אור ברסלב
מעשי השם חלק ב חלק מעשה מצרים - פרק יא

מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשה מצרים - פרק יא

חלק מעשה מצרים - פרק י

בענין ההקשאה הזאת האמורה כי נפלאת היא בעין כל משכיל רואה ויודע כי הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט, שהיאך יצדק במשפטי ה' ישרים לומר שהשם יתברך שולח לפרעה נביאו לומר שלח עמי, והוא יקשה לבו לבלתי שלחם ויסיר ממנו הבחירה. רש"י ז"ל כתב כדי ליישב הדעת בענין זה וזה לשונו, ואני אקשה מאחר שהרשיע והתריס כנגדי וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי עבודת אלילים לתת לב שלם לשוב טוב לי שיתקשה לבו, עכ"ל. והנה אין ישוב זה מספיק לדעתי, שרבותינו אמרו (שבת קד, א) בא לטמא פותחין ליה, אבל שיקשה לבו לחטוא נגדו, זה לא יתכן בחוק הבורא עם בריותיו:

אמנם לדעתי כאשר יושקף השקפת עיון אין בדבר הזה זרות כלל. כי אם היה רצונו יתברך שתיכף ישלחם בלתי אותות ומופתים א"כ למה גזר אומר שישעבדו אותם, שהרי לא שעבדום המצריים רק בגזירתו יתברך, וגזירתו בשעבוד הזה לא היה רק לפרסם אלהותו יתברך ע"י זרעו של אברהם אוהבו, ואם היה שולחם תיכף לא היתה מתקיימת הכוונה האלהית. וא"כ המכות והעונשים שנתן לפרעה כולם היו לקיום הכוונה בפרסום האלהות, ולא להיות פרעה חייב בעונשים ההם, שכבר הוא היה מקשה לבו, כי באופן אחר לא היתה מקיימת הכוונה בפרסום. א"כ זה אינו חסרון בחוק משפטיו יתברך, אפילו שנניח שהסיר הבחירה ממנו, מאחרי שכל הכוונה הראשונה היתה לפרסום ההוא. וכיון שהמכות שהביא עליהם לא היו לשם עונש על שלא היה רוצה לשלוח, רק להשלמת הכוונה בפרסום, כמו שהתורה הכריזה לאמר (שמות ט, טז) ולמען ספר שמי, א"כ אין דבר זה נוגע אל משפטיו יתברך:

והנה בבריאת יצה"ר, שאין דבר רע ממנו, דרשו ז"ל (בר"ר ט, ז) טוב מאד (בראשית א, לא), זה יצה"ר, לפי שעם היותו רע, להיותו נברא לתכלית טוב הרי קראו טוב, והנה המשפט צודק רק בבחינה אל התכלית במעשה ההוא, ועל כלב נאמר (במדבר יד, כד) שקבל שכר כי רוח אחרת היתה עמו:

אמנם כי כן אפשר לומר שאין ההקשאה האמורה כאן הסרת בחירה, ויתכן לומר שאין פירוש הכתוב חלילה שהוא יקשה את לבו, וימנע ממנו הבחירה לבלתי שלחם, אבל אמר הקב"ה שבהיות מידותיו יתברך עם בריותיו בחסד וברחמים, לא כמלך בשר ודם שעיר או ממלכה אשר ימרו את פיו לבלתי עשות מצותו תיכף ידינם לפי חרב, כי הקב"ה אין מידתו כן, אבל יתרה בהם וייסר אותם בנחת כדי שישובו אליו, ולא ידינם למיתה רק אחרי הסרבנות המופלג. וזה אמר הכתוב ואני אקשה את לבו, רצה לומר אם הייתי בא עליו כמלך בשר ודם תיכף בחרב ובחנית, כבר היה נכנע תיכף על כרחו, אבל מה שאני מתנהג על פי מידותי עם בריותי בנחת ובהתראות וביסורים בלתי קשים כדי שישוב, אלו מידותי ידעתי שיהיו לפרעה למכשול ולמוקש, כי לא יחשוב שאני כך מידותי להתנהג בנחת, אבל זדון לבו ישיאנו לחשוב שמבלתי יכולת לבוא עליו בפעם אחד ולא אשנה כמלך בשר ודם, לכן אני בא עליו באלו המכות דם צפרדע כינים. וגם ענין זה רצה הקב"ה להודיעו ולהתרות לו שלא יטעה, כמו שנאמר (שמות ט, טו-טז) כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו'. וכן תמצא שנאמר (דברים ב, ל) בסיחון הקשה את רוחו, שגם שם היה מה שציוה ה' למשה שישלח לו דברי תחנונים ידבר רש, (לשה"כ משלי יח, כג) חשב שמבלתי יכולת לבוא להילחם עמו שלח דברי תחנונים, באופן שאותו מעשה שליחות האנשים שהיתה ממידת טובו יתברך, היתה לפוקה לסיחון. וזה אומרם ז"ל (בר"ר לג, ג) ארורים הרשעים שמהפכים מדת הרחמים למדת הדין:

והעד המפורסם על היות כן פירוש ענין ההקשאה כאשר אמרנו, נתבאר בכתוב בהדיא באומרו (שמות י, א) כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה, שהכוונה לומר שהכביד את לבו במה ששם עליו אלו האותות הקטנים על פי מידותיו יתברך הישרות, בזה הוכבד לבו שחשב שהוא מבלתי יכולת. וזהו שנאמר (שמות ט, טז) בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי, כי נראים דברים כפולים, כי סיפור השם הוא גם כן הוראת הכוח. אמנם במה שאמרנו יתכן שהוא כאילו יאמר אם הייתי בא עליך במכה אחת ולא אשנה כבר הייתי מראה כוחי, ולא היה לך מקום לומר מבלתי יכולת, אבל לא היה נודע שמי שאני מתנהג במידת רחמים, אמנם עתה שבאתי עליך בהתראות וביסורים בלתי קשים, ולבסוף אראה לך את כוחי, הנה אז יסופר שמי בארץ כי אני חנון ורחום עם בריותי, ואני בא עליהם בנחת להשיבם אלי לעשות רצוני. ויסופר גם כן יכולתי על ידי סרבנותך:

ובדרכנו זה יתישב מאד ענין ההקשאה האמורה, ולא עוד אלא שגם זאת ההקשאה רצה השי"ת במדותיו הישרות שמשה יאמר אותו לפרעה, שמה שהקב"ה בא עליו בנחת, אינו מבלתי יכולת, אבל הוא ממידת רחמיו על כל מעשיו, ושלכך לא תהיה מידת רחמיו למכשלה לו, שיחשוב שהוא מבלתי יכולת ויקשה לבו, כמו שנאמר בעבור זאת העמדתיך. ואף גם זאת לא הועיל, כי לעולם חשב היות אלו המכות הנקלות מבלי יכולת להכות גדולות מהם, וכן יתבאר בס"ד בפירוש ההגדה, וכן יתבאר מתוך הסימנים שנתן רבי יהודה דצ"ך עד"ש באח"ב, שרבו נותני הטעמים לסימנים הללו. אבל אנחנו על פי דרכנו זה פירשנום עם מה שנאמר (שמות י, ב) אשר התעללתי במצרים, שפירושו שחקתי, שזהו ביאור השחוק, שהמכה הראשונה היתה דם ביאור חוץ לעיר רחוק מגוף האדם, הנה חשב פרעה שאין יכולת לשום אלוה על השר שלהם ליגע בגופם, באה המכה השנייה הצפרדעים יותר קרוב אל הגוף, כמו שנאמר (שמות ז, כח) ועלו ובאו בביתך: והן ראיתי שהמהר"י אברבנאל כתב שאלו הצפרדעים הם אותם שנקראים בלשון ערב תמסא"ח, ופירש שמה שאמרו רז"ל (שמ"ר טו, כז) שהיו מסרסים אותם, רצה לומר שהיו אוכלים בניהם ונשארים בלי זרע כסריסים. ובאמת לא ידעתי למה העלים הכתוב מלומר שהיו אוכלים בניהם, ועוד אני אומר שלא ראה מהרי"א תמסא"ח, שאם היה רואה לא היה אומר כן, כי אני ראיתים בנילוס, ותמה אני אם אפשר שיכנסו בבתים לרוב גדלם וכל שכן בתנוריהם ובמשארותם, והיו אוכלים גם הגדולים אם היה הצפרדע הוא הנקרא תמסא"ח. ובאמת ראיתי שתמסא"ח אחד בלע איש עם חרבו על ירכו וקשתו וחציו. גם כתב הוא ז"ל שבאו מן הים של כוש, והכתוב אומר (שמות ז, כח) ושרץ היאור: אמנם לדעתי אין אנו צריכים לכל זה, שהם הצפרדעים שמקרקרין, כמו שאמרו רז"ל (שמ"ר י, ו) מקרקרין במעיהם, (המצויים) עד היום. כי מה שהכניס את מהרי"א ז"ל לומר כן, מפני שנאמר רק ביאור תשארנה (שמות ח, ה, שם ז), שני פעמים, אין זה תימה, לפי שמשה אמר לפרעה כן שכבר היתה אפשרית הסרת הצפרדע על אחת משלשה פנים, או שימותו כולם גם מן היאור, או שישובו אל היאור, או שימותו מה שחוץ ליאור כאשר היה. ולכך אמר אחרי שרצה פרעה לאות שהוא מעשה ה' ענין ההסרה. כי העליה כבר עשאוה החרטומים, וחשב שמשה דרך אצטגנינותו ידע שאז יעלו הצפרדעים, אם כן אמר משה אם ישובו אל המים אין זה אות, כי אל מקומם הטבעי הולכים, ואם ימותו כולם הרי יאמר גם כן שבאצטגנינותו ידע שימותו כולם, לכך אמר לו לאות מובהק שביאור תשארנה, ולחיזוק הענין שיכיר באות ההוא חזר לומר שנית רק ביאור תשארנה. וכן היתה שאלת פרעה שביאור תשארנה, שכן אמר (שמות ח, ד) ויסר הצפרדעים ממני ומעמי, כי יהיה לו לאות כשיסיר ממנו ומעמו ולא מן היאור, ולכך נאמר שמשה צעק על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה (שם ח), כי היה מספיק אומרו ויעתר אל ה', כמו שנאמר בערוב (שם כו), אבל על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, רצה לומר כי אותם לבדם ימית וביאור תשארנה, ועל זה הוצרך צעקה: וזו היא שנתקרבה המכה אליו בביתו ובחדריו ולא שת לבו גם לזה, באה מכה ג' קרובה ממש אל הגוף והיא מכת הכינים. וכבר בראותו שבאה המכה והגיע עד הגוף באה לו קצת מן היראה. אבל כאשר בא הערוב הנה חזרה המכה הזאת להתרחק מן הגוף יותר ממה שהיו הכינים. וכבר הוקשה לקצת מפרשים מה שנאמר במכת ערוב (שמות ח, כ) ויעש ה' כן, מה שלא נאמר כן בשאר המכות, ואין זה קושי שרצה השי"ת שקצת מכות יעשה משה לבדו וקצתם אהרן לבדו וקצתם שניהם, דהיינו השחין, וזו עשה הקב"ה בעצמו לכן נאמר ויעש ה' כן. וכמו כן נאמר בדבר (שמות ט, ו) ויעש ה' את הדבר הזה, ובבכורות (שמות יב, כט) וה' הכה כל בכור, ומשה עשה ברד ארבה חושך. ואהרן דצ"ך, ומשה ואהרן יחד שחין. וגם זה היה מכלל מה ששוחק בו, שקודם ראה שאהרן עשה דצ"ך במטהו, ואח"כ ראה שנעשו ערוב ודבר בלתי שום מטה, ואח"כ חזר במכת שחין מלוא חופני שניהם, ואח"כ ברד ארבה חשך חזר ע"י משה, עד שבאה מכת בכורות על ידו ולא ע"י אחר. ובהתחלפות הפועלים תהיה הוראה הליאות, כאשר יעשו בעלי המלאכות הכבדים שמתחלפים מפני הליאות, ומפני זה היה ההתחלפות שחוק לחראות הליאות דהיינו חסרון יכולת:

ונשוב לענין, שכאשר בא הערוב חזר להקשות לבו ולחשוב שאין לו יכולת ליגע בגוף האדם, בא הדבר בבהמות בבעלי חיים, כבר היה זה מיתה בגוף הבעל חי, עם כל זה חשב שאין לו יכולת בגוף האדם, בא השחין שהוא דבק בבשרו ובעורו יותר מן הכינים, כבר היה לו יותר יראה, אבל עם כל זה לא חשב שיש לו יכולת להרגם, שאם היה לו יכולת להרגם כבר היה הורגם כמלך בשר ודם שהורג הממאנים לעשות רצונו, באה המכה הז' והיא הברד, חזר להתרחק מגוף האדם, חזר ונתחזק באמונתו לומר שאין לו כח להרוג אותם, בא הארבה והוא קרוב מן הברד, כי הברד לא הזיק רק בשדה אבל הארבה כיסה עין הארץ ותחשך הארץ, אח"כ באה המכה הט' והיא מכת החושך קרובה אל הגוף ממנו, שהרי נאמר (שמות י, כג) ולא קמו איש מתחתיו, עד שבאחרונה באה מכת בכורות שאמרו (שמות יב, לג) כולנו מתים. אם כן נתבאר היות זה השחוק שנאמר עליו אשר התעללתי, שראשונה היתה רחוקה ושניה קרובה ממנו ושלישית קרובה ממנה, ורביעית חזרה להתרחק וכן חמישית קרובה ממנה וששית קרובה ממנה, ושביעית חזרה להתרחק, וזהו הסימן שנתן רבי יהודה ג' ג' וד'. וגם מה שראינו שבקצת מכות נאמרה התראה, ובקצתם לא עשה לו התראה היה מכלל השחוק, שהיה אומר מקרה הם כל אלה, וקצתם נודע למשה על ידי אצטגנינות או כישוף, וקצתם לא נודעו: ואל יפלא בעיניך לאמר מה ענין כל המכות האלה לא זולתם, כי כל המכות האלה הם היו אותות והתראות על המגיפה במכת בכורות. כי כבר יפלא מאד שהתראה ראשונה שעשה משה לפרעה על פי ה' היתה, ותמאן לשלחו הנה אנכי (ואם מאן אתה לשלח הנני) הורג את בנך בכורך (שמות ד, כג), ואח"כ הכהו בט' מכות אחרות חוץ ממנה. אבל הענין הוא לדעתי כי כל ט' מכות הללו היו התראה למגיפה בבכורות. וכן תמצא בהדיא החכם הטבעי אבן סינ"א שהביא בסדר ד' מן הקאנון מאמר ד' פרק א' באותות המגיפה ענין עיפוש המים, ואמר וזה לשונו, הנה יקרה לאויר מה שהודענוך בספר הכללי כמו שיקרה למים מהשתנותו באיכותו לחום וקור ובהשתנותו בטבעי לעובי ועכירות כמו שיתעכרו המים ויתעפשו. וכמו שהמים לא יתעפשו על ענין פשיטות, אבל למה שיתערב מהם מגשמים עפריים רעים ימזגו בהם ויחדשו לכללם איכות רע וכו', עד ולפעמים יקרו עיפושים בתוך הארץ לסיבות יוסבל מציאותם והפסידו המים והאויר, עכ"ל:

הרי לך שלפעמים בהפסד ועיפוש האויר יתעפשו גם המים, באופן שמכת הדם שהוא עיפוש המים היה אות לעיפוש האויר במגיפה, וכן תמצא באבן סינ"א באותו פ' עצמו באותות המגיפה, וז"ל שם פ"ג, ואמנם האותות אשר על דרך ההתחברות לסיבה, כמו שתראה הצפרדעים הנה הרבו ותראה הרמשים הנולדים מן העיפוש ירבו ע"כ, הרי לך שהצפרדעים והכינים והארבה הם אותות למגיפה. עוד שם בפרק ההוא, וז"ל ותראה בעלי חיים רעי הטבע כמו אל עלאק הסיאנסמ"ש וכיוצא בהם יברחו מקיניהם ואולי יעזבו בניהם ע"כ. הרי לך שהערוב גם הוא אות למגיפה. וענין הדבר במקנה פשוט היותו אות גם כן למגיפה. גם בפרק ב' כתב בקדחת המגיפה, וז"ל ולפעמים יקרו עמה שחיני הפה וצמחים קטנים צהובים, הרי שגם השחין אות למגיפה: ומה שנאמר בשחין לאהרן ולמשה קחו מלוא חפניכם, ואח"כ משה זרקו לבדו והיה זה זר. מהרי"א כתב שהיה ארבעה חפניים לארבע רוחות העולם. ובאמת אין בפירושו זה בנותן טעם, אבל לפי פשט הכתוב הוא שאמר שיקחו כשיעור חפניהם, וזהו אומרו מלוא חפניכם, כמו אם יתן לי בלק מלוא ביתו (במדבר כב, יח), וכבר אמרנו שזו היתה המכה שרצה השי"ת שיעשו משה ואהרן יחד, וקצת מכות משה לבדו וקצת אהרן לבדו וקצתם הקב"ה לבדו:

וכמה יאות דרכנו זה, שיובן מה שנאמר במכת הברד (שמות ט, לג) ומטר לא ניתך ארצה. כי יראה סיפור אין צורך בו כלל, כי מה יוסף או מה יגרע אם ניתך מטר או לא ניתך. אבל יתבאר היטב שהעבים יבשים בלי מטר גם הוא אות למגיפה, וז"ל אבן סינ"א בפ"ג ויעברו עבים יבשים ומטר אין. גם נתבאר שם שהחושך סימן ואות למגיפה, וז"ל ן' סינ"א פרק ג' אותות הדבר ממה שיורה הדבר העמימות והערפל ע"כ. הרי נתבאר שכל הט' מכות היו מענין ההתראה הראשונה ששלח לו הנה אנכי (הנני) הורג את בנך בכורך, ועל כן קראם (שמות י, א) אותותי אלה, שכבר היו מכות מזיקות וגם אותות למגיפה כדי שישוב מזדון לבו:

עוד תראה כי היה ענין העשר מכות מורים על שהוא ברא כל מעשה בראשית. ברא השמים אמר (שמות ט, כב) נטה ידך על השמים ויהי ברד, להורות שהם נכנעים למצותו. ברא היבשה שהוא העפר היה כינים. ברא הרוח ויהפוך ה' רוח (שמות י, יט) שהופכו כרצונו. ברא מים היו לדם. ברא עשב מזריע נתנו מאכל לארבה. ברא עץ עושה פרי הכהו הברד. ברא מאורות הביא עליהם חושך. ברא שרץ העוף הביא במצותו הארבה. ברא שרץ המים הביא הצפרדע. ברא חייתו ארץ הביא הערוב. ולפי שהחשוב שבנבראות הם המאורות נכנע קצת בענין החושך. וזהו אשר התעללתי, כי לא הכה המאורות קודם אבל באחרונה, ולא הוכו הבכורות רק באחרונה שנבראו באחרונה:

ובמה שלפעמים נאמר בא אל פרעה ולפעמים נאמר התיצב או ונצבת, כבר טען מהרי"א זה, ואמר שקצת ההתראות היו בסתר וקצתם בגלוי. אבל לדעתי ההתיצבות נאמר על העזות כמו שנאמר (במדבר טז, כז) שדתן ואבירם יצאו נצבים, והיה זה בכלל השחוק, שלפעמים היה אומר למשה בא דבר שהוא בלשון בקשה, ולפעמים אמר התייצב להכעיסו, והיה הענין שכל מקום שנאמר כבד לב פרעה, או והכבד את לבו, שפירושו שהכבדות בא מעצמו, הנה תיכף יאמר למשה לשון התיצבות, כי על כן הקדים לומר כבד לב פרעה, כאילו יאמר אפילו שתתיצב לפניו בעזות לא ישלחם, כי הכוונה היתה שלא ישלחם, כמו שנאמר (שמות יא, ט) למען רבות מופתי, ועל כן היה אומר שכבד לבו מאן לשלוח, אם כן התיצב להכעיסו, אבל כאשר נאמר שהשי"ת הכביד לבו לא נאמר אחריו שיתיצב, מפני שכבר הגיע אליו רכות הלב מעט, ברוך הוא וברוך שמו אשר מאד עמקו מחשבותיו:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה