אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי בראשית - פרק כה

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי בראשית - פרק כה

חלק מעשי בראשית - פרק כד

מה שנאמר והיה לך ולהם לאכלה, נראים דברי מותר, כיון שהיה נכנס לתיבה וכן מכניס עמו הבעלי חיים והיה מכניס מאכל פשוטים הדברים שהיה המאכל לאכלה להם, אבל גם זה היתה הבטחה שיספיק המזון לו ולהם. ועוד שהיה לו לומר ואספת אליך לך ולהם לאכלה, אבל אומרו והיה להם הוא הבטחה שיספיק לכולם, ולכך גם כן נאמר (שם) קח לך מכל מאכל, כלומר קח לך לדעתך, שאילו אמר לו שיקח מעט, היה הנחשב שאמר לו כן כדי שיכיל בתיבה, ואם שאמר לו שיקח הרבה, היה הנחשב שאמר לו כן כדי שיספיק להם, לכך אמר לו קח לך לדעתך, שאם תקח הרבה יכיל בתיבה ואם תקח מעט יספיק לכם ולא אמר לו כמה שיעור המאכל שיקח:

ובמה שנאמר ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים, כבר הרמב"ן ז"ל כתב שדרך הכתוב לומר ויעש וכן עשה לומר שלא הפיל ממה שנצטוה, עד כאן. ויש לשאל עוד למה אמר שנית (בראשית ז, ה) ויעש נח. והנה יתכן שכוונת הכתוב לומר עוד בשבחו של נח, שאם לא היה אומר לו הקב"ה שיקח מזון היה נכנס בתיבה בלי מזון מגודל בטחונו בהשם יתברך, וזהו שאמר ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים, כי עם היותו רואה שהוא צריך למזון עם כל זאת לא עשה דבר אלא אם כן צוה אותו הקב"ה, ולכך אמר לו הקב"ה אותך ראיתי צדיק (בראשית ז, א), והסמיכו לאמרו שלא עשה רק מה שצוהו. ובזה יתיישב גם כן מה שנאמר שנית ויעש נח וגו', שהראשון היה לומר שלא עשה דבר בלתי ציווי, והשני הוא כדרך הכתוב לומר שעשה ולא הפיל דבר כמו שכתב הרמב"ן ז"ל:

ומה שנאמר ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא, יש לשאול כמה ספקות: ספק אחד. כי זה נגד הציווי שצוהו מן הבהמה הטהורה שבעה (להלן ז, ב): ספק שני. למה לא צוה ענין השבעה שבעה סמוך אל מה שנאמר שנים שנים תביא, אבל הפסיק בציווי המאכל ובאומרו אותך ראיתי צדיק, שכל הדברים הללו אינם מן הענין. וזה יפלא לפרש"י שפירש לא פחות משנים, וגם לפירוש הרמב"ן יפלא זה למה הפסיק בענינים שאינם מענינו. ומהר"י אברבנאל פירש שהציווי שנאמר קודם אינו על מספר הזוגות רק על שיביא אותם שנים שנים זוגות, ואח"כ ביאר כמה זוגות וצוה שמן הטהורה יביא שבעה, וגם לפירושו יפלא מה שהפסיק במה שאינו מענינו. וזולת זה יפלא שהלא בציווי הב' נאמר ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו, היה מספיק שיאמר ומן הבהמה אשר לא טהורה שנים, כי כבר נאמר שמכל החי צריך שיבואו זוגות. ועוד יש לטעון לפירושו שא"כ לכל שאר הבעלי חיים והחיות והרמש לא נאמר כמה מספר הזוגות שיביא:

ספק שלישי. למה נאמר תקח לך, מה שלא נאמר כן קודם בציווי הראשון: ספק רביעי. למה לא כלל גם הטהורה יחד והיה לו לומר ומן הבהמה הטהורה ומן העוף תקח שבעה שבעה:

אבל לדעתי יתכן בהיתר כל הספיקות האלה, שהקב"ה לא גזר להתיר לו הבשר רק אחר שעשה כל אשר צוה אותו, וגם לא היה רוצה בקרבנותיו עד שראה היותו זהיר במצותו. ולכן תחילה לא צוה לו רק שנים שנים, אבל אחר שראה שהוא זהיר במצותו כמו שנאמר ויעש נח, וסיפר שאמר הקב"ה לו אותך ראיתי צדיק, אח"כ כמבשר שיותר לו הבשר, רמז לו שעתיד זרעו להבדיל בין טמא לטהור ושיקבל וירצה קרבנותיו, וצוה לו שיקח מן הבהמה הטהורה שבעה וכן מן העוף הטהור, ואמר לו זה אחר שצוה לו שיקח מכל המאכל אשר יאכל, כאילו יאמר שגם מן הבהמה והעוף הטהור עתיד לאכול, וזהו שנאמר תקח לך להנאתך, בישרו שהוא להנאתו. ומה שנאמר ומן הבהמה אשר לא טהורה שנים שנים, הוצרך לומר כן שאחרי שזאת היתה מצוה חדשה שיקח שבעה מן הטהורה, א"כ היה המובן שמן הטמאה לא יקח כלל, ושיקח מן הטהורה שיספיק לחיות זרע ושלא ירצה בטמאים כלל. ואם היה אומר ענין הבהמה אשר לא טהורה אחר העוף, היה הנחשב שמעוף בין טהור ובין טמא יקח שבעה. אבל אחר שביאר שמן הבהמה הטהורה יקח שבעה ומן הטמאה יקח שנים, עתה יאות לומר ענין העוף הטהור שיקח שבעה, שלמד הסתום מן המפורש בכל ענין שמהעוף הטהור יקח שבעה ומהטמא שנים. ובזה הותרו כל הספיקות: ועל אשר אמרו ז"ל (בר"ר לד, ט הובא ברש"י) כדי שיקריב מהם. יש לשאל שא"כ היה מספיק שנים או שלשה שלא מצינו שהקריב רק אחד מכל מין. ואפשר לומר שהוא צוה אותו לקחת זוג אחד מן הטמאים וזוג אחד מן הטהורים כי זה יספיק לקיום המין, וצוה אותו עוד ו' זוגות נגד ו' מיני קרבנות עולה מנחה חטאת אשם מלואים שלמים. ויתכן לומר עוד טעם בזה שאחר היות מן המין האנושי הניצולים כולם שמונה דהיינו נח ושלשת בניו ונשותיהם, צוה הקב"ה שיקח נגד כל אחד זוג אחד, הנה צוה ששה זוגות נגד ששה דהיינו נח ושם ויפת ונשותיהם, ונגד אשתו של חם זוג אחד שהם שבעה, ונגד חם זוג מן הטמאים להיותו הוא טמא שסופו הוכיח באופן שהיו ח' זוגות לשמנה מן המין האנושי שניצולו, ז' מן הטהור ואחד מן הטמא:

והנה במה שנאמר מכל הבהמה הטהורה, פירש רש"י העתידה להיות טהורה לישראל, והרמב"ן ז"ל פירש שכל המינים הוכשרו להקריב לבני נח והוסיף לישראל במצוה שיהיו כל הקרבנות מן הבקר מן הצאן ומן התורים, והוכרח לומר כן לפי שנאמר (בראשית ח, כ) ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. אבל לפי פשוטו של מקרא לדעתי אין אנו צריכים לכל זה, כי הטהורה לא תאמר על האכילה לבד, ובענין הנדה ג"כ נאמר לשון טהרה שראויה ומותרת לבעלה, גם טהרה שראוי ליכנס במקדש, וטומאה יאמר על הבלתי ראויה לבעלה ועל הבלתי ראוי לבוא במקדש וכדומה לזה על כל דבר שהוא ראוי לענין או בלתי ראוי יאמר טהור וטמא, וכמו כן יאמר טהורה על הראוי להקרבה וטמאה על הבלתי ראוי. וכיון שמצינו ז"ל שאמרו (שבת כח, ב) שור שהקריב אדם הראשון, וקין הקריב מבכורות צאנו ומחלביהן, כנראה שלא הוכשרו להקריב אלא מה שהוכשר לישראל להקריב, א"כ כשנאמר פה מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה, אין פירושו טהורה לאכילה אבל פירושו טהורה להקרבה, באופן שלא נצטוה נח ליקח מכל בהמה טהורה שבעה רק מבקר וצאן ותורים שהם ראויים להקרבה. ולפי דרכנו זה זכינו שאין אנו צריכים לומר שקראם טהורים על שם שעתידים להיות כשרים לישראל, כי לא יתכן שהקב"ה יאמר לו שהם טמאים ושיתיר לו אכילתם, אבל פירוש רש"י ז"ל הוא לפי מדרש אגדה, וזה דרכנו יתכן לפי הפשט: ובמה שנאמר בעצם היום הזה, דרשו ז"ל (בר"ר לב, ח הובא ברש"י) שהיו בני דורו אומרים אילו אנחנו רואים אותו נכנס אל התיבה אנו שוברים אותו. אמנם לפי הפשט אין צורך לזה, אבל יראה שהגיד לנו הכתוב שהיה שם עזר אלהי מופלג עד שנכנסו הם וכל מין חיה ובהמה ועוף שבעולם ונתיישבו כל אחד עם מינו ביום אחד, דהיינו באותו יום שהיה המבול, שלכך חזר לומר שלישית ענין הכנסת החיות למיניהם. ובזה יתיישב מה שיפלא למה נאמרה פעם שנית ביאת נח אל התבה, כי היה זה סיפור נס שהספיק הזמן ביום אחד ליכנס כולם:

ומה שנאמר ויסגור ה' בעדו, כבר אמרו (רש"י) לפי מדרשם ז"ל (בר"ר לב, ח) הגין עליו שלא שברוה. אמנם לפי הפשט יתכן שהגין עליו שלא באו המים בפעם אחת על התיבה שאז טרם תתחיל לשוט היתה נשארת טבועה תחת המים. ואומרו ויסגור ה' במקום הזה יהיה ממש לשון סגירה כפשוטו, שאחרי שאמר (בראשית ז, יא) ארובות השמים נפתחו, רצה להודיענו נס תוך נס, שאם היו באים המים פתאום בפעם אחת כאשר התחילו בהפלגה בארובות שמים פתוחות, הנה היתה נשארת הספינה טבועה בארץ והמים היו מכסים אותה טרם תתחיל לשוט, ואם יגברו המים עד שתלך על פניה ותשוט הרי תשבר בהרים כמו שנשברות הספינות בנגעם אל היבשה, לכך נאמר שהשם יתברך סגר ארובות השמים בעדו ולא רבו המים רק עד שנשאו את התבה שלא תהיה משוקעת: ובזה יתיישב מה שטענו קצת על מה הוכפל אומרו שהיה ארבעים יום, שקודם אמר ויהי הגשם ארבעים יום וגו', וחזר ואמר ויהי המבול ארבעים יום. כי לפי דרכנו זה, יאות מאד, שמה שנאמר ויהי הגשם, הוא היה הסיפור כמו שהיה הענין, אבל מה שחזר לומר ויהי המבול, הוא נמשך אל מה שנאמר ויסגור ה' בעדו, שכבר יפלא אחר שנגמר דינם למה לא השליך עליהם כל אותם המים בשעה אחת, היד ה' תקצר, ולמה האריך ארבעים יום, ולכן השיב שבזכות נח סגר בעדו, רצה לומר סגר ארובות השמים, והיה המבול בארבעים יום ולא בשעה אחת, כדי שתנשא התיבה, ואחר שבאה על פני המים והיתה משוטטת הנה היתה בסכנה שלא תשבר, לכן גברו מאד עד ט"ו אמה למעלה על ההרים, כדי שלא תגע בהרים ותשבר, והיו ט"ו אמות שהוא חצי קומתה, וי"א היתה שקועה במים כמו שאמרו רז"ל (בר"ר לג, ז וכן הובא ברש"י), הרי כ"ד אמות בין התיבה וראשי ההרים:

ובזה יתיישב גם כן מה שנאמר תחילה (בראשית ז, יז) וירבו המים, ולא אמר מאד, ואח"כ אמר (שם יח) ויגברו המים וירבו מאד, ואח"כ אמר שלישית (שם יט) והמים גברו מאד מאד. לומר שהקב"ה עשה נס עמו ואפילו שנפתחו ארובות השמים חזר וסגרם בעדו, וגברו המים בהדרגה שלא תשאר משוקעת, ואח"כ גברו בהפלגה ט"ו אמה על ההרים שלא תשבר, ועל זה נאמר (בראשית ח, ד) ותנח התיבה וגו', ואח"כ אמר (שם ה) נראו ראשי ההרים, לומר שאם היו נראים ראשי ההרים קודם שתנוח והיא עדיין הולכת היתה נשברת:

ואומרו כפל וימח את כל היקום וימחו מן הארץ, הרמב"ן פירש מפני העופות ומקצת השרץ לאמר שלא נשאר להם ביצים, עוד פירש דרך הסוד ע"פ רבותינו וימח בעולם הזה וימחו מעולם הבא. אמנם אנחנו לפי הפשט אשר יעדנו נאמר שנתקיימה הגזירה שגזר הקב"ה שאמר (בראשית ו, יג) קץ כל בשר בא לפני והנני משחיתם את הארץ, שפירושו מן הארץ, וכבר ידעת שהמפרשים ז"ל נלאו למצוא הפתח בענין ההכפל הזה, ומהר"י אברבנאל כתב שכולם נלאו לתת טעם להכפל זה, ושהטעם הוא שאומרו כל היקום אינו על הבעלי חיים בלבד, אבל גם על שאר ענינים שיש להם התיצבות כגון הבתים והמגדלים. ולא הבנתי כלל דבריו, שאם במלת יקום נכלל בו כל דבר שיש לו התיצבות אם כן מה צורך להכפל. ואם כוונתו לומר שבהכפל יודיע היות מלת יקום כוללת כל מה שיש בו התיצבות, אדרבה אומרו וימחו אינו שב רק לדברים הנזכרים שאמר מאדם ועד בהמה ולא יאמר וימחו על מה שלא הוזכר:

אבל יתכן לומר בענין ההכפל הזה שהוא כפי פשוטו. וטרם נבא אל מה שנרצה לומר בו נתעורר במה שנאמר וישאר אך נח, כי הם ודאי דברי מותר, שאחר שכל ענין הפרשה הוא להודיע הצלת נח ומצותו שצוהו ה' לעשות התיבה ולומר שבא המבול כל כך ימים ושהורמה התיבה מעל הארץ, יפלא שעתה בעת הסיפור שנימח כל היקום יחזור ויאמר שלא נמחה נח וכל אשר אתו, אבל יתכן לומר שאחר שסיפר היות הגזרה כוללת שכל היקום יהיה נימח במים, היה בכלל גם התיבה וכל אשר בה. לכן ביאר שעם היות שנימוחו במים לא נימח רק מה שהיה בארץ וזה אומרו וימחו מן הארץ, ובאו המים המאררים עליהם והתיבה וכל אשר בה לא נימחו לפי שהיתה לעולם על המים: ובזה ימשך טעם נכון אל מה שיש לתמוה שעם היות שצוה השם יתברך לנח לעשות התיבה שתהיה התראה לדורו כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין קח, ב), אף גם זאת כאשר לא שבו בתשובה ובא המבול היה נכון להציל את נח בהר גבוה בארץ ישראל או בגן עדן שלא היה שם מבול, ולא עם כל הצער הזה תוך התיבה י"ב חדש, אבל הודיע הכתוב שהגזירה היתה כוללת שכל אשר בארץ יגוע, ולא היה אופן להצלת נח רק שלא יהיה בארץ, ושלא הספיק זכותו של נח לבלתי היות הגזירה עליו אפילו שיהיה בארץ, רק ניצול בהיותו גבוה מעל הארץ אינו נוגע בה. כי על כן נאמר ותרם מעל הארץ, כי הוא מותר אחרי שכבר נאמר וישאו את התיבה, שכיון שהמים נשאוה והזיזוה ממקומה, כמו שנאמר ותלך התיבה, אם כז כבר ידענו שהורמה, אבל אמר כן כאילו יאמר שבמה שהורמה מעל הארץ יצא מכלל הגזירה שנגזרה שכל אשר בארץ יגוע ובזה ניצול. ולכך היטיב לומר וישאר אך נח, כלומר נשאר להיותו בתיבה, להודיע שלא היה אפשר בהצלה אחרת: ובענין ההכפל שנאמר וימח וחזר לומר וימחו, לדעתי הדבר מבואר שהם שני דברים. שענין וימח הראשון שנימוחו ונתמסמסו הגופות, כמו שאמרו רז"ל (סוכה נב, ב) אם אבן הוא נימוח, שאין פירושו שהאבן כלה, אבל מתרכך ומתמסמס, ולספר ענין העונש המופלג סיפר שנתמסמסו ונעשו כעיסה מגולגלת מעורבת, וכמוהו ומחיתי את ירושלים כאשר ימחה את הצלחת מחה והפך על פניה (מלכים ב כא, יג), אבל מה שחזר ואמר וימחו, אמר בצידו מעל הארץ, כאומר שקודם נתמסמסו במים והיו כעיסה, ואחר כך כלו מכל וכל שלא הגיע כלל מן העיסה ההיא אל הארץ וכלתה מכל וכל, והוא מגזירת תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט), שהוא נאמר על הכליה המוחלטת, ואין כאן הכפל כלל, ורצה להודיע שהיתה כליה מוחלטת בגופם במים ולא באו כלל לארץ. והוא לדעתי מה שנאמר הנני משחיתם את הארץ, כמו כצאתי את העיר (שמות ט, כט), שלא יבוא אפילו חלק מהם לארץ, שאילו היה בא, היה קצת מעין קבורה, כדי להתקיים בהם וגם קבורה לא היתה לו (קהלת ו, ג):

ובמה שנאמר ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה, [רש"י] ז"ל טען שלא תפול זכירה בבהמות שאין להם זכות, וע"פ מדרש אגדה כתב בזכות שלא השחיתו דרכם ולא שמשו בתבה, והרמב"ן ז"ל פירש שזכר הרצון אשר לו בבריאת העולם ורצה קיום העולם במינים אשר ברא בו, ע"כ. אמנם אנחנו לפי דרכנו כאשר נדקדק בלשון הכתוב שנאמר אשר אתו בתבה, יובן היות המכוון שאם היתה הזכירה על הבהמה וחיה, בין לפי פירש"י ז"ל ובין להרמב"ן ז"ל היה מספיק אומרו את כל החיה והבהמה אשר בתיבה, אבל אמרו אתו יורה שזכר צערו של נח היותו עם הבהמות והחיות בפונדק אחד, ומצוה ומוטל עליו להאכיל אותם ולהשקותם, וא"כ תשוב הזכירה כולה על נח לא על הבהמה והחיה, ולכך לא הזכיר את הבנים שהבנים לא היו מצווים מאתו יתברך להחיות ולפרנס הבהמות והחיות, וכיון שנח היתה המצוה מוטלת עליו ודאי לא היה מקיים מצותו ע"י שליח שמצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא, א), וזה היה כל צערו של נח בתיבה ולכך הוצרך זכירה, דאל"כ כבר היה בתיבה אוכל ושותה במנוחה, וכמה יורדי ימים עומדים בספינות שנה ושנתים ולא נאמר בהם ויזעקו (ויצעקו) אל ה' בצר להם ושממצוקותיהם יושיעם (יוציאם) (תהלים קז, יג, שם כח), רק כאשר יעמוד רוח סערה ויחוגו וינועו כשכור, אמנם כאשר ילכו בנחת והשגחת השם יתברך פרטית עליהם ולא יחסר מזונם מה זה אשר יצעקו. וא"כ היה כאילו אמר כאן הכתוב ויזכור אלהים את נח ואת כל התלאה אשר מצאתהו עם הבהמה והחיה אשר אתו:

ואומרו ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. כבר טען מהר"י אברבנאל כי מה תגבורת היתה אחרי שלא היה גשם, וגם הביא מה שכתב הר"ן שבאלו החמשים ומאת יום היה משתנה האויר למים, והוא אמר שהטענה הזאת של הר"ן אינה כלום ופירש שבחומם נתדקדקו. ולדעתי שבאותם הק"ן יום לא רבו המים כלל. אבל הדברים כפשוטן שאומרו ויגברו המים הוא מפני שהמים מלחלחים והארץ שואבת המים ומייבשת אותם, ואם כן הוא כמלחמה ביניהם שהמים מטבעם ללחלח והארץ מטבעה לשאוב המים ולנגבם, לכן אמר שגברו המים על הארץ שלא יכלה לחסר מהם בניגוב כפי טבעה, עד שבא הרוח וישוכו המים. ואם לא כן, היה מספיק אומרו ויגברו המים, ומה רצה לומר באומרו על הארץ, שמה שנאמר קודם ויגברו המים וירבו מאד על הארץ, הוא מפני שהכוונה לומר כמה שיעור גברו על הארץ כמו שהשלים ותלך התיבה, שהיה הנרצה לומר שגברו כל כך עד שהלכה התיבה, וכמו כן אח"כ שאמר שנית (שם יט) והמים גברו מאד מאד על הארץ, גם שם אמר על הארץ להודיע כמה שיעור עלו על הארץ כמו שנאמר (שם) ויכוסו כל ההרים, אבל כאן שלא אמר דבר בשיעור תגבורת המים רק שגברו, לא היה צריך לומר על הארץ. אבל הנכון כמו שאמרנו שהתגבורת פה אינו תוספת תגבורת בריבוי המים רק תגבורתם בלחות, שהארץ לא חסרה מהם עד בא הרוח ולא נמנע המטר מכל וכל עד סוף הק"ן יום, אבל היה מטר טבעי בהפסק לא להרבות המים כאשר יבא ביאור הכתוב שנאמר (בראשית ח, ב) ויסכרו מעיינות בפרק שאחר זה:

ויזכור אלהים וגו', רצה להודיענו מידת חסדו ורחמיו המופלגים, שעם היות הגזירה שנה אחת, הנה היתה הזכירה קודם כלות חצי הגזירה, שכן היה במצרים היתה הגזרה ארבע מאות שנה שיעבדו ואחר ק"צ שנה זכרם, שהרי מירידת יעקב עד צאתם היו רד"ו שנה, ובי"ז שנה שהיה יעקב חי לא התחיל השעבוד, באופן שגם שם טרם כלות חצי הגזירה זכר אותם. ולהראות חסדיו המרובים שזכר אותו קודם כלות חצי גזירתו, לכך העביר הרוח, כמו שאמרו ז"ל (הובא ברש"י) רוח תנחומים:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה