אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי בראשית - פרק כג

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי בראשית - פרק כג

חלק מעשי בראשית - פרק כב

לענין רוב השנים שסופר בתורה שהאריכו קודם המבול ומה שנתמעטו אחר המבול ועוד נתמעטו יותר אחרי הפלגה, ידוע שהרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ח"ב פרק מ"ז) היתה סברתו שלא היה אותו אריכות השנים רק לאלו האנשים שהוזכרו אם להנהגתם הטובה או בנס, וכבר יפלא לדעת מה היה התועלת בנס הזה. והרמב"ן ז"ל כתב (בראשית ה, ד) שהם דברי רוח, וכתב הוא ז"ל שהחכמה בהנהגה טובה היתה לכולם או לרובם אבל היתה הולכת ומתמעטת. ולכולם יראה פלא סדר התמעט השנים בהדרגה, שקודם למבול היו שנותיהם תשע מאות בקירוב, ואחר המבול ת' שנים בקירוב, ואחר הפלגה מאתים בקירוב, ובאברהם נאמר שמת זקן ושבע (בראשית כה, ח), ולא הגיע למאתים. וכבר לפי מה שנראה מן הענין הזה לקרבו אל טבע האנושי, אפשר לומר שבדורות שקודם למבול לא היו להוטים כל כך אחרי התאוות הגופניות, והעד שהיו מרחיקים עצמם מן המשגל שלא היו מולידים רק אחרי היותם בני מאה שנים או קרוב לזה, ואחרי שהיו מסדרים עצמם בענין המשגל, יתכן ודאי שגם משאר התאוות הגופניות היו נשמרים מלהרבות בהם, ולכן האריכו ימים. אמנם אחרי המבול היו להוטים אחרי המשגל, עד שהולדתם היתה בהיותם בני שלושים או קרוב לזה, כמו שהוזכר בכתובים, ואין ספק שבערך זה היו להוטים ג"כ אחרי שאר תאוות גופניות, ולכך חצו ימיהם והיו ת"נ שנה והקרוב אל זה. ודור הפלגה אשר כבר היתה הטיפה שנתהוו ממנה חלושה, וגם הם התמידו בתאוות גופניות והולדתם היתה ג"כ בני שלושים והקרוב לזה, לכן חצו ימי אבותיהם עד שהיו חיים מאתים שנה והקרוב לזה. ונח עם היותו אחר המבול גודל שמירתו בהנהגתו, עד שלא הוליד רק בהיותו בן ת"ק, ובערך זה היתה שמירתו משאר המותרות, לכך האריך ימים כל כך: אמנם כי כן שאפשר לומר כן, אין דעת המשכיל נוחה לומר שעשרה דורות ראשונים היו כולם בהנהגה אחת, ואח"כ ד' דורות עד הפלגה הנהגה אחרת, ומהפלגה והלאה הנהגה אחרת וכל הפרטים בהנהגה שוה אם לא שהיה שם רצון אלהי במדת חייהם. לכן יתכן לבאר ענין זה עם מה שנאמר (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, שאמנם רבו כמו רבו הספקות בכתובים ההם, שנאמר (שם א) ויהי כי החל האדם לרוב, עד שהמפרשים והמדרשים איש לדרכו פנה. אבל נזכיר קצת מן הספקות אשר המפרשים לא העלום:

ספק ראשון, אחרי שאין ענין הסיפור כאן, לפי הנראה מן הפשט, רק לספר החמס שהיו עושים השרים ההם, היו שרים או שופטים או הולכים בשליחותו של מקום כפירוש רש"י, יהיו מי שיהיו, מה צורך לומר שהיה הענין המגונה הוא מלקיחת הבנות אחר שהחל אדם לרוב, ומה לנו לענין הסיפור אם היה זה כאשר החל האדם לרוב או קודם שהחל, ועוד למה לא היה קודם שהחל לרוב. ומהר"י אברבנאל כתב בפירוש שלו על התורה שאומרו לרוב, רצה לומר, שלא היו כמו בימי אדם שהיתה אשה אחת לבדה וכן התאומות, ובאמת הכתוב הזה ידבר עשרה דורות אחר אדם ואם נולדו זכרים נולדו ג"כ נקבות וכאשר ירבו הזכרים ירבו הנקבות. וכתב עוד שבני האלהים בני שת שקראם בני האלהים לצדקותו של שת, וקרא בנות האדם לבנות קין שהיה עובד אדמה, ושנתחייבו כליה על שלא היו משגיחים על היחס, ודברים רבים כאלה כתב שם שאיז בהם יחס אל פשט הכתוב:

ספק שני, מה צורך לומר לידת הבנות, והלא היה מספיק אומרו ויראו בני האלהים את בנות האדם, וכי לא ידענו שהיה להם בנות, וכבר סופר בכל האנשים שהזכיר ויולד בנים ובנות, ואפילו לא היה מזכיר וכי לא ידענו שאם נולדים בנים נולדות בנות שאם אין בנות בנים מאין:

ספק שלישי, מה הוצרך לומר שבני האלהים ראו בנות האדם, אחר שאין כוונת הסיפור רק החמס שהיו עושים, היה מספיק אומרו בנות יולדו להם ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, וכבר רש"י ז"ל ליישב זה הביא המדרש אגדה בשם ר' יודן טבת כתיב כשהיו מטיבין אותם מקושטות ליכנס לחופה היה גדול נכנס ובועלה, וזה דרך דרש לא יספיק לרוות הצמא, ועוד שהיות לקיחתם את הבנות כשהיו מקושטות אין זה סיפור בהפלגת הרעה, כי אחר היותם אשת איש מה לנו אם לקחום מקושטות או בלתי מקושטות, ואדרבה היותם מקושטות יהיה קצת התנצלות להם לומר שיצרם תקפם, ועוד יפלא שיסופר להם זה לחטא והם לא נצטוו על אשת איש, וגם אנחנו אשר לנו תורת אמת אין באשת מי שהוא עובד אלילים איסור אשת איש, כמו שדרשו רז"ל (קידושין כא, ב) ממה שנאמר (דברים כא, יא) אשת יפת תואר, ועוד מה זה ראינו, אחרי היות הכתוב רוצה להודיע על מה נגזר עליהם המבול, למה לא ביאר הדברים, וכי לחוס על כבודם הוא מכסה עליהם, עד שהוצרכנו ללמוד זה דרך ריבוי ממלת כל, ומה שפירשו על אומרו (בראשית ו, ג) לא ידון רוחי באדם, מפורסם הלחץ אשר מצאתם, וכן באומרו והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אם לפירוש שפירשו קצת שקבע להם זמן לביאת המבול, שכבר ידוע שמפני הדחק אמרו אין מוקדם ומאוחר, ושעשרים שנה קודם היתה הגזירה, וגם שנסבול זה עם כל זאת העיקר חסר, שכאן נראה שכבר נגזרה גזרה בסוף ק"כ שנה, שכיון שנאמר והיו ימיו, כנראה שכבר נגזר ושאין לו עוד חיים, ותנאי התשובה שתועיל לאדם חסר: ספק רביעי, אומרו (שם ד) הנפילים היו בארץ, לפי מה שפירשו שמלת גם שנאמרה כאן, הכוונה היא שהדברים שבים אל אותם שראו באבדן של דור אנוש, וכן נאמר שגם אחרי כן אפילו הכי לא נכנע דור המבול. וזה יהיה פירוש נכון אם היתה גזירת הכתוב אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם, בלתי היותו ממשיך הדיבור יותר כלל, אבל גזירת הכתוב הוא וילדו להם המה הגבורים, ויפלא שלענין החמס שהיו עושים מה לנו לסיפור הבנים הנולדים והיותם גבורים ואנשי שם. ומה שדרשו (ראה ברש"י) הגבורים למרוד במקום, וכן אנשי השם אנשי שממון, יפלא מאד שנראה כאילו הכתוב מדבר בלשון חכמה, לחפות על הרשעים הללו, ואח"כ מכריז ואומר רבה רעת האדם: לכך נראה לפי הפשט שהדברים קשורים אל מה שנאמר בחטא אדם הראשון שנטה בגופניות בחקירת הטבעיות מפני אכילת העץ. והנה גורש מגן עדן לעבוד הטבעיות והגופניות שעליהם נאמר (בראשית ב, ה) לעבוד את האדמה, ומנע ממנו העיון באלהיות, עד שעל ככה נאמר (בראשית ג, כד) ששם להט החרב המתהפכת והכרובים לשמור עץ החיים ממנו, כי אם היה אוכל עץ החיים לא היה אפשר לו הנצחיות, מאחר שאין הנצחיות מושג לאדם רק על ידי ידיעת האל יתברך, וכבר נאמר (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי, עד שלכך הוכרח להיות המות כדי שישיג האלהיות ויהיה נצחי, ובפרק ט"ז הרחבנו בזה ע"ש, ואחר שאכל עץ הדעת ונתעורר בטבעיות היה מוכרח שע"י הטבעיות ישיג מציאותו יתברך, באופן שלא היה אפשר לו להשיג שלימות באלהיות כי אם ע"י שמירת החכמות הטבעיות, כמו שראינו שאברהם השיג בעיונו בחכמת התכונה כל מה שהשיג, כמו שאמרו רז"ל ורמזו באמרם (בר"ר לט, א) משל למה הדבר דומה למי שהיה הולך ממקום למקום וראה בירה דולקת, שנתבארה כוונתם שמתוך המאורות ותנועתם השיג אברהם ידיעת בוראו:

ובהיות האנשים מעטים לא היה אפשר להם להשיג שום מושכל מן הטבעיות, שבכל שבע חכמות חיצוניות אי אפשר לאדם להוציא אחת (מהם) מן הכח אל הפועל זולתי ע"י הנסיון, שאם ברפואה הוצרך לנסות הצומח הקר בטבעו והחם והלח והיבש והמזגים להכירם ולתקנם ע"י התרופות, ולהכיר החולי במראה השתן ובמישוש הדופק, שכל זה ודאי לא יגיע רק על ידי נסיון, וכן בהנדסא וכל שכן בתכונה וכן במספר והמוזיק"א ושאר כל החכמות. ואחרי שראה השי"ת שהאדם נטה אחרי הגופניות, ברצון ה' ובהשגחתו במין האנושי שישיג במושכלות הטבעיות, האריך ימי הדור ההוא למען ימצאו הטבעיות והמושכלות אשר בהם, שאם היו האנשים רבים היה אפשר שזה היה משכיל בנסיון אחד וזה באחד ומלמדים זה את זה, אמנם בהיותם מועטים הוכרח הענין לחיותם אריכות ימים מופלג כדי שימצאו הנסיונות, ובשגם אמרנו שיתכן להשיג הטבעיות בריבוי האנשים הן יצטרך לזה אלף דורות עד שיקבל זה מזה ושיהיה דעתם מסכמת לכך, הסכימה החכמה האלהית ברבוי שנות הקדמונים כדי שישיגו הטבעיות. ואחרי המבול שכבר היו להם הקדמות רבות בנסיונות, ראתה החכמה האלהית שהיו רודפים עוד אחרי החכמות ההם עד אשר מהם מלאה הארץ חמס, כי חשבו העולם קדמון ואין דין, ולא היו מעיינים באלהיות, ולא חושבים במה שאחר המות, ולא היו צריכים עוד לאותו אריכות ימים אלף שנה, וחצה ימיהם בקירוב כדי שיחשבו על מה שיהיה אחר המות. ואחר שעברו כמה דורות והתחילו בדור הפלגה לרדוף עוד אחרי אמונתם, ראתה החכמה האלהית שכבר היה מספיק מה שהשיגו מן הטבעיות, וחזר וחצה ימיהם למאתים שנה, וזהו שנאמר (תהלים נה, כד) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, שאמר אנשי דמים על דור המבול, ואמר אנשי מרמה על דור הפלגה, שלא היה להם דמים, אבל אדרבה שלום וריעות, אבל היה להם מרמה, כמו שנאמר (בראשית יא, ד) ונעשה לנו שם, ויבוא במקומו בס"ד. כי בהיות רצון השם יתברך מתחילת הבריאה שהאדם יבוא לידי השגת השלימות בעיון באלהיות, שלתכלית זה נברא העולם כאשר ביארנו בפרקים שקדמו, קצר ימיהם, שע"י היותם יודעים קצר ימיהם, שכבר לא היו אז מאריכים ימים כראשונים, היה נמשך עיונם במה שאחר המות, ולא יהיו כל כך אדוקים בגופניות, ועל דרך זה נאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, שלא הספיק אותו הקיצור להמשיכם אל העיון במה שאחר המות כאשר יתבאר:

באופן שהכוונה האלהית היתה שהאדם יהיה קיים באיש חטא קצר ימיו, בא דור המבול וקצרם עוד, בא דור הפלגה וקצרם עוד, עד שבא הענין אל היות חיי האדם ק"ך שנה. ואל יפלא בעיניך על אמרנו כן שהשנים היו הולכים ומתקצרים, והנה הגזירה הזאת של ק"ך שנה היתה קודם המבול, ואחר המבול חיו ת' שנה וקרוב לזה, כי אתבונן שהקב"ה כשנסתכל בעון דור המבול שלא היו חוששים לעיין במה שאחר המות, אמר כמגיד מראשית אחרית שסוף הענין יחוייב לעשות שלא יהיו ימי האדם רק ק"ך שנה, וכן היה שראשונה היו ימיו ת"ת ותת"ק וקרוב לזה, אחר נעשו ת' ות"נ והקרוב לזה, אחר נעשו מאתים והקרוב לזה, אחר נמשך להיות כפי מה שהגיד מראשית ק"ך. וכבר סיפר כאן החמס המתחדש מהעסק בטבעיות שהיו מתפלספים וחושבים שהעולם קדמון ואין דין וחשבון, כי זה ידוע שהאומה אשר הוסכם בדעתה שאין דין למעלה יהיה בלתי אפשר להם לעשות דין למטה, כי הלוה יכחיש ועדי שקר יעידו והשבועה תחסר, אם כן במה יעשה האיש באומה ההיא משפט, בשגם יהיה השופט צדק, כל שכן שגם השופט אשר יהיה באומה ההיא לא ישפוט בצדק, אחר שבמחשבתו אין למעלה דין וחשבון ואיש את רעהו חיים יבלעו כשאר הבעלי חיים. ולפיכך כאשר רצה הכתוב לספר החמס הנמשך מלקיחת הבנות, הנה סיפר הענין בלשון שיובן גם הסיבה המסבבת עשיית החמס, וכבר יתבאר היות מלת בנות נאמרה לענין אחר:

ועם היות שנניח פירוש הדברים כפי פשוטם שלקחו הבנות, עוד יתכן שרמז הכתוב גם כן בנמשל עמוק ממנו, ואמר שכאשר החל המין האנושי לרוב הנה נולדו להם החכמות הטבעיות, שכבר עלו בידם עם רוב ההמון האנושי שעל ידי היותם רבים זה השיג קצת וזה קצת מן הטבעיות עד שעלו החכמות החיצוניות בשלימות בידם, ולכך כולם היו מתעסקים בטבעיות אין דורש אלהים לעיין באלהיות, וזה אומרו ויהי כי החל האדם לרוב ובנות יולדו להם, שכינה החכמות בשם בנות, שכן דרשו ז"ל (ראה בספר אגרות שבע נתיבות התורה לרבי אברהם אבולעפיא זצ"ל) במה שנאמר (משלי לא, כט) רבות בנות, על החכמות החיצוניות, ואת עלית על כלנה, על התורה, שהחכמות מכונים בשם בנות, והתורה בשם בת, כמו שדרשו ז"ל במדרש (שמ"ר ל, ה) וכי ימכור איש את בתו (שמות כא, ז), אמר הקב"ה לישראל בת אחת היתה לי ומכרתיה לכם לאמה שאין אתם מוציאים אותה אלא חבושה בארון, לא תצא כצאת העבדים, נהגו בה כבוד ששביתם אותה מאצלי, שנאמר (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי, עד כאן. וכמו שהתורה דרשו רז"ל שהיא מכונה בשם בת, אם כן גם החכמות יקראו בנות, וכן תמצא שהתורה נקראת מים, כמו שדרשו ז"ל (תענית ז, א) הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נה, א), והחכמות האחרות נקראו מים רבים, כי התורה היא יחידה כמו שהארכנו פרק י"ח, אם כן כמו כן היא נקראת בת, כי אחת היא יונתי תמתי (שיר השירים ו, ט), והם נקראים בנות, והם עזר קצת אל השגת האלהיות, שכמו שהאדם הנכנס להיכל המלך יכנס קודם לכן לחצר החיצונה, כן בחכמות חיצוניות יהיה נעזר לבא אל הפנימית, וכבר אמרו ז"ל (אבות פ"ד מט"ז) לזה התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ואמרו כן על עולם הזה והעולם הבא, אפילו הכי יתכן שגם זה בכלל מאמרם ז"ל, שהאדם המתקן עצמו בחיצוניות יכנס אל הפנימיות, כמו שעשה אברהם, ועל כן אמר ואת עלית על כלנה, שכולם לתכליתה נהיו. ואומרו ויראו בני האלהים, שקראם כן, הוא כמו בני הנביאים שקראם על שם שהיו מתלמדים בנבואה, כמו כן קרא למעיינים באלהיות בני האלהים, וכדומה לזה אמרו בב"ר (כו, ה) ויראו בני האלהים, ר' הונא בשם ר' יוסף אומר כדי לעמוד על התקופות ועל המולדות, שגם ר' יוסי פירש מילת בני כן שהם תלמידים, ואמר שאפילו אותם שהיו עסוקים באלהיות הניחום והתחילו לעסוק בטבעיות, ולכן קראם בנות האדם להיות העסק לכולם בגוף האדם, וראו שטובות הנה, רוצה לומר, שכולם מושגות ע"י מופת. ואמר לפי המשל שלקחו מהם לנשים מכל אשר בחרו, שענינו בנמשל שזה בחר ברפואה וזה בפילוסופיא וזה בהנדסא וזה במספר: ויתכן בזה מה שאמרו רז"ל (בר"ר כו, ז) שהנפילים יש להם שבע שמות, ענקים, נפילים, רפאים, אימים, גבורים, זמזומים, זוזים, שאין ספק בזה לכל משכיל שרבוי השמות יורה על רבוי תוארי הנקרא בשמות ההם, כמו שאמרו רז"ל ביתרו (שמ"ר כז, ח) יתר וחובב וכו'. ואם כן אלו השבע שמות שנקראו הם נגד שבע חכמות, ושם רפאים יורה על העוסקים ברפואה, וענקים שאמרו רז"ל (שם במדרש) שמעניקים החמה, הם העוסקים בתכונה, ונפילים הם הפילוסופים, והעד שכן אמרו רז"ל (שם במדרש) נפילים שנפלו והפילו, וכן כל שאר שבעה שמות כל אחד נגזר מן החכמה אשר הוא עוסק בה, ובא האות מה שדרשו ז"ל (בר"ר יד, ו) האדם הגדול בענקים (יהושע יד, טו), זה אברהם, שביארו בזה שלא נאמר ענקים על היותם גבוהי הקומה לבד, אבל על גובה חכמתם בגרמים השמימיים, שלהיות אברהם גדול בחכמת התכונה, כמו שאמרו רז"ל (נדרים לב, א) שאמר לו הקב"ה צא מאצטגנינות שלך, שיובן ודאי היותו עוסק בחכמת התכונה, וכן אמרו רבותינו ז"ל פרק הממונה (יומא כח, ב) שאני אברהם שאצטגנינות גדולה היתה בלבו, לכך נקרא גדול בענקים על שמעניקים השמש בגרגרותם, כלומר בפיהם ובלימודם, ולא נאמר באברהם גדול ברפאים או בנפילים, אבל בענקים. ונשוב לענין שהתחלנו שכאשר ראה ה' שאפילו אותם שהיו עסוקים באלהיות הניחום והיו עסוקים בטבעיות, על כן לא נקראו פה בשאר שבעה שמות רק נפילים, שכל התערומות לא היה רק מהפילוסופים, שע"י חקירותם במופת מכחישים חידוש העולם שאין בו מופת, עד שלא היו מאמינים שיש דין למעלה, ומפני כן נתגדל החמס כאשר נבאר עוד: והנה אמר עוד שהאדם אחרי היותו בשר ודם לעולם יבחר בטבעיות ולא יעסוק באלהיות שלא ישיג התכלית אשר לו נברא. וזה אומרו ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם, שפירושו כפשוטו, שרוחי הוא כינוי לאלהיות שהוא רוח הקודש, שעליו נאמר (ירמיהו כט, ח) ואת רוחי אתן בקרבכם, א"כ זה אומרו לא ידון רוחי באדם לעולם, לפי שהוא בשר ודם לא יעיין לעולם ברוחניות, ולכך מצא תקנה זו לקצר ימיו של אדם שלא יאריך ימים רק עד ק"ך שנה, אחרי ראותו שבאריכות הימים תהיה השגת הטבעיות, וקיצור הימים יעורר האדם לעיין במה שאחר המות כאשר אמרנו:

עוד יתכן לומר נכון מזה, והוא שהקב"ה אמר שלא יעיין האדם באלהיות אפילו שיחיה בגוף ובשר כל שיתא אלפי. וזה אומרו בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, שהכוונה לומר מאה ועשרים שנה משנות היובל שהם שיתא אלפי, ומלת בשגם נמשכת כאילו יאמר בשגם הוא בשר, ובשגם יהיו ימיו שיתא אלפי לא יעיין באלהיות: ועוד הפליג לבאר הנמשל מאד ואמר הנפילים היו בארץ, רצה לומר, שקודם היו הפילוסופים, וגם אחרי כן שבאו העוסקים באלהיות שבו גם הם אל הטבעיות, ויולדו להם, רצה לומר, שהרבו תלמידים והם הגבורים אשר מעולם אנשי השם. ויהיה לך לאות אמת שאומרו כאן גבורים ואנשי השם הכוונה ודאי על החכמים הטבעיים, ממה שסודר במטבע (בנוסח לעולם יהא אדם ירא שמים) הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו, והשלים הביאור בחכמים שהם כבלי מדע, ויהיה המכוון א"כ במה שקראם אנשי השם שהיה להם שם גדול בחכמתם. וזה אומרו עוד (בראשית ו, ה) וירא ה' כי רבת רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע, שפירושו באמרו רק רע, כאילו אמר שאינם עוסקים רק בצרכי הגוף ולא בצרכי הנפש כלל. ויתכן מאד מה שאמר כאן רק רע כאלו אמר שהנה האדם אכל מפרי עץ הדעת הטבעיות, והוא טוב והוא רע, כי הרפואה והתכונה וההנדסא והתשבורת והמוזיקא והפרצוף לא יקראו היותם רע, רק הפילוסופיא, והנה לא בחר ממנו רק הרע. ובשגם ביארנו הכתובים הללו לענין זה לא יסולק מה שאמרו רז"ל שהיו לוקחים הבנות, שאין ספק אחרי היותם עוסקים בטבעיות ומופתיהם, והיו מכזיבים כל מה שלא בא עליו מופת, באופן שהיתה אמונתם מחייבת להם שאין דין וחשבון, הנה ודאי היו הולכים אחרי שרירות לבם לקחת הבנות ובעולות בעל כפי מה שדרשו ז"ל. אמנם מה שהיה סיפור הענין דרך חידה היה, כי רצה הכתוב להודיענו הסיבה שהביאם לעשות החמס ההוא שהיא היתה העסק בטבעיות ולא באלהיות כאשר בארנוהו. ואם נאמר שלא יובז בכתוב רק לקיחת הבנות ממש, יפלו כמה ספקות שאין מקום להיתרן כלל ויצטרך להוציא המילות מפשוטן, שאנשי השם יחוייב לומר אנשי שממון, מה שלא יסבול דעת המשכיל שיהיה פירוש מילת השם שממון כפי הפשט ולא נמצאת מילת שם נאמרת על שממון, וכן אומרו כי טובות, צריך שיפורש כשהן מקושטות, וכל זה שומר דעתו ירחק מהם שיהיה כן פשט הכתוב רק דרך דרש, אם לא ירצה להונות נפשו:

ועוד אזכירך שאמנם כבר אמרנו שלא סופרו המעשים בתורה למשל, לפי שאי אפשר שדבר יצא מפי עליון ומשה כותב, ושנאמר שרק למשל נאמר כן, אבל שנפרש ענין אחד ונאמר שיש בו לשונות מושאלים כמו שאמרנו בענין זה שנאמר בנות על החכמות טבעיות בזה אין להפלא, כי היאך יאמר הכתוב ויראו עוסקי באלהיות כי הטבעיות טובות הנה ויעסקו בהם, וזה הסיפור היה צריך אריכות מופלג. וכבר אמרנו בהקדמתנו שיבואו לפעמים ענינים בתורתנו כתובים דרך חידה, כמו שהבאנו ראיה בהקדמתנו על החיבור הזה תראנו משם מה שכתבנו על מה שאמר אסף בתהלים פרק ע"ח, לא ח"ו שהם משל לבד, אבל כדי להודיע ענין אשר יצטרך אריכות רב הנה אז אמרה אותו התורה בלשון קצר בלשון חידה:

ואומרו וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. פירש רש"י נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים שאילו היה מז העליונים היה ממרידן. עוד פירש עלה במחשבתו של מקום להעציבו זהו תרגום אונקלוס. עוד פירש נהפכה מחשבתו של מקום ממדת הדין למדת רחמים, ויתעצב אל לבו פירוש נתאבל על אבדן מעשה ידיו. והרמב"ן ז"ל כתב ואמר דברה תורה כלשון בני אדם. והרמב"ם ז"ל בספר המורה נבוכים ח"א (פרק כט) שורש עצב פירש אותו מלשון כעס, ופירוש אל לבו, שלא שלח לומר זה ע"י נביא. ולא הבנתי שאם כן כשנאמר (בראשית ו, ז) ויאמר ה' אמחה את האדם, גם כן היה לו לומר אל לבו, וכן ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם (שם ג), היה לו לומר אל לבו, כיון שלא שלח לומר כן ע"י נביא. ואם תאמר שכבר אמר לנח שהוא רוצה למחות שמם, א"כ גם כן אמר לו בבירור שכעס עליהם ולא בלבו, שנאמר (שם יג) קץ כל בשר בא לפני. אמנם יתכן לומר כדי להנצל מכל הלחץ, שאומרו ויתעצב אל לבו, שב אל האדם, שהקב"ה ניחם שעשה האדם בארץ בשביל שהאדם בעצמו נתעצב בלכתו אחרי שרירות לבו, נמשך אל מה שאמר יצר מחשבות לבו רק רע, וכן ראה שנתקלל ונאמר לו (בראשית ג, יז) בעצבון תאכלנה, הרי נתעצב בלכתו אחרי שרירות לבו, והיה כאילו יאמר נתינת טעם שניחם שעשה האדם בארץ לפי שהוא בעצמו נתעצב והלך אחרי שרירות לבו. ועל העצבון הזה נאמר (בראשית ה, כט) ינחמנו מעצבון ידינו, רצה לומר מעצבון שעשינו לעצמנו בידינו, כי כן יאמר על הבחירה הרעה עצבון, וכן אמר דוד (תהלים קלט, כד) וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם, וכבר נתבאר הכתוב הזה במעשה אבות פרק כ"א תראנו משם:

ואחרי היות פירוש הדברים כן יצדק אומרו וינחם ה' כי עשה את האדם, שהקב"ה ניחם על הרעה, שכיון שהאדם נוה לו שלא נברא (ראה עירובין יג, ב), וכל שכן כשבוחר ברעה שהוא בעצמו עיצב עצמו, הרי ניחם ממה שהאריך ימים כדי שישיגו החכמות הטבעיות. וזה אומרו וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, כי הוא אמר (בראשית א' כו) נעשה אדם, והיתה הכוונה לומר שיהיה עשוי ושלם בהשגת האלהיות העליונות, והוא נשתקע בטבעיות והוא עשוי שלם בערך חכמת הארץ שהיא הטבעיות, באופן שחשב לעשות אדם עליון ועשה תחתון. ואומרו כי עשה את האדם בארץ אינו ענין הנחמה לומר שניחם שעשה אותו בארץ אבל הוא נתינת טעם, והוא על דרך שנאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם וגו'. ואם תבחר לומר שענין הנחמה נמשכת תתבונן על מה שאמרנו פרק עשירי שביום שברא הקב"ה האדם ברא גם כן כסא הכבוד אשר נאמר היות עליו (יחזקאל א, כו) כמראה אדם, ואם כן יתכן מה שנאמר פה וינחם כי עשה את האדם בארץ, כאילו יאמר שלא היתה הנחמה רק על האדם שנברא בארץ. ולענין מה שנאמר לשון נחמה בהשם יתברך, והוא לא בן אדם ויתנחם, כבר הארכתי בחלק שני פרק כ"א באומרו (בראשית כב, א) והאלהים נסה את אברהם, בענין הנסיון והידיעה בפעולת האדם טרם עשותו אותה, תראנו שם, כי ענין הנחמה האמורה בכל מקום מיוחסת להשם יתברך סובב גם הוא על אותו מרכז. ומה שנאמר (במדבר כג, יט) לא בן אדם ויתנחם, הוא כשלא ישנה המצווה ממה שצוהו, ולכן אמר בלעם קודם (שם ח) לא זעם ה', ואח"כ לא יתנחם, כי האדם יבטיח אוהבו ומבלתי שישנה אוהבו מאהבתו יתנחם לפעמים ולא יקיים הבטחתו, וכן חזר לומר (בראשית ו, ז) כי נחמתי כי עשיתים, כיון שעשייתם היא לרעתם שנוח להם שלא נבראו:

ועל אלו הפילוסופים נגמר דינם במבול, שלסיבת אמונתם שמכזבים כל מה שלא בא עליו המופת, הוקבעה אמונתם בקדמות והכחישו היות הבורא יתברך ראשון, ועם זה גרמו החמס המופלג. ויאות מאד מה שנאמר (בראשית ו, יג) כי מלאה הארץ חמס מפניהם, שהכוונה לומר שמפני הפילוסופים שנזכרו בשם נפילים, הנה באמונתם מלאה הארץ חמס כי הם מכלים את העולם. והוא הטעם שהותר לכל האומות לגרשם מארצם, שמאחר שאין קיום לעולם מפני אמונתם ע"פ הדין נעקרו ממנו. ומה מאד יובן מה שנאמר פרשת דברים (ב, ט-י) כי לבני לוט נתתי את ער ירושה. האימים לפנים ישבו בה, שודאי הם נראים דברי מותר, שאחר שאמר לבני לוט נתתי את ער ירושה והוא טעם לבלתי יתגרו בה, מה צורך לומר האומה שהיו שם לפניהם, ועוד הוסיף לומר (שם יא-יב) רפאים יחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אימים, וכן ובשעיר ישבו החורים וגו' כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו, וכן חזר לומר על בני עמון (שם כ) ארץ רפאים תחשב אף היא, וכן נאמר שם רפאים ישבו בה לפנים והעמונים יקראו להם זמזמים, וכן אמר (שם כג) והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים וגו', כי כל הדברים הללו נראים דברי מותר אין צורך בהם כלל:

האמנם על פי דרכנו הם דברים מחוייבים מאד, כי העם שכבשו להם מקום, אעפ"י שהיו עובדי עבודת אלילים, לא הותר לעם אחר לקחת המקום ההוא מידם, רק בדרך גזל, כיון שברשות כבשו, כמו שנאמר (בראשית א, כח) וכבשוה. אבל המינים שלא היו מאמינים בחידוש העולם ולא היו מאמינים היות אדון אחד שברא הכל, הרי מי שהוא אדון לא נתן להם רשות שיכבשו הארץ ושלא כדין כבשוה, לכן ראוי לכל מי שמאמין היות אדון לעולם שיגרשם. ולנתינת טעם אל מה שניתן לבני לוט ולבני עשו עם היותם עובדי עבודת אלילים, אמר הכתוב שקודם להם היו המינים באותם המקומות. וכבר יפלא גם כן שמאחר שלא היה רצונו יתברך שישראל יקחו דבר מיד עמון ומואב היאך יתכן לומר (ראה גיטין לח, א) עמון ומואב טהרו בסיחון, ובפרט שבמאמר ד' מחבורינו זה פ"ט אמרנו שראוי שיקרא מלחמת סיחון עם מואב מלחמת ה', תראנו משם, והיאך יצדק במשפט האלהי שלא יניח לישראל לקחת מיד מואב ויעשה שסיחון יקח את ארצו ואח"כ שיקח אותה ישראל:

אבל היה הענין שאחר שהנכרים ביניהם דינא דמלכותא דינא, וכל מלך שיוכל לכבוש מלכות או עיר מיד מלך אחר הרי זה משובח כמו שכתבנו בפ"א מחבורנו זה, אם כן בדין זכה סיחון במה שלקח מיד מואב, ואם כן הותר לישראל לקחתו מידו של סיחון שהיה אמורי מאותם המינים, אבל אברהם במה שלקח מיד ד' מלכים הרפאים והזוזים והאימים כמו שכתבנו מאמר שני הנקרא מעשה אבות פ"ו תראנו משם, שאמרנו שאברהם זכה בהם להיותם מינים בלתי מאמינים בחידוש העולם, כי מה שכבשו הפילוסופים, אחרי שאמונתם היא שאין אדון משגיח בארץ ומפניהם אין קיום לעולם הרי הותר לכל אדם לגרשם ולישב תחתם, והטעם שבשגם תהיה אומה עובדי עבודת אלילים אחרי היות להם יראה מן הע"א ההיא הנה לא תמלא הארץ חמס. ולכך נתן טעם הכתוב למה נתן למואב ולעמון מה שאינו שלהם וגם הם עובדי עבודת אלילים, לפי שלפניהם היו יושבים שם הפילוסופים שהיו מכחישים חדוש העולם, ושלכך ניתנה לבני לוט ולעשו ולכפתורים שכיון שגרשו המינים ההם זכו באותו המקום במשפט האלהי. ולדעתי זהו שאמר שלמה (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, שאמר כן על הצדוקים שנקראו גם כן בשם רפאים, שרצה לומר בהדיא שהתועה באמונות הוא מכלל הצדוקים. ועליהם אמר ישעיה (כו, יד) רפאים בל יקומו לכן פקדת ותשמידם ותאבד כל זכר למו, שהוא על שאבד הפילוסופים ההם ועקר אותם מן העולם. ועם היות שאמרנו שהענקים והנפילים והאימים והרפאים הם הפילוסופים, לא יסור מפני זה היותם גבורים וגבוהי הקומה גם כן כי אחרי היותם חכמים נפלאים בטבעיות היו יודעים בהנהגתם ובהנהגת בניהם שיהיו גבורים וגבוהי הקומה כמותם:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה