אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי בראשית - פרק כז

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי בראשית - פרק כז

חלק מעשי בראשית - פרק כו

כבר אמרנו שמה שנצטווה נח לקחת מן הבהמה הטהורה שבעה, פירושו טהורה להקרבה, דהיינו שור או כשב או עז או תורים ובני יונה, וא"כ כאן שנאמר שלקח מהם והקריב פשוט היה לו שלכך נצטוה בריבויים, והאמנם אומרו וירח ה' את ריח הניחוח, כבר אמרו ז"ל (בר"ר לד, ט) ריחו של אברהם בכבשן האש וריחו של חנניה מישאל ועזריה. וכבר כל הבא אל הכתוב הזה ועמד שאינם אלה דברים שיתכנו לאומרם מיוחסים להקדוש ברוך הוא. אבל יראה לבאר הכתוב הזה ויהיו דברינו אלה קרובים אל ההיקש השכלי עם היותנו נסמכים אל דבריהם אלה, עד שמתוכם יובן אומרו כאן וירח ה' את ריח הניחוח, וכן בכל ענין הקרבנות שנאמר כן תובן כוונת הענין שהוא על דרך זה, שכשנאמר בקרבנות ריח ניחוח לה', לא לסיפור מעלה לקרבנות נאמר כן, אבל אדרבה לסיפור גרעון מעלה אמר כן, כי המביא הקרבן יחשוב שבקרבן נתכפר העון, והודיעה התורה שאין הדבר כן, שהקרבן איננו רק ריח ניחוח אל מה שהוא עתיד לעשות, ואם אינו מתקן מעשיו עליו נאמר (ישעיהו א, יא) למה לי רוב זבחיכם, ולכך הושאלה להשם יתברך מילת הריח, כי כאשר מן הריח הטוב הבא מרחוק יעיד על הדבר בעצמו היותו טוב, כמו כן יאמר שהריח השם יתברך מתוך עבודתו של נח שיצאו צדיקים ממנו, וכן כל ריח ניחוח שנאמר בקרבנות שמקריבים ישראל שנאמר שיהיו לריח ניחוח לה', פירושו שהקרבן ההוא יהיה לפני השם יתברך כמבשר על המעשים טובים שעתיד המקריב ההוא לעשות, ונקרא ריח ניחוח לה', לפי שכל דבר נרגש אל המרגיש טרם הגיעו אליו יושאל לו בלשוננו הקדוש לשון ריח, כמו שנאמר (איוב לט, כה) מרחוק יריח מלחמה, שפירושו שירגיש המלחמה טרם הגיעו אליה, ולפי שכל המביא קרבן דעתו לעשות תשובה ולהתקרב אליו יתברך, נקרא היות הקרבן ריח ניחוח לה', שמן הקרבן יריח הטוב שעתיד לעשות. ועל דרך זה נאמר כאן וירח ה' את ריח הניחוח, שאחר שראה השם יתברך צדקתו של נח ועבודתו בלב באותם הקרבנות, ראה מזה היות עתידים צדיקים לצאת ממנו. ועיין בח"ב מעשה אבות בפרק כ"א בענין ידיעת ה' ושם תמצא שידיעתו יתברך מקפת לדעת מתוך מעשה האיש בהוה מה שהוא עתיד לעשות, כמו שנאמר (דברים לא, כא) כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום:

ועל מה שנאמר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה ולא אוסיף עוד להכות את כל חי, כתב רש"י ז"ל וזה לשונו, לא אוסיף ולא אוסיף כפל הדבר לשבועה, הוא שכתוב (ישעיה נד, ט) אשר נשבעתי מעבור מי נח, ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה, וכן דרשו חכמים במס' שבועות (לו, א), עכ"ל. ואני נשגבה מני ולא אדע מה היתה כוונתו ז"ל שהרי אין הדברים כן בגמרא ולא הוזכרו הכתובים הללו בגמרא כלל. וכן מצאתי בגמרא פרק שבועת העדות (שבועות שם) אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זמני והוא דאמר הן הן תרי זמני דכתיב (בראשית ט, יא) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול, עד כאן בגמרא. ובשגם נרצה לומר שגירסא אחרת נזדמנה לרש"י ז"ל שרבא מלא אוסיף ולא אוסיף למד כן, הרי גדלה התמיהה שהיאך ילמוד רבא שבלאו לאו תרי זמני הוי שבועה מענין המבול והלא ד' זמני הוו לא אוסיף ולא אוסיף לא יכרת ולא יהיה:

אחר ראיתי מה שכתב מורינו הרב רבינו אליהו מזרחי על רש"י ז"ל בענין זה ונתוספה פליאה על פליאתי שהוא ז"ל הביא גירסת הגמרא כפי מה שהיא לפנינו ולא טען על רש"י ז"ל כלל, וזה לשון מורינו הרב רבינו אליהו מזרחי ז"ל, לא אוסיף ולא אוסיף כפל הדבר לשבועה, בשבועות פרק שבועת העדות שפירש לקלל את האדמה להשחיתה כמו שעשיתי בראשונה שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נימוחו ונטשטשו והוא המבול, גם פירש ולא אוסיף להכות את כל חי, הוא המבול, אלא שכפל אותו לשבועה דאמר רבי אלעזר לאו שבועה הן שבועה, ואמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זמני הן הן תרי זמני דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול, וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, ומדלאו תרי זמני שבועה, הן נמי תרי זמני שבועה. ופירש רש"י ז"ל מפני שהכפל הוא לחזוק דבריו, דאי אפשר לומר דקרא דלא אוסיף עוד לקלל את האדמה מיירי בקללת ארורה האדמה (בראשית ג, יז), כמו שפירשו קצת פשטנים (ראה אבן עזרא) מפני קושית ההכפל דמה ענין זה לכאן, ואם יאמרו דאגב דלא אוסיף עוד נתגלגלו הדברים וכתב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, אף על פי שאין כאן מקומו, הוה ליה למימר ברישא קרא דלא אוסיף עוד להכות את כל חי שהוא העיקר ואח"כ ולא אוסיף עוד לקלל, ועוד מאי כי יצר לב האדם רע והלא לא נתקללה האדמה רק מפני ששינתה ציוויה ולא הוציאה רק עץ עושה פרי לא עץ פרי כדלעיל. אבל יש לתמוה מנא להו לרז"ל לומר דלא אוסיף ולא אוסיף תרי זמני היא לשבועה, אי משום דכתיב אשר נשבעתי ולא מצינו שבועה בשום מקום, הרי כבר כתוב אחר זה ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם, ופירש רש"י ז"ל הנני מסכים לעשות קיום וחוזק ברית להבטחתי שהבטיחו הקב"ה לנח שלא לשחת את העולם עוד. ושמא יש לומר דמהנני מסכים לעשות קיום וחיזוק ברית, לא משתמע אלא שמסכים לעשות חיזוק של ברית, אבל עשיית השבועה בפועל הוא הכפל של לא אוסיף ולא אוסיף שעשה בלבו, ונכתב קודם להסמיכה אל וירח ה', להודיע סיבת הסכמתו בשבועה הזאת. ואם תאמר ולמה לא הביאו הראיה על שהכפל לשבועה מקרא דוהקמותי את בריתי דהכא דמשמע שכבר כרת ברית ורוצה לקיימו אבל הוכרחו להביא ראיה מדברי קבלה דאשר נשבעתי מעבור מי נח וגו', וצ"ע. עכ"ל של מהר"ר אליהו מזרחי ז"ל:

והתבונן היות כוונתו לומר שרש"י ז"ל רצה שלא אוסיף ולא אוסיף נאמר גם כן על המבול ואינה שבועה בפועל רק בלב כמו שנאמר ויאמר ה' אל לבו, ואסמכה אל מה שנאמר וירח את ריח וגו', להודיע סיבת הסכמתו בשבועה הזאת, ובגמרא לא הביאו ראיה מסיפור השבועה שבלב רק מן השבועה כשנשבע בפועל, וזה דרכו של מורינו הרב רבינו אליהו מזרחי כרש"י ז"ל, ולדעתי אי אפשר ליישב דברי רש"י באופן אחר, אבל ירבו השאלות והמבוכות עצומות. תחילה שלא ימלט מלומר או היותם דברים שבלב הרי היא שבועה או שאינה שבועה כיון שהיא בלב, ואם היא שבועה מה צורך לישבע שנית בפועל עד שאמר שנית ולא יכרת ולא יהיה, ואם אינה שבועה להיותה בלב אם כן מה צורך היה להכפיל, ועוד שרש"י ז"ל בפירוש כתב לא אוסיף ולא אוסיף כפל לשבועה. עוד יפלא מאד שלפי פירוש רש"י ז"ל אלו הד' לאוין כל ארבעתם הם לענין המבול רק שאלו השנים היו בלב ואותם השנים בפועל, ואם כן למה יאמר כאן לא אוסיף לקלל ולא אוסיף להכות, ושם שינה ואמר לא יכרת ולא יהיה ולא הזכיר לא קללה ולא הכאה, ואם כל הארבעה לאוין הם על דבר אחד לא היה ראוי לשנות הלשון. ועוד מן התימה שרש"י ז"ל יביא ענין השבועה שלמדו בגמרא בהזכירו דברים שבלב ובאומרו השבועה בפועל לא הזכיר רש"י דבר. ועוד יש לתמוה בגמרא על דברי רבא שרצה ללמוד שכשיאמר לאו לאו תרי זמני הוי שבועה ממה שנאמר ולא יכרת כל בשר ממי המבול ולא יהיה עוד מים למבול, ובאמת בכתוב ג' לאוין הן לא יכרת כל בשר ממי המבול, לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, ולא יהיה עוד המים למבול, ורבא הביא בגמרא הכתוב הראשון לא יכרת כל בשר ממי המבול והביא האחרון ולא יהיה עוד המים למבול, והאמצעי שנאמר ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ לא הביאו, ואם כן מאין לו לומר שלאו לאו תרי זמני הוי שבועה שהרי בכתוב ג' הם. ותמיהתי זאת אינה על הגמרא רק על רש"י ז"ל, שבגמרא לא הביא רק ב' לאוין שנאמרו לבלתי שחת כל בשר אבל מה שנאמר לבלתי שחת הארץ אינו נמנה, ולא היתה שבועה לבלתי שחת הארץ שאין שם הכפל, אבל בענין השחתת האנשים הוא ההכפל שלא נאמר בישעיה שנשבע מעבור מי נח רק בהשחתת האנשים כמו שהשלים הכתוב שם כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך, ואם כן אין לטעון דבר על דברי רבא, אבל פירוש רש"י כפי מה שהניח מורינו הרב רבינו אליהו מזרחי שמה שנאמר לא אוסיף לקלל את האדמה, רצה לומר לא אוסיף להשחיתה שאף ג' טפחים של המחרישה נימוחו, אם כן גם הלאו שנכתב בהשחתת הארץ הוא בכלל הכפל לשבועה, הרי תפול לפי זה טענה עצומה על רבא שג' לאוין הם. האמנם לדעתי כי רש"י ז"ל בעת כותבו זה לא ראה אז בגמרא, רק זכר שבמסכת שבועות למדו הכפל לאו לאו לשבועה מענין המבול, וחשב היותם אלה שנאמרו כאן לא אוסיף ולא אוסיף. והעד שלא אמר רק כך דרשו במסכת שבועות ולא אמר באיזה פרק:

והנכון לדעתי הוא שמה שנאמר כאן לא אוסיף לקלל הוא ענין אחד, ומה שאמר לא אוסיף להכות הוא ענין אחר, ואין זה הכפל לשבועה, כי אומרו לא אוסיף לקלל שב אל מה שנתקללה האדמה בזמן אדם הראשון שנאמר (בראשית ג, יז) ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה, כמו שנתבאר שהאדמה כשאמר לה הקב"ה תוצא הארץ היתה הכוונה שתוצא בלי עבודה חרישה וזריעה, כמו שציווה למים שישרצו שאין צורך לעבודת האדם, וכאשר חטא האדם וגזרה חכמה האלהית שהאדם יאכל לחם בזיעת האף ויאכל הארץ בעצבון, הנה הגיע מאותה הקללה לארץ שהיתה מבורכת שתוצא בלתי עבודה ועצבון, ועתה לא תתן פריה רק אחרי העבודה, וזה אומרו ארורה האדמה בעבורך. והעד שכן הוא מה שנאמר (בראשית ה, כט) זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה', שנתבאר מאד שהארורה היתה שלא תתן פריה רק בעבודה ועצבון. ומה שאמרו (בר"ר ה, ט) שנתקללה הארץ על ששינתה לעשות אילני סרק, אין הדברים שבים אל זאת הקללה שנתקללה בעבור האדם שבעצבון יאכלנה, אבל שבים אל מה שנתקללה להצמיח קוץ ודרדר, וזה היה מדה נגד מדה, היא הוציאה אילני סרק נתקללה שתוציא קוץ ודרדר:

ולפי זה מה שטען מורינו הרב רבינו אליהו מזרחי לומר שאם פירוש לא אוסיף לקלל שב אל קללת האדמה אם כן מה ענינה לכאן, אינה טענה, כי כאן שנא' וירח ה' את ריח, שאמרו רז"ל ריחו של אברהם, כאן אמר דרך בשורה לעצמו שלא יוסיף לקלל את האדמה שצדיק יסוד עולם. ומה שטען הרא"ם שהיה לו להקדים לא אוסיף להכות גם כן אינה טענה, שלא אוסיף להכות אין כוונת הדברים שלא יביא מבול לבד, אבל הכוונה לומר שלא יוסיף להכות כל חי לא באש ולא במים כיון שהריח ריח הצדיק, וכמו שאמר רבי אבהו (בר"ר ג, ז) שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן ואומר דין לא הניין לי ודין הניין לי, אם כן כשאמר כאן לא אוסיף לקלל ולא אוסיף להכות הוא כאלו יאמר דין הניין לי. גם הטענה שטען מהררא"ם דאם כן מאי כי יצר לב האדם, כבר נסתלקה במה שאמרנו שהקללה הזאת שנאמר כאן לא אוסיף לקלל שב אל מה שקלל לארץ בעבור האדם לא אל מה שקללה בעבור ששינתה. גם הטענה שטען מהררא"ם ז"ל למה לא הביאו בגמרא ראיה שההכפל הוא שבועה ממה שנאמר ואני הנני מקים וגו', גם היא נסתלקה לפי שהכפל השבועה שאמר הכתוב לא יכרת ולא יהיה לא נכתב רק אחרי שנאמר ואני הנני מקים, ואם כן היאך יאמר שהנני מקים ברית שב אל ההכפל, וההכפל עדיין לא נאמר, כי השבועה באה אחר הקמת הברית ואין הקמת ברית שבועה, והעד מה שנאמר (דברים ז, יב) את הברית ואת החסד אשר נשבע, ואם כן אין לנו ראיה שההכפל הוא שבועה רק מדברי קבלה שנאמר מעבור מי נח. ובזה שאמרנו יתיישב הכתוב שכאן אמר לשון קללה והכאה כמו שנאמר לא אוסיף לקלל ולא אוסיף להכות, כי אין הדברים שבים אל ענין המבול רק אמר כמו שאמר ר' אבהו דין הניין לי: והנה כאשר תבחר ותקרב להבין ישוב דברי אלה, תקרא כל פרק עשירי ויתלבנו הדברים לפניך על נכון עם מה שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, שיהיה נתינת הטעם לבלתי הוסיף לקלל האדמה ולבלתי הכות כל חי, נמשך מענין הריח ניחוח שנאמר קודם לכן. וטרם זה נבאר שענין הנעורים יאמר לכל דבר שיש מעט מן הזמן שנתהוה, ולכן יאמר לקטן בשנים נער שיש מעט זמן שנתנער מן הבטן, וכמו כן יאמר על כל דבר שנתהוה במעט זמן, שכן נאמר לכנסת ישראל (ירמיהו ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר, שקרא הזמן שהלכו במדבר זמן הנעורים, להיות שהוייתם לעם לה' והיה להם לאלהים בקבלת התורה, לא היה עדיין רק זמן מועט, לכך קראו זמן נעורים. הנה כמו כן להיות שהויית מין האנושי היה בזמן של נח דור עשירי לבד זמן מועט, אמר השם יתברך שיצר לב האדם רע מנעוריו, כלומר מחמת היות זמן מועט שנתהוה המין האנושי לכן יצרו רע, ובכל עוד שיאריך הזמן גם כן תמשך להם הכרת בוראם ויראתו. וזהו ריח הצדיקים שהריח, שכיון שהוסיף נח צדקות על אדם כמו כן יוסיפו יוצאי חלצי נח ויוסיפו בצדקותם על נח. והיה כאלו אמר יצר לב המין האנושי רע, לפי שהוייתו הוא זמן מועט שנתהוה, והוא כעגל לא לומד, שפירושו כנער קטן בשנים, כן המין האנושי קטן בשנים, ובכל עוד שהמין האנושי יגדל בשנים יוסיף לטובה:

ועל דרך זה אמר הנביא ירמיה (ג, ד) הלא מעתה קראת לי אבי אלוף נעורי אתה, כי באמת הבנת דבריו אלה מעתה רחוקים להבינם. אמנם ביאורם כמו שאמרנו שהיתה תלונת הנביא בשם הקב"ה עליהם שעתה שכבר הוא עת זקנה, וכמה וכמה רבו הימים שקבלו התורה ונהיו לו לעם והוא להם לאלהים, ועם כל זה קוראים אותו אלוף נעורי כמתנצלים על עונותיהם. והפליג הביאור עוד הנביא ואמר (שם ה) הינטור לעולם אם ישמור לנצח, כלומר לפי דבריכם שאתם אומרים היותכם עדיין במשפט הנערות ושאינכם ראוים לעונש, אם כן לעולם יטור ולעולם ישמור ולא יענישכם עד שתהיו במדרגת הזקנה בעיניכם, שעד כך יצפה שתשובו אל הדרך הטוב. ואמר עוד הנביא (שם) הנה דברתי ותעשי הרעות ותוכל, שכבר יפלא גם כן מאד ההבנה בדברים הללו. אבל יאות על פי דרכנו שאמר הקב"ה שהנה עד עתה דברתי כן כמו שנאמר (הושע יא, א) כי נער ישראל ואוהבהו, אבל עתה עשית הרעות ותוכל, אמר רעות לשון רבים על דרך שאמרו רז"ל (יומא פו, ב) העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, וזה אומרו ותעשי הרעות ותוכל, כלומר עברת ושנית והותר לך. ויהיה כאן אומרו ותוכל כמו לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב, יז), שכמו שלא תוכל לאכול, נאמר על מה שנאסר, כמו כן יאמר ותוכל על מה שהותר, וזו היא נתינת טעם על היותם חייבים העונש, שכיון שנעשית כהיתר לא ישובו לעולם בתשובה:

ונשוב לעניננו שלכן אמר כאן יצר לב האדם רע, מהיות הוייתו מעט בשנים, וכל עוד שיוסיף זמן ויתרחק זמן הבריאה מן העפר יוסיף טובה, ולכך הסמיך לזה הברכה לומר פרו ורבו, כאילו אמר אחרי שכל מה שיוסיף זמן יוכשרו יותר הדורות ויצאו צדיקים מנח, כמו שאמר המשורר (תהלים קמה, ד) דור לדור ישבח מעשיך, אם כן פרו ורבו ומלאו, ולכך גם כן הקדים הברכה לציווי, היפך הסדר הנאות בזה: ובענין הברכה הזאת רבו הדעות איש על דגלו לא אביא דבריהם, אבל נאמר קצת ספיקות אשר יאות להתעורר בהם, אחר נבוא אל ביאור הברכה וסיבתה. כי האמנם יפלא מה צורך אל הברכה הזאת אשר כבר נאמרה באדם (בראשית א, כח), עוד יפלא ענין אומרו פרו ורבו ומלאו את הארץ, ולא אמר וכבשוה כמו שנאמר ברכה באדם הראשון, עוד יפלא מה זה לא נאמר כאן ורדו בדגת הים כמו שנאמר שם, אבל אמר ומוראכם וחתכם (שם ט, ב):

אבל נראה היות הענין כאשר אמרנו פ"ב שמחלוקת קין עם הבל היה שקין היה רוצה שלא יהיה להבל חלק בקרקע הארץ ולכך היה רועה צאן והוא עובד אדמה, ונמשך זה ממה שנאמר להם שיכבשו הארץ שעל כן רצה קין שכל הארץ תהיה כבושה אליו, ועל זה בירך הקב"ה בני נח להשמיט ענין הכבישה כדי שיהיו בשלום ולא יהרגו זה את זה כמו שעשה קין וזהו שהזהיר על הרציחה. והנה מהענין הזה שהשם יתברך השמיט הכבישה וצוה שיהיו בשלום נמשך שדור הפלגה אמרו נבנה עיר והיו להם דברים אחדים ושלום מופלג כולם שותפות אחד, ובענין דור הפלגה יתבאר הטעם שהפרידם תראנו משם. ואחר שבירך אותם מחמת הריח הניחוח התיר להם הבשר להורות להם שטרם הגיעם אל זו המדרגה לעבודתו יתברך נמשלו כבהמות נדמו שמותר האדם מן הבהמה אין, אבל אחר שהשכילו והיה זה ריח ניחוח עוד לעתיד הותרה להם הבהמה והוזהרו על הרציחה, ונתן טעם כי בצלם אלהים עשה את האדם, שנעשה צלם האדם במרכבה כמו שנתבאר פ"י עיין שם, וזה טעם אל הפלגת האזהרה ברציחה:

וענין הסמיכות במצות פריה ורביה אל אזהרת הרציחה, דרשו ז"ל (יבמות סג, ב) להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים, ועוד ידמה לומר שהיה כאן הסמיכות אל מה שסיפר מן התקוה הטובה אשר יקוה מן האדם כשישיג השלימות שבחוקו, שעליו נאמר שנעשה בצלם אלהים, אמר אם כן ראוי להתעסק בפריה ורביה. משל למה הדבר דומה למי שהיה לו גרגיר של זרע שצמח שלו מסוגל מאד לחיי האדם, והוא מעורב עם הרבה גרגרים של זרעים מתחלפים ואינו ניכר, מה עשה הפיקח זרע כל אותם הזרעים כדי שיצא אותו הצמח, כן אמר הקב"ה פרו ורבו כדי שיצא אברהם. וטעם אומרו (בראשית ט, ז) ואתם, כאילו אמר אני אשתדל שלא יכלה המין האנושי כשאדרוש מיד האדם ומיד החיה את דמו, ואתם גם כן השתדלו בפריה ורביה, באופן שממני ומכם יתרבה מין האדם. ועל הדברים הללו בא הקמת הברית שאחר שאמר אני אשתדל להציל המין האנושי מן הכליון בשאדרוש דמו, ואתם פרו ורבו, אמר אם כן על פי התנאים הללו אקים לכם ברית שלא להשיב מבול, כי בהיות המין האנושי רבים לא יבצר מהיות ביניהם צדיקים שבזכותם יתקיים העולם:

ומה שנאמר ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם, פירש רש"י הם המתהלכים עם הבריות. ולדעתי כוונתו ז"ל לומר לפי פשוטו של מקרא שיהיה טעם אומרו אתכם, לפי שלא יתכן לומר הקמת ברית עם הבהמות והחיות לכך ביאר ואמר אתכם, כלומר הקמת הברית היא לכם שלא להשחית החיה והבהמה אשר אתם צריכים להם. ולכך אמר (שם ט) ואני הנני מקים את בריתי אתכם, וחזר ואמר (שם יא) והקימותי את בריתי אתכם, שאחר שאמר להקים ברית עמהם ועם כל החיה, פירש שקיום הברית הוא עם האנשים לבד, שהבהמה והחיה לצרכם נבראו, כמו שניתן כבר להם בשרם לאכלה:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה