. עוד יתכן נכון מכולם לומר שנתקיים מה שאמר משה גם אתה תתן בידינו במה שלקחו פסח מצרים, שכיון שנאמר (שמות יב, כא) משכו וקחו, נראה שהיה אומר להם שיקנו במשיכה לבד משל המצריים כקונה מן ההפקר, דאם לא כן היה מספיק שיאמר קחו לכם, כמו שהיה הציווי שאמר לו הקב"ה (שם ג) ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. ומה שפירש רש"י ז"ל במה שנאמר משכו, שכתב מי שיש לו צאן ימשך משלו. זה באמת לא היה צריך הכתוב לאומרו שודאי מי שיש לו לא יקנה. וזה היה הנס הגדול שהיו לוקחים משל מצריים ולא היו רשאים לומר דבר, כי כבר היה לו לומר מקננו ילך אתנו גם אתה תתן בידינו, שהחידוש הוא מה שהוא יתן משלו, אבל אחר שאמר גם אתה תתן בידינו מבואר הוא שגם שלהם יקחו. אמנם במה שאמרנו יתיישב, שקודם אמר שיתן בידם רצה לומר שיהיה להם רשות לקחת משלהם לעשות זבחים דהיינו קרבן פסח, ואח"כ שגם מקניהם ילך עמם לעבוד במדבר. וכבר ידעת שהיד נאמרת על הרשות, (כדאיתא ב"מ נו, ב) וכמוה ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים (שמות יד, ל), שפירושו מרשות מצרים, וכמו כן אומרו תתן בידינו, רצה לומר שיתן ברשותנו לקחת:
אמנם ענין השאלה הזאת לאמר שישאלו אשה משכנתה זר ורחוק מההיקש השכלי, שאמר לו מלא כל הארץ, לו הכסף ולו הזהב, והוא שופט כל הארץ ובמשפט יעמידה, ובחר לו ישראל לסגולתו כדי לתת להם תורה והישרה נכונה, ואפילו בנתינתו להם הארץ לא רצה שיאמרו אומות העולם ליסטים אתם, כמו שדרש רבי יצחק (ילקוט שמעוני שמות יב, קפז הובא ברש"י בראשית א, א), ושלכך התחיל התורה בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו), והיאך הסכימה מידת משפטיו ישרים שישאלו אשה משכנתה ושינצלו את מצרים, וזה יהיה חסרון להדיוט שבהדיוטות, על אחת כמה לאומה נבחרת אשר בחר בם בורא עולם מכל האומות והבדילם מהם במידותיהם ובדרכיהם, שודאי לא יתכן להנהיגם בתחילת הנהגתם בפעולה מגונה כזאת: וכבר רצו לומר שענין השאלה הזאת היתה שלא על מנת להחזיר, שכן נמצא לשון שאלה בענין מתנה, כמו שנאמר בגדעון (שופטים ח, כו) ויהי משקל נזמי הזהב אשר שאל, והיתה השאלה ההיא שלא על מנת להחזיר. אבל לדעתי אין הנידון דומה, שענין שאילת גדעון לא היתה לעצמו רק לעשות אפוד לרבים, אבל לא יצדק לשון שאלה כשרוצה הדבר לעצמו. ועוד שהשאלה היתה אשה משכנתה, ואשה רשות אחרים עליה ואיך תתן ממנה, ועוד בשגם ימצא לשון שאלה בשואל מתנה, ודאי לא יתכן שיאמר שפלוני השאיל לשמעון והוא בתורת מתנה. ובעניננו נאמר נתן את חן העם וישאילום. ואין ראיה ממה שנאמר (שופטים ה, כה) מים שאל חלב נתנה, כי המים מנהג העולם להשקות בלא מחיר, אבל אין מנהג עולם בדבר אחר, מה גם עתה כלי כסף וכלי זהב: אבל לדעתי הדבר הזה הוא, כמו שאמרו רז"ל בהרבה מקומות (יבמות קי, א, כתובות פו, א, בבא בתרא מח, ב) הוא עשה שלא כהוגן לכן עושים גם כן בו שלא כהוגן, כי אמנם יפלא על דבריהם ז"ל היאך יתכן לנו לעשות שלא כהוגן, אבל ודאי הענין הוא לומר שעושים לו שלא כהוגן, כדי להורות שמה שעשה הוא גם כן היה שלא כהוגן. וכמו כן אחרי שפרעה עשה שלא כהוגן להחזיק באנשים לעבדים שבאו תחת צל קורתו, והוא שלח עגלות להביאם, ולא עוד אלא להשליך בניהם אל היאור, לכן רצה המשפט האלהי הישר שיעשה בהם שלא כהוגן, כדי להתפרסם שגם הוא עשה שלא כהוגן ולא כדרך המלכים. ועוד שלפי הדין כיון שפרעה כשהביאם מארץ כנען אמר להם (בראשית מה, כ) טוב כל ארץ מצרים לכם הוא, מאז הפקיר ממונם להם, ודינא דמלכותא דינא. (נדרים כח, א) גם יתכן להיות ענין זה מדה כנגד מדה, שהמצריים שעבדום תחילה בפה רך ואח"כ בפרך, כמו כן הם ניצלו את מצרים בפה רך דרך שאלה:
ועוד נראה לומר בזה דבר נכון מכולם, שלהיות כל ענין ירידת אבותינו למצרים ויציאתם משם לטובתם, שישיגו ההצלחה הנצחית, ושעל ידם יתפרסם אלהותו יתברך ויכולתו והשגחתו בשפלים, הנה בא החיוב מצד חכמתו יתברך להעשות המעשה הזה בענין ההשאלה הזאת, כי אחרי שנתפרסם יכולתו יתברך במעשה הנסים בהריסת הטבע, עוד היה נמשך מן הענין הזה מחשבה בטילה לומר שיכולתו מתפשט להרוס הטבע. אבל מין האדם שהוא בעל בחירה ורצון אין יכולת בידו ח"ו להטותו אל רצונו, ובא העד לחושב המחשבה הזאת, ממה שראינו שפרעה לא רצה לשלוח את ישראל ולא יכול הקב"ה להטותו שישלחם, עד שהוכרח להביא עליו מכות ויסורים שע"י כן שלח אותם, והנה היתה המחשבה הזאת חסרון בחוק יכולתו יתברך, והכתוב אמר (משלי כא, א) לב מלך ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו, ואם היה עושה שפרעה ישלחם מרצונו, אם כן היה נעלם יכולתו בהריסת הטבע, לכן הוציאם ע"י שהביא עליו מכות ויסורים בהריסת הטבע, ונתן את חן העם בעיניהם עד אשר השאילום, להורות שבידו היכולת להטות לב האדם אל מה שהוא רצונו יתברך, עם היות הדבר ההוא רע לאדם ההוא, כמו שעשה למצרים שאחר שבאו עליהם כמה מכות ויסורים וכל מחייתם הלכה לברד ולארבה ומקניהם לדבר, וכל זה מחמת ישראל, אף גם זאת הטה לבבם להשאילם וינצלו את מצרים, כי על ידי כך נתפרסם היכולת בכל מיני האפשרות, הן לבטל הטבע והן לבטל הבחירה במין האנושי, כמו שנאמר לב מלך ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו. וכמו שראינו בענין אחשורוש שודאי מי שלא יאמין שיש יכולת ביד ה' לבטל בחירת האדם ולהטותו לעשיית רצונו לא יאמין בענין אחשורוש שהיה נס מאתו יתברך אבל יחשבו מקרה: וכן יראה נכון לנתינת טעם אל מה שאנו עם ה' ונחלתו נצטוינו בשלשה אלה ימי הצלה שהוקבעו, דהיינו בהצלת מצרים ימי הפסח, ובהצלתנו בימי אסתר ימי הפורים, ובהצלתנו על ידי חשמונאי ובניו ימי חנוכה, כי אמנם כמה וכמה הצלות הצילנו הקב"ה ולא הוקבעו הימים ההם. אבל בהיות שאין ההצלה אשר ירצה להציל איש את הנאהב לו מיד מכהו, רק בג' אופנים, או שהאוהב ילחם עם הרודף וימיתהו, או שיתן כח לנאהב להמיתו, או שהרודף בעצמו ימית עצמו. והנה אלו הג' מינים מן ההצלה הם הם הימים אשר הוקבעו לזכרון, לפי שהם סוגים עליונים לכל מיני ההצלות: ועל הג' הצלות הללו צפה דוד המלך ע"ה ואמר (תהלים קכד, ב-ח) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו אזי המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו. אזי עבר על נפשנו המים הזידונים. ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם. נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ, והנה במזמור הזה דרשו ז"ל (מגילה יא, א) אדם ולא מלך זה המן. וזה ידעו שמלת אזי [מורה] על זמן, ואם היתה נבואת דוד על הוראות זמן אחד כבר היה מספיק שיאמר אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו עבר על נפשנו המים הזידונים. אמנם אומרו אזי בכל ענין וענין, נתבאר היות הכוונה על זמנים מתחלפים, ובהיות ענין המזמור מסודר על המן כמו שדרשו ז"ל, התחיל בו ואמר שלולי ה' שהיה לנו, גם אחרי שהרגו ישראל שבעים אלף במלכות אחשורוש, הנה אותם שנשארו בחיים היו בולעים אותנו מפני שהרגנו קרוביהם בחרון אפם, וזה אומרו אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו:
ועל הצלת ים סוף שנאמר שניער פרעה וחילו, אמר שלולי ה' שהיה לנו אזי המים שטפונו, כמו שדרשו ז"ל (זוה"ק ח"ב קע, ב וראה גם ילקוט שמעוני בשלח יד, רלד) שרו של ים היה אומר אלו עובדי עבודת אלילים ואלו עובדי עבודת אלילים. ועל ההצלה הג' שמלכות יון שהיה בימי חשמונאי היו רוצים להעבירנו על דת, אמר אזי עבר על נפשנו המים הזידונים כפי מנהגם, ואמר אח"כ ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם, שכבר הם היו בולעים אותנו, שלענין בליעה אין צורך לשיניהם, וברוך ה' שאפילו עם שיניהם לא יכלו לנו. ואמר אח"כ על כל הג' הצלות הללו, שהצד השוה שבהם הוא שהאויב נהרג ואנחנו נמלטנו, ע"י הקב"ה או אם על ידינו או אם ע"י עצמם. והנה בים סוף נאמר (שמות יד, יד) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, והוא המין האחד מן ההצלות. ובחשמונאים מסר גבורים ביד חלשים והוא המין השני. ובפורים הטה לב אחשורוש שישליט ישראל על עמו בעצמו והוא המין הג' שאמרנו שהוא ימית עצמו:
ובמה שאמר ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, כתב הרמב"ן שלא היו מצרים שונאים אותם וכו', עד ולא יתכן לפרש כי ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים הוא חן ההשאלה, כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר ויתן ה', אבל היה אומר ואני אתן, עכ"ל. ולפירושו זה יפלא מה שהסמיך אומרו ויתן ה' את חן העם אל מה שנאמר וישאלו, ועוד מה תועלת היה לישראל מאהבתם או משנאתם. אבל נראה לומר שכאן היתה השאלה ששאלו, ושם שנאמר וה' נתן היתה השאלה כמו שנאמר וישאילום, באופן שהוצרכו לחן שלא יהיו שונאים אותם כדי שהם ישאלו, שאין אדם יכול לשאול משונאו ולא ימלאנו לבו ויתבייש, ואח"כ בעת הנתינה הוצרך נתינת חן שנית כדי שיתנו וישאלום ושתי נתינות החן היו לענין ההשאלה, ועל כן הסמיך כאן הדברים אל אומרו וישאלו איש מאת רעהו, ושם הסמיך אל אומרו וישאילום: