מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי בראשית - פרק יז
הנה כללות המשך ספור המעשה הזה לפי דרכנו אשר התחלנו בו הוא, שאחרי שסיפר כל ההכנות שנעשו לאדם להשגת שלימותו, אמר (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, וכבר נודע מה שפירש רש"י ז"ל בשם מדרשם ז"ל (יבמות סג, א, בר"ר יז, ג) זכה עזר לא זכה כנגדו, ועל אומרו לא טוב היות האדם לבדו דרשו (הובא ברש"י) שלא יאמרו שתי רשויות הן הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג וזה בתחתונים ואין לו זוג, ולא יתכן כל זה לפשט הכתוב. אמנם טרם בואנו אל ביאור ענין זה לפי הפשט, נקדים לבאר מה שנאמר (בראשית א, כז) זכר ונקבה ברא אותם, שרש"י ז"ל פירש וז"ל, ולהלן הוא אומר (ב, כא) ויקח אחת מצלעותיו, ומדרש אגדה (בר"ר ח, א) שבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואח"כ חלקם, ופשוטו של מקרא כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר, עכ"ל. אמנם אנחנו כבר אמרנו בפרק עשירי שצורת האדם אשר במרכבה היא דו פרצופים, וע"כ נאמר ביחזקאל שראה כמראה אדם (יחזקאל א, כו), ולא אמר כמראה איש כמו שנאמר אח"כ איש לבוש הבדים (שם ט, ג), לפי שהאדם שראה על הכסא הוא זכר ונקבה דו פרצופים וה' קראם אדם כמו שנאמר (בראשית ה, ב) ויקרא את שמם אדם, ומה שארז"ל ואח"כ חלקם ר"ל בבריאה שבראם בעולם הזה חלקם ובראם זכר ונקבה מחולקים כשאר בעלי חיים. ובזה יאות ישוב דברי האגדה שכבר ידעת מה שטען הרמב"ן ז"ל על האגדה שאמרו רז"ל (חגיגה יב, א) שראה את האור כי טוב שנראה כעצה והמלכה חדשה כענין באדם, אם כן על אחת כמה שיש לטעון על אגדה זו שהם שתי המלכות שאפילו באדם יראה חסרון כל שכן בהשם יתברך שהנסתרות גלויות לפניו והיו שתי המלכות ועצות חדשות, שכיון שברא קודם בהמה וחיה זכר ונקבה מחולקים והאדם בראו דו פרצופים הרי כאן המלכה אחת שלא רצה לברא אותו כשאר בעלי חיים, ואח"כ חזר וחלקן כשאר בעלי חיים הרי המלכה שנית הפך הראשונה. ועוד יפלא אם האגדה הזאת היתה כפשוטה כפי הנחשב בה לענין מה היו כן זכר ונקבה, שאם לקיום המין שמגוף אחד דו פרצופים יצא גוף אחד גם הוא דו פרצופים בלי תשמיש, זה לא יתכן, וכבר נחבטו רז"ל (בר"ר ח, א) אם היו דבוקים גב לגב או הפכו, ובין כך ובין כך האגדה הזאת מופלגת בזרות ועל כן הרחיקה רש"י ז"ל. אמנם כאשר אמרנו יתכן מאד שדו פרצופים נברא האדם במרכבה כאשר אמרנו בפ"י ע"ש, שראה כעין חשמל (יחזקאל א, כז), ואח"כ אמר (שם ח, ב) כעין חשמלה, והיה זה דו פרצופים במרכבה להורות על ששכר האיש והאשה בשוה בדבוק מוחלט נברא כן, וזהו שנאמר (בראשית ה, א) ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו, שכדי שיהיה האדם הנברא בארץ שוה בבריאתו אל האדם שנברא במרכבה, הנה בראו גם בארץ דו פרצופים ותכף חלקם לקיום המין כשאר בעלי חיים, והוא ביום ברוא אלהים אדם, כאילו יאמר שבאותו יום שברא האדם בארץ ברא אותו דו פרצופים כמו האדם שהוא בדמות כבוד האלהים שהוא על הכסא במרכבה, ובזה לא היה כאן המלכה ועצה חדשה:
והנה על פשוטו של מקרא זה יפלא אמרו לא טוב היות האדם לבדו, שאין ספק שהעולם לשבת יצרו, וכיון שכל מה שנברא בעולם לתכלית תועלת האדם נברא, אם כן ודאי לא נברא כל העולם כדי שיתיישב בו אדם הראשון לבדו אבל כדי שיפרו וירבו, ואם כן היה מוכרח אליו הנקבה לקיום המין ככל שאר הבעלי חיים, ולא יתכן לומר על דבר שהוא מוכרח שא"א כלל בלעדיו לא טוב. ועוד יפלא שהוה ליה למימר לא טוב היות האדם בלא נקבה, כי אין החסרון במה שהוא לבדו, שאם אין חסרון זולת היותו לבדו, לא יתחייב לעשות נקבה בחברתו, כי יעשה זכר אחר בחברתו ויסור החסרון ולא יהיה לבדו, אבל היה ודאי החסרון נקבה לקיום המין. ואין לומר שאומרו לא טוב היות האדם לבדו, ר"ל שלא טוב שיהיה אדם אחד לבדו בעולם ולכן צריך לנקבה שיפרו וירבו, דא"כ חזרנו אל טענתנו ראשונה שהיאך יאמר לא טוב על דבר שהוא מוכרח. וטרם נבא אל ישוב אשר יתכן בכתוב הזה לפי פשוטו כאשר יעדנו, אציע קצת מדרשים דרשו רז"ל ומהצעתם ימשך הבנת הכתוב:
ראשונה דרשו ז"ל (הובא ברש"י וראה יבמות סב, א וברש"י שם ד"ה את קין) והאדם ידע את חוה אשתו (בראשית ד, א), אתים רבויים הם, מלמד שתאומה נולדה עם קין ועם הבל לכך נאמר (שם ב) ותוסף. וכל זה הוכרחו לדרוש לפי שלא הוזכר מאין לקח קין אשה, כי לפי הפשט אין מלת ותוסף מחייבת על תאומה, שהרי נאמר גם כן (בראשית לח, ה) ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה, ואם מפני הרבוי המובן במלת את כבר נאמר בלידת שמעון (בראשית כט, לג) ויתן לי גם את זה, ולא נולדה תאומה עם שמעון, ואפי' למאן דאמר תאומות נולדו עם השבטים (בר"ר פב, ח, שם פד, כא) לא ממלת את דרשו לה. ועוד יש לשאול כיון שספר תולדות אדם שנתנה לו האשה ושממנה הוליד וכן ספר תולדות קין, היה אם כן ראוי לפרסם מאין באה לו האשה: עוד אקדים לך מה שדרשו ז"ל באגדה (יבמות סג, א) במה שנאמר (בראשית ב, כג) זאת הפעם עצם מעצמי, מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם, ע"כ. והנה דרשו כן מאומרו זאת כאלו יאמר זאת ולא בהמה וחיה, ואם כן ראוי שנדרוש גם כן מה שנאמר (שם) לזאת יקרא אשה, שנראה לזאת ולא לאחרת, שאין לדרוש לזאת יקרא אשה ולא לבהמה וחיה כי לבהמה וחיה כבר נתן להם שמות:
עוד אזכירך במה שדרשו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ה, ב) במה שנאמר (בראשית ג, יב) האשה אשר נתתה עמדי, מכאן שהיה כפוי טובה. אבל עדיין יפלא שהוה ליה למימר האשה אשר נתתה לי או אשר נתת לעזרי כלשון הכתוב, ועוד אם אומרו זכר ונקבה בראם הוא נאמר על האשה עצמה שנבנית מן הצלע ולהודיע לבד שנבראת ביום ששי אמר אותו כאן כמו שפרש"י ז"ל, א"כ יש לשאול למה קראה אותה כאן בשם נקבה לבד ולמה לא קראה אשה כיון שהוא סיפור מה שהיה בסוף הענין ובסוף הענין כבר נקראו איש ואשה, ועוד יש לשאול שהיאך יאמר אעשה לו עזר במה שהוא הכרחי אל קיום המין כי מה שהוא הכרחי א"א בלעדיו לא יקרא עזר, ועוד יש לשאול על מה שנאמר זכר ונקבה בראם בלשון בריאה וכל המפרשים הסכימו שבלשון הקדש תאמר לשון בריאה בדבר שנברא מן האין, הלא האשה נבראת מן הצלע ונאמר בה לשון בריאה:
ע"כ נראה לומר לפי פשוטן של כתובים אלו מבלתי התרחק מן הפשט כלל, שאין ספק שביום הבריאה נבראו זכר ונקבה דו פרצופים להיותם דומים אל האדם שנברא במרכבה, וגם כן ביום ההוא חלקם ובראם זכר ונקבה כשאר הבעלי חיים, ולא היה צריך לומר זכר ונקבה בראם במין האנושי, כמו שלא נאמר בבעלי חיים, אבל מה שאמר אותו במין האנושי הוא מפני שקודם נבראו דו פרצופים לכך הוצרך לומר שחלקם וגם הוצרך לומר זכר ונקבה בראם, לפי שלא נשאר הדבר כן אבל ברא לו אשה אחרת מן הצלע כאשר נבאר. אבל טרם זה נצטרך להתעורר בקצת ספקות שיש לשאול עוד בכתובים הללו. ראשונה אומרו לא טוב היות האדם לבדו וגו', ואח"כ הפסיק בקריאת השמות לבעלי חיים וחזר ואמר (בראשית ב, כ-כא) ולאדם לא מצא עזר ויפל ה' אלהים תרדמה, שנראה ברור שענין קריאת השמות לבעלי חיים הוא ענין שממנו נמשך לעשות לו עזר, ואם כן נתחייב לבאר ענין השייכות שיש לקריאת השמות עם עשיית העזר. עוד יש לשאול על אמרו ולאדם לא מצא עזר, שהוה ליה למימר לא נברא עזר, שאמרו לא מצא יראה היות כאן מציאות אשה אבל לא נמצאת לעזר. גם כתב רש"י (שם כא) על פי המדרשים שאמרו (בר"ר יז, ד) כשהביאן לפניו הביאן זכר ונקבה אמר לכל יש בן זוג וכו', ומבואר שרש"י ז"ל פירש כן ליישב הכתוב כדי שענין קריאת השמות יהיה שייך אל ענין מה שהוצרך הדבר לתת לו עזר. ואין דברי אגדה זאת מספיקים מכמה טעמים, ראשון שהעיקר חסר שלא נאמר בכתוב שהביאם לפניו זכר ונקבה, ועוד שאין טעם אל מה שהביאם לפניו שכדי שיקרא שם לעורב שיקרא עורב ולארי שיקרא ארי ולסוס שיקרא סוס, לא היה צורך להביא לפניו זכר ונקבה, ועוד שאם הדברים כפשוטם של אגדה זאת שהאדם אמר שלכל יש בן זוג ולכך ניתן לו האשה, אם כן למה ניתנה לו מן הצלע, ולא ניתנה לו כשאר הבעלי חיים, כיון שהוא לא שאל כי אם להיות לו בן זוג כשאר בעלי חיים והקדוש ברוך הוא לא נתן לו אלא מפני שאלתו, ועוד למה ברא האדם קודם בלתי נקבה חסר מכל הבעלי חיים ולא בראה לו עד שהוא בקש אותה, ועוד למה בא סיפור בנין האשה מן הצלע אחר שסיפר השמתו אותו בגן עדן:
לכן יראה היות הדברים כפי מה שאמרנו שכמו שנבראו הבעלי חיים זכר ונקבה כן נברא מין האדם אחר שחלקם, וכמו שאמר רב (בבא בתרא עד, ב) כל מה שברא הקב"ה זכר ונקבה בראם, והכתוב יהיה כפשוטו ממש שזכר ונקבה בראם. וכאשר היה האדם בעל בחירה ורצון ושם אות ו בגן עדן העיון במושכלות כאשר בארנו פי"ו ויתבאר עוד בס"ד בדרך הקרוב אל הפשט ואל ההיקש השכלי שהושם שם, ושם צוה אותו לבלתי אכול מן העץ בהיות רצונו יתברך מאז שהאדם לא ישתדל רק בהשגת שלימותו אשר בחקו, גזרה חכמתו וברא הנקבה לו לעזר שאז יהיה שלם בבריאתו. ואחר שגזרה חכמתו בבריאת העזר לו הביא הקב"ה לפניו הבהמה והחיה לראות מה יקרא לו, כי זה ידוע כי הדבר הבלתי שלם לא יגדר בשם:
ובזה יאות מאד מה שאמרו רז"ל (בר"ר יז, ד) שהאדם היה חכם מן המלאכים שידע לקרות שמות לבהמה, וידוע שאין ספק שקריאת השמות הסכמיים לזה ארי ולזה שור לא יקרא זו חכמה, אבל רצה הקב"ה לראות אם האדם יתן שמות לבהמה וחיה הרי הכיר בחכמתו שהבהמה וחיה הגיעו כבר אל השלימות שבחקם עד שהם ראוים להיותם נקראים ונגדרים בשם, ואין אנו צריכים לומר שהביא הנקבות כי לא הוזכרו נקבות בכתוב ואפי' הכי קרא להם שמות לפי שכבר הבין האדם שאין הנקבה לבהמה לעזר השגה רק לקיום המין, וזאת היתה חכמתו העצומה כי להם קרא שמות ולעצמו לא קרא שם, לפי שהכיר בעצמו שלא השיג השלימות שבחקו והבין שלא היה אפשרות לו להשיג השלימות שבחקו בלתי עזר בגופניות, והנקבה אשר נבראה להיותה בעלת בחירה ורצון לא היתה מתקרבת אליו רק למשגל כשאר הבעלי חיים, ולפי זה לא נמצאת בגן עדן כאשר קרא שמות לבהמה וחיה, וזה אמרו ולאדם לא מצא עזר, שכבר נבראת הנקבה אבל לא היתה לו לעזר, ובהיותו מכיר היותו בלתי שלם ושאין לו בצדו עזר להשגת השלימות לא קרא לעצמו שם. וזהו שנאמר (בראשית ב, יט) לראות מה יקרא לו, שאם האדם היה קורא לעצמו שם הרי היה חושב עצמו שגם הוא הגיע אל כל השלימות שבחקו, ולענין זה לא היה צריך עזר רק אשה לקיום המין כפי מה שנבראה שהוא בעצמו היה עוסק בגופניות. אמנם כאשר ראה הבורא ית' שהאדם קרא שמות לבהמה וחיה ולא קרא לעצמו לפי שהכיר היותו נעדר מן השלימות שבחקו, לכך נאמר ולאדם לא מצא עזר כנגדו, ואמר לא מצא לפי שלא היתה שם בגן עם היות שנבראת כי לא היה לה דבקות עמו רק כשאר הבעלי חיים. וזה היה השייכות בעשיית העזר אל קריאת השמות, שכאשר הכיר חסרונו שלא היה לו עזר לא קרא לעצמו שם, הנה אז אמר השי"ת לא טוב היות האדם לבדו, שכבר היתה שם אשה שנבראת לקיום המין אבל רצה השי"ת שיהיה לה דבקות עמו להכין לו הגופניות ושהוא יתעסק באלהיות:
ובזה יותרו כל הספקות שזכרנו שזה אומרו לזאת יקרא אשה, כלומר זאת תקרא אשה שהיא דבקה עם האיש, אבל הראשונה שנבראת לא תקרא רק נקבה כמו שנאמר זכר ונקבה ברא אותם, וכן גם מה שנאמר האשה אשר נתתה עמדי, כלומר שאותה האשה האחרת לא היתה עמו בחברתו. וכן מה שנאמר זאת הפעם עצם מעצמי, כאילו יאמר שאותה הנקבה היתה בריה בפני עצמה לא עצם מעצמיו. ואז כאשר נתנה לו האשה להשיג וראה שיש לו עזר כדי להשיג השלימות קרא לעצמו איש, וזה אמרו לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. ולכך הוצרך לומר גם כן והאדם ידע את חוה אשתו, כי כבר היה מספיק אמרו והאדם ידע את אשתו כמו שנאמר (בראשית ד, יז) וידע קין את אשתו, אבל כאן הזכיר חוה לומר שקין והבל היו מחוה לא מהאשה האחרת ההיא. ובזה היתה תשובת אדם הראשון נכונה בקצת, שהיה אומרו האשה שנתת עמדי כדי להכין לי הגופניות היא נתנה לי וכיון שאתה נתת אותה עמדי להכין מזוני כל מה שנתנה לי אכלתי. ובזה יתישב גם כן מאד מה שנאמר (בראשית ג, יז) כי שמעת לקול אשתך, כי היה לו לומר כי אכלת מן העץ, אבל לא אמר כן מפני שכבר השיב על נכון בעד האכילה, אמנם השיג עליו שאכלו בעצה אחת, שהאשה אמרה לו דברי הנחש שהידיעה בטבעיות אם היתה בלתי נאותה היאך ידענה מי שבראה ופמלייתו ומפני זה אכל, והעד שהיה בעצה אחת מה שנאמר (שם ו) ותתן גם לאישה עמה, שר"ל עמה בעצה אחת, ועל כן אמר לו הקב"ה כי שמעת לקול אשתך, ר"ל ששמע לעצתה:
ונשוב אל הענין שאנחנו בו, שזכר ונקבה נבראו כשאר בעלי חיים, ואח"כ שראה שהאדם הכיר בעצמו היותו בלתי שלם עד שלא קרא לעצמו שם בנה לו אשה אחרת מן הצלע. ולכך תמצא שבענין האשה ראשונה נאמר לשון בריאה כמו שנאמר זכר ונקבה בראם, אמנם לענין האשה השנית לא נאמר (בראשית ב, כב) רק ויבן ה', לשון בנין, ועל פי דרכנו זה הותרו כל הספקות שנתעוררנו בהם. ובזה ירווח לנו מאד שלא נצטרך להניח שתאומות נולדו עם קין, כי קין היו תולדותיו מאותה הנקבה הראשונה שנבראת שהיתה הולכת בשדה כשאר בעלי חיים, ועל זה נאמר (בראשית ד, טז-יז) ויצא קין מלפני ה', וידע קין את אשתו, שאמר הכתוב בזה שיצא קין מן הישוב ושם מצא את האשה וידעה. ועתה דע לך שהאנשים המדבריים אשר אינם בישוב אוכלי לחם העשבים כחיות הם כולם זרע קין, וכן מאדם הראשון אותם הק"ל שנים שהיה נזוף שארז"ל (עירובין יח, ב) שהיה מוליד לילין ושדין, וכ"כ הרמב"ן ז"ל (בראשית ד, כב) בשם רז"ל (ראה זוה"ק ח"א ט, ב) שנעמה היתה אשת שומרון אם אשמדאי: ובזה יאות הבנת הקללה שנתקלל קין שנתקיימה בכל זרעו במה שנאמר (בראשית ד, יב) כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, כי כבר נדחקו המפרשים בזה שהרמב"ן ז"ל פירש לא תוסף תת כחה כבתחלה, ולפירושו זה נתקיימת הקללה גם לזרעו של שת, דאם לא כן היה ראוי שלמי שהוא זרעו של קין שלא תתן הארץ כחה אבל לזרעו של שת שתתן כחה. גם אומרו לו (שם) נע ונד תהיה בארץ, כתב הרמב"ן ז"ל כדין רוצח, ולא מצאנו גלות רק בשוגג. ועוד אם הענין הזה אינו אלא שלא ידור במקום אחד כמ"ש רש"י ז"ל, מנין לו לקין שנתחייב בהסתרת פנים עד שאמר (שם יד) ומפניך אסתר, ולא נאמר זה בקללה. אמנם לפי דרכנו יאות מאד כל ענין הקללה הזאת, שמה שנאמר לא תוסף תת כחה הוא שהאנשים המדבריים אינם זורעים והם אוכלים עשב השדה כשאר החיות, ושגם אם היו זורעים לא היתה הארץ נותנת כחה להם, ואמרו נע ונד תהיה בארץ אין זה גלות רק שלא יהיו בישוב עם האנשים ולא יהיה להם קבוץ מדיניי. וע"כ אמר ומפניך אסתר, כי הקב"ה פניו והשגחתו אל המין האנושי לבד כמ"ש הר"מ ז"ל (מורה נבוכים חלק ג' פרק י"ז), ובא האות על מה שאמרנו שקין נתקלל שיהיה מן האנשים המדבריים כחית השדה, שכן אמרו רז"ל (תנחומא בראשית יא הובא ברש"י בראשית ד, כג) שלמך חשב שקין היה חיה והרגו, ובשגם למך גם כן היה מזרעו והיה כמוהו עם כל זה לא יפלא שחשב היות קין חיה, שהיה זה מדה נגד מדה שהוא רצה לירש את כל הארץ ושלא יהיה להבל כלל חלק בה כמו שנתבאר פ"כ ע"ש. ובהיות הדברים כאשר הנחנו שקין הוליד כל זרעו מאותה האשה שנבראת תחלה ושמהם יצאו שידין ולילין, הנה זה יהיה טעם אל מה שלא הוזכרה בתורה מיתה בזרעו של קין, כי כל זרעו בין חיים ובין מתים שידין ולילין יחשבו ויחדיו ידורו חוץ מן הישוב. ועיין בפ"ב כי תמצא שם הרחבת ביאור זה אצל ענין היסוד הדק ההיולי אשר אמרנו שם:
וכבר יפלא בעיני כל משכיל ענין סיפור למך ודבריו עם נשיו שבא סיפורו בתורה שניתנה לנו להישרת אמת ושיסופרו בה דברים כאלה, אבל במה שאמרנו יתישבו הדברים מאד כפשוטן של דברים כי תורתנו התמימה ניתנה אלינו להישירנו ולהודיענו החסדים הנפלאים אשר עשה עמנו האל יתברך שמו כדי לנחותנו במעגלי צדק שנשיג הנצחיות, ושלעזר לנו ברא האשה מצלעו של האדם שיהיה לה דבקות עמו לשרתו כמו שנאמר אעשה לו עזר כנגדו, שמלת נגד נאמרת על השירות כמו שנאמר (דברי הימים ב ח, יד) והלויים על משמרותם להלל ולשרת נגד הכהנים, כמו כן אמר אעשה לו עזר כנגדו. ורצתה התורה להודיע שאם היה נשאר האדם באותה הנקבה הראשונה כשאר הבעלי חיים היו כל ימיו מכאובים באשת מדנים, וזו ראיה מפורסמת אל היות רצונו ית' שהאדם ישיג אל השלימות, כי ע"כ לא הניחו עם הנקבה ההיא כשאר בעלי חיים, אבל בנה לו אשה מצלעו שיהיה לה דבקות אהבה עמו, וע"כ ספרה התורה שלמך להיות נשיו זרע אותה הנקבה הראשונה הנה לא היו נשמעות אליו ובמקל וברצועה היה צריך לכבוש נשיו כאשר יכבוש האדם חית השדה. ואומרו (בראשית ד, כג) כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי היו דברי איום כפשוטם כאשר יתבאר פרק כ"א:
ולענין קריאת השמות פרש"י ז"ל (בראשית ב, יט) וז"ל וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו סרסהו ופרשהו כל נפש חיה אשר יקרא לו שם האדם הוא שמו לעולם, זה הוא לשונו. ולפירושו זה היה מספיק אמרו לראות מה יקרא לו הוא שמו, ועוד כיון שנאמר שהביא כל חית השדה מה צריך להזכיר שנית ולומר כל נפש חיה. אבל לדעתי פשט הכתוב מבואר מבלתי שנסרס אותו והוא שכבר אמרנו שלא יקרא שם לדבר בלתי שלם ועל כן לא הובאו לפניו הדגים כי אין החיות שבהם חיים החלטיים, וע"כ אינם טעונים שחיטה ודמם מותר, ולכך לא נקראו בשם רק בכללותם נקראים נפש חיה, וזה הוא שנאמר שהביא לפניו חיה ועוף לראות מה יקרא לכל פרט לזה ארי ולזה נשר, ועוד אמר שמה שיקרא האדם לו שם דרך כלל ויקראהו נפש חיה הוא שמו, כמו כן תראה פ"ח שלבהמה וחיה נקראו שמות והדגים לא נקראו רק נפש חיה:
ואחר שביארנו הכתובים הללו נשוב לבאר לפי הפשט אשר יעדנו מה שנאמר לא טוב וגו', שענין הכתוב בזה הוא לומר שגזרה החכמה האלהית שעם היות שתכלית בריאת האדם היתה כדי שיתעסק בהשגת השלימות ובעיון האלהיות והעיון, יאות להיותו בהתבודדות, וכל מה שהוא יותר בהתבודדות יותר נאה לו, והיה עולה במחשבה שהוא יותר טוב היות האדם לבדו, לכן אמר שלא טוב היות האדם לבדו אבל אעשה לו עזר. וענין אמרו כנגדו יובן, כי האמנם ענין העזר ידוע שכשיאמר לתת עזר לאיש המתעסק במלאכתו לצרוף או לתפור או מה שיהיה מן המלאכות, הנה האומן יעשה במקצת המלאכה, ואשר הובא לעזר לו יעשה גם הוא במקצת, האמנם האדם אשר הושם בגן העיון וההשגה אשר ההתבודדות יפה לו אין הדבר טוב שניתן לו עזר במה שהוא עסוק, ולכן אמר אעשה עזר אבל כנגדו לשרתו לא לעזר בעיון שהוא עושה, שאחרי שנבראת הנקבה לא היה לה דבקות עמו הנה לא היתה עומדת נגדו לשרתו, שכבר אמרנו כי המשרת לזולתו יאמר עליו שהוא יעמד נגדו כמו שנאמר והלוים על משמרותם להלל ולשרת נגד הכהנים, אם כן יהיה אמרו עזר כנגדו כאלו אמר לשרתו:
אמנם על מה שהנחנו יש להתעורר כי יפלא מאד, שאחרי שאמרנו שמניעת אכילת פרי עץ הדעת והצווי בו היה כדי שלא יתעסק רק בעיון ובהשגה, אם כן האשה שאין ענינה רק להתעסק בגופניות ואין חכמתה אלא בפלך (יומא סו, ב), למה נצטוית לבלתי אכול מעץ הדעת. ועוד יפלא מה הענין שסופר הצווי קודם שסופר בריאת האשה אם היה הצווי לשניהם, וכבר נתעוררו קצת מפרשים מניז ידע הנחש כי פרי העץ ההוא הוא מסוגל לעורר הלב בטבעיות. אמנם לפי מה שאמרנו היותו שומע ומדבר לא יפלא ששמע בעת שצוה את האדם, כי אחרי היות מאכלו העץ ההוא הוא נמצא שם ובפני הנחש צוה לאדם שלא יאכל מפרי העץ ואמר לו הטעם שלא תשיג נפשו הנצחיות אם לא שימות כאשר בארנו פרק י"ו, ואמרו (בראשית ג, א) והנחש היה ערום, אמר כן מפני שהנחש הבין שבמצות ה' היה נמנע אדם מלאכול, ואמנם אדם אמר צווי של הקב"ה לאשה והחמיר לה יותר ואמר שלא תגע בו ושהוא סם המות, כי לא תשכיל האשה אם יאמר לה שימנעו ההשגות הנצחיות מאכילת העץ ההוא ולא תמנע מלאכלו מפני כך, והכוונה היתה שלא תאכילנו, ולכך האדם לא אמר לאשה טעם המצוה ההיא, שהוא כדי שלא לדעת הטבעיות, כי קצר שכלה מהכיל, אבל אמר לה שהוא סם ממית, ולכן אמרה האשה (שם ג) ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו, ולא אמרה בלשון צווי שצוה ה', כי לא ידעה היות סגולתו בכך עד אחרי שאמר לה הנחש שאז נאמר שראתה שכיון שהעץ נחמד להשכיל אמרה גם הפרי נחמד להשכיל, ולפיכך הנחש לא היה יכול לפתות האדם שהוא כבר ידע היות סגולת הפרי מסוגל לידיעת הגופניות ושלכך נצטוה שלא יאכלנו, ועל זה הלך הנחש אל האשה וגילה הסוד שאין הפרי ההוא סם ממית כמו שחשבה היא ופיתה אותה בזה וזאת היתה ערמתו אשר עליה נאמר שהיה ערום. ולכך לא נאמר המן העץ אשר צויתי אתכם לבלתי אכל ממנו אכלתם, כי לא נצטוה מפי הקב"ה רק אדם לבדו, ולא נתקללה חוה רק מפני שהאכילה גם לאישה, ולכך לא אמר לה הקב"ה ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל, כמו שאמר לאדם, שלאשה לא אמר רק מה זאת עשית, שב על מה שנאמר למעלה מזה האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ. ומה שלא אמר לנחש מה זאת עשית כבר אמרו ז"ל (סנהדרין כט, א) שאין טוענין למסית, אבל עוד יתכן שלאשה שנבראה לטובת האדם והיא הזיקה לו אמר מה זאת עשית כלומר למה עשית מעשים אשר לא יעשו, אבל הנחש מלאכתו עשה כפי מנהגו כמו שנא' שהיה ערום להרע, לכן לא אמר לו מה זאת עשית רק כי עשית זאת. ומה שהיא לא השיבה רק על אכילתה היה טעמה כי מה שאכלה היא בחשבה היות טוב לה בפתוי הנחש חשבה שאין עליה עונש במה שהאכילה את בעלה כיון שאכלה היא, ולכך לא השיבה רק על אכילתה כמו שנא' (בראשית ג, יג) השיאני ואכל:
ואולם המעשה הזה מלבד המשך רוב התועלת מסיפור המעשה כמו שהיה, שהודיענו היות הכוונה אלהית שיחיה האדם הראשון ויהיה קיים באיש, והודיענו שהאשה קלת הדעת ואין לשמוע לעצתה, עוד השמיענו נמשל עמוק נמשך מן המעשה הזה, כי האדם נברא בשני יצרים יצר הטוב ויצר הרע, ונברא מן החומר וניתן בו חלק אלוה ממעל היא הנשמה שעליה נאמר (בראשית ב, ז) נשמת חיים, ורצה בסיפור המעשה הזה ללמדנו דרך פתויו של יצר הרע, ורצה ללמד לנו עוד שלא תועיל הטענה לומר שאנחנו חמריים וכיון שהוא בראנו מן החומר אין לתת לנו עונש, שעם היות שיקל העונש כמו שנאמר (תהלים קג, יד) זכור כי עפר אנחנו, עם כל זה לא יפטר בזה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צא, א) המשל לסומא עם החיגר שהנפש והגוף טוענין ולסוף שניהם נענשים. וכן היה אומר עקביא בן מהללאל שאמר במס' אבות (פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון. כי האמנם בתחלת ההשקפה יראה מאמר נותר, שודאי כל מי שיסתכל ולא יסור מהסתכל שהוא עתיד לתת דין וחשבון בזו לבדה תספיק שלא יבא לידי עבירה ואין צורך להסתכלות בשתים האחרות, ועוד יפלא שהיה מספיק אמרו הסתכל מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין ולא היה צריך המנין, וכן הורגלו חכמי הגמרא להקשות (גיטין ט, ב ועוד) מנינא למעוטי מאי. אבל ידמה שאין הדברים כפי הנחשב שזה השלם עקביא בן מהללאל אמר דבר נאה שצריך להסתכל בכל ג' דברים הללו יחד ואז לא יבא לידי עבירה, שאם יסתכל בכל אחת מהם בפני עצמה הנה לא די שלא ימנענו מן העבירה אבל יביאנו ג"כ לידי עבירה, שאם יסתכל במה שבא מטיפה סרוחה הנה יבא להכחיש השגחה פרטית שיאמר מה אנוש הבא מטיפה סרוחה כי יזכרנו, ועוד יתגאה ויאמר הנה באתי מטיפה סרוחה וכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה באופן שיביאנו לידי עבירה, וכשיחשוב לאן הוא הולך אל מקום עפר הנה יכחיש השכר והעונש אחרי המות כמו שנא' (ישעיהו כב, יג) אכול ושתו כי מחר נמות, הרי שגם הסתכלות אל לאן שהוא הולך יביאנו לידי עבירה, ואם יסתכל לפני מי הוא עתיד ליתן דין ג"כ יבא לידי עבירה להתייאש ולומר מה יזכה ילוד אשה, ובמלאכיו ישים תהלה, אוכל ואשתה וכאשר אבדתי אבדתי, באופן שגם זו תביא את האדם לידי עבירה. לכן אמר עקביא שצריך להסתכל בשלשתם יחד, שכאשר יחשוב היותו מטיפה סרוחה ויתגאה על רוב עשרו כשיזכור לאן הוא הולך ושלא ירד אחריו כבודו תוסר גאותו ממנו, וכאשר יחשוב בשתיהן דהיינו היותו מטפה סרוחה והיותו הולך אל מקום עפר ויאמר מה אנוש כי יזכרנו ושאין חשבון אחר המות, הנה ההסתכלות בלפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון יציל אותו מן האמונות ההם, וכאשר יסתכל ויאמר מה יזכה ילוד אשה לעמוד לדין לפני מלך מלכי המלכים, הנה ההסתכלות במה שהוא מטפה סרוחה ונעשה עפר יועילהו שידע שיזכה כיון שהוא זוכר כי עפר אנחנו, וזהו שאמר עקביא שצריך להסתכל בשלשתם יחד:
ונשוב לעניננו שהנמשל מן הסיפור הזה יועיל להודיע שלא תועיל טענתו לומר שהחומר הוא סיבה לחטא כמו שאמרו רז"ל למשל בסומא וחיגר שנפרעים משניהם יחד, כי כמו כן כשאמר אדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ חשב ליפטר בטענתו, וידענו מן הסיפור שלא הועילה לו אותה הטענה ליפטר, וכבר אמרנו למעלה טעם אל מה שנאמר כי שמעת לקול אשתך, ואח"כ נתן הכתוב טעם עוד לומר שעפר הוא ואל עפר ישוב. ונראה היות הכוונה באומרו (בראשית ג, יט) אל עפר תשוב, קצת התנצלות בעד האדם, כאילו אמר אתה חמרי ואתה שב אחרי החמריות שמן החומר הוא נברא ולכן נטה אל החומר, ולא יהיה זה סיפור המות הטבעי, רק כמו שאמרו רז"ל (בר"ר נג, טו) דרך משל זרוק חוטרא אעיקרא קאי, שאם היה אומרו אל עפר תשוב על המות הטבעי היה המובן ממלת תשוב שתשוב אל מה שהיה, ואנחנו לא כן נחשוב רק שאחר המות יחיו הגופות גם הם תחיה נצחית, אבל יאות שאדרבה היה זה דרך התנצלות ונחמה לאדם על גודל האבדה שנאבדה ממנו, והיה כאילו יאמר אתה מן העפר ואתה שב ונגרר אחרי העפר. גם הודיענו בסיפור הזה שהמחטיא זולתו נפרעין ממנו תחלה, לכך נפרע מן הנחש קודם ואח"כ מן האשה. עוד הודיענו בסיפור הזה שמעשה היצר הרע הוא כמעשה הנחש שביקש ערמות לפתות את האשה והתחיל עמה בדברים ואמר לה האף כי אמר אלהים וגו', שילמדנו בזה שאין ליכנס בטענות עם היצר הרע, אבל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, שרז"ל אמרו כן לומר שלא יכנס בטענות עמו וכי ודאי ינצחנו כמו הנחש בערמותיו:
וכמה נאה מאמר החכם במשלי (א, י-יא) בני אם יפתוך חטאים אל תבא. אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם וגו'. כי בתחלת ההשקפה יפלא מאד, לפי שהאב או הרב או החכם שירצה להזהיר את הבן שישמר מן החברים הרעים ושלא יתפתה אחרי עצתם ראוי להם ללמדו שאם יאמרו לו החברים הרעים טענות של היתר ושיראו לו פנים שאין זה מעשה רע שישמר מעצתם ומהוראתם אותו היתר, אבל שהאב או הרב ילמדו את הבן ויאמרו לו שלא ישמע לעצת חברים שהם בעצמם מודים שעושים רעה זה אין צריך כל כך אזהרה בכמו אלה שאומרים בהדיא נצפנה לנקי חנם שודאי זה לא ישמע להם, ועיקר האזהרה הצריכה לנער הוא שלא ימשך אחרי עצת חבריו בשגם יראו לו פנים של היתר ומשבחין פעולתו כמו שנאמר (דברים כט, יח) שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, אבל אלו אחרי שהם בעצמם מגנים הפעולה שרוצים לעשות אין צריך כל כך אזהרה, ועוד שאין דרך הרשעים לגנות מעשיהם כמו שנאמר (משלי ל, כ) אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. וכבר יתכן שכוונת שלמה בחכמתו היה לומר שאם יפתוהו ויאמרו לו נארבה לדם, ר"ל נהרוג וישאר הדבר נסתר ולא יתגלה, וזה אמרם נארבה לדם, כלומר אם נהרוג מי שהוא שונא לנו יתגלה הענין שנהיה נחשדים שאנחנו הרגנוהו אחרי שהוא היה שונא לנו, אבל אם נהרוג נקי חנם יתעלם הדבר ולא יתגלה כי לא יחשדונו באופן שגם זאת היתה טענת פתוי:
אבל עוד נאמר על הדרך שאמרנו שאין ליכנס בטענות עם היצר הרע או החבר הרע, וזה היה אומר שלמה בני אם יפתוך חטאים אל תבא, ר"ל לא תכנס עמהם בדברים לומר איני רוצה מפני כך וכך, שכל מה שתטעון ינצחוך, אבל אל תאבה כוונתו ללמדו שלא יכנס בטענות רק יאמר איני רוצה בלתי נתינת טעם. והגדיל עוד החכם לומר שאם יאמרו לו לכה נארבה לדם נצפנה לנקי חנם, שזה ודאי יהיה לך טענה טובה לומר להם למה נעשה הדבר הזה שנצפנה לנקי, לכך אמר שלמה שאפי' שיש לך טענה טובה להשיב להם שאפי' הכי לא תשיב להם טענה כלל עם היות לך טענה מפורסמת, לפי שאחרי שתכנס עמהם בדברים ינצחוך בטענות כמו שעשה הנחש לחוה שנכנס עמה בדברים, והיה זה לפי שהאשה אמרה לו טעם על מה שאין לאכול מן העץ כמו שנאמר פן נמות, הנה מצא הנחש מקום ואמר לא מות תמותון, אבל אם האשה לא היתה נותנת טעם על מה שאין לאכול מן העץ לא היה לנחש מקום לפתותה, שכן ארז"ל (הובא ברש"י בראשית ג, א) שאמר כן להכנס עמה בדברים ולבסוף פיתה אותה גם יכול לה:
וכבר מתוך דברי חז"ל נראה שנתעוררו על הנמשל הזה בסיפור אשר לפנינו, שהם אמרו (ראה זוה"ק ח"א לה, ב) על הנחש שהוא השטן הוא היצר הרע, וכמו שהנחש היה מראה בעצתו כי להיטיב הוא מכוין כמו שאמר (בראשית ג, ה) ונפקחו עיניכם, כן היצר הרע מראה טענות לאדם שמושך אותו אל מה שהוא תועלתו ומוריד אותו שאולה, וקורא אני יעמדו יחדיו, ולא נוציא המקראות מפשוטן, והוא שבאמת היה הנחש ממש והיה מזונו אותו הפרי, וכשם שכל דבר יש לו מלאך כמו שאמרו רז"ל (בר"ר י, ו) אין לך עשב שאין לו מלאך, א"כ השטן הוא המלאך של אותו הפרי, ומפני זה ארז"ל שהנחש הוא השטן, ולהיות הפרי ההוא מזונו של נחש וראה שאין האדם ולא האשה אוכל ממנו, ידע היותה מצות ה' עליהם או שמע ממש כאשר אמרנו: