מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי בראשית - פרק כו
אומרו ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם. פירש הרמב"ן ז"ל שהסדר בענין הזה, כי ביום רדת הגשם נבקעו מעיינות תהום ונפתחו ארובות השמים וירד הגשם ארבעים יום, ובהם גברו המים חמש עשרה אמה מלמעלה, ונפסק הגשם בסוף הארבעים, ונשארו מעיינות תהום וארובות השמים פתוחות והיה האויר לח מאד, עד כאן. ואמר ז"ל כן, לפי שיש לשאול על מה שנאמר שהגשם לא היה רק בארבעים יום, ואיך יאמר עתה ויכלא הגשם, וכן ארובות השמים ומעיינות תהום נסגרו. ועוד כתב הרמב"ן ז"ל ויעבר אלהים רוח על הארץ, שהיה רוח גדולה וחזק יוצאה מבטן הארץ על פני התהום ומרחפת במים ויסכרו בו מעיינות תהום. ולדעתנו אין אנו צריכים בלחות האויר הזה. ונקדים שכבר ידוע שעם היות שנאמר ארובות השמים נפתחו, הוא להפליג סיפור המטר העצום שהיה, כמו בצורות בשמים (דברים א, כח) להפלגת הגובה, אבל ודאי היה גם המטר ההוא על ידי עבים כמנהג, וכן נאמר (דברים יא, יז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ופירושו ודאי על העבים שהם על השמים. ואם כן יובן מה שנאמר ויהי הגשם ארבעים יום, רצה לומר בלי הפסק כלל, אמנם לא סר אח"כ מלהמטיר, רק לא כאותה הפלגה בארובות השמים פתוחות אבל מטר כטבעו, ולא נפסקו המים מכל וכל בהפסק מוחלט, עד שהעביר השם יתברך הרוח תנחומים, שאמר שפיזר העבים והביא קצת ניגוב, שאז נסכרו ארובות השמים ומעיינות תהום, לפי שנפסק מכל וכל הגשם, וזהו שנאמר ויכלא הגשם, שנמנע מכל וכל אבל קודם לכן לא נמנע מכל וכל. ומה שנאמר ויסכרו מעיינות תהום הם דברים מבוארים לדעתי, שכיון שבכל עוד שממטיר מלמעלה התהום נובע נגדו כדאמרינן פרק סדר תעניות (תענית כה, ב) אין לך טיפה יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים, לכך אמר שנסכרו מעיינות תהום שלא היה עולה לקראתו לפי שנמנע המטר מכל וכל:
ואומרו וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב, יתכן לומר שמה שנאמר (שם א) ויעבר רוח על הארץ, רצה לומר רוח כללי פעם ממזרח ופעם ממערב ופעם מצפון, מעט מכאן ומעט מכאן, ולכך לא נאמר לא רוח קדים ולא רוח ים, והרוח הזה כפי הצד שהיה בה היה מוליך המים עד שעל זה היה הלוך ושוב, ובענין זה מנע המטר וכאשר נמנע המטר נסגרו גם מעיינות תהום אשר היו יוצאים לקראת המטר, ואין אנו צריכים לומר שהרוח היה יוצא מבטן הארץ על פני תהום שבו נסכרו מעיינותיו כמו שפירש הרמב"ן ז"ל, שאין זה ענין טבעי, ואם היה דרך פלא היה מפרסמו הכתוב. ומה שפירש"י על מה שנאמר (שם ד) בחדש השביעי, הוא חדש סיון, נסמך אל מאמרם ז"ל שאמרו (בר"ר לג, ז) מכאן שהיתה התיבה שקועה במים י"א אמה, והכריח רש"י ז"ל שאם כן אומרו בחדש עשירי צריך שיהיה אב שהוא עשירי להתחלת הגשם. ועל זה טען הרמב"ן ז"ל וז"ל, ואומר אני שאין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב, שאם נסבול לפרש ותנח התיבה בחדש השביעי, ליום הזה הנזכר שכלה בו הגשם ושבו המים מעל הארץ הלוך וחסור, שלא כמנין החדש השני בתחילת הפרשה, וכמנין האמור בסוף הפרשה, איך יתכן שיחזור מיד בפסוק השני ויאמר עד החדש העשירי למנין אחר שיהיה עשירי לירידת הגשמים, ע"כ. והאמת לדעתי היות רחוקים הדברים לפי פירוש רש"י ומאמרם ז"ל. ומה שהכריח רש"י ז"ל ואמר שהדברים מוכרחים שאומרו בעשירי הוא חודש אב, דאל"כ הלא אחרי שנראו ראשי ההרים היו ס"א יום עד שחרבו המים, יש לדחות הכרח זה לדעתי ולומר שלעולם חדש העשירי הוא אלול אבל אומרו ויהי מקץ ארבעים יום, שב אל אומרו בחדש השביעי, ואינו שב אל מה שנראו ראשי ההרים. ולפירוש רמב"ן ז"ל שפירש שמנין ק"נ יום הוא מתחלת הגשם, ובי"ז בניסן נחה התיבה באותו יום, הוא זר ג"כ מאד, שא"כ למה יאמר זמן בפני עצמו להנחת התיבה כיון שבתשלום הק"ן נחה מה צורך לומר שנחה בשביעי בי"ז לחדש והוא יום תשלום הק"נ בעצמו: אבל יתכן עוד לומר שהק"נ יום מתחילין מתחלת הגשם דהיינו י"ז חשון, ותשלומם י"ז ניסן, וחדש השביעי מתחיל מחשון שהתחיל הגשם באופן שהחדש השביעי לחשון הוא אייר שי"ז באייר נחה התבה, והעשירי ג"כ יתחיל מחשון והוא אב באופן שבאחד באב נראו ההרים, ומ' יום אח"כ דהיינו י' אלול פתח החלון. ואע"פ שאין הגימטריאות ראיה, יש רמז לדבר שמתחילת כניסתו לתיבה עד פתיחת החלון היו רצ"ה יום כמנין צה"ר, ולרמוז זה קראו צהר ולא קראו חלון. ואפשר שעל כל כך ימים ראה נח ברוח הקודש שצריך החלון להיות סגור ולכן המתין מ' יום, ואינו רחוק שהקב"ה הודיעו כמה ימים סגור יהיה לא יפתח, וכ"א יום אחר ששלח היונה דהיינו ר"ח תשרי חרבו המים, ובכ"ז חשון יבשה הארץ. ואע"ג שבתחילת הענין מהגשם אמר בחדש השני שפירושו שני לתשרי, עם כל זה אין לטעון על מה שאמרנו שחדש השביעי ועשירי מתחיל מחדש חשון, לפי שאחרי שאמר שהתחלת הגשם היתה בחשון יצדק לומר מה שנהיה בשביעי לאותה התחלה וכן בעשירי, כי עיקר טענת הרמב"ן על רש"י ז"ל היתה לומר שלא יתכן שמספר שביעי שב אל הפסק המטר ועשירי ישוב אל התחלת המטר, ואין כאן זרות זה לפי דרכנו שגם שביעי ועשירי ישובו אל התחלת הגשם. אבל מה שנאמר בחדש שני על חשון בין בתחלת הגשם בין ביבושת הארץ אף על פי שהם שבים אל תשרי שפירושם שני לתשרי, זה אינו זר כלל שלא יתכן לקרוא את תשרי חדש י"א כיון שהוא ראש השנה, וכן חשון חדש י"ב, ובתחילת הגשם מוכרח לקוראו שני וביבושת הארץ ג"כ כיון שקרא לחשון שני יתחייב גם כן עתה לקראו שני, שאם אתה קורא לחשון חדש י"ב ובתחילה נקרא שני לא יתכן. ובזה הדברים מיושבים על נכון:
ומה שנאמר (בראשית ח, ז) וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב, דרשו באגדה (סנהדרין קח, ב) שהיה חושדו על בת זוגו. ולפי פשוטו נראה שהעורב לא ידע הדרך לשוב אל מקומו כמו היונה, והעד שבכל ארצות המזרח עד היום הזה כאשר ירצו לשלוח כתב מעיר לעיר, הנה יהיו להם היונים מאותו העיר שקניהם שם ויוליכום אל העיר האחרת, והיונים שקניהם בעיר האחרת יביאום אל העיר הזאת, וכאשר ירצו ג"כ לשלוח כתב מאותו העיר לעיר האחרת קושרים הכתב תחת כנפי היונה, והיא הולכת אל קנה, ושם יקחו הכתב אשר תחת כנפיה. ולא ישלחו עוף אחר רק היונה כי מטבעה להיותה יודעת בדרכים לבוא אל קנה, ואיפשר מאז ששלחה נח נבחן הדבר והנהיגו לעשות כן. והעורב אינו מטבעו להכיר לשוב אל מקומו ככל שאר העופות, ולכך לא היה מתרחק מן התיבה פן לא ידע לשוב אליה. ואפשר הסיבה בזה שכל העופות הזכרים ישמשו עם איזו נקבה שתזדמן, וכן הנקבה לכל זכר שיזדמן, חוץ מן היונה שעל כן נקראת כנסת ישראל יונתי (שיר השירים ב, יד וראה ברכות נג, ב), וכן אמרו ז"ל (מדרש הנעלם פר' נח) שמה שנשתלחה היונה ב' פעמים ושבה להיותה כבושה ובג' לא שבה להיותה כבושה רמז לכנסת ישראל בבית ראשון ושני, אבל השלישי יהיה נצחי. ונשוב לאומרנו שבהיות הנקבה הולכת אל מקום אחר מכוונת דעתה לשוב לזוגה ומכרת בדרכים, וכן נשקע הטבע הזה במין היונה בין זכר ובין נקבה. ורש"י ז"ל נתן טעם למה יקראהו פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. והרמב"ן טען עליו וכתב שאין טעם לחזרת זכר היונים מנקבה לזכר במקום אחד מן הפרשה. והרב רבינו אליהו מזרחי טען על הרמב"ן וז"ל, ולא הבינותי דבריו כי על הטענה הראשונה הנה כמוהו עד בא השמש תשיבנו לו כי הוא כסותה לבדה (שמות כב, כה-כו), לשון זכר על הבגד ולשון נקבה על השלמה, ושניהם במקום אחד מן הפרשה, וכן והיתה צעקה גדולה אשר כמוהו לא נהיתה (שמות יא, ו), לשון זכר על הקול ולשון נקבה על הצעקה, ושניהם במקום אחד מן הפרשה ורבים כמוהם, עכ"ל. ובאמת אין מקום לטענת הרא"ם על הרמב"ן, שהדמיונות שהביא הרא"ם הם דברים שאינם בעלי חיים, דהיינו הבגד והצעקה, ומה שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו, אבל ביונים שהם בעלי חיים ויש בהם זכר ונקבה ושיקראם בפרשה אחת פעם זכר ופעם נקבה היטיב הרמב"ן ז"ל לומר שאין בו טעם: ולמה שהיה מצפה נח בין שליחות לשליחות ז' ימים, אמר מהר"י אברבנאל להיות מטבע הלבנה שהיא פועלת בתגבורת המים, והיה צריך לפי זה שיתחיל השליחות מתחילת מולד הלבנה. ולא ידעתי מה היה מצפה מן הלבנה. אבל לדעתי הדברים מבוארים שנח ראה שהקב"ה אמר לו ענין המבול שבעה ימים טרם בואו כמו שנאמר (בראשית ז, יד) כי לימים עוד שבעה וגו', וכבר היה אותו צדיק מצפה, שכמו שהיתה הודעת ביאת המבול שבעה ימים קודם, שגם בשורת הישועה תהיה שבעה ימים טרם בואה, וכבר לא היה צריך לספר פתיחת החלון, כי אין צורך כאן רק להודיע שליחות העורב והיה מספיק אומרו וישלח את העורב, ויהיה מאיזה מקום שיהיה, אבל בא הסיפור בפתיחת החלון להודיע כי אותו צדיק היה מצפה הישועה ותולה עיניו למרום, ולכך פתח החלון כמו שנאמר בדניאל (ו, יא) וכוין פתיחן לה, וכאשר ראה שלא בשרו השי"ת, ידע שאין ישועה עד שבעה, שאם היתה היה מבשרו כמו שאמר לו ביאת המבול שהודיעו שבעה ימים טרם בואו, כך גם כן יודיעהו טרם בא הישועה שבעה ימים, וכאשר המתין שבעה עוד תלה עיניו למרום ושלח, וכך כל שבעה ושבעה שכיון שלא נתבשר בתחלת השבעה ידע שאין ישועה באותם שבעת ימים:
ולענין היונה דרשו ז"ל (בר"ר לג, ו) שמגן עדן הביאה העלה זית, שדעתם לומר שכל האילנות נעקרו בימי המבול. והרמב"ן ז"ל טען על מאמרם זה וז"ל, ואני תמה על מאמרם מגן עדן אם כן לא ידע נח שקלו המים מעל הארץ כי שם לא נכנסו מי המבול, ואולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו שם המים וכאשר קלו המים נפתחו. והיה אפשר לדחות תמיהת הרמב"ן ז"ל ולומר שנח לא היה ידע בהשחתתם של אילנות, וכאשר ראה עלה זית ידע שקלו המים ור"ל שידע האמת שקלו המים, בשגם האות שלו שהביאה היונה עלה זית איננו אות, שמגן עדן הביאה, עם כל זאת ספרה התורה שהוא ידע האמת ושנעשה לו נס שנפתחו לה שערי גן עדן כדי שידע נח שקלו המים. ומה שכתב הרמב"ן שכאשר קלו המים נפתחו שערי גן עדן, אין זה מתיישב לפי מדרשם שאומרו נפתחו לה שערי גן עדן, נראה שלה נפתחו ולא מפני קלות מים. אמנם לפי הפשט יראה שהדברים נכונים כמו שאמרו ז"ל שהאילנות נעקרו מגן עדן ומשם הביאה היונה עלה זית, ונח ידע שהביאה מגן עדן וביודעו זה אדרבה היה לו מופת גדול שקלו המים, שאילו לא ידע שלקחה מגן עדן מנין לו שמן האילן לקחה אותו עלה, אפשר צף על פני המים מצאו, אמנם כאשר ידע את העלה שהוא מפירות גן עדן או מהר המשחה, אז ידע ודאי שקלו המים, דאם לא כן לא היתה יכולה היונה לעופף כל המרחק ההוא אם לא מצאה מנוח באמצע. וזהו שנאמר (בראשית ח, יא) ותבא אליו היונה לעת ערב, שאומרו לעת ערב יובן שבבוקר שלחה, ולכן אמר הכתוב שבאה בערב שמאיחור הזמן ידע שודאי מצאה מנוח, ומשהייתה ידע שקלו המים, לא מן הבאתה העלה, כאילו נודע אליו היות האילנות מגולים, כי זה לא היה אות על קלות המים אם לא היה יודע מאין לקחה, אבל אחר שידע שהעלה ההוא מפירות גן עדן וראה שהייתה ששהתה לבוא עד הערב, נתאמת לו שהיתה מוצאת מקום לנוח על ראשי האילנות מפני שקלו המים: