מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשה מצרים - פרק ה
היטב דרשו ז"ל (סוטה יב, א) במה שנאמר (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, שנתמלא הבית אורה, ואין זה תימה שפה שעתיד לדבר עם הקב"ה, ופנים שנאמר עליהם (שמות לג, יא) פנים אל פנים דבר ה', שיהיו מאירים. אמנם עם מאמרם ז"ל [שאמרו] (הובא ברש"י וראה סוטה שם) שילדה אותו בן ו' חדשים ויום אחד, והכריחו כן מפני אומרו שלא יכלה עוד הצפינו רק ג' חדשים, וע"ז כתב ר"י ערמאה בעל העקידה שמה שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא, אמר כן לפי שהיולדת לששה חדשים הנה היא חושבת אותו נפל, וזהו מה שנאמר שהיא הכירה שהיה שלם באיבריו, ולכך הצפינה אותו והוא נכון. ויתכן עוד לומר לפי הפשט סמוך אל מה שאמרו רז"ל (שמ"ר א, כד) שבא גבריאל והכה את משה כדי שיבכה, גם אמרו ז"ל (סוטה יב, א) שהיו מוליכים המצריים ילד שיבכה כדי שגם הילד שבבית יבכה, ובזה יובן לפי הפשט כי כאשר ראתה שמשה לא היה בוכה, ע"כ אמרה שהוא טוב ולכך הצפינו, שכן אומרים על הילד שאינו רגזן לבכות שהוא ילד טוב, והעד שלא היה בוכה שהוצרך גבריאל להכותו שיבכה. וכאשר ראתה כי טוב הוא ואפשר להצפינו לכך ותצפנהו:
ומה שהצפינו ג' חדשים ולא יכלה עוד הצפינו, אפילו שנאמר שילדו אותו לט', יתכן שכשהיה קטן פחות מג' ירחים לא היה קולו נשמע וכשנהיה בן ג' חדשים היה קולו עב, ולכך נתייראה, וזהו שאמר הכתוב (שמות ב, ו) והנה נער ודרשו ז"ל (סוטה יב, ב) קולו כנער, באופן שאפילו שהיה טוב ולא היה מרבה לבכות אבל כשהיה בוכה היה נשמע קולו, ומה שנהיה קולו עב כנער אחר ג' חדשים לא קודם זה, לפי שבהיותו בן ג' ירחים היה מתן תורה, שבז' באדר נולד וביום ו' בסיון שנשלמו ג' ירחים הוא עד מתן תורה, ומאז נתן לו הקב"ה קול חזק שישמעו ששים ריבוא, כמו שפירש רש"י במה שנאמר (שמות יט, יט) והאלהים יעננו בקול, שנתן לו קול חזק: וכבר הרבו המפרשים לתת טעם אל מה שבחרה יוכבד להשליכו ליאור. והמדרש ידוע שאמרו (שמ"ר א, כד) שהאיצטרוגלין מצאו באצטגנינותם שכבר לקה במים, וכל אלה דברי אגדה, אבל לפי הפשט לא יכלה עוד להצפינו בבית, הצפינו בסוף על שפת היאור לחזור לקחתו כדי להיניקו, וזהו שנאמר בבת פרעה ותרא את התיבה בתוך הסוף, כי הצפינתו תוך הסוף:
ואומרו ותשלח אמתה, דרשו ז"ל (סוטה יב, ב) שנשתרבבה ידה, ורש"י פירש שפחתה. וא"כ אומרו ונערותיה הולכות על יד היאור, מאמר אין צורך בו כלל. ויותר נכון ע"פ מדרשם ז"ל, שמה שנאמר ונערותיה הולכות, אמר כן לומר שאפילו שנערותיה הולכות על יד היאור לא שלחה אחת מהם, אבל היא בעצמה שלחה ידה. אמנם אם שלחה שפחתה לא היה צריך להודיע שנערותיה היו הולכות על יד היאור, והוא דיבור נותר: ותפתח ותראהו את הילד, מדרש אגדה (שמ"ר א, כד) נער בוכה ילד היה ומנהגו כנער. וכתב הרמב"ן על אגדה זו וזה לשונו ועל דעתי אין צורך לכל זה כי הילד מיום הולדו יקרא נער, כמו שנאמר (שופטים יג, ח) מה נעשה לנער היולד, וכן ויבקש דוד את האלהים בעד הנער (שמואל ב יב, טז), ויקרא ילד והוא גדול, כמו שנאמר בישמעאל (בראשית כא, יז) וישמע אלהים את קול הנער, וכן והנער נער (שמואל א א, כד), לומר שהוא ילד קטן בן כ"ד חדשים כאשר נגמל מחלב מיד העלתהו, עכ"ל הרמב"ן. ואני נפלאתי שבכל אלה שהביא הרמב"ן לא ראיתי שיאמר ילד ונער גם שניהם כמו שאמר כאן, והוא טעם האגדה האמורה שלכך דרשו כן, כי היה מספיק אומרו ותפתח ותראהו את הילד והנה בוכה, ועל מלת נער הנותרת דרשו כן. ועוד שלדעתי ילד נקרא גם הגדול כמ"ש הרמב"ן, אבל קטן שלא נתנער משדי אמו לא יקרא נער, והראיה שהביא רמב"ן ממה שנאמר מה נעשה לנער היולד אינה ראיה, ששם היתה הכוונה לדעת משפט הנער ומעשהו אחר שיגדל, ולכך קראו נער. והראיה שהביא ממה שנאמר ויבקש דוד את האלהים בעד הנער, לא ידעתי מי אמר לו שלא היה גדול בן שנתיים, ואפשר שלכך דרשו ז"ל שבילד בן ג' חדשים קראו נער לומר שהיה ילד ומנהגו כנער: ועל מה שנאמר ותקרא שמו משה, קצת מפרשים אמרו שקראה לו שם בלשון מצרי מענין היותו משוי מן המים, והתורה תרגמה אותו השם אל לשון עברי. ומהרי"א הרבה להשיב על זה, ופירש שאומרו ותקרא שמו שב אל יוכבד לא אל בת פרעה. ואין לדבריו מקום לפי פשט הכתוב. שאם יוכבד קראה לו משה לא יתכן לומר מן המים משיתיהו, כי אדרבה היא השליכתו למים ולא משתה אותו מן המים, ועוד אם יוכבד קראה לו השם למה לא קראה אותו כן תיכף שהגיע לידה. עוד כתב שמשה בהיותו בבית יוכבד ידע מולדתו, ואני לדעתי אין הדברים כן:
וטרם בואנו אל הנרצה בענין זה נקדים שיפלא מה שאמר הכתוב ויהי לה לבן, כי לא מצאנו בכל הסיפור מה שנתנהגה עמו כאם לבן, ואם כן מה הוצרך לומר שהיה לה לבן, ועוד יפלא שכיון ששמו של משה נגזר מהיותו משוי מן המים א"כ תיכף כשמשתה אותו מן המים היה לה לקוראו בשם זה. אבל נראה שבאשר הביאה יוכבד את משה לבת פרעה כאשה מניקת שמביאה הילד לאמו, חשב משה שהוא בנה של בת פרעה, וזהו שנאמר ויהי לה לבן, שמשה חשב שהיא אמו, ועל כן קראה אותו אז משה בלשון הקודש, כדי שידע משה שמילדי העברים הוא ושאינו בנה, וזהו שהסמיך הכתוב ואמר ויצא אל אחיו, כאילו יאמר שאחר שנודע אליו היותו מילדי העברים, יצא אל אחיו. וסיפרה התורה שמשה היתה מדתו להציל עשוק, שעל כן הכה את המצרי ואמר לרשע למה תכה רעך, והציל בנות יתרו מיד עושקיהם, ותיכף בחר בו ה' לגאול את ישראל על ידו, אבל הם לא נגאלו עד אשר צעקו אל ה':
ובמה שנאמר שני עברים נצים, דרשו רז"ל במדרש שמות רבה (א, כט) שהם דתן ואבירם, ויתכן שיצא להם זה ממה שאמרו מי שמך לאיש, וכן אמרו בפרשת קרח (במדבר טז, יג) כי תשתרר עלינו גם השתרר, וגם יצא להם זה שכאן קראם נצים, וגם שם פרשת פנחס נאמר (במדבר כו, ט) אשר הצו על משה בהצותם על ה'. גם דרשו ז"ל שם במה שנאמר למה תכה רעך רשע כמותך. ודרשו ג"כ שהם הם שאמרו (במדבר יד, ד) נתנה ראש והם שהותירו מן המן, ויצא להם זה ממה שנאמר שם (שמות טז, כ) ויותירו אנשים וכאן נאמר אנשים עברים, שהיה מספיק שיאמר שני עברים, ומה שדרשו שהם אמרו נתנה ראש, יתכן שיצא להם זה ממה שנאמר (במדבר יד, ד) איש אל אחיו שדתן ואבירם אחים היו בני אליאב. וכאן מה שדרשו רעך רשע כמותך, דרשו כן מאחר שלא קראם אחים, וזה מבואר שהוא ודאי אמר לכל אחד מהם רשע שלא יכה רעהו, והעד שכן השיבו שניהם מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, שכנראה על שניהם היה שופט. ומה שנאמר ויאמר לשון יחיד, וכן להרגני, ודאי היה דתן המדבר שהוא גדול מאבירם. ויתכן שביקשו לדרוש כן שהם הם היו בכל הרשעיות והמרידות, לפי שיפלא שדתן ואבירם נכנסו בעובי הקורה לחלוק עם משה יותר מקורח, מבלתי שיהיו מבקשים לא כהונה ולא שררה, ולכן דרשו ששנאה ישנה היתה להם על משה שקראם רשעים, ומפני זה היו מבקשים למרוד בו, על דרך הוכח לץ וישנאך (ראה משלי ט, ח): ומה שנאמר ויהי בימים הרבים ההם, פירש הרמב"ן שירמוז על הימים שהיה משה בורח. כי בנעוריו ברח, וכבר הובא בספר ילקוט (ילקוט שמעוני שמות ב קסח) בשם רז"ל שהלך והיה מלך בכוש, ואפשר ראו על ככה ממה שנאמר (במדבר יב, א) כי אשה כושית לקח. אבל לפי הפשט יתכן שאומרו ויהי בימים הרבים ההם, שב אל כל הימים שישבו במצרים, והעד מה שנאמר פרשת חקת (במדבר כ, טו) ונשב במצרים ימים רבים וירעו וגו', ואמר הכתוב שלא זעקו אל ה' רק אחר ימים רבים, שאם היו זועקים קודם לכן היה גואלם:
ובמה שנאמר וישמע אלהים את נאקתם, וכן וירא אלהים, וידע אלהים, פירש רש"י נתן עליהם לב. והרמב"ן האריך בזה. ולדעתי הכתוב בעצמו פירש הדברים, שכאן נאמר שמיעה וראיה וידיעה, ושלשתם ביאר הכתוב שנאמר (שמות ג, ז) ראה ראיתי את עני עמי וגו' ואת צעקתם שמעתי וגו' כי ידעתי את מכאוביו, שגם שלשתם ביאר, זולתי ששינה הסדר שכתב הראיה קודם לשמיעה. וזה לפי ששם שסיפר ענין הצעקה שצעקו, סיפר תיכף שמיעת צעקתם, אבל כאן שהיה הקב"ה מספר למשה הענין, רצה להודיעו שטרם שצעקו הוא ראה את עניים, על דרך מה שנאמר (ישעיהו סה, כד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, אבל לא גאלם עד שצעקו: וכיון שבאתי אל הכתוב הזה אבארהו לך, שכבר יש לשאול בכתוב הזה, שקודם אמר שטרם יקראו והוא יענה, ואח"כ כפוחת וגורע מהבטחה זו, אמר עוד הם מדברים ואני אשמע, שכנראה שלא ישמע רק אחר הדיבור. אבל יתכן לומר בכתוב הזה המשל למי שמבקש מאתו יתברך לרפאות את החולה, והנה קודם שיקרא כבר הקב"ה ענה ושלח לו רפואה. ואמנם הצדיק המתפלל על החולה הזה אינו יודע שכבר ענה לו השי"ת ושלח מלאך וירפאהו, והוא שוקד ומתמיד בתפילות, והקב"ה שהוא חפץ בתפילתן של צדיקים, עם היות שכבר הפיק רצונו קודם שיקרא אליו עם כל זה הוא שומע תפילתו, ואפילו שאין צורך לו לאותה תפילה, שכבר הפיק רצונו ומעתה לא היה צריך לשמוע התפילה, אפילו הכי הוא שומעה מאהבתו לשמוע תפילתן של צדיקים, והוא אומרו והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, רצה לומר אחר שעניתי להם וכבר הפקתי רצונם עודם מתפללים ואני שומע. ונשוב לענין, שכן הקדים לומר ראה ראיתי ושמעתי צעקתו, שהרצון לומר שטרם שהם צעקו כבר הוא ענה וראה עניים, ועם כל זה שמע צעקתם:
ומה שיש לשאול בפרשת הסנה הוא, שתחילה אמר הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ואח"כ אמר מדוע לא יבער, והיה לו לומר מדוע איננו אוכל. והטעם כי בתחילת ההשקפה נראה לו שהסנה בוער אבל אחר שראה שאיננו אוכל אמר אם כן אינו בוער, שאם היה בוער היה אוכל, ואחר שהביט אל נכון והבין שאינו בוער אמר מדוע לא יבער. אמנם יש לשאול מה טעם אומרו ומשה היה רועה וגו' וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלהים חורבה. שהיה מספיק אומרו ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין ויבא הר האלהים חורבה, ומה לו לומר שנהג את הצאן אחר המדבר, ורש"י ז"ל על פי האגדה (שמ"ר ב, ג) אמר להתרחק מן הגזל, וגם צריך להבין שקראו כאן הר האלהים על שם העתיד. אבל יתכן עוד קרוב מזה אל פשוטן של דברים, שהודיענו הכתוב שמשה היה רועה את הצאן אחר המדבר מקום התבודדות, והיה מתבודד והולך עד שבא אל הר האלהים, שכבר היה מאז נראה ההר ההוא הר חמד, והלך שם להיותו נכסף מאד השגת הנבואה, ולכך קראו משה מאז הר האלהים: ועל מה שנאמר וירא מלאך ה' אליו, הרמב"ן כתב בשם הרב אבן עזרא כי אלהים כאן הוא המלאך, וטעם אנכי אלהי אביך, ידבר השליח בלשון שולחו, ואיננו נכון כי משה גדול הנבואה לא יסתיר את פניו מן המלאך. ופירש הרמב"ן ז"ל שכאשר כיון לבו וסר לראות נתגלה אליו מראה שכינה, ע"כ. ויתכן לדעתנו שהדברים מיושבים מאד, שאומרו וירא מלאך ה' אליו, פירושו שנראה לו למשה היות בסנה מלאך ה', ואחר שחשב באמת שהוא מלאך ה' וראה עמו האש ושאין הסנה בוער, הבין שהמלאך הראה לו המראה הזה להיות אש תוך הסנה ושלא יהיה נבער, לרמוז ולהורות לו דבר על דבר עמוק ונסתר, ולכך סר לראות ולעיין מה ענין המראה הגדול ההוא שהמלאך הראה לו ומה ירצה לרמוז בו, ועל האמת לא היה שם כי אם שכינה בעצמה, רק למשה נראה לו היותו מלאך, וזה אומרו וירא מלאך ה' אליו, שנראה אליו מלאך, והיתה ראייתו מלאך מלבד ראייתו האש, באופן שנראה לו שם מלאך, וראה ג"כ הסנה בוער, ולכך רצה להתקרב אליו:
ואומרו ויאמר ה' אל משה אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. הנה יתכן היות זה טעם אל שליפת המנעל, לא אל אזהרתו לבלתי התקרב. כי אם היה לבלתי התקרב היה לו לומר אל תקרב כי המקום הזה אדמת קודש הוא, שיובן על מקום הסנה עצמו, ולא היה לו לומר המקום אשר אתה עומד. אבל יראה שאומרו אל תקרב הלום, היה הכוונה לומר שלא יצטרך לקירוב יותר, שכבר במקום שהוא עומד הוא אדמת קודש, ומשם יוכל להבין הענין, שהוא היה רוצה להתקרב כדי שיודיעהו המלאך מה ענין המראה שהראה לו, שהאש בוער והסנה לא יבער, ואל מה ירמוז. והנה השכינה כאשר ראתה שסר בעיונו לדעת מה ירמוז המראה ההוא ושהיה רוצה לשאול זה מן המלאך, אמר לו הקב"ה שאין לו צורך להתקרב, כי משם יודיעהו: וענין שליפת המנעל כאן וכן ביהושע (יהושע ה, טו), כבר אמרו קצת שהכוונה אל התפשטות מן החומר, אבל לפי פשט הכתוב יראה ודאי שהיה הציווי שליפת המנעל ממש, כי ענינו הכנעה, כמו שנאמר במלחמת אבשלום (שמואל ב טו, ל) שהיה דוד הולך יחף דרך הכנעה. וענין שנאמר ביהושע של נעלך, ובמשה של נעליך לשון רבים, הטעם שבמשה היתה השכינה עצמה מדברת עמו והוצרך כאן תוספת הכנעה, אמנם ביהושע לא היה רק מלאך, ולהורות על זה לא נאמר ביהושע רק של נעלך. ובהיות שליפת המנעל הכנעה, באה הציווי ביום הכפורים לעשות כן, להיות תלויות עינינו ומבקשים כפרה, והנה ביהושע נאמר ויעש כן, אמנם במשה לא נאמר שעשה כן, כי אחרי שאין בדבר הזה של שליפת המנעל רק הכנעה, כבר משה עשה הכנעה גדולה מזו שהסתיר פניו: ועל מה שחשב שהוא מלאך סילק מחשבתו ואמר אנכי אלהי אביך ולא מלאך, ולכך הסתיר פניו, ועל מה שהיה רוצה לדעת המראה ההיא, שהאש בוער והסנה איננו נבער, מה ירמוז בזה, הודיעו ואמר לו ראה ראיתי את עני עמי, כלומר שרמז לו במראה ההיא שכמו שהסנה בוער באש ואינו נבער, כמו כן ישראל נשרפים בתוך אש של מצרים ואינם כלים, וכמו שהסנה עם היות שאינו בוער באש, אין ספק שאם יתמיד האש עליו לא יצמח ולא יצליח, כמו כן ישראל במצרים ע"י העינוי והלחץ עם היות שאינם כלים עם כל זה לא יצמיחו ולא יצליחו בעוד היותם במצרים, ובזה ביאר לו רמז המראה שראה שהוא היה מבקש לדעת אותו. והמשיל ישראל לסנה על היותם ריקים מן המצוות, כמו שהסנה ריק אין בו פירות לא יצלח לכל, כמו שנאמר (הושע ב, ה) ואת עירום ועריה: ובהיות שכל זה לא יספיק ליישב דעתו של משה, שהוא היה זר בעיניו קודם ענין המראה על מה הוא רומז, ועוד היה תמה כי אפילו שירמוז אל מה שיהיה, למה זה הראה לו הענין ההוא יותר מלזולתו, עד שמפני זה כאשר אמר לו השי"ת מה ירמוז ענין הסנה, עוד אמר לו כי הסיבה אשר הורה אליו הרמז ההוא, כדי שהוא יהיה שליח להוציאם, וזה אומרו ועתה לכה ואשלחך וגו':
ובדרכנו זה יתיישבו הספיקות שנתעוררו בהם המפרשים כולם, וכבר טענו ג"כ על מה שנאמר אנכי אלהי אביך, שהיה לו לומר אלהי אבותיך, אבל יתכן שכאשר בתו של פרעה נתנה אותו ליוכבד, והיא החזירתו לה כאילו היתה מניקת לנער לבד, ושבת פרעה היא אמו, עד שמשה חשב היותו בן לבת פרעה, הנה על כן בישר אותו השי"ת שהוא בן עמרם, ולכן אמר לו אלהי אביך, וכן על דרך זה גם כן אמר לו (שמות ד, יד) הלא אהרן אחיך הלוי, כי היה מספיק אומרו אהרן אחיך, אמנם גם שם הודיעו היות אהרן אחיו שהוא משבט לוי:
והנה אחר זה נמשך שהקב"ה הודיעו שטרם יקרא לפניו הצדיק שהוא יענה. ולכך הקדים לומר ראה ראיתי את עני עמי, ואח"כ אמר וצעקתם שמעתי. אמנם אומרו שנית ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ, יפלא מאד מה ענין אומרו ועתה שמורה על תכיפות הזמן ומהירותו. הנה טעמו שמשה עם כל ישראל כבר היו מקובלים ענין מראה בין הבתרים, ושעתיד הקב"ה לשחרר אותם אחר ארבע מאות שנה, והעד שכך היו מקובלים שעתידים מצרים לשעבדם ושעתיד לשחררם, מה שאמר יוסף (בראשית נ, כה) פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה. וכאשר היו מקובלים שישתחררו בודאי היו יודעים גם כן גבול הזמן אחר ארבע מאות שנה, והיה זר בעיני משה היאך ישתחררו עתה, שלא עברו עדיין רק רד"ו שנה. לכן אמר לו הקב"ה דבר בטעמו, והתחיל ואמר אנכי אלהי אברהם ויצחק ויעקב, כלומר שהבטיח לשחררם אחר ארבע מאות שנה, אבל אחר שראה שהמצריים לוחצים אותם יתר על מה שנגזר עליהם, שלכך רוצה להוציאם קודם הארבע מאות שנה שנגזרו עליהם, ועל זה נאמר פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, רצה לומר העשוי במצרים שלא נגזר במראה בין הבתרים, אבל מצרים עושים כן:
וזה אומרו הנה צעקת בני ישראל באה אלי, רצה לומר שהם לא היו צועקים על העבודה והעינוי, שכבר ידעו שנגזר עליהם עבודה ועינוי, כמו שנאמר (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, אבל היתה צעקתם על הלחץ הנוסף, כמו שנאמר ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, שלא אמר וצעקתם שמעתי מפני עבודתם רק מפני נוגשיו, ואחר שהיו צועקים כדין על הלחץ הנוסף על הגזירה, הנה שמע צעקתם, וזהו אומרו וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים, רצה לומר שמצרים מוסיפים על הגזירה, א"כ הם מוסיפים לחץ על הגזירה ואני ממעט זמן הגזירה וממהר את הקץ. וזה אומרו ועתה לכה ואשלחך, רצה לומר שעתה יוציאם עם היות שלא הגיע הזמן, וכל זה אמר השי"ת למשה כדי לתת טעם אל מהירות הקץ נגד הקבלה המקובלת להם שיעבדום ארבע מאות שנה. ובזה יתיישב על דעת המשכיל אומרו שני פעמים ועתה, שקודם אומרו ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, וחזר לומר ועתה שנית, כאילו אמר עתה הגיע אלי צעקתם קודם הזמן הקבוע, לפי שצועקים על התוספת שמוסיפים על הגזירה, לכן עתה לכה ואשלחך, כלומר קודם זמן הקבוע מאז:
ומה שנאמר אל מקום הכנעני, ולא הזכיר הששה עממים ולא אמר אל הכנעני החתי וגו', יראה היות הדברים נמשכים אל מה שנאמר (בראשית ט, כה) שנח קלל את כנען שיהיה עבד עבדים לאחיו, ואחרי שישראל היו עבדים למצרים שהוא אחיו של כנען, הנה בא מקום הכנעני על פי הדין לישראל, כאשר הרחבנו הדיבור בפרשת נח, וע"כ כאשר אמר השי"ת למשה שרצונו להעלותם על השבעה עממים, הודיעו שכולם מקום הכנעני:
ומה שיפלא מאד על מאמר משה אדוננו הוא שאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה, שהיאך יתכן שיתעלם ממנו שהשליח מתלבש ממעלת המשלח, ומה גדולה ומעלה יתירה תהיה במין האנושי יתר על מעלתו אחרי שהקב"ה מדבר עמו ומשלחו, ואין לך מעלה גדולה על זאת במין האנושי, והאיך יאמר מי אנכי:
ספק שני על אומרו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא וגו', והיה נאות לומר מי אנכי כי אליך להוציא את בני ישראל, שזהו עיקר השליחות להוציאם: ספק שלישי, מה ענין האות שנאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, כי היאך יהיה האות על השליחות היותו באמיתות, על ידי מה שעתיד להיות, ועתה בעת השליחות הוא צריך לאות שה' שלחו, לא אחר כך:
ספק רביעי, מה ענין האות הזה שיהיה תשובה על מה שמשה אמר להשם יתברך היותו שפל אנשים ושאינו כדאי ללכת לפרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים: אמנם יתכן לומר בהיתר הספקיות הללו, שמשה כאשר שמע שהקב"ה אמר לו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה, שזו היא עיקר ההבטחה שהובטחו האבות לתת לזרעם את הארץ, וראה שלא עשה אותו שליח לשני הדברים האמורים, רק להוציאם לבד ולא להעלותם, כמו שנאמר לכה ואשלחך להוציא, הנה אמר משה מי אנכי כי אלך וכי אוציא, כלומר כשאעשה שליחותך ואלך אל פרעה ואוציא את ישראל מה אהיה אני, שכיון שאין אתה משלח אותי רק להוצאה הרי לא נתקיימה הבטחת האבות על ידי, ומה היא הטובה אשר אני עושה להם להוציאם כיון שאין אני מעלה אותם לארץ, וכן היה שאמרו לו ישראל (שמות יד, יב) טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר, ולכך היתה טענתו של משה לומר שגם שילך ויוציאם הרי אין לו כלל מעלה יתירה מזה, וגם ישראל מה טוב היא להם ההוצאה ממצרים. שאמנם משה חשב כשאמר לו השי"ת לכה ואשלחך, שתיכף שיבוא אל פרעה בשליחותו יתברך, שתיכף פרעה ישלחם, שלא נודע לו ענין האותות והמכות שצריך לעשות, עד שהקב"ה אמר לו ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה, שאז ידע היותו צריך לעשות אותות ומופתים, וא"כ היטיב לומר בשגם יבא בשליחותו יתברך אל פרעה להוציאם ותיכף ישלח, מה היא הטובה שעשה להם, והרי יהיה הדיוט כבראשונה, והם [אנה] ילכו, באופן שהיה רצונו של משה שהקב"ה יעשה אותו שליח גם כן להעלותם לארץ ישראל, שאז יהיה רשום במעלה שנתקיימה הבטחתו לאבות על ידו:
ועל זה השיב לו הקב"ה, שעם היות שלא יהיה שליח להעלותם לא"י, יהיה אדם רשום ומפורסם מאד וייטיב לישראל טובה גדולה, וזה אומרו כי אהיה עמך, שהנה יהיה רשום כאשר שכינתו שרויה עליו. ואמר לו עוד שיהיה לו אות ורושם עצום במה שיתן להם התורה, והוא אומרו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך וגו' תעבדון את האלהים, א"כ אין מעלה גדולה ויתירה על זאת, והנה אין לך שליחות משובח ממה שתנתן התורה על ידך, כי לעולם תהיה נקרא שלוחי, והוא אומרו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך וגו' תעבדון את האלהים בהר הזה. ובזה נתיישבה דעתו של משה שבשגם לא יעלה אותם לא"י כיון שיקבלו התורה על ידו נתרצה בשליחות. והוא מה שתקנו (בתפילת שמו"ע שחרית לשבת) (עי' בטו' או"ח סי' רפא) ישמח משה במתנת חלקו וגו' כליל תפארת בראשו נתת בעמדו לפניך על הר סיני, כי מילת חלקו לא תפול, רק בנשאר חלק אחר שאינו בכלל חלק זה. אבל יובן במה שאמרנו שמשה שמח ונתרצה בחלקו זה שנתן לו השי"ת שתנתן התורה על ידו, בשגם לא יעלה אותם לארץ ישראל:
וטעם אומרו הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו, כבר נתחבטו המפרשים איש לדרכו פנה, והרמב"ן ז"ל הביא כולם וסילקם ובחר לו דרך אחרת על דרך נסתר. אמנם יתכן לפי הפשט, שמשה אדוננו גם יחידי סגולה אשר בדור ההוא כבר היו יודעים שם המפורש, וכמו שדרשו ז"ל (שמ"ר א, ל) על מה שנאמר (שמות ב, יד) הלהרגני אתה אומר שהרגו בשם המפורש, אמנם שמות הקודש המורים על המדות לא ידעום עדיין, שאותם השמות הם הוראה כפי ענין הבחירות אשר יתחדשו בקיום דברי התורה ויעודה על המניעה מן הקיום, אבל קודם קבלתם התורה והמצוות לא היה שם צורך אל ידיעת שם אחר, רק המורה על האלהות ביחוד היותו אלוה, והוא שם המפורש, ולא היה ידוע רק ליחידי סגולה, וכאשר ראה שהקב"ה בישרו שהוא יהיה שליח לתת התורה לישראל, כמו שנאמר תעבדון את האלהים על ההר הזה, ראה שיהיה צורך בידיעת שאר השמות אשר כפי המדות, אם מצד נתינת התורה והמצוות ויעודם, ואם להיותו שליח שלוח אל כל כללות העם אשר אי אפשר להבינם שם המפורש. ולכך אמר הנה אנכי בא אל בני ישראל, רצה לומר הנה נתבאר שאני שלוח אל כלל כללות עם בני ישראל, כיון שאמרת שעל ידי יקבלו התורה, אם כן מה הוא השם שאוכל לומר להם שבאותה מידה אני שלוח:
והקב"ה השיבו אהיה אשר אהיה, שענינו באומרו אשר אהיה, רצה לומר שמידת רחמים קודמת, והבחירה בבלתי נאות תחדש מידת הדין, כמו שאמרו רז"ל (בר"ר לג, ג) ארורים הרשעים שמהפכים מידת הרחמים למידת הדין, באופן שהשיב לו על פי שאלתו, שם כפי המדות, ואמר שהוא יתברך אין בו השתנות, ובשגם יתן עונש לרשעים הוא בעצמו, ולכן אמר אהיה אשר אהיה, וכבר אמר הנביא על ענין זה (תהלים סח, ג) כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים, כי אין דבר רע יורד מן השמים, (עיין סנהדרין נט. אין דבר טמא יורד מן השמים) ואח"כ חזר וביאר שלא יאמר להם שהוא שלוח רק ממידת רחמים, שמידת הדין אין לה מקום, רק אחרי התחדש בחירה רעה בנבראים, ולכך אמר לו שלא יאמר להם רק אהיה שלחני אליכם: והנה יש לשאול מה הענין שאמר הקב"ה למשה שני פעמים השם של ה ' שיאמר אותו להם. שקודם אמר ה' אלהי אבותיכם וגו' שלחני אליכם, וחזר שנית ואמר שיאמר לזקנים אלהי אבותיכם. וידמה לומר בזה שמה שנאמר זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור, רצה להודיע היותו שם המיוחד שהיה לו קודם שברא העולם וכן אחר בריאת העולם. באופן שאין השם הזה מורה על דבר כלל, כי שם אלהים וכן שאר השמות כל אחד יורה על מידה, אבל השם המיוחד אינו מורה על דבר ואין בו הוראה כלל, ולכן הזכיר השם הזה שני פעמים, לומר שכן היה שמו מקודם שברא העולם וגם אחר שבראו: גם יתכן כפירוש רש"י ז"ל במעט הרחבת ביאור על דבריו ז"ל, שבהיות בלתי אפשר לומר לכללות עם שם המפורש, אמר בראשונה למשה לומר להם שם של ה' כפי מה שנקרא בלשון אדנות, וכאן ניתן רשות לקרות שם הנכתב בד' אותיות בלשון אדנות, ולא מצאנו רשות לקרות בתורה על פה מה שלא נכתב לפנינו זולתי כאן. וביאר לו ששם ההוי"ה כפי מה שנכתב הוא שמו לעולם, אבל כפי מה שנקרא בלשון אדנות הוא זכרו לדורות שאין מזכירין באותיותיו, ולשם של ה' כפי הנכתב אמר שהוא השם המיוחד לו והנקרא בלשון אדנות הוא זכרו שכן מזכירין אותו, וזהו שנאמר (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, שמאחרי ששאר השמות מורים כפי המידות, והמידות ענינם כפי בחירות המין האנושי, כי מפני בחירה בלתי נאותה הוצרכה מידת הדין, לכן נאמר שאז תמלא הארץ דעה את ה', וכן נאמר (ישעיהו יא, ז) אריה כבקר יאכל תבן, שכל זה נאמר להורות על שלא תמצא בחירה רעה, אם כן יהיה שמו אחד, כי לא יצטרך לקראו בשאר השמות, וזהו שאמר דוד (תהלים קלה, יג) ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור, שהכוונה באומרו ה' שמך לעולם, רצה לומר אפילו קודם הבריאה היה שמו כפי מה שנכתב, ובאומרו ה' זכרך, הוא כפי מה שנקרא שהם בנקודה אחד שב"א וחול"ם וקמ"ץ, כי על כן אמרו רז"ל (קידושין עא, א) שכהן גדול היה מבליע את השם בנעימות, שאחרי היותם בנקודתם שוים ותנועת השפתים אחת, הנה לא היו מכירים בו אפילו חבריו שתוך אורך הניגון היה מבליעו:
ומכאן ראיה שאין מקום להשיג על שלוחי צבור שמנגנים בשם בעצמו ואפילו שמרבים מוצאות על ידי הניגון. ועוד אמרתי להביא סמך לזה ממה שנאמר (תהלים לג, א) רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה, שהיה לו לומר רננו צדיקים לה', אבל אמר בה', ועוד מה ענין אומרו לישרים נאוה תהלה, שנראה כאומר לישרים היא נאוה ולא לזולתם. אמנם יתכן על הדרך שאמרנו שאפילו בשם ה' בעצמו יאות הניגון והרינה, שלישרים היא נאוה תהלה והרינון אפילו בשמו ית' בעצמו, מאחר שכל כוונתם לשם שמים:
ועל דרך זה יובן ג"כ מה שנאמר ויאמר עוד אלהים אל משה, כי אומרו עוד יורה על היותו נותן לו רשות יותר ממה שניתן לו קודם לכן, והוא שקודם לכן לא ניתן רשות לומר לכללות עם רק השמות אשר הם כפי המידות, אבל שם ההוי"ה לא ניתן רשות כלל, ואח"כ נתן לו עוד רשות שיאמר להם שם של ה' כפי מה שנקרא, אמנם עם היות שנתן לו רשות לומר להם שם ההוי"ה שיהיה נכתב באופן אחד ושיהיה נקרא באופן אחר, הנה זירזו שגם זה יש בו טעם עמוק ונסתר, ושלא יאמר זה לכללות העם רק לזקני ישראל, מהם יבינו לזה טעם למה לא תהיה הקריאה כפי הכתיבה:
ועוד נתבאר במאמר זה סיבת שינוי הקריאה מן הכתיבה, כי אחרי שהיו אז בזמנים ההם אמונות לענין האלהות, שחשבו מן הנמנע היות נמשכים שני הפכיים מפשוט אחד, עד שעל כן בא באמונתם היות האלהות שנים ח"ו אחד מריע ואחד מטיב, וכן כתב הראב"ד בספר הקבלה שהיתה אמונת מאנ"י, באופן שאם ניתן לבני אדם שם ההוי"ה כפי מה שנכתב, היו מרחיקים שתי פעולות הפכיות מפשוט אחד, ואם היה ניתן השם כפי מה שנקרא בלשון אדנות, הנה היו"ד האחרונה תורה על ריבוי כשהיא קמוצה, כמו עיני, ידי, ואם כן ח"ו היו באים להאמין שניות, לכן נתגלה בשם של ההוי"ה בעצמו שמורה על הפשיטות המוחלט, והוא בעצמו נקרא בלשון אדנות ביו"ד אחרונה שמורה על שתי היכולות:
ובמה שנאמר שהשם יתברך אמר למשה שיאמר לפרעה דרך שלשת ימים נלך, יראה תימה שהוא יתברך יצוה למשה נביאו לומר דבר שקר. אבל אחר התעוררות במה שראינו שאמר לו השם יתברך דרך ציווי ושאלה אשה משכנתה, שלא היה כאן מקום למצוה הזאת, ועוד שגם אח"כ נאמרה מצוה זאת שנית, ונראה היותה פה בלתי צריכה, הנה בזה ההתעוררות יובן מה שאמר לו שיאמר דרך שלשת ימים וגו', כי היה זה כנתינת טעם, שאחר שגזרה החכמה האלהית שינצלו את מצרים דרך השאלה כאשר יתבאר במקומו פרק י"ג טעם לזה, הנה אמר לו שיאמר דרך שלשת ימים, שאם יאמר ללכת מכל וכל לא היה הרכוש אשר ינצלו דרך השאלה רק דרך מתנה, ולא היה דיבורו שקר, שהרי לא אמר שלא ילכו יתר על דרך שלשת ימים, אבל אמר שאחר דרך השלשת ימים תהיה העבודה להשי"ת, ועל פי דרכנו זה נתבאר ישוב המקראות וסידורם על נכון: