אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי בראשית - פרק כד

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי בראשית - פרק כד

חלק מעשי בראשית - פרק כג

פרשת נח:

נחלקו המפרשים באומרו אלה תולדות נח שיש שפירשוהו (הראב"ע והרד"ק) קורותיו כטעם מה ילד יום (משלי כז, א), והרמב"ן פירש שהוא כפשוטו על הבנים, ואומרו שנית ויולד נח שלשה בנים (בראשית ו, י), היה לומר שלא היה בכל אבותיו שיוליד בנים ולא בנות, וזה טעם שלשה בנים כי יזכיר מספרם לומר כי אלה שלשה לבדם היו תולדותיו וניצולו בזכותו. וכל זה נדחקו לומר כן לפי שנראה להם זר מה שהפסיק באומרו איש צדיק תמים, וגם רש"י פירש ליישב זה ואמר הואיל והזכירו סיפר בשבחו. אמנם טרם נאמר טעם אל ההפסק שהפסיק, נבאר מלת תמים, כי יתכן לדעתי שאומרו אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, היה זה טעם לדבריו שאמר (בראשית ו, ח) ונח מצא חן בעיני ה', כי יראה חן חינם בלתי סיבה מחייבת, ואח"כ אמר היותו צדיק ותמים, כי היא סיבה מחייבת ההצלה, לכך אמר שהיה צדיק אבל היה תמים בדורותיו, כלומר שלא היה מוכיחם, ומצד היותו צדיק היה ראוי להיות ניצול, ומצד שלא היה מוכיח היה ראוי להיותו נתפס בעון הדור, לכן נאמר שמצא חן ולא נתפס. והעד שלא היה מוכיח דורו מה שאמרו רז"ל (הובא ברש"י בראשית ו, יד) עשה לך תבת, הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה כדי שיראוהו אנשי דור המבול עסוק בה ק"ך שנה ושואלים מה זאת לך והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם. הרי לך שאם לא היו שואלים אותו לא היה אומר להם דבר, ולזה כשאמר לו טעם להצלתו שנאמר (בראשית ז, א) אותך ראיתי צדיק, לא אמר תמים, לפי שהיותו צדיק הוא טעם להנצל, אבל היותו תמים, רצה לומר תם בלתי מוכיח את דורו היה אדרבה ראוי לעונש כמו שאמרנו. וכבר נדחקו ז"ל ליישב זה (עירובין יח, ב והובא ברש"י) ודרשו מכאן שאומרים שבחו של אדם שלא בפניו וקצתו בפניו, ולפי הפשט מה שאמרנו הוא הנכון. ומה שהזכיר כאן תולדות הבנים אחר שהפסיק באומרו שהיה איש צדיק עם היות שכבר סופר לידתם בפרשת בראשית, הכוונה לומר לנו שקודם שנולדו לעולם היה צדיק, שאם היה מקדים ענין התולדות לאמרו היותו צדיק היה נחשב שאחר תולדת הבנים נהיה צדיק, אבל אמר שהיה צדיק קודם שהוליד לומר שגם בניו היו ראויים להצלה שהיו מלומדים מאביהם, ובפרשת בראשית סופר תולדות נח בהמשך תולדות האחרים:

ועוד יתכן שנח היה בן ת"ק שנה ולא הוליד, וכאשר מצא חן בעיני ה' נתן לו תולדות לקיום המין האנושי, ולכז אחר שנאמר שמצא חז הודיע שהוליד, וקודם בפרשת בראשית היה סיפור התולדות לנח, וגם הודיע שתיכף אחר שהוליד נגזרה גזירת המבול. ועתה ביאר הכתוב הענין שאמרנו שכל הרעה נמשכה מאת האמונה שהיתה להם, שעל כן אמר את האלהים התהלך נח, כלומר כל מגמת פניו היה באלהיות לא בטבעיות הוא ובניו. והעד מה שנאמר (בראשית ט, א-ב) ויאמר אלהים אל נח ואל בניו וגו' הנני מקים את בריתי אתכם, שנראה היותם ראויים אז לכך. וכן גם כן אומרו (בראשית ה, כב) ויתהלך חנוך את האלהים, פירוש הדברים הוא, שלא היו כשאר בני דורם שהיו עסוקים בטבעיות אבל עיונם היה באלהיות:

הרי ראית שמתחילת בריאת האדם רצה הקב"ה להפרישו מן ידיעת הטבעיות והמורגלות, שעל כן מנע אותו מאכילת פרי העץ, ובפרק ט"ז הרחבנו הדיבור והארכנו לתת טעם אל מה שנברא העץ. ועוד גם בדור המבול כל הרעה שנמשכה להם לא נמשכה רק מהיותם עוסקים בטבעיות שגם זה כולו נמשך מאכילת עץ הדעת, וכן דור הפלגה נמשך להם מידיעת הטבעיות להאמין בחומר ראשון כאשר יתבאר במקומו. ואומרו תמים כבר הרגישו רבותינו (ראה בעל הטורים בראשית ו, ט), שבאברהם נאמר (בראשית יז, א) והיה תמים, בנח נאמר שהיה תמים, שיורה היות שלימות בנח יתר על אברהם, וכבר במה שאמרנו שאומרו תמים, רצה לומר שלא היה מוכיחם נתיישב זה, אבל אומרו והיה תמים, יובן התמימות על ענין המילה שלא יהיה בעל מום כמו שביארנו פרק י"ט, וזר קצת שלא תהיה הבנת מלת תמים שוה. לכן יתכן לומר שמלת תמים נאמרה על האמונה, כמו שנאמר (דברים יח, ינ) תמים תהיה עם ה' אלהיך, שאמנם נח היתה אמונתו על פי הקבלה מחנוך בלתי עיון וחקירה, לכן נאמר שהיה תמים, שהיה מאמין על פי הקבלה, אבל אברהם כל אבותיו היו עובדי עבודת אלילים, ואברהם ע"י חקירה מופלגת השיג מציאותו יתברך, על כן אמר לו ה' התהלך לפני והיה תמים, שרצה לומר, שאחר שהשיג מציאותו ע"י חקירה במופת שיזהר כאשר יכנס בשאר חקירות בהשגחה וחידוש העולם שלא יבקש מופת שכל שאין מופת על סותרו והוא שלימות אליו יתברך ראוי להאמין, ולכך אמר התהלך לפני בעיון האלהיות, רצה לומר, אחר שהשגת מציאותי תחקור לפנים במדות שלי, ולא תבקש מופת הוא אומרו והיה תמים. ולפי שאמונת נח לא היתה ע"י חקירה במופת ואברהם אמנם היתה ע"י חקירה במופת, לכן אמרו רז"ל (ראה בר"ר ל, י וברש"י כאן) נח היה צריך סעד לתומכו אבל אברהם היה מחזיק בצדקו. ויתכן גם כן שמפני זה לא היה מוכיח לפי שלא היתה אמונתו באלהיות ע"י חקירות ולא היה יודע להוכיחם ולהכזיב אמונתם, אבל אברהם היה מחזיק בדעתו ע"י המופת: ומה שנאמר ותשחת הארץ, לשון ערוה ועבודת אלילים (רש"י), השחית כל בשר, פירש רש"י אפילו בבהמה חיה ועוף. אמנם יאות לדקדק לשון הכתוב שאמר בהשחתה ראשונה לפני האלהים, ובאחרונה נאמר וירא אלהים, ועוד מה הוצרך לומר לשון השחתה פעמים והיה מספיק אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים כי השחית כל בשר, ולפירוש רש"י גם כן יש לשאל למה בין אומרו השחתה על זנות האנשים ובין שאר בעלי חיים הפסיק בענין החמס. אבל יתכן היות פירוש הכתובים הללו כפי פשוטם, שתחילה אמר ותשחת הארץ לפני האלהים, רצה לומר, שהשחיתו עלילותם בפרסום, ועל הפרסום אמר לפני ה', כי לפעמים יאמר לפני ה' על ההסתר המוחלט כמו שנאמר בדוד ויהונתן (שמואל א כג, יח) ויכרתו שניהם ברית לפני ה', שהיה כאילו יאמר אין בינינו זולתי ה', ולפעמים נאמר על הפרסום המוחלט, כמו שנאמר (שמואל ב כא, ט) ויוקיעום בהר לפני ה', רוצה לומר בפרסום מוחלט. ובזה נתמלאה הארץ חמס, כי ענין המילוי ג"כ יאמר על הפרסום כמו וימלא כבודו את כל הארץ (תהלים עב, יט), שפירושו ויתפרסם. אמנם יש גם כן השחתה בנסתר בכל העבירות כי לא היה בפרסום אבל יודע נסתרות ראה אותה, ולכן נאמרו שתי השחתות, ובראשונה אמר לפני ה', ובשניה הנסתרת אמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, שהוא היה הרואה ההשחתה ההיא לא הבריות: וכבר אמרנו בפרק הקודם שאומרו כי מלאה הארץ חמס מפניהם, שב אל המינים והפילוסופים ההם שהיתה אמונתם שהעולם קדמון ושאין דין וחשבון, וכן אומרו (בראשית ו, יג) והנני משחיתם, שב אל הפילוסופים והמינים ההם, כאילו אמר הם השחיתו הארץ ואני משחיתם מן הארץ. שאמנם נתן טעם לענין שכבר היה יכול להמיתם בדבר כאיש אחד, אבל דן אותם שהם כל חטאתם היתה חכמתם שנשקעו בטבעיות עד שחשבו עולם קדמון ואין דין ואין חשבון, עתה יבחינו הנשארים דהיינו נח ובניו שיש דין וחשבון מדה נגד מדה במה שחטאו. ואזכירך שכבר כתבתי לך בפרק י"ח שענין החכמות ההם כל הנביאים קראום מים רבים, וכן הארכתי בחלק ד' מחיבורינו זה פרק ל"ד תראנו משם, לכן הביא הקב"ה עליהם מים רבים על היות חטאתם בחכמות הקרויים מים רבים, גם תראה שם שאמרנו שעל זה אמר דוד (תהלים לב, ו) שראוי לכל חסיד שיתפלל רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, על האמונות הכוזבות:

אמנם מה שצריך להתעורר בפרשה הזאת הוא במה שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, שכבר פירשוהו על פי האגדה שאמרו רז"ל (סנהדרין קח, א) שאפילו בהמה חיה ועוף היו נזקקים לשאינם מינם, והנה לפי אגדה זו יראה שבהמה וחיה בעון עצמם מתו. אבל הדברים זרים בהבנה מאד ויש בהם כמה ספקות:

ספק ראשון. שהיאך יתכן שיענשו על ענין התשמיש אפילו האנשים כל שכן שאר בעלי חיים שאינם בני ציווי ואזהרה, שהרי לא מצינו שנצטוה המין האנושי כלל שיוזהרו מן הרביעה או ממשכב זכור, וכיון שלא נצטוו ולא הוזהרו למה יעניש אותם, וכבר אמרו (סנהדרין נו, ב) אין מלקין אלא א"כ מתרין, כל שכן בלתי ציווי ואזהרה שאין להעניש:

ספק שני. על אומרו השחית כל בשר את דרכו על הארץ, שאם הוא על הניאוף מה ענין אומרו על הארץ, וכי אנה יהיה הניאוף תחת הארץ או למעלה בשמים, וכבר היה מספיק אומרו כי השחית כל בשר דרכו:

ספק שלישי. כי בבהמה וחיה אחרי שאינם בני ציווי ואזהרה מה יועיל בהצלת קצתם בתיבה. ואפילו אם נניח שלא ניצולו בתיבה רק אותם שלא נזקקו לשאינם מינם, במה נדע שלא יזדקקו אחר המבול ג"כ כיון שאין בהם השכלה לדעת שהמבול בא על זה. וכבר ידעת שרש"י ז"ל כתב (בראשית ו, ז) על פי אגדה אחרת וז"ל, ד"א הכל נברא בשביל אדם וכיון שהוא כלה מה צורך לאלו:

לכן יראה לומר בישוב הספיקות והיתרן על פי האגדה שהביא רש"י ז"ל היותה נכונה וקרובה אל הפשט, שמה שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו, לא היתה הכוונה לענין הניאוף רק לענין הגזל, כי לא נצטוו על הניאוף או רביעה או משכב זכור, ואומרו השחית כל בשר את דרכו, רצה לומר שהשחית דרכו של הקב"ה שהוא לעשות צדקה ומשפט, כמו שנאמר (בראשית יח, יט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, וכבר נצטוו על הגזל במה שנאמר (בראשית א, כו) שירדו בדגת הים ובחיה, שמכלל זה אתה שומע שלא ירדה איש על רעהו רק על הבעלי חיים, ואומרו דרכו על הארץ, רצה לומר הדרך שהנהיג ויסד השי"ת בארץ השחיתו. ומה שנאמר ענין הגזל בהכפל שלש פעמים, שתחלה אמר ותמלא הארץ חמס, ושנית השחית כל בשר דרכו, שהנחנו שגם הוא ידבר על הגזל, ושלישית שנאמר מלאה הארץ חמס. אין זה כפל, כי ראשונה סיפרה התורה הענין שהיה מפורסם ואמרה ותמלא הארץ חמס, ובשנית אמר שהקב"ה ראה ענין הגזל הנסתר, והשלישית הוא סיפור מה שאמר הקב"ה לנח, וכל החטא היה הגזל כמו שהתחיל הסיפור בלקיחת הבנות. ועם היות שהנחנו שלקיחת הבנות היתה הכוונה על החכמות החיצוניות, כבר אמרנו שגם זה היו עושים כמו שתראה פרק שלפני זה תראנו משם: ועל אומרו (בראשית ו, יז) ואני הנני מביא את המבול מים. פירש רש"י הנני מוכן להסכים עם אותם שאמרו מה אנוש כי תזכרנו. וטען הרמב"ן ז"ל וז"ל, וא"כ תימה והיאך מסכים עמהם והוא משאיר להם שארית לפליטה גדולה בנח ובניו וכל חי להרבות זרעם כחול, עכ"ל. ולדעתי כפי נוסחת רש"י ז"ל אין תימה כלל, שהוא ז"ל כתב הנני מוכן להסכים ולא כתב הנני מסכים כנוסחת הרמב"ן, והכוונה לומר שאף על פי שבפעם הזאת נח מצא חן, בפעם אחרת אם יוסיפו לחטוא הוא מוכן להסכים עם אותם שאמרו מה אנוש, כמי שיאמר הרי הכנתי לעצמי כלי להשחית הכל, וכן היה נשאר הענין עד שלכך הוצרך ענין הקשת וכריתת ברית לבלתי הביא עוד מבול, שמענין הקשת נראה ודאי שהיתה הכוונה להביאו שנית אם יוסיפו לחטוא:

ובמה שנאמר (שם יח) והקימותי את בריתי אתך, יפלא לדעת מה ענין הקמת ברית זה, ורש"י ז"ל פירש ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו רשעים שבדור, והרב אבן עזרא פירש כי השם נשבע לו שלא ימות במבול, והרמב"ן ז"ל פירש שזאת הברית רמז לקשת. ולדעתי יתכן היותו מובן עם מה שנאמר (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, שגם אמר הקב"ה לנח שתתקיים בריתו אתו ותנתן התורה לזרעו. והעד שלא נאמר כאן הקמת ברית לו ולזרעו כמו שנאמר אח"כ (בראשית ט, ט), לפי שהקמת הברית והתורה איננה רק עם נח, אמנם מהבנים אחרי היותם בעלי בחירה מי יודע איזה מהם יכשר שתתקיים התורה על יד זרעו. והיה זה כאילו יאמר אני לא בראתי את העולם רק כדי להקים ברית התורה כמו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והנה עתה הבאתי המבול ואקים בריתי אתך. ועם שעדיין לא נזכר ברית, כבר התורה נקראת ברית והיתה קודם בריאת עולם אלפים שנה. ועל דרך זה נאמר ביצחק (בראשית יז, יט) והקימותי את בריתי אתו לברית עולם, ואח"כ חזר ואמר (שם כא) ואת בריתי אקים את יצחק, שנראה כפל. אבל יראה שהכוונה כשאמר והקימותי את בריתי אתו, רצה לומר שהתורה תתקיים ע"י זרעו שנקראת ברית (ראה תנדבא"ר ג), וכבר אמרו ז"ל (ראה רש"י בראשית ז, ב) שנח למד תורה, שכן דרשו במה שנאמר לו (בראשית ז, ב) מכל הבהמה הטהורה. וראה כי אל כל מה שפירשו המפרשים יפלא שאין ענין צורך לברית זאת כלל. שאם הפירות ירקבו וימות ברעב או ימות מיתת עצמו הוא ובניו כמו שפירש הרב אבן עזרא, א"כ למה הוא מכניסו לתיבה ומטריחו ק"ך שנה אם לא לקיום המין. ואם על הקשת כמו שפירש הרמב"ן, הלא יראה פשוט מן הכתוב שהפעולה הטובה מן הקרבנות היתה סיבה לקשת, ועוד שכבר נאמר שם הקמת הברית לנח ולבניו ולכל החיה שנית:

ואמרו ובאת אל התיבה יתכן לומר בזה לפי פשוטו של מקרא. שכבר ראית מה שטען רמב"ן ז"ל וז"ל, ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה (שם יט), ידוע כי החיות רבות מאד ומהן גדולות מאד כפילים וראמים וכו' עד אבל היה נס שהחזיק מעט את המרובה, עכ"ל. ולפי זה לדעתנו יהיה אומרו ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך ומכל החי מכל בשר שנים, שהבטיחו שיוכל להכניס בתיבה את כל בני ביתו וכל הבהמה והחיה והעוף בתיבה הקטנה ההיא, ויהיה אומרו ובאת הבטחה לא ציווי. וזה תראה ג"כ שאונקלוס תירגם ובאת אל התיבה ותיעל לתיבותא, וכן באומרו תביא אל התיבה תירגם תעיל לתיבותא, וראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך (שמות כג, יט), תירגם תייתי, על שם ההבאה לא על שם ההכנסה בבית ה'. ועם היות שרז"ל דרשו (סנהדרין קח, ב) יבואו אליך להחיות (בראשית ו, כ), כי מעצמם יבואו, לפי הפשט ידמה היות גם זה מכלל ההבטחה שגם זה תירגם אונקלוס יעולו. ובזה יתישב ג"כ אומרו (בראשית ו, טו) וזה אשר תעשה אותה, כמו שדרשו ז"ל (מנתות כט, א) תנא דבי ר' ישמעאל ג' [דברים] היו קשים למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה ראש חדש ושרצים, הנה ג"כ פה נח נתקשה היאך יעשה תיבה שתכיל מכל מין חיה ובהמה ורמש ועוף שבעולם, לכן נאמר וזה אשר תעשה אותה, כאילו אמר שאינו צריך כל כך גדולה רק במידה זו, ואח"כ הבטיחו שיחזיק המעט את המרובה, ולכך הוצרך לומר לו מדת התיבה באורך ורוחב ועומק, דאל"כ היה מספיק אומרו לו שיעשה תיבה ויעשה אותה כפי צרכו כמו שלא אמר לו כמה מאכל יקח: וגם בזה יתיישב מה שנאמר ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחיות אתך, כי אומרו להחיות היה מספיק, אבל אמר אתך כלומר כולם יכילו בתיבה אתך. וכן שינה ושילש ענין הכנסת הבהמה והחיה עד שגם אח"כ חזר לומר מכל בשר באו כאשר צוה אותו אלהים, שהכוונה לומר שהכילה התיבה את כולם. גם מה שנאמר מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה, דרשו ז"ל (הובא ברש"י שם) אותם שדבקו למיניהם, ויפלא לפי זה מה הוצרך לומר שנית בביאתם לתיבה שבאו למיניהם, ואין ספק שמאמרם זה הוא דרך דרש. אמנם על דרך זה שאמרנו יתכן, שאחרי מה שאמר שהתיבה עם היותה קטנה תכיל אותם והעוף למינו ואת הבהמה למינה והרמש למינהו, רצה עוד לומר שיכילו בתיבה להיות כל מין ומין בפני עצמו שאם היו כולם מעורבים לא יצטרך כל כך מקום כמו שצריך כאשר יהיו כל מין בפני עצמו, ולכך חזר לומר בביאתם לתיבה שבאו למיניהם שהוא מכלל סיפור הנס שהכילה אותם התיבה כל מיז בפני עצמו: ובדרכו זה יתיישב גם כן מה שנאמר ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך וגו'. ועוד שנית נאמר ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך. כי אומרו ובאת הוא הבטחה, ואומרו בא הוא ציווי. וכבר היה מספיק למיתת כל היקום זמן מועט, אמנם להיותם אנשי המבול מאמינים בקדמות שלעולם היה העולם כמנהגו זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף שהם קיום הארץ, לכך נגזרה עליהם מיתה והשחתה עם סדרי הארץ, ולכך התמידו המים שנה שלימה בהשחתת אלו ששה סדרי הארץ. והעד אומרו אח"כ כל אלו הזמנים לבלתי ישבותו, שנראה שכבר שבתו במבול. ובזה יהיה המכוון מה שנאמר הנני משחיתם את הארץ, שאם הכוונה בהשחתת הארץ לבלתי היותה ראויה עוד לישוב מה היתה הצלתו את נח בתיבה כיון שסופו לבא ליבשה, אבל ודאי אומרו הנני משחיתם את הארץ הוא כאילו אמר הם מאמינים בקדמות ושסדרי עולם בזרע וקציר וקיץ וחורף היו לעולם קיימים וכן יהיו לעד, לכן הנני משחית אותם עם סדרי הארץ שישבותו גם כן:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה