אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי בראשית - פרק לא

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי בראשית - פרק לא

חלק מעשי בראשית - פרק ל

נודע מה שבענין דור הפלגה נפלגו כל המפרשים והמדרשים אין צורך אלינו להביא דעותיהם כי רבו למאד, אמנם הספיקות במקראות הללו אם בהבנת הענין במהותו והבנת ענינו ואם בלשון המקראות וסדרם, נוציא במספר צבאם. וטרם נבוא אל ביאור הענין כפי הנראה אלינו נתעורר בספיקות הנאותות להתעוררות אשר בהם נבוא להבנת הענין: ספק ראשון, אומרו ויולדו להם בנים אחר המבול, שאין צורך בהודעת היות הולדת הבנים האלה אחר המבול, שכבר הוכרז כמה וכמה פעמים שלא היו בתיבה רק נח ושלשת בניו ונשותיהם, אם בכניסתם אל התיבה ואם ביציאתם ממנה הוכרז שלא היו שם רק הם:

ספק שני, מה צורך לומר ומאלה נפרדו הגוים, אחרי שאמר אלה התולדות שפרט בשמות, וכבר נאמר ג"כ שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ, וזה הכפל מבואר: ספק שלישי, על המוסכם אצל רוב המפרשים שאומרו וראשו בשמים, רצה לומר גבוה, כמו ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א, כח), וא"כ היה להם לומר נבנה עיר ומגדל בצור בשמים. ועם היות שאין זה ספק הצריך להתעוררות כי מנהג הכתוב הוא לשנות הלשון, עם כל זה קראנוהו ספק מפני שמתוכו יתבאר המשך הענין: ספק רביעי, אומרו אשר לא ישמע איש את שפת רעהו, והלא בשגם הפיצם משם לא הלכו במקומותם כל איש אחד אל מקום אחד לבדו, אבל הפיצם לאומות, כל אומה במקום אחד כמו שנאמר (בראשית י, כ) ללשונותם, א"כ כבר היה שם המון רב שהיו שומעים שפת רעיהם, ולא בלל לשון האישים הפרטיים:

ספק חמישי, אומרו ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר, שזה ודאי דיבור מותר אין צורך בו כלל אל ענין סיפור המעשה שחשבו לעשות העיר והמגדל, כי מה לנו לספר אם היה הבנין של אבנים או של לבנים או של עצים, ומה צורך לומר שריפת הלבנים והלא ידענו שהלבנים נעשים ע"י שריפה. והתימה הגדול על כולם לדעת מה היא כוונת הכתוב להודיע אלינו אם היה להם הלבנה לאבן, כיון שהבנין היה כבר בלבנים:

לכך נראה לומר בישוב הספיקות והיתרם, שאין ספק היותם בדור ההוא חכמים ולא טפשים, אבל היו טועים בחידוש העולם וחושבים היותו חומר קדמון, כמו שדרשו ז"ל (בר"ר לח, ז) בנסעם מקדם (בראשית יא, ב), נסעו מקדמונו של עולם, וכאשר חשבו כן פחדו חטאים פן תמלא הארץ חמס כאשר היה קודם המבול, וזה אמרם שהיו רוצים להיותם בשלום זה עם זה שלא יגזול איש את רעהו ונמצאו מתפרדים זה מזה והורגים זה את זה, וזו היתה כוונתם באומרם פן נפוץ, בהיותם חפצים שיהיה להם סדר אחד נכון לקיום הקיבוץ המדיני והעמדתו, כי אומרו פן נפוץ הוא כאילו יאמר פן יגדל החמס ולא יהיה אפשר קיבוץ מדיני כמו שעשו דור המבול. וכאשר חשבו כן הנה לא היו כל דור הפלגה רק שבעים איש ראשי משפחות, שכן הוא מספר הנולדים אחר המבול בדקדוק כפי מה שהוזכרו בפרשה זאת, ומה שנאמר ויולדו להם בנים אחר המבול, אמר כן להיות אלה הבנים נפרדים באמונתם מנח ובניו הנולדים קודם המבול, וזה שנאמר מאלה נפרדו. ועל כן הם שבעים לשונות לא פחות ולא יתר, וזהו שנאמר (דברים לב, ח) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, מפני שהיו שבעים נפש כשירדו למצרים: ומהר"י אברבנאל הביא בשם הר"ן חשבון זה באופן אחר, והוא שכתב שלא הוזכרו רק כפי חלוקת הלשונות, וכתב שכיתים ודודנים הם שמות המשפחות. ולדעתי אין הדברים כן כי אם נדחק לומר כן בעבור שנקראו לשון רבים, כן היה המנהג מאז והעד ובני דן חושים (בראשית מו, כג), או אפשר על שם העתיד קראם התורה כן שכל אחד נהיה מהם אומה. גם טען הר"ן ז"ל למה הזכירה התורה קצת תולדות בני יפת ושם וחם ולא הזכיר קצתם. וכבר לדעתי אפשר לומר שלא הולידו אבל הזכירם להיותם בחשבון הע' כאשר נבאר. והיה אם כן החשבון מצומצם שבעים בנים שנולדו אחר המבול, שבני יפת היו ז', ובני גומר ג', ובני יון ד', ובני חם ד', ובני כוש ה', ובני רעמה ב', ועוד נולד לכוש בן אחד שהוא נמרוד, ובני מצרים ז', ובני כנען י"א, ובני שם ה', ובני ארם ד', ובן ארפכשד א' שהוא שלח, ובן שלח עבר, ובני עבר שנים, ובני יקטן י"ג, שהם בצמצום ע', ואלו היו ראשי משפחות. ומהרי"א הביא בפירושו על התורה רוב הדעות שנאמרו בענין דור הפלגה והרחיק המדרשים להיותם בלתי מתישבים על פשוטו של מקרא וטען כי מה היה חטאתם, ולדברי האומר שכפרו בעיקר איך הספיק ענשם בבלבול לשונם. ולדעתי אין זה תימה כי לא העניש השם יתברך עובדי עבודת אלילים והם לא נזהרו שלא לעבדה, כי איזה הוא העונש אשר נענשו הכשדים או שאר עובדי עבודת אלילים שהיו מאז, אבל הדברים מבוארים שלא נענשו דור המבול רק להיות אמונתם שהעולם קדמון ולית דין ולית דיין ומפניהם מלאה הארץ חמס ולא היה אפשר הקיבוץ המדיני להתקיים. אמנם אחרי שנבאר הענין וישוב הכתובים על נכון תמצא כל הספיקות שהתעורר בהם מהרי"א והיתרם על נכון:

והוא כי כבר ידעת היות האמונות שתים בענין הקדמות, ראשונה שהעולם קדמון כמו שהוא, בקיץ וחורף ודומם וצומח ובעלי חיים כולם, כן היו לעולמים, והאמונה שנית היא שהעולם מחודש אבל מחומר קדום ולא יאמינו בבריאת יש מאין. ואמנם דור המבול האמינו שהעולם קדמון כמו שהוא וא"כ לית דין ולית דיין ובאמונתם זאת מלאה הארץ חמס, וכאשר בא דור הפלגה שנולדו אחרי המבול השכילו הענין שאותה האמונה שהאמינו דור המבול היא בטילה, אחרי שראו ענשם המופלג ההוא, והנה אז באו אל האמונה השניה והיא שנתחדש העולם ברצון הבורא ואית דין ואית דיין אבל שבראו מחומר קדום. וכבר רצו לומר רוב המפרשים שהענין בבלול הלשון, הכוונה לומר שבלל לשונם בענין הדיבור ההסכמיי, ועל זה הרבה להשיב מהרי"א. ואנחנו לא כן דעתנו, והעד הנאמן על זה מה שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, כנראה שהיתה התלונה עליהם על היות להם דברים אחדים, ולא היה החשש על הלשון ההסכמיי רק על הדברים, וזה ודאי לענין האמונה היותה אחד מוסכמת לכולם, וכן אמר צפניה סימן ג' (ט) אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', הרי לך שנאמר שפה על האמונה: ועתה ראה שלקיום אמונתם זאת שהבריאה היא יש מיש לא יש מאין, הסכימה דעתם לבנות העיר ההיא והמגדל הגבוה ההוא שעשו אותו יש מיש, שהוא מן החומר עשו אבן, וזהו שנאמר ותהי להם הלבנה לאבן והחמר לחומר. ומהרי"א כתב שאומרו ונשרפה לשריפה, שב ג"כ אל החומר והוא הסיד הנעשה ע"י שריפה, ובאמת מה שנאמר (איוב לג, ו) מחומר קורצתי, לא אמר כן על הסיד, ולא נעשה האדם מן הסיד, וגם היוצר לא יעשה כלים מן הסיד עד שנאמר (ירמיהו יח, ו) כחומר ביד היוצר, וכן נאמר (ישעיהו י, ו) כחומר חוצות, ודאי על הטיט אמר כן. אבל במה שאמרנו יאות מאד שכל הסיפור הזה היה להורות על אמונתם ההיא שהבורא עולם ברא ח"ו יש מיש, והיתה א"כ אמונתם היות שם חומר ראשון, ולכן אמר שהיה להם הטיט שהוא נקרא חמר, כמו שנאמר (בראשית יד, י) בארות בארות חמר, היה להם במקום חומר ראשון, כאילו היתה כוונתם לומר הבורא עשה האבנים בחומר ראשון, גם אנחנו עשינו אבנים בחמר במקום חומר ראשון, והיה כל זה להורות ולהכריז אמונתם שכל העולם נברא יש מיש, ושעל כן הם עשו מן העפר אבן, אבל כבר היו מאמינים דאית דין ואית דיין שהוא הבורא שחידשו מן החומר הקדום, ולכך לא נתחייבו עונש כליה, ומפני יראתם שלא ישוב ענין החמס והגזל אמרו פן נפוץ, רצה לומר לא יתקיים הקיבוץ המדיני: ועל דור המבול ודור הפלגה אמר דוד (תהלים צב, י) כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און, שקרא לדור הפלגה פועלי און, על שפעלו אותה הפעולה של און מן הבנין להורות על אמונתם הכוזבת שנברא העולם יש מיש, אבל אותם של דור המבול שהכחישו מציאותו קראם אויבי ה'. וכאשר ראו השבעים הללו והסכימה דעתם היות חומר קדמון, והוא אומרו וזה החילם לעשות, רצה לומר שהסכימו לפי זה לעשות עיר למושבם ומגדל כדי שיהיה ראשו בשמים, רצה לומר שיש דין למעלה ושיהיה אז המגדל ההוא לעבוד עבודתם שם, כי ע"י יראתם זאת יתכן להיות משפט בארץ, שכבר ביארנו בפרק כ"ג במה שנאמר (בראשית ו, יג) כי מלאה הארץ חמס מפניהם, שפירושו מפני אמונת הפילוסופים שכאשר יחשבו העולם קדמון יכחישו ההשגחה והשכר והעונש, ואז בזה אי אפשר להיות משפט בארץ, כי אין יסוד משפט הארץ בנוי רק על העדים או על השבועה ועל הדיין שלא יקבל שוחד, והנה העדים לא ימנעו מלהעיד שקר וכן הנשבע לא ימנע מלהשבע לשקר רק מפני יראת אלהים וכן הדיין מלקבל שוחד, ע"כ אמרו דור הפלגה כדי שלא יהא מחלוקת ביניהם ותמלא הארץ חמס, לעשות המגדל ההוא, והיתה כוונתם שתהיה שם יראתם וזהו שנאמר ונעשה לנו שם, שכל אומה יש לה שם בשם אמונתם, ואומרם לעשות להם שם, כאילו אמרו שרצונם שזו תהיה עבודתם, וראשו בשמים, וכבר אמרו רז"ל (שמ"ר כד, ב) במלת ראש במה שנאמר (במדבר יד, ד) נתנה ראש, שהכוונה לעבודת אלילים, וכמו כן כאן לכוונת עבודת אלילים אמרו וראשו בשמים:

עוד יתכן לומר שמילת ראש כאן אינו שב אל העליון שבמגדל, אבל יהיה כמו והיית לנו לראש (שופטים יא, ח), שפירושו אדון, והיה רצונם לעשות המגדל על שם השמים, כמו שנאמר (ירמיהו מד, יח) לקטר למלכת השמים. ואומרם וראשו בשמים, רצה לומר שנבוא השמים יקרא אדון המגדל, ואין הכוונה על הגובה. וזה הענין רצו שיהיו כולם מסכימים לדעת אחד בקדמות החומר ושיעשו הבנין ההוא להכרזת אמונתם, ולכך דרשו ז"ל נסעו מקדמונו של עולם שלא האמינו היותו קדמון אל החומר. ואחרי היות תכלית בריאת השמים והארץ להשגת הנצחיות לנפש האדם, והיא לא תושג רק בידיעתו את מי שבראו מן האפס והאין המוחלט, כי בזה יכיר קצת גדולתו ויכולתו והשגחתו, וזה יהיה רחוק מאד שיתעורר אדם לחלוק על המוסכם לכל הנבראים. לכך ביטל עצתם, כי כאשר זה יטה דעתו לכאן וזה לכאן, מתוך הויכוח יתבאר האמת, שגם אברהם שהכיר את בוראו כך הכירו לפי שהיו שם עובדי שמש ועובדי ירח ועובדי פסילים תמונות השמים ושאר עובדי אלילים, הנה נתעורר לחלוק על כל אחד מהם עד אשר בסוף הכזיב כולם והכיר את בוראו. וזה רמזו ז"ל (בר"ר לט, א) שאמרו משל על אברהם משל למה הדבר דומה למי שהיה עובר ממקום למקום ומצא בירה דולקת אמר אפשר בירה זו בלא אדון, כי היה מספיק אמרם משל למה הדבר דומה למי שראה בירה דולקת, כיון שאין הכוונה במאמר ההוא רק לומר שהציץ עליו בעל הבירה. אבל רצו ז"ל לרמוז שאברהם היה דורש וחוקר מאמונה לאמונה מהאמונות שהיו בזמנו, וזה אומרו היה עובר ממקום למקום, שמתוך היות אמונות נבדלות ונפרדות זו מזו ימשך התעוררות ויתברר האמת, וזהו שנאמר (בראשית כ, יג) ויהי כאשר התעו אותי אלהים, כי היה הולך ממקום למקום וחוקר על אמונתם ומכזיבה. ועיין במה שכתבנו במאמר שני שקראתיו מעשי אבות בפרק ראשון מה שנאמר בשיר השירים (ג, ב) אקומה נא ואסובבה בעיר, כי שם הארכתי הביאור בענין זה:

ונשוב לעניננו שלכך רצה הקב"ה והפיץ אותם שפיזור לרשעים טובה לעולם (סנהדרין עא, ב), ולא היו חייבים כליה אחרי שהם היו עושים סדר לקיבוץ המדיני להתרחק מן החמס, כי לא יכריח הקדוש ברוך הוא את הנבראים להאמין בו יתברך, אבל יכריח אותם לבלתי תמלא הארץ חמס, ונתן להם הבחירה לבחור בחיים. ואומרו הבה נרדה לשון רבים, יתכן מאד שהענין יובן כתרגומו שתירגם אונקלוס נתגלי, שפירושו שכאשר ראה הקב"ה שנעלם מעיני כולם האלהות, שלא האמינו היותו בורא יש מאין והיו כולם מסכימים לעבוד שר אחד, ועם זה יהיה קיום לקיבוץ המדיני, הנה גילה להם שבעים שרי מעלה, וכל אחד בחר שר אחד אותו שנגלה לו, וכמו שאמרו חז"ל (שמ"ר כא, ה) שרו של מצרים ושל פרס וכן כל האמונות, עד שלא היה רצונו של זה בשל זה ונתפרדה חבילתם, ובזה יצדק מה שנאמר (דברים ד, יט) אשר חלק להם, שלא מצינו בתורה שחלק להם רק פה כמו שנאמר (דברים לב, ח) בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים, ומכאן נהיו שבעים אומות זולתי שם אשר ממנו יצא אברהם. ולכן אמר נתגלי, שיתגלו אליהם הפמליא של מעלה, שכל אחד בחר שר שלו, ולשם ועבר נתגלה השם יתברך, וכבר אמרו רז"ל (בר"ר סג, ו) ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה, כב), במדרשו של שם. ולפי שהם לא חשבו היות מנהיגים רק צבא השמים הנגלים לחוש מצד תנועתם שמתמידים בה לכן גילה להם השרים, וכאשר ראו והבינו היות הנהגתם בשפלים הנה אז הבחינו והכירו השבעים שרים כל אחד שר אחד, וכל אחד היה רוצה שהשר שלו יגבר ולכך נפרדו, כי אין גם אחד שהיה רוצה להאמין אמונת רעהו כי כל אחד בחר לו שר וחשב על אותו השר שראויה העבודה לו. באופן שהשבעים שרים לסיבה זאת דנים את האומות, אבל יעקב חבל נחלתו של הקדוש ברוך הוא:

והמבין יבין שזה ענין הב"ד של עבודת אלילים ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ובזה נפל ההפרדה ביניהם שלא היו בהסכמה אחת, באופן שאומרו ונבלה שם שפתם, הוא פירוש לאומרו נרדה, והיה כאומר לפמליא של מעלה נתגלה להם ויתבלבלו באמונתם, ואז נהיו השבעים איש הללו שבעים אומות שכל אחד היה בוחר לו שר. וכאשר כל אחד מהם נחלק לו אחד וכל אחד הלך לו ופנה למקום אחר לעבוד לשר אחד משבעים שרים הנה נתפרדו הלשונות ג"כ. וזה אומרו לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, רצה לומר שכוונתם היתה שיהיו כולם בהסכמה אחת ובשלום ושישארו כולם באותה אמונה, הנה יעלה בידם שרחוק הדבר מאד שיבא אדם ויתעורר לחלוק על המוסכם לכל הנבראים. והנה בכוונתם זאת לא נתחייבו כליה כי אדרבה יש להחזיק להם טובה שהיו רוצים להתרחק מן הגזל, אבל היה נמשך היזק מופלג בהעלם אמיתות האלהות וההשגחה, ולפי זה לא נענשו כלל רק בטל עצתם כי אין הקדוש ברוך הוא מכריח הנבראים להאמין בו כאשר אמרנו, כי אם היה רצונו כן היה מכלה כל עובדי עבודת אלילים, אבל רצונו בבריאת עולמו שדרך בחירתם ישיגו הנצחיות, וכאשר יהיה שוד וחמס בעיר ולא יתקיים הקיבוץ המדיני לא יגיע שום אדם אל השלימות, כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ג מ"ב) איש את רעהו חיים בלעו, וכיון שהקב"ה לא ברא כל העולם רק לכלי הכנה לשלם שיגיע אל השלימות אשר בחוקו, א"כ כאשר לא יתקיים הקיבוץ המדיני יתבטלו ההכנות שברא לו, על כן כאשר בא דור המבול שנשחתה הארץ, אבדם מן העולם, אמנם דור הפלגה לא היו משחיתים העולם, אבל היו מקיימים הקיבוץ מדיני קיום חזק עד הקצה האחרון, שמעולם לא היתה באה הפרדה באמונתם עד שהוצרך להפרידם, כמו שאמרנו שריבוי הדעות עזר והתעוררות לחוקר להשיג האמיתיות הנאהבות. ושוכן ערפל ורוכב ערבות, יהיו אזניו קשובות, כאשר הרחיב לנו להשלים מעשי בראשית במלות ערבות, יזכנו להשלים מעשי אבות:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה