אור ברסלב
מעשי השם חלק ב חלק מעשה מצרים - פרק ג

מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשה מצרים - פרק ג

חלק מעשה מצרים - פרק ב

ואלה שמות בני ישראל. כתב הרמב"ן ז"ל, וזה לשונו טעם ואלה שמות, כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחילת הענין שהוא מפסוק (בראשית מו, ז) וכל זרעו הביא אתו מצרימה, ושם כתוב אחריו (שם ח) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אע"פ שהם שני ספרים, הסיפור מחובר בדברים באים זה אחר זה וכו', עד ורבי אברהם אמר כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בנים שלשים (בראשית נ, כג), הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מועטים ושפרו ורבו, ואיננו נכון. ורש"י כתב אף על פי שמנאן בחייהם חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם להודיע חיבתם שנמשלו ככוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר, שנאמר (ישעיהו מ, כו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא. ואלו דברי אגדה, והם דברים של אמת בענין החיבוב שהקב"ה מחבבן וכופל שמותם תדיר, אבל קישור הפסוקים וחיבורם בוא"ו הוא כמו שפירשתי, עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

ולדעתי אין צורך לכל הדוחקים הללו אחר שנדקדק בלשון הכתוב, שקודם בפרשת ויגש נאמר (בראשית מו, ז) ואלה שמות וגו' יעקב ובניו, ולא נאמר איש וביתו, והטעם בענין זה הוא לומר שכשבאו למצרים היו כולם נקראים בני יעקב, ולא היה נזכר רק בית אב אחד והוא ישראל, באופן שהיו נקראים בית ישראל לבד, וכל בניו ובני בניו לא היה להם בית אב שיקראו על שמו רק על שם יעקב, ולכך אמר שם אלה שמות בני ישראל יעקב ובניו. אבל כאן אחר שסיפר ביאתם במצרים אמר איש וביתו, כלומר שאחר שבאו במצרים ונתיישבו שם נקראו בשם בית אבות ונעשה כל אחד בית אב לעצמו, שראובן בית אב אחד, ושמעון בית אב אחד, וכן כולם, שלא היו סומכין עוד על שולחנו של יעקב:

והעד מה שנאמר (בראשית מז, יב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו, כי יפלא אומרו ואת אחיו וחזר לומר ואת כל בית אביו, אבל יובן שרצה להודיע שעתה נשתנו שמותם, שקודם כשיצאו מארץ כנען לא היה להם שם אחר זולת בני ישראל, אמנם אחר שבאו מצרימה היה השם הכולל בני ישראל, ועוד היה להם שם פרטי כל אחד בית אב שלו, עד שקודם לא היה נאמר על אחד מהם רק פלוני הוא בן יעקב, ואפילו שהיה מבני בני בניו של יעקב, אבל אח"כ יאמר פלוני הוא מבני ראובן או מבני שמעון, ואפילו היה מבני בני בניהם, והיה אומרו כאן ראובן שמעון לוי ויהודה וגו', כלומר כל זרעו של ראובן היו נקראים על שם ראובן, וכל זרעו של שמעון היו נקראים על שמעון:

והעד הנאמן על דברינו אלה, שכאן לא אמר ובני ראובן חנוך ופלוא כמו שנאמר בפרשת ויגש (בראשית מו, ט), כי אם היה הענין כפירוש רש"י ז"ל שחזר ומנאן, או כפירוש הרמב"ן שיחזור לתחילת הענין, או כפירוש הרב אבן עזרא שרצה לומר היותם מעטים, הלא לכל הפירושים הללו היה ראוי להזכיר בני ראובן ובני שמעון וכן כולם כמו שהזכירם פרשת ויגש, אבל יאות מאד לפי דרכנו שיהיה אומרו ואלה שמות בני ישראל ראובן שמעון וגו', ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, כאילו יאמר שכל השבעים נפש היו נקראים על שם אבותיהם ראובן ושמעון, וזה אומרו ויוסף היה במצרים, כאילו יאמר שלעולם בניו היו נקראים בני יוסף, והוא שאמר הכתוב עוד ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, לתת טעם על המשפחות שנמנו, שנאמר (במדבר כו, ה) לחנוך משפחת החנוכי, וכן כולם, שלא נעשו ראשי משפחות רק מן השבעים שירדו למצרים, עם היות שכל בני יעקב הולידו גם כן במצרים, לא נעשו ראשי משפחות רק אלה:

וכן הביא הרמב"ן ז"ל ראיה שהיו ליוסף בנים זולת מנשה ואפרים, ממה שנאמר (בראשית מא, נ) בטרם תבוא שנת הרעב, כנראה שאחר הרעב נולדו לו, עם היות שבפרשת פנחס (במדבר כו) לא הוזכרו רק מנשה ואפרים, וכן יובן שגם לשאר השבטים היו בנים, עם כל זה לא נמנו ראשי משפחות רק אותם שהיו מכלל מנין שבעים נפש, וזה גם כן נתינת טעם אל מה שבני מנשה ואפרים הוזכרו לראשי משפחת כמו משפחת המכירי וכל האחרים, לפי שהוא היה במצרים, ושלכך אפילו בני בניו שלא נמנו מכלל השבעים שעדיין לא נולדו, אפילו הכי היו לראשי משפחות כיון שעשאם יעקב במצרים כראובן ושמעון. וענין הוא"ו שכתב פה ואלה שמות הוא להוסיף על הראשונים, כאילו יאמר שקודם לא היה שמם רק בני יעקב ועתה יהיה להם שם נוסף על שם זה מאיזה בית אב ומאיזו משפחה הם:

והטעם שהביא הכתוב זה בראש החומש קודם שהזכיר מה שאמר פרעה הבה נתחכמה לו. לפי שהוא הקדמת נתינת טעם, שבראות פרעה משפחה כזו היותם נחלקים לשנים עשר ראשי אבות וכל בית אב לכמה משפחות, ועם כל זה כולם לב אחד יחד נקראים בני איש אחד, דהיינו בני ישראל, הנה זו היתה סיבה להתעורר שנתיירא מהם, וזה אומרו הנה עם בני ישראל, וכן ונלחם בנו ועלה, וכן אמר הבה נתחכמה לו, הכל בלשון יחיד להורות שכל יראתו היתה היותם נקראים בני איש אחד:

וכבר באומרו רב ועצום ממנו, פירשו קצת המפרשים ממנו בעצמו, שאינם מתערבים עם שאר אומות, פירשוה כן לראותם שהוא אומר היותם רב ועצום מן המצרים, ואח"כ אמר פן ירבה, שנראה שעדיין לא רבו כל כך. ומהרי"א כתב שאין מילת ממנו שבה רק על העוצם לא על הריבוי, ואינו נכון כי מה שנאמר (דברים ז, א) רבים ועצומים ממך, יסתור זה ששב גם אל הריבוי, כמו שנאמר (שם ז) כי אתם המעט, ואין צורך לדעתי לכל זה, שאומרו רב ועצום ממנו, הוא כאילו יאמר מתרבה ומתעצם יותר מן המצריים, וכמוהו על כל רב ביתו (אסתר א, ח), וכן ארך אפים רב תבונה (משלי יד, כט), שפירושו מרבה תבונה, שכן השלים הכתוב וקצר רוח מרים אולת, ואילו היתה כוונת הפסוק לומר שמי שהוא ארך אפים הוא רב תבונה, היה לו לומר וקצר רוח רם אולת, לא מרים אולת, ואם כן כמו כן אומרו כאן כי רב הוא, רוצה לומר מתרבה הוא, שכבר ראה פרעה שבשבעים נפש ירדו ועתה נהיו לכמה מאות אלפים. ואם מאז שירדו ישראל למצרים היו מתרבים מצריים בערך זה לכל שבעים מהם, הנה היו לכמה אלפי אלפי אלפים, ולכך אמר פרעה שישראל רב ועצום מהם, אחרי שהם מולידים יותר מהם, על אחד כמה וכמה:

וקרוב מזה אל הפשט יתכן לומר, שודאי ישראל לא היו אז רבים מן המצריים, אבל היו להם רמות הלבב על המצריים להיותם מזמן יוסף מושגחים מן המלכות, וכמו שהוא ידוע עד היום שכל הצרות גם הגירושים לא היו לנו רק מהיותנו מתנהגים בגאוה ורום הלבב, וזה היה תרעומתו של פרעה, וכדי להוציא מהם רמות הלבב ויהיו נכנעים תחת המצריים, שם עליהם ענין העבודה ההיא, ואם כן אומרו הנה עם בני ישראל רב, רצה לומר גדול ורם הלבב ומשתרר, כמו ורב יעבד צעיר (בראשית כה, כג), וכן ורבי המלך (ירמיהו מא, א), וכן רב טבחים (מלכים ב כה, ח), רב פעלים (שמואל ב כג, כ), קרית מלך רב (תהלים מח, ג), אמנם מה שנאמר אחר כך פן ירבה הוא על ריבוי הכמות כפשוטו, שהיה ירא שלא ירבו בכמות גם כן:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה