אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי בראשית - פרק יט

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי בראשית - פרק יט

חלק מעשי בראשית - פרק יח

הן נשוב אל ענין המעשה כפי פשוטו שסופר כאן שאמנם נאמר וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן. ויש שפירשו שהקול הוא המתהלך ויש שפירשו שהאלהים הוא המתהלך. ומהר"י אברבנאל כתב ששב אל האדם, ואם כן הוא הנה הדברים נמשכים אל מה שנאמר וישמעו את קול וגו', והיה ראוי שיאמר מתהלכים לשון רבים כמו שאמר וישמעו, והוא ז"ל האריך שם מאד בפשט הכתוב. אמנם אנחנו נבארם בקיצור בהתקרב אל הפשט כפי האפשר, והוא כי האדם ואשתו כאשר אכלו מן הפרי ושמעו קול אלהים לרוח היום, ר"ל כי הרוח יוליך את הקול אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת יוליך הקול, לכן אמר מתהלך, ר"ל פעם נשמע מצד זה ופעם מצד זה, וכשמעם את הקול פחדו בציון חטאים, לפי שכבר נתפקחו עיניהם בטבעיות והקול אלהי הוא חוץ מן הטבע התחילו מתבהלים. שכבר אמרנו בפרק ט"ו שמה שמנעו השם יתברך מלאכול ע,ן הדעת היה לפי שהטבעיות והמורגלות הם כסנורים בעין המעיין באלהיות, ועל כן כאשר תשרה הנבואה על הנביא הנה גזרה החכמה האלהית שיבא עליו איום ורתת להסיר מעליו אותו הכח המבהיל, בין מה שהוא טבע מורגל ובין מה שהוא חוצה לו, שעל ידי כן הנביא לא יתבהל, לכן בא הכתוב הנה לומר שתכף שנפקחו עיניהם בטבעיות נמשכה להם יראה ובהלה מהאלהיות, ולכן נחבאו תוך עץ הגן רצה לומר תוך שאר האילנות שנטע ה' בגן. וכאשר לא נמצאו תוך הגן סמוך לאילן קרא השם יתברך ואמר (שם ט) איכה, כי עיקר הישוב שהיה האדם הוא באמצע הגן כי שם ביתו, ומתוך יראתו ובהלתו השיב על מה שלא נשאל ואמר שנחבא להיותו ערום, ועל כן אמר לו ה' (שם יא) מי הגיד לך כי ערום אתה שנתבאר פי"ו תראנו משם, ולזה אמר לו (שם) המן העץ וגו': ולענין הנחש כבר דרשו ז"ל (סוטה ט, ב) שהנחש היתה כוונתו שיאכל אדם מעץ הדעת והוא ישא את חוה. אמנם לפי הפשט נראה שסיפור הכתוב ההוא היה ברוע מזגו של הנחש, שאפילו שלא היה הוא מצפה שום טובה מן המעשה הזה אפי' הכי כדי להרע היה שמח באיד, ועל כן בא ענשו כמו שנאמר (בראשית ג, יד) שיהיה ארור מכל הבהמה ומכל החיה, שכל הבהמה והחיה יאכלו עשב השדה שהוא גם כן מאכל האדם, וילכו בקומה על רגליהם עד שיהיה מקום לאדם לרדפם ולהרגם, אחרי היותם שותפים לו במאכל והולכים על רגליהם כמו הם, אף גם זאת האדם לא יהרוג הבהמה או החיה רק כשיהיה לתועלתו לא דרך איבה, אבל הנחש הולך על גחון ומאכלו עפר שאינו מזיק לאדם במאכלו ואין לקנאות בקומתו והוא ארסיי אינו טוב למאכלו של אדם ואפ"ה דרך איבה כשהאדם ימצא את הנחש ירצץ את מוחו, ואם כן לא יהיה אומרו (שם) על גחונך תלך, שעתה קללו על הליכתו על גחון וששינה ברייתו או ששינה מאכלו, כי אין זה ענין לענין המרד שעשה, אבל הענין הוא כאלו אמר הקב"ה הנה אתה הולך על גחון ומאכלך עפר ועם כל זה איבה אשית, מה שאין לכל בהמה וחיה כן, ואין אנו צריכים לומר ששינה ברייתו ושקצץ רגליו, כי אין הדעת נוחה לחשוב שינוי בטבע הדברים אם לא שנאמר בכתוב בפירוש, אבל יצדק כי כן היה מתחלת ברייתו, וזו היא מדה נגד מדה הוא בקש לעשות רעה לאדם מבלתי שיגיע אליו תועלת, הנה גם האדם ירצץ את מוחו בשגם אינו מצפה תועלת רק דרך איבה, וכן הנחש נושך ומטיל ארס דרך איבה שאין לו הנאה מנשיכתו, וכן ארז"ל מסכת תענית פרק א' (ח, א) לעתיד לבא החיות מתקבצות ובאות אצל הנחש ואומרות לו ארי דורס ואוכל כו' אתה מה הנאה יש לך וכו':

ובמה שנאמר לאשה (שם טז) ואל אישך תשוקתך, פירש רש"י ז"ל לתשמיש, והרמב"ן ז"ל כתב שאינו נכון וכתב שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה ולא תחוש לצער ההריון וכו'. אמנם לא נתבאר אלינו כפי הפירושים הללו מה ענין העונש הזה שתהיה היא נכספת אל בעלה לאותו החטא. גם לא נתבאר מה ענין אומרו (שם) והוא ימשל בך, שאם לא היה החטא נראה שלא היה מושל בה או שהיא תמשול בו. אבל יתכן לומר שהכוונה האלהית היתה שהארץ תתן פריה בלתי עבודה בחרישה וזריעה, וכמו כן האשה תתן פריה בלי שום עצבון, וכל צרכי האדם יהיו נעשים מאליהם, שאחרי היותו מתעסק באלהיות ומשיג שהאל ית' ברא הכל ושהכל ממנו הרי שכרו אתו שהשם יתברך יכין לו כל צרכו בלי שום צער וכן האשה. אמנם כאשר פנה אל הגופניות בחשבו שעוצם ידו יעשה לו את החיל הזה, הסתיר הקב"ה פניו מהם ונשאר הדבר אל הטבע, שהארץ אינה נותנת פריה רק אחר העבודה, והאשה לא תתן פריה רק אחרי העצבון כשאר הבעלי חיים. באופן שקללת האדם וקללת האשה היה ענין אחד, שהודיעם שאחרי שאכלו מאותו הפרי וחשבו שאין השי"ת אדון לבירה ושאינם מחוייבים בעשיית מצותו הרי הכחישו חדוש העולם וחשבוהו קדמון ולא האמינו שהשם יתברך צוה ונבראו ושאמר (בראשית א, יב) תוצא הארץ, אמר להם אם כן תוציא אתה מן הארץ, וזהו שאמר לאדם (שם יז) בעצבון תאכלנה. וכן לאשה בעצב תלדי בנים (שם טז), שהקב"ה אמר להם (בראשית א, כח) פרו ורבו, והם האמינו שהפריה ורביה היתה דרך טבע קדמון ושאין הקב"ה עושה שיפרו, אמר אם כן בעצב תלדי בנים כשאר הבעלי חיים. ואומרו (שם) הרבה ארבה עצבונך, ר"ל שירבה עצבונה על עצבון האדם, שלאדם אין רק עצבון אחד באכילת מזון הארץ, והאשה מלבד העצבון שיש לה על המזון שמאחר היות האיש מתעסק בגופניות הנה כל תשוקתה בגופניות צריכה שיהיו עיניה תלויות אל בעלה שיאכילנה, והעד שכן מתחייב בשארה וכסותה, ואם לא היה החטא והיה כל עסק האדם באלהיות הנה היתה היא המכנת מזונו והיא המושלת ותשוקת האדם בכל מאכלו היה אליה כעיני העבד אל יד גבירתו. באופן שלאשה נהיה לה עצב באכילתה שרשות אחרים עליה כמו האדם במאכלו שבעצבון יאכלנה, ועצב שני נוסף בלידה והריון, וזאת גם כן היתה קללת האדמה שנאמר (שם יז) ארורה האדמה בעבורך, כי האדמה כאשר אמר לה הש"י תוצא הארץ, זאת היתה ברכתה שתוציא פריה מעצמה בלתי עבודה, אמנם אחר החטא שנענש האדם ואמר לו (שם יט) בזעת אפיך וגו', וכן בעצבון תאכלנה, הרי נתקללה האדמה לסבתו שאינה נותנת פריה אם לא אחרי העבודה, והוא אומרו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה. וכבר נתבאר מזה פי"ד גם תראה לפנים פכ"ז כי שם הרחבתי ביאור הכתוב הזה: הנה כל זה היה לפי פשוטו של מעשה כאשר היה, אמנם על דרך הנמשל העמוק ממנו אמר שאם היה בוחר בעסק האלהיות לבד, הנה עם היות האדם נברא מחומר עם כל זה היתה השגתו את הנצחיות לנפשו קלה מאד, אמנם עתה שבחר לדעת הגופניות הנה נסתבך שכלו ולא יוכל להשיג מה שבחקו, כי ימשך אחר יצרו הרע ויעלו לו בדעתו כמה דעות משובשות שעליהם אמר (שם יח) קוץ ודרדר תצמיח לך, שרצונו שהחומר שלו יצמיח לו דמיונות כוזבות, עד שבזעת אפו יאכל לחם, ר"ל שביגיעה מופלגת יגיע אל ההשגה כמו שאמרו רז"ל (מגילה ו, ב) יגעת ולא מצאת אל תאמן, וכבר אמרנו ואל עפר תשוב (שם יט), אין הכוונה על המיתה אבל אמר כן לקצת התנצלות, כאילו יאמר מחומר קורצת ואחרי החומר אתה שב ונוטה, ולכן לא תוכל להגיע אל השלימות עד אחר המות, כמו שנאמר על זה (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי, כאשר בארנו פי"ו וכן יבא הביאור במקומו בס"ד. וכבר אמרנו בפרקים הקודמים לפי פשט המעשה שהיה שמנע ממנו עץ החיים מפני שאם היה חי לא היה אפשר לו להיותו נצחי, אמנם לפי הנמשל מן המעשה הזה היה שמנע ממנו עסק האלהיות אחרי שנפקחו עיניו בטבעיות שהתורה נקראת עץ חיים, והיה רצונו ית' שימצא האלהיות כמו שמצא אברהם אבל בלתי יגיעה, ואחר אשר נטה אחר הגופניות שהוא באמת עץ הדעת טוב ורע נענש עד שנאמר בזעת אפיך תאכל לחם, שהכוונה לפי הנמשל שלא יגיע אל שלימות רק אחרי היגיעה המופלגת: וכמה יאות במה שדרשו ז"ל (בר"ר ט, ז) טוב זה יצר טוב מאד זה יצר רע. וכבר שאלו שהיאך יהיה יצר הרע טוב מאד ונתנו טעם לזה לפי שהשגת השלימות לאדם הוא על ידי היות בו יצר הרע והבחירה שניתנה לו, אם כן נצדק בדברינו שעץ הדעת טוב ורע הוא כינוי אל היצר הרע, כי שם האילן לא יקרא רק עץ הדעת שמוסיף ידיעה, ואחר שאמר שם האילן שנקרא עץ הדעת אמר שיש בו שני תוארים הפכיים, שהוא טוב מצד מה והוא רע מצד מה כאשר אמרנו, וכבר לפנים ביארנו פשוטו באופן אחר. והנה כאשר רדף האדם אחרי היצר הרע לא רצה לתת לו התורה וההשגה הנצחית הנמשכת ממנה ולא לזרעו, עד שבא אברהם והכיר את בוראו ואז בחר בזרעו לתת להם התורה אחר שהיו להם יסודות התורה בקבלה מאבותם מציאותו ויראתו והשגחתו ונפסקה זוהמתו של נחש בקרבם לפני הר סיני שנתן להם לב להשכיל. אולם אח"כ הרחיב הביאור עוד ע"ד הרמז באומרו (שם כג) וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה, לומר שהכוונה שנמנע ממנו העיון באלהיות וכל מין השכלה אחרת ונהיה כהמון העם העוסקים במלאכותיות:

ובמה שנאמר (שם כא) ויעש להם כתנות עור, רבו המפרשים והמדרשים. אמרו במדרש רבה (כ, יב) בתורתו של ר' מאיר כתיב כתנות אור, ר' יצחק רביא אמר חלקים היו כצפורן ונאים כמרגלית, אמר רבי יצחק ככלי פשתן הבאים מבית שאן כתנות עור שהם דבוקים לעור, רבי אלעזר אומר איגיאה, ר' אייבו אומר איגניאה, רבי יהושע בן לוי אומר לגאי, רבי יוסי אומר סיסרטון, רבי שמעון בן לקיש אומר גלאקסינון, רבי שמואל בר נחמן אמר צמר גמלים וצמר ארנבים, כתנות שבאים מן העור. והרב אבן עזרא כתב וז"ל, כי בתחלה היו עצם ובשר ועתה קרם עליהם עור, ויש אומרים כתנות לעורם, ואחרים אמרו כי יש בהמה כדמות אדם וה' צוה ונפשט עורה. ואין לנו לבקש בזאת רק נאמין שה' עשה לאדם ולאשתו כתנות עור, ומי ימלל גבורותיו ומי יספר מעשיו ונפלאותיו ואין חקר לגדולתו, עכ"ל. ומהר"י ערמא"ה בספר העקידה בחר לומר שכתנות עור נאמר על התורה, גם מהר"י אברבנאל נמשך אחר זה, ולא הניחו מקום לפשט:

ועתה אתה המשכיל ראה כמה נבוכו והתבונן במה שאומר לך בענין זה, כי כבר עיניך הרואות שאשר בחרו בפשט הכתוב לא בחרו במדרש עם היות המדרש עיקר. ואומר לך שאין ספק שהיו דבריהם ז"ל מיוסדים על אדני קבלתם האמתית שהכתנות הללו היו לתוספת הנאת הגוף מאחר שהוא רדף אחרי הגופניות באכילת העץ וכל אחד היה מדרשו על היופי וההנאה הגופנית, אבל כוונת הפשטנים מפורסמת היותם בורחים מהיות הפעולה הזאת של הכתנות פעולה מלאכותיית. וזה ידוע כי כמו שיתחייב האדם להרחיק מאתו ית' כל דבר שמורה ח"ו גשמות, כמו כן יתחייב להרחיק מהיות פעולותיו מלאכותיות כענין באדם, כי כשתעמיק עיונך תמצא שהמאמין בפעולותיו ית' היות בהם מלאכותיות לא יצא מאמונת הגשמות, ומפני זה אמרו שהיו האדם ואשתו בשר ועצמות ושקרם עליהם עור כי אין זו פעולה מלאכותיית, וכן האחרים שאמרו שעשה כתנות לעורם כוונתם לומר שלא היה שם עור מופשט מבשר כי זאת פעולה מלאכותיית, אבל מלת עור שבה אל עורם של אדם וחוה והיו הכתנות מה שהיו מעשה אלהים לא מלאכותיית, וכן האחרים שאמרו שיש בהמה בצורת אדם גם הם להיותם בורחים מלומר שהיתה מלאכותיית, אמרו שצוה ונפשט עורם, וזה מפורסם מאד במקרא גם כן שבקשו להרחיק מאתו יתברך כל פעולה מלאכותיית כמו שנאמר (תהלים קמח, ה) הוא צוה ונבראו, וכן וברוח פיו כל צבאם (שם לג, ו), הוא אמר ויהי (שם ט), והרב המורה נבוכים כתב ח"א פס"ו שמה שנאמר (שמות לב, טז) על הלוחות מעשה אלהים המה, ר"ל שמציאותם טבעית לא מלאכותיית. והנה אין ספק שהיא אמונה אמתית מחוייבת אבל יסתבך שכלו של אדם לסבת קצת פסוקים שבאו בתורה, כמו שנאמר פה ויעש להם כתנות עור, וכן נאמר גם כן וילבישם, שגם פעולת ההלבשה היא מלאכותיית, וכן נאמר (שמות לד, א) וכתבתי על הלוחות, כי לא תאמר הכתיבה רק על פעולה מלאכותיית, וכבר דברנו בזה קצת בח"ג פי"ב ע"ש. אבל רצוני פה לסלק מעליך מבוכה זאת, אם כפי הפשט ואם כפי מדרש רז"ל. וכבר ידעת שזו המבוכה בעצמה תמשך במה שנאמר (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי בארץ מואב, שגם הקבורה לא מצאנוה רק מלאכותיית:

ואזכירך טרם בואי אל הביאור שכבר ידעת גם כן במלאכים היות פעולתם מלאכותיית, כמו שנאמר במלאכים היות פעולתם מלאכותיית, כמו שנאמר (ישעיהו ו, ו) במלקחים לקח מעל המזבח, וכמוהו וישלח מלאך ה' את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר (שופטים ו, כא):

ובזה אבא אל ביאור ענין הכתנות עור לפי הפשט, כי לדעתי לא היה לאדם ואשתו צורך ללבוש מפני הקור או מפני החום שאם היה כן קודם החטא היה נאות לעשות הכתנות, אבל כל חסרונם לא היה רק לכסות ערוה, והעד הנאמן שלא עשו לעצמם רק חגורות לכסות ערותם. ואחרי היות כן נתבאר שגם ענין הכתנות לא היה רק לכסות ערוה לבד שהחגורות שעשו היו עלה תאנה אין בה קיום כי עשב הוא וייבש, לכן עשה הקב"ה כסוי לערותם והם השערות הגדלות על הערוה. ומה שקראם כתנות עור יהיה על הדרך שאמרו דבר הבא מן העור, שגם השער בא מן העור, או יהיה ע"ד שאמרו רז"ל שעשה כתנות לעור. אבל נכון מזה יראה לומר שהכתנות הנאמרת כאן היא הערלה שהמשיך על ערות האיש והאשה לכסות נקבי התשמיש, ולכך נקראת ערלה, מילה מורכבת משתי תיבות כאילו יאמר עור לה, וכמו זה לא תוכל עשהו (שמות יח, יח), שמחוסר האל"ף והאו"ו כמו עשו הוא, מסכים אל מה שאמרו רז"ל (תנחומא בראשית ה, אדר"נ פ"ב) אדם הראשון נולד מהול, עם אמרם (סנהדרין לח, ב) מושך בערלתו היה, שלא יהיו דברים סותרים, כי אחר החטא נתן ה' בו הערלה, והוא האמור שעשה לבוש לערוה, כי גם נאמרה הלבשה על פעולה טבעית כמו שאמר איוב (י, יא) עור ובשר תלבישני, ובזה יתכן מה שנאמר באברהם כשנצטוה על המילה (בראשית יז, א) והיה תמים, שכל מי שיהיה לו דבר חסר או יתר מבריאתו הוא בעל מום, לכך אמר לו כשיסיר הערלה יהיה תמים כפי הבריאה שלא היה שם ערלה, וכבר ביארנו מלת תמים חלק שני פי"ג על שרצה ה' שלא יכחיש דבר שאין מופת על סותרו, משם תראה שאין זה סותר אל מה שפירשנו פה תמים שלא יהיה בעל מום, אבל הכל הולך אל מקום אחד, וכבר כתבנו ח"ב פי"ד שלאדם גם לאשתו נעשו ערלות כמו שנאמר ויעש להם כתנות עור, וגם שם כתבתי שעד היום אנשי ערב רוב נשותיהם נמולות, ועל כן נאמר (בראשית יז, יד) וערל זכר ימול לשלול הנקבה:

ועתה אודיעך שלא יפלא בעיניך מדרש רז"ל, כי תאמר בלבבך היאך יאמרו שהקב"ה עשה להם כתנות עור של צמר גמלים וארנבים וזו פעולה מלאכותיית, כי כבר הקדמתי לך שפעולות המלאכים לא יפלא היותם מלאכותיית, ואמרו ויעש כתנות, הוא שעשו המלאכים במצותו הכתנות ההם כפי מה שדרשו רז"ל, והמעשה או הפעולה הנעשית בשליחות משלח ובמצותו נקראת על שם המצוה, כמו שנאמר (מלכים א ו, יד) ויבן שלמה את הבית, ועל זה הדרך נאמר (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי. וכבר אמרו רז"ל במדרש רבה (דב"ר יא, י) שכשירד הקב"ה משמי עליונים ליטול נשמתו ירדו עמו מיכאל וגבריאל וזנזגאף, וכן במה שנאמר (שמות לד, א) וכתבתי על הלוחות, כבר אמרו רז"ל בדב"ר (ג, יב) שהיה משה הכותב בשליחותו ובמצותו, שהלוחות השניות היה ענינם מלאכותיי. ועל פי הדברים האלה תבחר ותקרב אם על דרך הפשט כאשר אמרנו ואם על דרך המדרש כבר סרה הטענה על מה שהניחו היותה פעולה מלאכותיית, וכל כוונת השלימים הללו שנחלקו באיכות הכתנות, והיה כל אחד מוסיף על חבירו לומר יופי ושבח הכתנות ההם, לומר שבדרך שהאדם הולך בה מוליכין אותו, והוא בחר בעץ לרוב טובו למאכל וחמדתו למראה, הנה השם יתברך הלבישם מהיותר נאה שאפשר: הן בענין הכרובים הללו שנאמר כאן שהושמו לשמור דרך עץ החיים, תכבד המבוכה כי רבה היא המגעת למשכיל. עם מה שכבר הוזכר על ענין הכרובים הללו שבאה המצוה והזירוז לעשותם במשכן, וכן נעשו בבית המקדש, וכן סופר היותם במרכבה ביחזקאל. ובאמת עם היות כמה מצות שבאו בתורתנו דאתי עשה ודחי לא תעשה, אף גם זאת על זאת ישתומם כל חסיד שמאחר שבאה האזהרה לבלתי עשות תבנית מכל צבא השמים כמו שנאמר פרשת ואתחנן (דברים ד, יט) ופן תשא עיניך השמימה וגו', ובאה כדי להרחיקנו מן המכשול המופלג, היאך יתכן שתבא מצוה לעשות תבנית הכרובים שבמרכבה של זהב ולהשימם בקדש הקדשים על ארון העדות שהוא המקום המיוחד להשתחוות את פני ה' אלהינו. ועם היות שלא יאות לבקש טעם למצות, אמת במצוה כזאת יאות לחקור כי על ידי החקירה ודרישת הטעם בה ופרסומה תסור המבוכה וירום המכשול. ואמנם כדי לבא אל ביאור הענין הנבוך הזה, הנה אזכירך בכל המקרא כל מקום שהוזכרו הכרובים הללו ומה שאמרו המפרשים בו, ובכל מקום אשר אזכיר שם הכרובים אזכיר כל הספקות המתרגשות ובאות אל המשכיל אשר לא ירצה להנות נפשו ולהתרצות במה שיוציא מפיו מלין מבלתי שיגיע אליו ציור בנפש באמתות מבטא שפתיו, כי איז דברינו עם האנשים ההם עם היותם רבים, ועליהם אני אומר כי הם מתנהגים במדת חסידות עד שאוהבים את רעיהם יתר ממה שאוהבים את נפשם כי לא יקחו כל חללו של עולם להונות את חבריהם לא אונאת ממון ולא אונאת דברים, והנה יונו את נפשם העלובה באונאת דברים שאין ציורם מגיע אליה:

תחלה הוזכרו הכרובים כאן פרשת בראשית נאמר (ג, כד) וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, פירש רש"י את הכרובים מלאכי חבלה, והרמב"ן ז"ל החריש ולא הזכירם כלל, גם הרמב"ם בספר מורה נבוכים לא הורה לנו דבר במבוכה הזאת. הרב אבן עזרא כתב וז"ל, ומלת כרובים יש אומרים כנערים תרגום ארמית כרבייא, ולפי דעתי שהיא מלת כלל צורות כולם, ויחזקאל שאמר תחלה ופני שור (א, י), לא התחלפה הצורה שהעגל לא נעשה בימיו, ואח"כ באומרו (שם יד) פני הכרוב, בה"א הידיעה הצורה צורת שור, כאילו אמר הצורה שהזכרתי בתחלה, על כן כל צורת שור כרוב ואין כל כרוב צורת שור, והראיה הגמורה שאמר באחרונה (שם כ) כי כרובים המה, ופה אמר הכרובים והם המלאכים הידועים ובידם חרב יש לה להט ולה שתי פיות וזה פירוש המתהפכת, והמפרשים שאומרים כי על השמש דבר איננו אמת, עכ"ל הראב"ע שהשתדל בפירוש מלת כרובים. ובאמת אם היא מלת כלל צורות כולם לא יפול לומר ואדע כי כרובים המה, כי נראה שחשבם צורה אחרת ונתחדש אליו היותם כרובים שהיא צורה מיוחדת מה שלא ידע במראה הראשונה:

עוד הוזכרו פרשת תרומה נאמר (שמות כה, יח-כב) ועשית שנים כרובים זהב וגו'. ועשה כרוב אחד מקצתה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפרת תעשו את הכרובים וגו'. והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים וגו'. ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים וגו', ועשית פרכת וגו' מעשה חושב יעשה אותם כרובים (שם כו, לא), כל אלה בפרשת תרומה וכן בפרשת ויקהל, ופירש רש"י ז"ל כרובים דמות פרצוף תינוק להם. והרב אבן עזרא כתב וז"ל, אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים ופירשו כרבייא בלשון ארמית והכ"ף משרת, ונכון דברו שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה, ושמו המלה לזכר כמו מלת חנוכה כי כ"ף כרוב שורש, והעד והיו הכרובים כי הה"א ה"א הדעת, ואינה לתימה כה"א הכמכת מכהו (ישעיהו כז, ז), וכאשר חפשתי על מלת כרובים הנה הם צורות כמו את כרוב ממשח הסוכך (כח, יד) אמר יחזקאל, כי ראה ד' פנים לחיה ואחד מהם פני שור, ובמקום אחר אמר על החיה בעצמה תחת שור (שם י, יד) פני הכרוב, והטעם הצורה שהזכיר בפעם הראשונה ואמר באחרונה (שם כ) היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, וקרא כל הד' כרובים והנה הכ"ף שורש, עכ"ל. עוד הוזכרו בשמואל (א ד, ד) יושב הכרובים, וכן נאמר (שמואל ב כב, יא) וירכב על כרוב ויעף והרמב"ם ז"ל כתב (מורה נבוכים) חלק א' פ' מ"ט שאמרו ויעף שב אל הכרוב. והרלב"ג כתב וז"ל, אמר כי השם יתברך רכב על כרוב והוא השכל הפועל שהוא מלאכו השלוח ממנו להשגיח על אישי האדם כמו שנתבאר בספר מלחמות ה' והנהיג אותו אל שישגיח בדוד ומרוב מהירות הגלות פעולתו אמר שכבר יעוף על כנפי רוח, עכ"ל:

ובמלכים נאמר (א ו, כג-לב) ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן עשר אמות קומתו. וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו וגו'. קומת הכרוב האחד עשר באמה וכן הכרוב השני. ויתן את הכרובים בתוך הבית הפנימי ויפרשו את כנפי הכרובים ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נוגעת בקיר השני וכנפיהם אל תוך הבית נוגעת כנף אל כנף. ויצף את הכרובים זהב וגו'. פתוחי מקלעות כרובים ותמורות, ועל זה פירש רש"י ז"ל גוף הכרובים אינו מן המדה ועומד בנס, עכ"ל. והרד"ק השתדל שם וכתב שגופות הכרובים היו תחת הכנפים ואין צריך להיותם עומדות בנס, עכ"ל. והרלב"ג כתב שם שהכרובים הם כצורות בן אדם מהקטנים. עוד במלכים (א ז, לו) ויפתח על הלוחות ידותיה ועל מסגרותיה שם כרובים אריות ותמורות. עוד בדברי הימים (ב ג, ז) ופתח כרובים על הקירות. עוד שם כנפי הכרובים האלה פורשים אמות עשרים והם עומדים על רגליהם ופניהם לבית (שם יג). עוד שם בדברי הימים (שם יד) ויעש את הפרכת תכלת וארגמן וגו' ויעל עליו כרובים. וביחזקאל פרשת ט' (ג) נאמר וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב. עוד שם (י, א-כב) והנה על הרקיע אשר על ראש הכרובים וגו'. ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר בא אל בינות לגלגל אל תחת לכרוב ומלא חפניך גחלי אש מבינות לכרובים וזרוק על העיר ויבא לעיני. והכרובים עומדים מימין לבית בבואו האיש וגו'. וירם כבוד ה' מעל הכרוב וגו'. וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר וגו'. ויהי בצוותו את האיש לבוש הבדים לאמר קח אש מבינות לגלגל מבינות לכרובים ויבא ויעמד אצל האופן. וישלח הכרוב את ידו מבינות לכרובים אל האש אשר בינות הכרובים וישא ויתן אל חפני לבוש הבדים ויקח ויצא. וירא לכרובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם וגו', עד היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, ארבעה ארבעה פנים לאחד וארבע כנפים לאחד ודמות ידי אדם תחת כנפיהם, ודמות פניהם המה הפנים אשר ראיתי על נהר כבר. עוד ביחזקאל פרשת כ"ח (יב-טז) שא קינה על מלך צור וגו'. את כרוב ממשח הסוכך וגו'. כרוב הסוכך מתוך אבני אש, פירש רש"י העוף הגדול הסוכך בכנפיו ממשח לשון גודל, עכ"ל. ורד"ק פי' דימה אותו לכרוב לרוב מעלתו, עכ"ל. וזה תימה שידמה הרשע מלך צור לצבא השמים. ועוד שם ביחזקאל (מא, יז-יט) ואל כל הקיר סביב סביב בפנימי ובחיצון מדות. ועשוי כרובים ותמרים ותמרה בין כרוב לכרוב ושנים פנים לכרוב. ופני אדם אל התמרה מפו ופני כפיר אל התמרה מפו, ושם פירש רש"י שהכרובים היו להם שני פנים פני אדם ופני כפיר. אלו הם המקומות אשר הוזכרו הכרובים בכל המקרא ומה שפירשו בהם. ועתה אודיעך הספקות אשר לב כל משכיל יתעורר בהם:

ספק ראשון, והוא מה שכבר הזכרנו קצת ממנו, שהיאך יתכן לעשות תבנית ענין שהוא צבא השמים ושיצווה להשימם בקדש הקדשים. ואין לך מקום לומר שמה שנעשו במקדש לא היה לתבנית המרכבה, שבפירוש נאמר במלכים (א ז, לג) ומעשה האופנים כמעשה אופן המרכבה, ומבואר מזה נאמר בדברי הימים (א כח, יח) ולתבנית המרכבה הכרובים זהב. ואם כן יראה היות הכרח גדול היות שם הכרובים ותועלת גדול צריך שימשך מהם, אחר שצוה הש"י להשימם על הארון, נגד מה שצוה לבלתי עשות שום תמונה מצבא השמים, ועוד אחר היותם תמונת המרכבה למה לא עשו ד' כנפים וד' פנים: ספק שני, שהיאך יתכן שיקראם הכתוב כרובים סתם, וכאן בפרשת בראשית יהיה הכוונה אל מלאכי חבלה, ושם בבית המקדש יהיו לכוונת תבנית המרכבה, ואם הם תבנית מלאכי חבלה למה יושמו על ארון העדות. והיאך יתכן שכאן נקראו כרובים ולא הוזכר בהם לא כנפים ולא פנים, ונקראו כרובים גם במשכן והיו בהם שני כנפים ולא פנים רק שרז"ל אמרו (סוכה ה, ב) על פי קבלתם שהיו צורת תינוק, ובמקדש נקראו כרובים המצויירים (מלכים א ו, כט), וביחזקאל פרשת מ"א (יח-יט) נתבאר שהיו להם למצויירים שני פנים של אדם ושל כפיר ולא נאמר בהם כנפים, באופן היות שהם כמה וכמה שינוים וחילופים וכולם נקראו כרובים. ואם היה הטעם להיותם צורת תינוקות, אפילו שנסבול לומר שהכ"ף הוא משרת, מה שלא יתכן, אפילו הכי יפלא מאד שהנה נאמר היות במרכבה צורת אדם גדול, שרז"ל תרצו (סוכה ה, ב) מה שנאמר (יחזקאל י, יד) ופני השני פני אדם, ר"ל גדול ומה שנאמר (שם) פני הכרוב, ר"ל קטן, א"כ למה יקראם כרובים אחר היות בו גם שניהם של תינוק ושל גדול:

ספק שלישי, מה שנאמר פה פרשת בראשית שהשכין הכרובים ולהט החרב המתהפכת, אם הוא כמו שפירש הרב אבן עזרא שבידם חרב פיפיות, א"כ הוה ליה למימר שהשכין הכרובים בחרב המתהפכת, אבל אומרו להט החרב נראה שאין שם חרב רק הלהט שלה: ספק רביעי, מה שנאמר במלכים (א ו, כד-כז) שהיו הכנפים עשרים אמה, א"כ אנה היה הגוף, ואם היה נס היה ראוי שיפרסם זה הכתוב מאחר היותם מלאכת אנשים, ולומר שהגופות היו תחת הכנפים כמו שכתב הרד"ק (שם כז) שהיו שם קצוות ותוכיות יקשה הציור, כי לא הוזכר בכתוב רק שני פנים לאחד כמו שנאמר (שם כד) וחמש אמות כנף הכרוב האחת וכן השנית, ואין שם כנף שלישי ולא רביעי ולא מדתם: ספק חמישי, מלת כרובים, שאין לומר שהכ"ף משרת כי ודאי שרשית היא כמו שכתב הרב אבן עזרא, ואם כן מה שאמרו רז"ל שהיו פני תינוקות צריך שיהיה קבלה. ובגמרא (סוכה ה, ב) הקשו ממה שנאמר ופני השני פני אדם ותירצו הא ברברבי וכו' ואם כן נראה שלא היתה שם קבלה:

ספק ששי, במראה של יחזקאל מה שנאמר (י, ב-ז) שצוה אל האיש לבוש הבדים לקחת גחלי אש, ואח"כ סיפר שלא לקח רק שהכרוב האחד נתן לו האש. וכן יפלא מאד שקודם סיפר היות כבוד ה' על שני הכרובים ואח"כ אמר (שם ד) וירם כבוד ה' מעל הכרוב, לשון יחיד. גם יפלא מאד מה שנאמר (שם ג) והכרובים עומדים מימין לבית בבא האיש, כנראה שנשתנו ממקומם, ולא נתבאר טעם לשינוי זה שנראה שבבא האיש עם האש היו בימין הבית לא קודם ולא אחר:

ספק שביעי, מה שנאמר (שם ח) וירא לכרובים תבנית יד אדם, שנראה שקודם לכן לא נראה היות כן, ובמראה הראשונה שראה נאמר (א, ח) וידי אדם מתחת כנפיהם. ועוד הכפיל שנית ואמר (י, כא) ודמות ידי אדם תחת כנפיהם:

ספק שמיני, אומרו (שם כ) ואדע כי כרובים המה, כי אם כרובים פירושו צורת תינוקות, הרי כבר ראה צורתן והיאך יפול לומר ואדע שנתחדשה לו ידיעה במראה השנית כי במראה הראשונה לא הזכירם בשם כרובים:

ספק תשיעי, היאך לא נאמר במראה הראשונה שהיו כרובים אבל קראם חיות, והוא בעצמו אמר שהיא החיה שראה (שם טו), וכן אמר (שם כב) ודמות פניהם המה הפנים אשר ראיתי:

ספק עשירי, אומרו (א, ז) ורגליהם רגל ישרה, ולא אמר רגליהם ישרים, ובמראה השנית לא הזכיר רגלים כלל:

ספק אחד עשר, כי במראה הראשונה אמר ששני כנפים היו מכסות גויותיהנה (א, יא), ובשניה לא הזכיר זה כלל:

ספק שנים עשר, אומרו במראה השניה פני האחד פני הכרוב (י, יד), ולא הזכיר שור, ובמראה ראשונה הזכיר פני אדם תחלה (א, ה), וכבר כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג) בענין זה ואחרים גם כן, אבל אנחנו יהיה השתדלותנו ליישב כל הענין בהמשך אחד ובדרך אחד יצאו כל הספקות אל הביאור:

ספק שלשה עשר, שהיאך יתכן שהקב"ה יקרא את מלך צור הרשע בשם צבא המרום, שכן נאמר עליו את כרוב ממשח הסוכך, ורש"י מפני דוחקו זה פירש כעוף הסוכך, והרד"ק פירש ככרוב לגודל מעלתו:

ספק ארבעה עשר, שבכרובים המצויירים בכותלים נאמר ביחזקאל פרשת מ"א היות להם שני פנים פני אדם ופני כפיר, ולא הזכיר היות להם כנפים וכמה הם הכנפים, שמאחר שלאותם הכרובים שבבית המקדש לא היה להם רק פן אחד וב' כנפים אם כן יתכן שלאלו המצויירים שהיה להם שנים פנים שיהיה להם ד' כנפים. ואין לומר שהדברים כן ושמסתמא כמספר הפנים הוא כפל מספר הכנפים ולכך לא חשש להזכירם, שהרי במרכבה היו ד' פנים וד' כנפים לא כפל וכבר נאמר שבמקדש היו תבנית המרכבה, וא"כ יפלא למה הזכיר יחזקאל במצויירים מספר הפנים ולא הזכיר הכנפים:

אבל אתה המשכיל כאשר תחקור תמצא הנראה נכון בכל הענין הזה, והוא שבצבא המרום במרום כפי הדמות הנראה לנביאים הם על שני מינים. האחד הוא שיראה דמות איש בכל צורתו וגופו ותמונתו ורגליו כאיש, כמו שנאמר שכן ראה אברהם אנשים (בראשית יח, ב), ויעקב גם כן נאמר שאיש נאבק עמו (שם לב, כד), ויהושע נאמר שראה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו (ה, יג), וכן בגדעון (שופטים ו), ובמנוח (שם יג), וביחזקאל נאמר שראה איש לבוש הבדים (י), וכן נאמר בזכריה שראה איש רוכב ושתים נשים (א, ח, ה, ט), ולפעמים גם אלה הנקראים אישים יראו מעופפים כמו שנאמר בדניאל (ט, כא) והאיש גבריאל וגו' מועף ביעף, וכל זה מין אחד והם מן המדרגה הנקראים אישים. אמנם יש עוד מין עליון מזה והם צורות לבד אין בהם גוף לבד תמונת ראש אדם בצורה מעופפים בכנפיהם והם הנקראים כרובים, ונקראים כן להיות שלא יראה בהם רק תמונת ראש וכנפים, וכן נקרא הכרוב הצומח כרוב שהוא ממש בתמונה זאת כמו ראש של אדם לבד עומד על הרגל ועלים גדולים חיצונים יצאו ממנו יאריכו ויתפשטו מאד, והוא הכרוב שאמרו רז"ל בגמרא פרק כיצד מברכין (ברכות לח, ב) כל שתחלתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה משכחת לה בסילקא אקרא וכרובא, ועוד אמרו פרק אין מעמידין (ע"ז כט, א) תנו רבנן ששה דברים מרפאין את החולה ורפואתן רפואה ואלו הן כרוב ותרדין ומי סיסון, והוא הנקרא פה פולין וויי"ש קרוי"ט ובלשון פולין קורין אותו קאפושט"א, וזה לך האות שזהו שנקרא כרוב שכן בלשון ערבי קורין אותו כורונ"ב, וכן גם כן בלשון יון קורין אותו כרונ"ב, והנקודה שבא בבי"ת ושורק ברי"ש כמו שקראוהו רז"ל, ויש מהם שהם גבוהים אמה ואמתים. וזה אמרינו שכל הצורות העליונות שלא יראה בהם גוף וגויה רק ראש בכנפים נקרא כרוב:

ובזה אבאר לך כל המקומות שהוזכרו הכרובים וכל הספקות שנתעוררנו בהם. כי מה שנאמר פרשת בראשית שהשכין הכרובים בגן עדן, הם אותם הצורות העליונות שאין להם גויה אותם השכין שם, כי בודאי הם מבהילים את האדם מאד מה שלא יתבהלו כן בראיית האישים אשר אמרנו, ועל כן לא נמצא שבא כרוב לדבר עם הנביא. ואמנם אלו הכרובים בעצמם שהושמו לשמור דרך עץ החיים הם הם שנצטוינו לעשות תמונתם במשכן ובית המקדש על הארון שגם הוא עץ חיים למחזיקים בה, והתבונן שמה שהושמו הכרובים האלה בשמירת עץ החיים נאמר הכרובים בה"א הידיעה, וזה זר שקודם זה לא הוזכר שם כרובים. אבל הוא הענין שכתב כן משה ששם הקב"ה בגן עדן הכרובים שנצטוה לעשות תמונתם במשכן על הארון כי הם הם שהושמו לשמור דרך עץ החיים ולכך נאמר בה"א הידיעה כי השמתם לשמור על החיים וכן על הארון הכל טעם אחד כאשר נבאר, והוא כי אותה התמונה של הכרובים שנעשו במשכן ובמקדש וכל הצורות הללו שאין להם גוף רק צורת ראש אדם לבד הם כצורת תינוקות, לפי שכל האנשים בראשיתם היתה להם הצורה התינוקיית, אבל גידול הגוף ישנה ויחליף גם הצורה, ומפני זה אותם הצורות שאין להם גוף הם נשארו על צורה תינוקיית. והתבונן עוד שמה שנאמר שהושמו על הארון הוא לפי שאי אפשר לעולם להתקיים רק בשיתוף מדת הרחמים ומדת הדין, כמו שאמרו רז"ל (רש"י בראשית א, א וראה בר"ר יב, טו) תחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין וכו', ואם כן התורה לא היתה מתקיימת אם לא היה מדת רחמים לקבל בעלי תשובה, שאין צדיק בארץ שלא יחטא, ומדת הדין לאבד העוברים דבריה ואינם שבים, ולכך הושמו שנים כרובים וכנפיהם פרושות, וידי אדם תחתיהן, אלו לקבל שבים כאומר פתח ידך בתשובה, ואלו ידיהן פשוטה בדין כאומר (שמות ט, ג) יד ה' הויה. ובהיות שתוף מדת הרחמים עם מדת הדין קיום התורה, הושמו פורשי כנפים על הארון לתועלת מופלג:

והתבונן שעם היות שאמרנו שהם צורה תינוקיית, כבר היה האחד בצורת תינוקת והאחד בצורת תינוק, וכן אמרו ביומא (נד, א) פרק הוציאו לו שמגלגלין הפרוכת ומראים הכרובים ואומרים (שחבור) הקב"ה עם ישראל הוא כחבור הזכר עם הנקבה, הרי לך שהכרובים היה לאחד צורת תינוק והאחד צורת תינוקת, ומה שלא אמרו בגמרא בפירוש שהיו זכר ונקבה מפני שלצורות שאין להם גוף לא יתכן לומר זכר או נקבה. וכבר ידעת שאמרו חכמי הקבלה שצד הימין הם הרחמים וצד שמאל נקרא מדת הדין, והיה זה כי השכינה הנראית ומדברת מבין שני הכרובים, הנה הכרוב בצורת תינוקת היה בימין להורות על הרחמים, כי כבר ידעת שהאשה רכת הלב ורחמניה מטבעה, ומלבד זה כבר נקראו במקרא בפירוש היותם מטבעם רחמניות כמו שנאמר (איכה ד, י) ידי נשים רחמניות, וע"כ היתה הצורה הדומה לתינוקת להוראת הרחמים, והדומה לזכר להוראת הדין, ומן הסתם התינוקת לימין ע"ד שנאמר (תהלים מה, י) נצבה שגל לימינך, וכבר ידעת מה שכתב הרמב"ם ספר המורה נבוכים ח"ג פ"ח שהנערה נקראת שגל, והושמו על הארון לפי שמי שחטא לא יתייאש מן הפורענות אבל ימצא שם יד פשוטה לשבים, והרשע ימצא יד הדין וישוב אל ה' וירחמהו, ואלו הם הכרובים שנאמר כאן שהושמו לשמור דרך עץ החיים שהיא התורה, שאם לא היתה בשתוף מדת הרחמים עם מדת הדין היה נשחת דרך התורה, וכדי לשומרו הושמו שם. והתבונן שכן אמר לשמור דרך עץ החיים ולא אמר לשמור עץ החיים, כי דרך קיום התורה היה נמנע. ועם היות שאמרנו פי"ו שעץ החיים הוא כפשוטו נותן חיים לאוכליו, כבר אמרנו גם כן שהכוונה בנסתר הוא על התורה. ובזה תתבונן שאמר הכתוב שהיה עם הכרובים האלו להט החרב המתהפכת, כי לא נאמר שהיה חרב רק להט החרב. וכמה יאות אומרו המתהפכת, שהצדיקים מהפכין מדת הדין למדת רחמים והרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין (ראה בר"ר לג, ג): ועתה התבונן ותשכיל מה שאמרו רז"ל מסכת יומא פרק הוציאו לו ששם אמרו שהיו מגלגלין הפרוכת ומראים לעולי לרגל שאהבת הקב"ה אל ישראל היא כאהבת הזכר אל הנקבה שהיו הכרובים מעורים, וגם שם אמרו רז"ל (יומא נד, ב) שבחורבן הבית הוציאום הגוים והיו מעורים עד שעל זה נאמר (איכה א, ח) כל מכבדיה הזילוה. וזה יפלא מאד שהכרובים כשעשו אותם לא היו כלל נוגעים רק כנף אל כנף, והיאך היו אחר כך מעורים. ואם היה זה דרך נס להראות לעולי הרגל, א"כ היאך היו מעורים בזמן החורבן שלא היה זמן אהבה ולא עת דודים. אבל במה שאמרנו יתכן מאד מאד שמאחר שהרשעים מהפכים מדת הדין למדת רחמים, א"כ כאשר יגבר שבט הרשע הם מעורים שכולם נהפכו לדין, וכאשר יגבר הצדק והאמת יהיו גם כן מעורים ששניהם נהפכו לרחמים, ואינם עומדים במקומם בנגיעת כנף אל כנף רק בהיות הדור חציו זכאי וחציו חייב. והנה בזה כבר הבנת אומרו שהשכין שם הכרובים בה"א הידיעה שב אל תמונתם שנצטוה משה לעשות במשכן, והבנת ג"כ אומרו היות עם הכרובים להט החרב המתהפכת. והותר הספק הראשון אשר אמרנו למה נצטוינו לעשות התמונות הללו על הארון, כי היו לצורך גדול ולקיום התורה הושמו שם. והספק השני והשלישי ג"כ הותרו. ועל פי דרכנו זה שהכרובים הם צורות בלתי גויות, תבין מה שנאמר במלכים שהיו הכנפים עשרים אמה כרוחב הבית, והוא העד הנאמן כי אין גוף ולא גויה לכרובים, והותר הספק הד' וגם הספק החמישי ישובו מובן:

וגם תתבונן על כל הספקות שנתעוררנו במראה שכולם מסולקות הימנה, כי יאות מאד שלא נתן האש לשרוף העיר רק הכרוב האחד שהוא מדת הדין. ועל כן נאמר וירם כבוד ה' מעל הכרוב, כי יפלא מאד אומרו כן, שתחלה אמר היות כבוד ה' על שני הכרובים כמו שנאמר והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרבים כאבן ספיר דמות כסא נראה עליהם וגו', הרי שאמר היות דמות כבוד ה' על שני הכרובים, והיאך יתכן לומר וירם מעל הכרוב לשון יחיד. אבל יובן שהורם כבוד ה' מעל הכרוב של רחמים, ואז גזר לזרוק האש על העיר, ואח"כ חזר השכינה על שניהם כמו שנאמר ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית ויעמד על הכרובים, כי אין העולם מתקיים אלא בשתוף רחמים ודין. וגם בזה תבין מה שאמר והכרובים עומדים מימין לבית בבא האיש, להודיע היות מדת הדין מתוחה אז שהיו הכרובים מימין הבית באופן שהבית היה בעו"ה בצד שמאל כולו: והתבונן מה שנאמר יושב הכרובים, שהיה לו לומר על הכרובים או בין הכרובים, כי כן נאמר שהיתה השכינה מדברת מבין שני הכרובים ולא נאמר ישיבה, אבל אחרי שהנחנו שהושמו הכרובים אחד למדת הרחמים ואחד למדת הדין, היטיב לומר יושב הכרובים, כאילו יאמר יושב על כסא דיז ועל כסא רחמים. והתבונן עוד שדוד כאשר בא לשורר על מה שריחם הקב"ה עליו במדת רחמים ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול (שמואל ב כב), אמר וירכב על כרוב ויעף, ולא אמר על כרובים לשון רבים כמו שנאמר יושב הכרובים, אבל אמר על כרוב אחד שהוא מדת רחמים. ובזו תבין מה שנאמר (דברים לב, יא) יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, ולא אמר על אברותיו כמ"ש כנפיו לשון רבים, ולמה לא תהיה הנשיאה כמו הלקיחה בשתים, אבל לומר שישאם על אברה אחת שהיא הרחמים, ומפני שהזכיר מדת רחמים ומדת דין תכף אמר (שם יב) ה' בדד ינחנו. והתבונן שגם דוד נמשך לבאר ענין זה ואמר (תהלים צא, ד) באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה, ולא אמר באברותיו, מסכים אל מה שאמרנו:

ובזה יאות ג"כ מאד מה שנאמר וירא לכרובים תבנית יד אדם, עם היות שכבר נאמר במראה הראשונה וידי אדם תחת כנפיהם. כי יחזקאל במראה הראשונה חשב היותם חיות השלימות בגויות ושהשני כנפים היו מכסים את גויתיהנה, שכן נאמר במראה הראשונה ושתים מכסות את גויתיהנה. אמנם במראה השניה שראה את הכרוב שהוציא ידו לתת האש ליד איש לבוש הבדים, הנה אז ראה יחזקאל שתחת כנפיהם לא היו רק ידי אדם לא גוף וגויה כלל, וזהו שאמר וירא לכרובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם, כלומר לא היה תחת כנפיהם רק תבנית ידים, והוא הטעם שחזר ואמר שנית וידי אדם תחת כנפיהם, אחר אומרו ואדע כי כרובים המה, כאילו יאמר שבהיות שראיתי שאין תחת הכנפים רק תבנית יד, ידעתי שהם כרובים בלתי גופים לא חיות שלימות כאשר חשב במראה הראשונה. ולכך ג"כ הרבה להביא ראיות שהיא היא החיה שראה קודם ואמר שדמות אלו הפנים הם באותם הפנים, כדי שלא נחשוב שהמראה הראשונה היו חיות שלימות בגויות, והמראה השניה היו כרובים, והיה זה אומרו ג"כ רגליהם רגל ישרה, שפירשו רבים בזה שלא היה להם ארכובה, וא"כ היה נאות לומר רגליהם ישרים, ועוד שהוה ליה למימר רגליהם שלמים, ר"ל שאין בהם פרקים. אבל הנכון שלא היה להם רק רגל אחד ישר וזה יקרא ישר, כי מי שיש לו ב' רגלים אינם ישרים כי היושר יובן שיהיה נגד הצואר, אבל הרגלים שאחד נוטה לימין ואחד נוטה לשמאל לא יקראו ישרים, והוא שנאמר רגל ישרה, רגל אחד נגד הצואר, כי הגוף אשר יעתיק עצמו ע"י התהלכות יתחייב היות שם שני רגלים לעקור אחת ולעמוד על אחת, אבל כשאין שם רק צורה לבד ולא יעתיק עצמה רק ע"י התעופפות הנה היא עומדת על רגל אחת, כי היה הנרצה ברגל להבחין בין היותם מעופפים ובין היותם עומדים, כמ"ש (יחזקאל א, כד) בעמדם תרפינה כנפיהן, ואם לא היה להם רגל לעמוד עליו רק היו כן באויר יחשב היותם שם מעופפים, ובהיות רצון החכמה האלהית שיבחן היותם לפעמים עומדים היה להם הרגל, דוגמא לזה הכרוב הצומח בגן, עומד על רגל אחד ואין לו רק תמונת ראש ואותם העלים הארוכים תמורת הכנפים. וכז היו במקדש שלא היה לכל כרוב רק רגל אחד של עץ שמן שהיה הכרוב עומד עליו, כי הקב"ה ברא לאדם שני רגלים להשלים ענין ההליכה וההעתקה ממקום למקום, אבל הכרובים שאין הליכתם רק על ידי התעופפות לא היה להם רק רגל אחד לעמוד עליו בעת שלא יעופף, וכן נאמר בפירוש בדברי הימים והם עומדים על רגליהם, שלא היה הרגל רק לעמוד. ואל יפלא בעיניך אמרי כן שאין להם רק רגל א ח ת והכתוב א ומ ר בדברי הימים על רגליהם לשון רבים, כי אומרו רגליהם שב אל רגל כל חיה וחיה וכמוהו נאמר (יחזקאל א, כב) נטוי על ראשיהם, ואין להם רק ראש אחד:

ומה שנאמר פני האחד הוא פני הכרוב, יאות מאד על פי דרכנו, שכבר ידעת מה שאמרו רז"ל כי הכרוב נאמר על צורת אדם קטן שהיא הצורה הראשונה טרם השתנותה על ידי צמיחת הגוף וגידולו, וכבר ידעת מ"ש הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ח"ג פ"א) שכל הארבעה צורות היו צורת איש רק זה דומה לאיש שעיניו טרוטות כשור וזה כארי וזה כאדם המתואר ביופי וזה כנשר, שבזה יתיישב שלא הזכיר שור, כי לא בא כאן יחזקאל לומר תמונת הצורות שזו כשור וזו כאדם וזו כארי וזו כנשר כי זה כבר נאמר במראה ראשונה, אבל היתה כאן כוונתו לשלול שלא נחשוב שכל הארבע צורות היו בצד אחד. וזה ידוע שהעוף לא יקרא פניו רק מה שנגד פיתוח הכנפים ומצד אחד אוזן אחת ומצד שני אוזן שניה ומאחוריו העורף, אם כן כאשר נאמר שהיו ד' פנים לאחד היה הנחשב שכל הארבעה פנים היו נגד פיתוח הכנפים והאוזניים במקומם וכן העורף לא נשתנו, לכך ביאר יחזקאל כי הפנים ר"ל פנים הראשונים היו פני הכרוב, ולא הוצרך להזכיר היותם דומים לשור, שאין כאן הכוונה לומר רק שהפנים האחרים לא היו בפני הכרוב, ולא היה בפני הכרוב ר"ל נגד פיתוח הכנפים רק צורה אחת. וראה שכן אמר פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר, לומר שבמקום פני הכרוב שהוא נגד פיתוח הכנפים היה צורה אחת לבד, ובמקום האוזן הימנית היה פני אדם, ובמקום העורף היה אריה, ובמקום האזן השמאלית היה נשר. וכבר ידעת שרז"ל (רצו) ליישב שלא הזכיר שור אמרו (חגיגה יג, ב) שיחזקאל התפלל שלא יהא קטיגור נעשה סניגור. אבל לפי דרכנו יתכן שכאן הודיע יחזקאל שהראו לו המרכבה הפוכה ממה שראה אותה בראשונה, כי בראשונה היו פני האדם בפני החיה ואריה בימינה והשור לשמאל, ועתה בעת הכעס נהפך האויב שהוא השור להיותו פני החיה. ומה שנראה זר שכיון שנאמר מראה אדם מה היה פני כרוב, לא נצטרך ליישב כמו שיישבו ז"ל שאותה הצורה שהיתה בפני הכרוב היתה תינוקיית, שכבר אמרנו שארבעתן היו צורת אדם כמו שכתבו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל (שמות כה, כא) והכריחו מן הכתוב היות הדברים כן, ואם כן מה שנאמר צורת אדם גם היא תינוקיית וכן השור והארי והנשר כפי קבלת רז"ל, ואומרו שהפנים הראשונים הם פני כרוב, כאילו אמר צורת האדם הדומה לשור היה פני כרוב, ר"ל נגד פיתוח הכנפים, ואלו היה אותו פני האחד פני שור לא הודיענו דבר מן הנרצה והיה הנחשב שהיו כל הד' פנים בפני הכרוב: ובזה שאמרנו יתכן מאד גם כן מה שנאמר ביחזקאל שהקב"ה אמר על מלך צור הרשע את כרוב ממשח, שחלילה לדמות הרשע ההוא לצבא המרום במרום, אבל אמר היותו כמו כרוב הצומח שעליו מתפשטים וסוככים. וכן מה שנאמר במלכים שהיו כל קירות הבית כרובים ותמורות, שפירשו ז"ל (רש"י ושאר מפרשים מלכים א ו, כט) תמורות דקלים, שא"כ מה ענין דמות צבא המרום אצל דמות הדקלים שהם מן הצומח. אבל יתכן שגם אותם הכרובים שנאמר שהיו מצויירים בקירות הבית אצל התמורות היו דמות הכרובים הצומחים, אבל היה בהם צורה כמ"ש יחזקאל (מא, יח-יט) שתי פנים אחד אדם ואחד כפיר, ולא היה להם כנפים. כי הכרובים שהיו על הארון כבר אמרנו טעם נכון אל השמתם שם שנים לבד אחד למדת הדין ואחד לרחמים, אבל למלאות הקיר כרובים בכנפים אין בזה טעם שיהיו כרובים כצורת צבא השמים. ומה שנאמר במלכים ובדברי הימים שהיתה השמת הכרובים במקדש תבנית המרכבה, כבר ראית שאינם כלל אותו תבנית, שאותם של המרכבה היו להם ד' פנים וד' כנפים, ואלו לא היו להם רק שני כנפים ופן אחד של תינוק. ובאותם שראה יחזקאל במקדש סיפר שהיו שני פנים אחד של אדם ואחד של כפיר, ואם כן לא היו תבנית הכרובים אשר במרכבה רק לענין זה שלא היה להם גוף רק צורה, ויהיה מה שנאמר תבנית המרכבה, כאילו יאמר שעשה כרובים היינו צורה בלא גוף כמו שהם במרכבה:

ואתה המשכיל הנכסף להבחין ולדעת איזה דרך יכשר לישוב הכתובים, התבונן שבפרשת בראשית נזכרו כרובים סתם, ובמעשה המשכן נזכרו היות להם שני כנפים, וכן במקדש ובכותליו מצויירים נזכרו היות להם שני פנים ולא הזכיר כנפים, והיאך יתכן לקרא בשם אחד בה"א הידיעה ענין שהוא מתחלף בצורות, ואין שם ענין שנוכל לומר שהוא צד שוה לכולם עד שמפני אותו הצד השוה נקראו כולם כרובים, שהרי אין כאן צד או ענין שיהיה שוה לכולם, וכבר אמרנו שאם היה הצד השוה שהצורות בכלם היו תינוקיות כבר ידעת שאין זה בכתוב. ואם תאמר שכ"ף כרובים הוא משרת ורובים ר"ל תינוקות, כבר ידעת שאי אפשר לומר כן בה"א הידיעה, אמנם צריך לומר שהיא קבלה לבד, וגם על זה יפלא שהרי נאמר פני אדם, שהכוונה על הגדול, אבל אין ספק שקבלתם אמיתית שהיו כל הצורות צורה תינוקיית, ר"ל במרכבה ובמקדש ובמשכן שהם תבנית המרכבה, אבל לא אותם המצויירים בכתלים, ואין שם כרובים מוכיח תינוקיית. על כן יראה שנתקרבנו אל פשוטן של דברים יותר מזולתנו באמרנו שכולם נקראו כרובים על שם היותם צורות בלא גויה, שעל כן יחזקאל במראה הראשונה לא קראם כרובים לפי שחשב היות להם גויות ושהכנפים מכסים אותם. ואם כן היה אומרו פה ששם הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים כפי פשוטו, ששם הצורות בלתי גויות המבהילות את רואיהן ושם להט החרב היא מדת הדין המתהפכת למדת רחמים, להורות לאדם הענין העמוק הזה שמה שמנע ממנו עץ החיים הוא לטובתו שאם היה אוכל מעץ החיים לא היתה לו תקומה, אם כן מדת הדין המונעו מעץ החיים היא מדת רחמים לו. ואחשוב כאשר תשקיף השקפת עיון כפי מה שיצטרך בהבחנת הדעות האמתיות תבחר ותקרב ענין זה כפי מה שהנחנוהו:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה