מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשה מצרים - פרק ו
במה שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה, ראה רש"י ז"ל שסותר לזה שנאמר (שמות ו, א) וביד חזקה יגרשם מארצו, והיאך יאמר שלא יתן אתכם להלוך ולא ביד חזקה. ופירש רש"י ז"ל מפני זה וזה לשונו ולא ביד חזקה, אם אין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך. והרמב"ן כתב וזה לשונו והנכון בעיני לא יתן אתכם להלוך. בדיבור ולא ביד חזקה, עד שאשלח ידי בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, עכ"ל. וכבר דוחק הלשון לרש"י ודוחק הענין להרמב"ן ז"ל מבואר, כי הכתוב מכריז ואומר כי ביד חזקה יגרשם מארצו, ולא הזכיר זרוע נטויה ולא מורא גדול ולא אותות ולא מופתים:
אמנם לדעתי מבוארים הדברים, אחר שנתעורר קצת למה הוצרך לומר למשה פה ונתתי את חן העם, שכבר בעת היציאה אמר לו השם יתברך (שמות יא, ב) דבר נא באזני העם וישאלו, עוד ספק שני, באומרו ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם, שהיה לו להשלים הדבור כפי מה שהתחיל והיה לו לומר ואחרי כן יתן אתכם להלוך, או היה לו לומר קודם ואני ידעתי כי לא ישלח אתכם מלך מצרים כמו שהשלים לשון שליחות, ולמה אמר קודם לשון הליכה ואח"כ לשון שליחות. אבל יתכן לדעתי שהקב"ה אמר לו שפרעה לא יתן אותם להלוך אפילו ביד חזקה כפשוטו, שמעולם אפילו אחרי מכת בכורות לא נתרצה פרעה שילכו לחירות, אבל היה שולח אותם על מנת שישובו, כמו שנאמר (שמות יב, לב) גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם, שאומרו כאשר דברתם רצונו אל מה שאמר משה דרך שלשת ימים במדבר נלכה ונזבחה לאלהינו, דאם לא כן מאי אומרו כאשר דברתם, וזה אמר הקב"ה למשה אפילו ביד חזקה לא יתן אותם להלוך, אבל יחשוב שישובו לעבודתם, ובזה ימצאו חן וישאילום, כי אם היה משלחם על מנת שלא לשוב אם כן לא היה זה השאלה אבל היה מתנה, באופן שהודיע הקב"ה למשה שמה שפרעה לא יתרצה לשחררם מכל וכל הוא לרעתם, כי על כן ישאילום וינצלו את מצרים:
ואומרו ושלחתי את ידי וגו', רצה לומר שע"י האותות כולם, לא יסכים רק לשלוח אותם, וכבר אמרו רז"ל (מכילתא בשלח א) ששלח אוקטורין עמהם, וכל זה הוצרכה החכמה האלהית להודיע למשה, לפי שהיה נראה כחסרון כבוד בחוק האומה ישראלית לומר נלכה נא דרך שלשת ימים, ושתהיה הכוונה ללכת מכל וכל, והיה ראוי לכופו לשלחם מכל וכל ולא בדברים הללו שנראה שרצונו להוציאם ברמאות, כי זה חסרון בחוק מי שיהיה, כל שכן בחוקו יתברך. לכן הקדים הקב"ה להודיעו למשה שמאתו יתברך הוא שלא יתרצה פרעה לשלחם אפילו ביד חזקה כדי שישאילום וינצלו את מצרים. ומה שנאמר ביד חזקה יגרשם, רצה לומר שיגרשם לפי שעה על מנת שישובו, שהרי אמרו רז"ל כן ששלחו אחריהם אוקטורין, וזהו שנאמר ואחרי כן ישלח אתכם ולא אמר ואחר כך יתן אתכם להלוך, שזה לא יעשה לעולם, אבל ע"י המכות והנפלאות ישלחם לזבוח על מנת לשוב כפי שאילת משה ממנו, ובזה הדרך יתכן ישוב המקראות והענין כפשוטו:
ובמה שנאמר ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה', כתב הרמב"ן אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן, הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו, לשון אלה שמות רבה (ג, יב), ור"א אמר על דרך הפשט כי ה' אמר שיאמינו בו הזקנים, רק לא הזכיר שיאמינו העם או שישמעו לקולו ואולי לא יאמינו בלב שלם, ואיננו נכון. אבל יתכן שנאמר כי ושמעו לקולך איננה הבטחה רק צוואה, ושמעו לקולך, כי ראוי להם שישמעו ותבוא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים, וכן ושמעו מצרים כי העלית בכחך ואמרו אל יושב הארץ (במדבר יד, יג-יד), ראוי שיהיה ככה, וכן בזאת תדע כי אני ה' (שמות ז, יז), ראוי, לא מתקיים, וכן והאמינו לקול האות האחרון (שמות ד, ח) בפרשה הזאת ורבים כן. והנכון בעיני כי ושמעו לקולך לבוא עמך אל המלך ולומר לו אלהי העברים נקרא עלינו כי מה יפסידו. והנה השם הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה והן לא יאמינו לי אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל, כי יאמרו לא נראה אליך ה', שאילו היית שליח השם לא ימרה פרעה את דברו, או שיאמרו לא נראה אליך השם הגדול במדת רחמים לעשות לנו אותות ומופתים כאשר אמרת כי אינך גדול מהאבות, ולכך לא שמע פרעה, שאילו פרעה היה מאמין בדבריך היינו יוצאים על כל פנים ואין עונותינו מבדילים בינינו ובין הרחמים, עכ"ל הרמב"ן: והן אמת אין להשיב על מדרש אגדה, אבל זר מאד לומר שהקב"ה ישיב למשה כפי שיטתו, ויאמר לו והיה אם לא ישמעו לקול האות הראשון, אחר שכבר אמר לו שודאי ישמעו לקולו. ומה שפירש הר"א כי אומרו ושמעו לקולך הוא צוואה כי ראוי להם שישמעו, לא ידעתי מה צורך היה לומר למשה שראוי הוא שישמעו לקולו, ובמה שפירש הרמב"ן שלא יאמינו עוד לקולו כשיראו שפרעה ימאן לשלחם, זר מאד שהרי לא היה צריך לזקנים שישמעו לקולו רק עד שילכו עמו לפרעה, אבל אחר שהלכו ואמרו נזבחה מה לו אם לא יאמינו עוד, ומה יש עוד לזקנים לעשות הלא עליו לבדו המלאכה לגמור:
אבל לדעתי שאומרו ושמעו לקולך הוא תנאי, כמו שנאמר (במדבר ל, ח) ושמע אישה וגו' והחריש לה, שפירושו אם ישמע, כמו כן אמר הקב"ה למשה שאם ישמעו זקני ישראל לקולו שילכו עמו, ואם לא ישמעו שילך לבדו, והעד שכן היה שמשה ואהרן לבדם הלכו והזקנים נשמטו, וכבר משה אמר שודאי לא יאמינו לו שנראה אליו ה' ולכך נתן לו האותות, והאמת כן היה שלא האמינו שמשה ישחררם, כמו שיבוא עוד ביאורו בס"ד, שלא נאמר רק ויאמינו כי פקד ה' (שמות ד, לא), אבל לא האמינו שמשה יוציאם, ולכך נשמטו אחד אחד ולא הלכו עמו אל פרעה, ולכך כשנשמטו הלך הוא עם אהרן לבדו, שאם לא היה הציווי רק שילך עם זקני ישראל מי נתן לו רשות שילך בלעדם, אבל תנאי היה כאשר אמרנו והוא הנכון: