אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי בראשית - פרק ל

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי בראשית - פרק ל

חלק מעשי בראשית - פרק כט

בענין שם וחם ויפת רבו הדעות לומר מי היה הגדול. והנה רש"י ז"ל הביא ראיה שיפת הוא הגדול משם שלא הגיע למאה שנה עד שנתים אחר המבול. והרב אבן עזרא השיב שכאשר נולד שם לא נכנס משנת ת"ק של נח כי אם ימים מועטים כי יום א' חשוב שנה. והרלב"ג כתב ששם הוא הקטן שבכולם. ומהר"י אברבנאל כתב שהם כסדר שהוזכרו בכתוב שם חם ויפת, ומה שנאמר אשר עשה לו בנו הקטן, לא נאמר על חם אלא על כנען, ושכנען גילה ערות נח, ובאמת הכתוב אומר ויתגל, שמעצמו נתגלה, וכתב ג"כ שמה שנאמר ויגד לשני אחיו, רצה לומר לאחיו של כנען ואפילו שהיו ג' לא נזדמנו רק שנים, ושחם לא חטא אפילו שראה ערות אביו. וא"כ לא ידעתי למה סיפר הכתוב מה שעשה חם שראה ערות אביו כיון שלא חטא ולא נתקלל, ועוד היה צריך שהשנים אחים של כנען הגידו לשם ויפת, ולא יוכל לומר שהוגד לשם ויפת ולא הוזכר המגיד כי לא הוזכר כלל בכתוב שהוגד להם, ואפשר נתנבאו ולא יספו:

אבל לדעתי הם דברי חלומות שאינם מעלין, והנכון בישוב כל המקראות הוא ששם וחם ויפת נולדו בכרס אחד, והעד מה שנאמר (בראשית ה, לב) ויהי נח [בן] חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת, שבשנה אחת נולדו שלשתם, ומה שנאמר ששם היה בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (בראשית יא, י), אין פירושו אחר שיצאו מן התיבה, אבל פירושו אחר שהתחיל המבול, ואומרו ויולד נח, הוא סיפור ההולדה, לא הלידה שרצה לספר שהיה בן ת"ק גמורים כשהולידם. והעד שבישמעאל נאמר (בראשית טז, טז) ואברם בן שמונים ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל, וכן ביצחק נאמר (בראשית כה, ה) ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק, אבל כאן אמר ויולד, כנראה שהוא סיפור הולדה לא סיפור לידה. וא"כ יובן הענין באופן זה, שמה שנאמר ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד היה בן ת"ק שנים, וכשנולדו הבנים היה בן תק"א, וכשהתחיל המבול היה בן ת"ר אבל לא היו שלימים רק בהתחלת ת"ר. והעד הנאמן שכן נאמר (בראשית ז, יא) בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני נבקעו, נראה שלא היה נח בת"ר שנה רק חדש אחד, באופן שהבנים היו בהתחלת המבול בני צ"ח שנה ושנתים אחר התחלת המבול היו בני ק'. ומה שנאמר אחי יפת הגדול, מפני ששם היה הבכור ונולדו זה אחר זה תאומים כמו שהוזכרו שם וחם ויפת:

ועתה אבאר לך מה שנאמר את אשר עשה לו בנו הקטן, ומכלל זה תבין על מה קלל את כנען והוא לא עשה לו דבר, והוא שחם היה לו כנען אהוב מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, ועל כן היה בוחר שיקרא שמו אבי כנען, ולא היה בוחר שיקראוהו אבי פוט או אבי מצרים, ועוד תראה שנתן לכנען ארץ ישראל שהוא היה מבחר הישוב הנה עשה כנען עיקר תולדותיו, אם כן מה שאמר הכתוב וידע את אשר עשה לו, אין פירושו על הגילוי ערוה שעשה לנח כאשר יתבאר, כי כאשר נאמר וייקץ נח מיינו כבר נודע אליו כל המעשה כמו שהיה, שחם ראה ערותו ושסיפר לשם ויפת, אבל פירושו כאשר ידע שחם עשה לו כנען לבן כאילו לא היה לו בן אחר, וכל כך היה אהוב אצל חם מכל בניו, שהיה רצונו של חם שכנען הקטן יהיה גדול מאחיו, להכעיסו קלל את כנען שיהיה עבד לאחיו פוט ומצרים. וכבר טען מהר"י אברבנאל באומרו לא יומתו בנים על אבות (דברים כד, טז), ובמחילה מכבודו לא דק, שזו הקללה איננה שהגוף של חם או של כנען יהיה עבד לאחיו, אבל הקללה היא לדורות שיהיה עבד זרעו לזרעם, והעד מה שהשיב גביהה לכנעניים לפני אלכסנדרוס נכסי דמאן עבדא דמאן (סנהדרין צא, א), ואם כן אם היה מקלל את חם וכבר היו כל בניו מקוללים כוש ומצרים ופוט וכנען להיותם עבדים לשם וליפת ולזרעם, ולכן אדרבה לא רצה לקלל חם עם היות הוא עושה הרעה, כדי שלא יהיו מקוללים כל בני חם, אבל קלל את כנעז לבדו להכעיס את חם, שהיה אוהבו והיה מגדלו על כל בניו עד שהיה רוצה שיקרא אבי כנען ונתן לו מבחר הישוב, וכדי להכעיסו אמר שכנען יהיה עבד לאחיו, ולא עשה דבר שלא כדין לכנען שבין כך שקללו או בין שהיה מקלל את חם כבר כנען היה עבד, או אפשר כי לא רצה לקלל את כוש ומצרים ופוט בהיות להם מדות טובות ולכנען רעות: ובזה יאות שמה שנאמר שידע מה שעשה לו בנו הקטן, אינו שב אל ענין הגילוי ערוה, אבל פירושו שידע שחם עשה לו בנו הקטן, כאילו יאמר שעשה את כנען בנו ולא כוש ולא פוט ולא מצרים, כי לא עשאם בניו שהרי נקרא אבי כנען לבד, כאילו לא היה לו בן אחר זולתי כנען הקטן, ויהיה נתינת טעם אל שקלל את כנען. והוא גם כן טעם נכון אל מה שהזכיר פה בענין ראיית הערוה אבי כנען כמו שנאמר וירא חם אבי כנען, שכבר במה שנאמר תחילה וחם הוא אבי כנען נתן רש"י טעמו עיין שם, אבל אין טעמו מספיק לשישוב לומר שנית וירא חם אבי כנען, אבל נתיישב במה שאמרנו מאד. ומה שהוזכרו תולדותיו של יפת תחילה ואנחנו הנחנו שהוא הקטן, כבר אמרו רז"ל (בר"ר עח, ח) אחרון חביב, כדי שיבא שם באחרונה, ועוד שלא להפסיק בתולדות שם שעיקר הסיפור הם תולדותיו שממנו יצא אברהם:

והנה תתפלא בי מאד, שאמנם הנחתי שקללת נח היתה שכנען יהיה עבד לכוש ופוט ומצרים, והכתוב מכריז ואומר ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו, לא לכוש ולפוט ומצרים. אמנם בזה באנו אל היתר הספיקות שנתעוררנו בפרק שלפני זה, והם שנים, אחד כי מה ראה נח לחזור ולומר שיהיה עבד לשם ויפת וכבר אמר שיהיה עבד להם, ועוד שני שקודם אמר עבד עבדים ועתה לא אמר רק עבד. אבל הוא אשר דיברנו שנח לא קלל את כנען רק שיהיה עבד לאחד מאחיו דהיינו כוש או פוט או מצרים, וצפה ברוח הקדש שעתידים בני שם שהם ישראל שיהיו עבדים למצרים שהוא אחיו של כנען, ולכן אמר שכנען יהיה עבד לשם ולעובדי אלהיו של שם, ועוד אמר ברוך ה' אלהי שם, שאמר ג"כ שיהיה עבד ליפת, אבל התנה אם ישכון [באהלי] שם, רצה לומר שיהיה עובד אלהי שם, א"כ היטיב לומר שכנען כאשר יהיה עבד לישראל שהיו עבדי מצרים הרי הוא עבד עבדים לאחיו, אבל לשם ולזרעו שהם ישראל אינו רק עבד, ומאז נגזר שישראל יהיו עבדים למצרים וכנען לישראל. ולהודיע אלינו היאך באה הארץ לירושה לישראל על פי הדין, לא בישר הקדוש ברוך הוא לאברהם שתהיה לו ארץ כנען בלשון ירושה עד המראה של בין הבתרים, ששם בישרו שזרעו יהיו עבדים למצרים וא"כ הם יירשוה, וזאת היתה בשורה מופלגת לאברהם שזרעו יהיה עבד למצרים ושיירשו ארץ כנען ושעל ידם יתפרסם אלהותו, ואם כן מה שהודיע לאברהם באותו המראה שעתיד זרעו להיות עבד היה זה תשובה לאברהם על שאלתו ששאל ואמר (בראשית טו, ח) במה אדע כי אירשנה, שהודיעו שכיון שזרעו יהיה עבד למצרים בדין יירשנה. וכבר ביארנו אומרו במה אדע כי אירשנה באופן אחר ושבעים פנים לתורה:

ומה שנאמר אחי יפת. כתב רש"י ז"ל אחי יפת ולא אחי חם שאלו שניהם כבדו את אביהם. ויתכן עוד לומר שיפת ושם היה מושבם יחד בשותפות, וכמו שנאמר ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה, שב אל יפת ושם יחד, ולהיות שרצה הכתוב להודיע מושבם שהיו יחד באחוה ובשותפות, לכן הקדים לומר אחי יפת, והעד שביפת לא נאמר לו לא גבול ולא מושב, ולכך הוצרך לומר כאן היותו אח ליפת כדי לומר מושבם שהיה ביחד לא היה לזה גבול לעצמו ולזה גבול לעצמו, שרצה יפת לקיים דברי אביו שאמר וישכון באהלי שם. ולכך אמר (שם כא) ולשם יולד גם הוא, שאמר גם לפי שהיו יושבים יחד, כמו שנאמר (בראשית יג, ה) וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר, שאמר כן לפי שהיו יחד, ואח"כ אמר אחי יפת, כלומר שבאותו האקלים בדרך אחוה היה מושבם יחד, ובשגם נאמר ביפת (בראשית י, ה) מאלה נפרדו איי הגוים, לא אמר מקום האיים כמו שנאמר (שם ל) הר הקדם, ובא האות שלא אמר כאן ויהי גבול שם, כמו שנאמר (שם יט) ויהי גבול הכנעני, אבל אמר ויהי מושבם שב אל שני האחים יחד. וזה לדעתי נכון לפי פשוטו של מקרא:

ומה שנאמר בנמרוד הוא החל להיות גבור בארץ הוא היה גבור ציד. רש"י פירש על דרך המדרש המקובל צד דעתן של בריות, והרב אבן עזרא פירש שהיה מקריב עולות, והרמב"ן כתב עליו שאין דבריו נראים שהוא מצדיק רשע, והוא פירש שהיה גבור שהוא היה המולך תחילה על הבריות. ולדעתי שאומרו החל להיות גבור, פירושו שהיה חכם בחכמות, שכן נאמר (בראשית ו, ד) המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם על הפלוסופים, גם דור הפלגה אמרו (בראשית יא, ד) נעשה לנו שם, על דרך זה כמו שיתבאר במקומו בס"ד, וכתבנו שם שאמרו רז"ל (בר"ר כו, ז) שבעה שמות נקראו להם, ענקים רפאים נפילים גבורים זוזים זמזומים אימים, ושהשבעה שמות הללו מורים על שבע חכמות. והנה לדעתי שאומרו גבורים על עוסקי בחכמת ההנדסא אשר ממנה נתלמדו האנשים לעשות הבנינים החזקים, ולכן אמר שאחר המבול הוא החל החכמה הזאת, ולכן נאמר (בראשית י' יא) שבנה את נינוה ורחובות עיר וכלח. עם היות שדרשו ז"ל (בר"ר לז, ד) שאשור כאשר ראה בניו שומעין לנמרוד יצא מתוכה, לפי הפשט יצדק שאמר שכבר היתה ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער, ושמארץ שנער הלך לאשור במחוז שהיה נקרא בימי משה אשור, ובנה את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח, ואשור ועילם ולוד בני שם לא הוזכר להם בנים, לכן יתכן שמה שנאמר משם יצא אשור הוא כולו סיפור ענין נמרוד וגבורתו לפי הפשט שמבבל יצא לארץ אשור ושם בנה העיירות ההם, וכן מצאתי שפירש הרמב"ן:

ואומרו גבור ציד. לדעתי אמר שנמשך לו מזה היותו ג"כ גבור מלחמה, כי מקום המלחמה אשר הנלחמים מסודרים נקראת מצודה, כמו שנאמר (שמואל א כב, ד) היות דוד במצודה, והר"ר דוד קמחי פירשו צור חזק וגבוה, כי גם זה מחכמת ההנדסא לדעת המקום הנכון לשמירה מן האויבים ושיעור גבהו. או שנאמר על הדרך שאמרנו כמה שנאמר בנח איש האדמה (בראשית ט, כ), וכן בעשו איש שדה ויודע ציד (בראשית כה, כז), שפירשנו שהלכו אחרי הגופניות, כמו כן אמר שהחל נמרוד להיותו עוסק בטבעיות, וזה אומרו גבור בארץ לא בגרמים השמימיים, ואמרו לפני ה' כך מנהג הכתוב לומר על הדבר המפורסם וכן נאמר (שמואל ב כא, ט) ויוקיעום בהר לפני ה', כלומר שהוא היה הראשון בפרסום החכמה ההיא:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה