מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי בראשית - פרק טז
הן אמת חפצתי ובקשתי שאהבה נפשי נכספה לדעת עץ הדעת הזה וענינו, וחפשתי אמתחות המפרשים המתפארים בקירוב אל פשט הכתובים, והנה ראיתי כי גם הם יצאו ללקוט ולא מצאו, כי רש"י ז"ל הלך לדרכו ע"פ האגדות החמודות אשר אתו וסתם הדברים והניחם כך מבלתי הסר מעלינו המבוכות, וגם הרמב"ן ז"ל עלה המסילה ההיא לא סר ממנה, וכן הר"ן ז"ל, וכן הרב אבן עזרא ז"ל אמר בפה היות הדברים כפשוטן, וברמזיו גילה טפח היות רוח אחרת עמו, הרלב"ג גילה דעתו על היות כל הדברים הללו ממשל משלים ורמז שאין פשוטם אמתי, גם ר"י בעל העקידה ז"ל נמשך אחרי הרמז. וקצת מפרשים ראיתי יחתרו למצא פשר דבר שקצת ענין זה רמז וקצתו כפשוטו, ומהר"י אברבנאל בחר לסגולה לו שסגולת עץ הדעת היה לחזק המשגל ונקרא עץ הדעת נגזר מן והאדם ידע אדם את חוה אשתו (בראשית ד, א), וכאשר בא אל אמרו (בראשית ג, ה) והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ולא יכול להתאפק בהמשכת פירושו שהוא לחיזוק המשגל, הניח זה שיפורש לענין דעת כפי הנחשב, וענין הנחש אמר שזה ודאי אינו כפשוטו כי לא איש דברים הוא, אבל שכאשר ראתה האשה את הנחש אוכל מן הפרי ההוא וחי עשתה עצמה כל המשא ומתן ההוא כאלו הנחש אמר לה והיא השיבה אמריה לו. ולא ידעתי היאך יתכן לומר שהאשה אמרה (שם א) אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן, והיא ידעה שהאלהים לא אמר רק מן העץ אשר בתוך הגן. וכאשר ראה מהרי"א עוד מ"ש (שם כב) הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, אמר שהוא דרך לעג או דרך תימה. ולדעתי כל הדברים בענין זה הם תימה מן המבוכות עצמו מספר, אם בענין עצמו, ואם בפשוטי הכתובים כאשר נבאר, ולא אסתיר דברי האומרים שהוא רמז, אם הרמז ההוא יהיה היישרת צדק אלינו, אבל אומר שיש בו רמז ושלא יתכן שיתפייס המשכיל עד מצא דברי חפץ לפי הפשט:
וטרם בואנו אל הביאור יהיו דברינו עם הרמב"ם ז"ל על מה שכתב בספר המורה נבוכים ח"א פ"ב אשר כפי הנראה מהם חשב למשפט שסילק כל המבוכות והספקות אשר יתחדשו בענין זה, וז"ל, והקשה לי איש חכם זה ל"ו שנים קושיא גדולה צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה. וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה אומר כי כבר ידע כל עברי כי שם אלהים שם משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים ולמנהיגי המדינות, וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה והאמת מה שביארו כי אמרו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע רוצה בו הענין האחרון אמר ותהון כרברביא. ואחר הצעת שיתוף זה השם נתחיל בזכרון זאת הקושיא. אמר המקשה יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר הבעלי חיים, שאין שכל לו ולא מחשבה ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלימות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת הברכה הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן הענינים הנמצאים בנו ובו נתעצם, וזה הפלא שיהיה ענשו על מריו תת לו שלימות שלא היה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב והושם כוכב בשמים, זאת היתה כוונת הקושיא וענינה ואע"פ שלא היתה בזה הלשון. ושמע עניני תשובתנו, אמרנו אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא היישרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מז השירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם והוא שלימות האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר בו שהוא בצלם אלהים (בראשית א כו-כז) ובדמותו, ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר (שם ב, טז) ויצו ה' אלהים, ולא תהיה הצוואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלימותו ותמותו:
אמנם המגונה והנאה הוא במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר השמים כדוריים נאה ולא הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר אמת ושקר, וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל אמת ושקר ועל הנאה והמגונה טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וזה יהיה בענינים המושכלים כולם. וכאשר היה על שלימות עניניו ותמותם והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות והוא גלוי ערוה לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות כמ"ש (בראשית ג, ו) כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צווה בה והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה הופשט ממנו ובאי זה ענין שב, ולזה נאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ולא אמר יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו (שם ז) ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראו קודם הוא אשר ראו אחר כך, לא היו שם סנוורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו ענין אחר שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם:
ודע כי זאת המלה ר"ל פקח, לא תפול בשום פנים אלא על ענין גלות ידיעה לא ראות חושית חדש, ויפקח אלהים את עיניה (בראשית כא, יט), אז תפקחנה עיני עורים (ישעיהו לה, ה), פקוח אזנים ולא ישמע (שם מב, כ), כאמרו אשר עינים להם לראות ולא ראו (יחזקאל יב, ב), אבל אמרו על אדם (איוב יד, כ) משנה פניו ותשלחהו, פירושו וביאורו כאשר שנה מגמת פניו שולח, כי פנים שם נגזר מן פנה, כי האדם בפניו יכוין לדבר אשר ירצה כוונתו, ואמר כאשר שנה פנותו וכיון אל הדבר אשר קדם לו הציווי שלא יכוין אליו שולח מגן עדן, וזה העונש הדומה למרי מדה כנגד מדה, הוא הותר לאכול מן הנעימות וליהנות בנחת ובבטחה וכאשר גדלה תאותו ורדף אחר הנאותיו ודמיוניו כמו שאמרנו ואכל מה שהוזהר מלאכלו, נמנע ממנו הכל ונתחייב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח כמו שאמר (בראשית ג, יח-יט) וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו' בזעך אפיך וגו'. וביאר ואמר (שם כג) וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לקח משם, והשוהו כבהמות במזוניו ורוב עניניו, כמו שאמר (שם יח) ואכלת את עשב השדה. ואמר מבאר לזה הענין אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט, כא), עכ"ל הרמב"ם ז"ל בכל הפרק ההוא:
והנה הבאתי כל דבריו שמתוכם תראה כי הוא חשב שעל פי דרכו זה סרו כל המבוכות והותרו כל הספקות, ואני לא כן אדמה אבל אחשוב שעל פי דרכו זה נתוספו המבוכות ורבו הספקות. וזה כי לפי דבריו היתה הכוונה האלהית באדם שילך ערום ולא ידע בין טוב לרע שפירושו בין מגונה ונאה, ובאמת מוסכם הוא באמונת אומן שלא נברא האדם רק לקיים התורה ושקדמה לעולם, ואם המין האנושי לא היה יודע בין טוב לרע היאך אמרה תורה (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, ועל הטוב נאמר (שם) ועשית הטוב והישר, ואמר (שם לו, טו) ראה נתתי לפניך וגו' ואת הטוב וגו' ואת הרע. ואם היו ערומים היאך יצטוו על ציצית ועל בגדי כהונה לכבוד ולתפארת, ועל המגונה ציותה תורה (שם כג, יד) ויתד תהיה לך על אזנך ולא יראה בך ערות דבר, ובראיית ערות האח והאחות אמרה (ויקרא כ, יז) חסד הוא ונכרתו שניהם. ועוד יפלא מאד בחק משפטיו הישרים שבשביל פנותו אל המגונה והנאה יענש בקנס מיתה הוא וזרעו עד סוף כל הדורות ויגורש מגן עדן ותקולל האדמה בעבורו, וכל המצוות שבאו בתורה עושה תשובה ומתכפר. ועוד כי כפי טענתו שאמר האשה נתנה שוגג היה, ואפילו העברות החמורות כעבודת אלילים וגלוי עריות וחלול שבת השקולה וחלול ה' מיתה מכפרת, כמו שנאמר (ישעיהו כב, יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ועם כל זה לא יומתו בנים על אבות (דברים כד, טז), ומה היה החטא הנפלא הזה: עוד יפלא בדבריו ז"ל שהוא אמר שהמגונה והנאה הוא מן המפורסמות לא מן המושכלות, והתורה מעידה שהעץ הזה הוא נחמד להשכיל. ואין לך לומר שמה שנאמר נחמד העץ להשכיל, הם דברי האשה כי סיפור התורה הוא שסיפרה שכן ראתה האשה שהוא נחמד להשכיל כנראה שעל האמת כן הוא, וגם קראה אותו עץ הדעת, ואם נרצה לומר שתהיה הכוונה על המפורסמים זה זר מאד. גם יפלא בעיני במ"ש שלא הוכו בסנוורים, ושמלת פקח לא תפול בשום פנים רק על גלות ידיעה לא על ראות חושית, שהרי אלישע אמר (מלכים ב ו, יח) הך נא את הגוי הזה בסנוורים, ושם נאמר שהכה אותם בסנוורים, ואח"כ אמר אלישע (שם כ) פקח את עיני אלה ויראו, ואמר כן על הסרת הסנוורים וראות חושית כמבואר שם. וזה ידוע שאין טענתי זאת על הרמב"ם ז"ל נוגעת אל הענין הזה, כי פה ודאי על גלות ידיעה אמר כן שהרי נאמר וידעו כי ערומים הם, אבל נפלאתי על מה שאמר היות הדבר כולל שכל מלת פקח הוא גלות ידיעה, גם הביא לו הכתוב שנאמר משנה פניו ותשלחהו ופירש אותו, ולא הביא תחלת הכתוב שנאמר תתקפהו לנצח ויהלוך משנה פניו ותשלחהו, כי לפי דרכנו אשר נבאר בס"ד יובז כל הכתוב הזה ראשו וסופו באופן נאות. והנה בדברי הרמב"ם ז"ל מלבד המבוכות שאמרו, הנה לא פורש על פי דרכו אם נבראו העצים הללו כפשוטם והיתה האכילה כפשוטה או שהיו דברים ע"ד הרמז, כי לשונו יסבול הפירושים: לזה אמרתי להתעורר בשאר ספקות בענין זה ובפשוטי כל הכתובים שנאמרו בו, ואחריהם יבא ההשתדלות בישוב הענין ובהיתרן. ראשונה שאחרי היות ידוע ההבחנה בין הטוב והרע יהיה פירושו מה שיהיה הוא שלימות לאדם, ואם אין לו הבחנה בהם הוא חסרון וגנאי גדול, והעד שכן נאמר (ישעיהו ה, כ) הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, א"כ למה ימנענו מן השלימות. עוד יש לשאל על מה שנאמר (בראשית ג, ה) ביום אכלך ממנו מות תמות, שאם אמרו ביום ר"ל בו ביום איך לא נתקיים זה, ומה שאמרו (בר"ר יט, ח) קצת שיומו של הקב"ה הוא אלף שנה, הוא דרך דרש אבל לפי הפשט יאות ביאור וטעם. ואם יעלה על הדעת לומר כמו שאמרו קצת (רמב"ן ועוד) שלא היתה הגזרה שימות באותו יום, אבל הכוונה לומר שבאותו יום יקנס עליו מיתה, גם בזה יפלא שכיון שבאותו יום נקנסה המיתה הטבעית כנראה שאם לא היה החטא היה קיים באיש, והיתה הכוונה שאם יחטא יגורש ואם לא יחטא יהיה קיים באיש וא"כ עץ החיים למה נברא. גם יפלא אומרו (בראשית ב, יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, והוא לא ידע מה הוא הטוב ומה הוא הרע. עוד יפלא שהקב"ה אמר לאדם מות תמות, שיורה על היות המיתה ודאית, והאשה אמרה פז נמות כאלו הוא ספק. ועוד שהקב"ה אמר לשון צווי לאדם ויצו ה' אלהים, והאשה אמרה לשון אמירה אמר אלהים. עוד יפלא מה הוצרך לומר מכל עץ הגן תאכל, שלא היה צריך לומר לו רק האיסור, כי ההיתר שיאכל מכל עץ הגן כבר ניתן לו הצומח למאכל. וגדולה מזו שאומרו מכל עץ הגן אכל תאכל, ואומרו ומעץ הדעת לא תאכל הם מאמרים סותרים, שאחרי שלא יאכל מעץ הדעת הרי אינו אוכל מכל עץ הגן, והוה ליה למימר מעץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת לא תאכל, ולמה יאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. עוד יפלא מאד שמאחר שהקב"ה צוה לאדם לבלתי אכול מן הפרי ההוא, היה חטה או אתרוג או תאנה (ראה ברכות מ, א, בר"ר טו, ז), מי התיר אותו לנו, ואבר מן החי נצטוה נח ונאסר לכל זרעו אחריו, ואם אדם חטא כבר קבל ענשו, וקרוב יותר הדבר להיות אותו הפרי תאנה וטעמו בצדו שלקחו עלה תאנה, ועוד טעם אחר נוסיף לו מדילן שהוא באמת טוב ורע כמו שנאמר (ירמיהו כד, ג) התאנים הטובות טובות מאד והרעות רעות מאד. ויהיה מה שיהיה מי התירו לנו:
ובכן יחוייב כדי לבא אל ביאור ענין זה שאציע לך קצת הצעות: הצעה ראשונה. היות ידוע כי להשגת האלהיית אין לנו מעיק ומונע מהשגתם גדול מן המורגלות ומטבעיות. שבהיות האלהיות חוץ לטבע וחוץ מן המורגל ולמעלה מהם עליונית מעלה על אחת כמה מעלות, הנה השגתנו לא תכילם, כאשר העיוור שלא ראה מאורות מימיו, אם יאמרו לו תכונת השמים והמאורות ואופן תנועתם, לא יוכל לצייר היות נמצא שמים והמאורות באופן זה שסובבים, ואפילו אם תאמר לו שיש עוף פורח, לא יוכל לצייר שימצא עוף פורח, כי העיוור ההוא לא ידע רק את עצמו, שא"א לו ההתעופפות, ולכך לא יוכל לצייר שימצא בריה מעופפת, אבל מי שעיניו רואות התעופפות בעופות לא ירחיק התעופפות אפילו בבריה אחרת. וכן אם תאמר לעיוור שכל האנשים יש להם עינים ורואים ומבחינים בין הלבן והשחור והירוק והכרפס, הנה העיוור ההוא לא יוכל לצייר היאך הם העינים ומה הוא הראות ומה הם הגוונים, ויחשוב שכל מה שאמרו לו שקר, עם היות העיוור ההוא משכיל וחכם. כמו כן כאשר תאמר באלהיות דבר ינגד המורגלות אצלנו והטבעיות לא יהיה אפשרות אלינו לצייר הענין ההוא עד שמפני כן הפילוסופים חכמי הטבע מהם יכחישו החדוש וכן כל הנסים, ואפי' שיראה בחוש דבר מנגד לטבע יאמר שהוא תחבולה או אחיזת עינים, ועל החכמה הטבעית נאמר (משלי ז, כו) ועצומים כל הרוגיה. גם אזכירך מה שכתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים ח"ב פרק מ"א שמראה הנבואה הוא איום ורתת הבא על הנביא, והיה הטעם אל ביאת הרתת והאיום ההוא להפשיט מעליו המורגלות, עד שאם יראה דבר משונה מן הטבע המורגל לא ירחיקהו אבל יחשבהו אפשרי, כמו אברהם שעם היות שידע היותם מלאכים לא הרחיק האכילה בהם, וכן האדם בחלום יעוף ויחשבהו טבע לו ולא יתבהל, וכז בלעם דבר עם האתון כאשר ידבר איש אל רעהו ולא נתבהל אבל חשבו טבע, וזה לפי שאותו האיום והרתת הסיר מעליו הכח המבחין ומבדיל בין המורגל והבלתי מורגל. וא"כ אין לנו מעיק בהשגת האלהיות כמו החקירה בטבעיות ובמורגלות: הצעה שניה. שכל העולם משמים וארץ ומה שביניהם לא נבראו רק כלים והכנה לאדם כדי שתשיג נפש השלם הנצחיות כאשר נתבאר זה פי"ג, ושם נתבאר שהרמב"ם ז"ל כתב סותר לזה והודה שדברי הנביאים יעזרו לזאת האמונה, גם תראה משם שהכרחנו היות הדברים כן, כי רצה הקב"ה לעשות יש מאין וההווה ונפסד לא יקרא יש, ושעל כדומה לזה ארז"ל (נזיר נא, א) העומד ליגזז כגזוז דמי, וא"כ היש האמתי הוא הדבר הנצחי ועל זה נאמר (משלי ת, כא) להנחיל אוהבי יש, שהכוונה על הנצחיות. ואזכירך מאמר רז"ל שאמרו (קה"ר ג, כא) אחת נשמותיהן של רשעים ושל צדיקים עולות למרום אלא של רשעים מצורפות לארץ ושל צדיקים נתונות באוצר, כי גם הם רמזו אל הכתוב הזה שנאמר (משלי שם) ואוצרותיהם אמלא:
הצעה שלישית. היות ידוע שהאל יתברך ימצא בו כל מה שהוא שלימות בחקו והוא מסולק מכל החסרונות:
הצעה רביעית. שמבואר הוא היות נחשב לחסרון לשלם שימנע טוב מבעליו, ובפרק י"ג הרחבנו הדבור בזה תראנו משם:
הצעה חמישית. שכל פעולה שיעשה פועל אם עשאה בהכרח לא יקרא הפועל ההוא בעל הפעולה ההיא רק מי שהכריחו לעשותה, אבל מי שיעשה פעולה בבחירתו הוא יקרא באמת בעל הפעולה ההיא:
הצעה ששית. ידוע מה שהעידה התורה שלא יוכל האדם בהיותו בחיים להשיג האלהיות רק אחר המות, כמו שנאמר על זה (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי, שנראה שאחר המות תגדל ההשגה ויראה מה שאינו רואה בהיותו בחיים:
הצעה שביעית. שכל הידיעות נכללו תחת שני סוגים עליונים, אחת ידיעת הטבעיות, ושנית, ידיעת האלהיות אשר המה למעלה מן הטבעיות. ואמנם הידיעה באלהיות כאשר תושג על אמתותה היא אין בה רק טוב, כמ"ש (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, אבל הידיעה בטבעיות אפילו שתשיג אותה על אמתותה בין שתדע מצד החכמה הטבעית להחריב עיר אחת או שתדע לבנותה ולהעמידה הכל יקרא ידיעה, וכן כאשר תדע לעשות באלכימיי"א מהנחשת זהב או מהזהב נחשת עם היותו רע תקראנה ידיעה בטבעיות: הצעה שמינית. שאזכירך מה שארז"ל (ראש השנה לא, א) שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב, וכבר תמצא בפ' כ"ז ששם הבאתי ראיה לדבריהם ממה שנאמר (בראשית ח, כב) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, שכנראה יש לארץ ימים קבועים, ע"ש. ונתאמת היות הדברים כן שיש נבראים קיימים באיש עד שית אלפי, כמו שארז"ל בלויתן שהוא קיים באיש, ושם אמרנו שהעד עוד על זה הוא מה שנאמר (תהלים קמח, ז) הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות אש וברד וגו', שהזכיר התנינים עם הדברים הקיימים באיש, ולא הזכירם עם החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף עם היותם בעלי חיים, וזה להיותם קיימים במין ולא באיש, א"כ לא יפלא שגם האדם יהיה קיים באיש. ואזכירך שתראה מה שביארנו פרק י"ג להשיב על מה שנבוכו רבים ונלאו הלבבות לחשוב טעם למה ברא הקב"ה כל מה שברא והם לא יוסיפו לו שלימות בבריאתם וגם לא יגרעו לו שלימותו אם לא בראם, ואמרנו שאחרי היות חסרון לשלם למנוע טוב מבעליו, והאל יתברך הוא מסולק מן החסרונות, והוא ידע שאם יברא אדם ויברא כל ההכנות הצריכות אליו, שאז אפשר ישיג הנצחיות ע"י בחירתו ויהיה האדם בעצמו בעל הפעולה ההיא, הרי א"כ אם לא בראו וכן כל ההכנות הצריכים לו היה ח"ו מונע טוב מבעליו, והיה חסרון בחק השלם והוא מסולק מהם, לכן ברא האדם ושמים וארץ וכל מה שביניהם להיותם כלי והכנה לאדם אולי ע"י בחירתו ישיג הנצחיות:
ואחרי שהצענו לך אלה ההצעות נבא אל ענין זה אשר אנחנו בו, ונאמר שכל הענין הוא כפשוטו, שנטע ה' גן להתעדן האדם בו, ונטע שם אילן שעצו עץ חיים וסגולתו שכל אוכליו יחיו כל ימי הארץ, ועץ הדעת טוב ורע שהוא כולל כל ידיעת הטבעיות והמורגלות, אבל לא ידיעת האלהיות, כי האלהיות כל ידיעתם היא לעוה"ב שכולו טוב, אבל ידיעת הטבעיות הם בעוה"ז שיש בו רע ויש בו טוב. ולא אמר עץ הדעת אמת ושקר, כי היה פרט לבד לא היה כולל כל ידיעות עוה"ז, אבל אמרו טוב ורע הוא כולל כל מין ידיעה שבעוה"ז. וכמו זה נאמר בענין השבועה להרע או להיטיב (ויקרא ה, ד), והוא כולל כל דבר והפכו, שכן אמרו רז"ל ריש מס' שבועות (כה, א), ותראה ג"כ מה שפירש רש"י ז"ל (ב, א בד"ה שתים) שם דבר והפכו, וגם האמת והשקר בכלל, כי זה ברור שהאמת הוא טוב והשקר הוא רע, והעד שהחכם אמר (משלי יד, כב) וחסד ואמת חורשי טוב, וכן אמר (שם יא, יח) רשע עושה פעולת שקר, והמגונה יקרא רע והנאה יקרא טוב, וכבר נאמר פרשת ויהי מקץ (בראשית מא, ד) על הפרות רעות המראה ובהפכם אמר יפות מראה, גם נאמר (אסתר ב, ז) והנערה וגו' וטובת מראה, א"כ באומרו עץ הדעת טוב ורע כלל כל מין ידיעה בעוה"ז שקר ואמת ומגונה ונאה, ולכך לא אמר עץ הדעת שקר ואמת, כי לא יאמר על ידיעת עשיית הצדקה אמת ועל ידיעת הגזל שקר. אבל האלהיות אינם בכלל ידיעת הטוב והרע, כי האלהיות לא יושגו רק ברוח חכמה אלהית שקראוהו רוח הקדש שעליו התפלל דוד ואמר (תהלים נא, יג) ורוח קדשך אל תקח ממני:
ועוד אומר לך שהנחש היה ג"כ כפשוטו כמו שנאמר בכתוב, לא נוסף ולא נגרע, רק כאשר יבינם האדם בהשקפה ראשונה ונער קטן ינהג בם. והוא כי הכוונה האלהית היתה שיהיה לו דירה בתחתונים כמו בעליונים שכן תמצא במאמרי רז"ל שאמרו כז (תנחומא נשא טז), והיה מדבר הבורא עם האדם כאשר ידבר איש אל רעהו, ויחוייב א"כ שאדם לא ידע בטבעיות ולא ילמוד מהמורגלות, עד שלכך גזרה החכמה האלהית שכמו שהנביא כדי להבין האלהיות יחוייב להסיר ממנו ידיעת המורגלות שלא יעיקוהו כאשר נתבאר בהצעה ראשונה, א"כ כמו כן גזר על אדם שלא יתעסק בטבעיות ושלא יאכל הפרי מהעץ ההוא שהוא מפקח, כי להאלהיות לא יועיל פקחות אם אין שם רצון אלהי ורוח קדשו כמו שנאמר (במדבר יא, כט) ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, ואחרי שהפרי ההוא מפקח הרי ישתקע במורגלות ובטבעיות ולא ישיג האלהיות והנצחיות כי אם אחרי המות, כמו שנאמר (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי, כאלו יאמר [שאז] ישיג האלהיות והנצחיות, א"כ זה שאמר לו הקב"ה לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות, לא ח"ו דרך עונש, אבל אדרבה דרך חסד ורחמים אמר לו כן, כאלו יאמר הנה בראתיך מאין כדי שתהיה יש נצחי לעד. כמו שהצענו הצעה שנית שלא יקרא יש רק נצחי, והנצחיות לא יושג רק ע"י ידיעת האלהיות, והאלהיות לא יושגו בהיות האדם יודע בטבעיות ובמורגלות כי יעיקוהו כאשר אמרנו. לכן אמר לו אם תאכל מן הפרי לא יהיה לך תקנה אחרת כדי שתשיג הנצחיות רק ע"י המות, שהכוונה האלהית היתה שאחר שישיג כל האלהיות וידעם ידיעה ברורה יאכל מעץ החיים, וע"כ אמר לו דרך בשורה שמכל עץ הגן אכול יאכל, עם היות שכבר ניתז לו למאכל הצומח כמו שנאמר (בראשית א, כט) הנה נתתי לכם את כל עשב וגו', ושאחר שידע האלהית ידיעה ברורה יאכל גם מעץ הדעת כי אז לא יזיקנו. ולכך אמר מכל עץ הגן, לרבות גם אותו העץ שגם הוא עתיד לאכלו, דאם לא כן היה אמרו מכל עץ הגן תאכל, מעץ הדעת לא תאכל ממנו, מאמרים סותרים, והוה ליה למימר מעץ הגן אכל תאכל, ולא הוה ליה למימר מכל עץ:
אבל היתה הכוונה שיהיה קיים באיש הוא וכן כל המין האנושי עד שיתא אלפי, וכן אמרנו בפרק י' שלא נאמר לשון בריאה רק בתנינים שהוא הלויתן ובאדם, לפי שהיתה ג"כ הכוונה באדם שיהיה קיים באיש כמו הלויתן, וכן נאמר לשון בריאה בשמים וארץ שהם היסודות שהם ג"כ קיימים באיש. וכן היתה הכוונה האלהית שהאדם יהיה קיים עד שיתא אלפי, ובתוך הזמן הזה מי שישיג האלהיות וידעם ישאר נצחי לעד ומי שלא ישיג ימות בסוף שיתא אלפי שהם ימי הארץ כאשר יתבאר. אמנם אחר שאכל הפרי אם היה חי כל שיתא אלפי לא היה אפשר לו הנצחיות, כיון שלא יוכל להשיג האלהיות בעודו בחיים, ומרוב רחמיו וחסדיו אמר פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם, ר"ל שאם יאכל מעץ החיים יחיה לעולם כל ימי העולם שהם שיתא אלפי ולא יוכל להשיג האלהיות כיון שאכל עץ הדעת, א"כ אחרי השיתא אלפי ישוב לאין כמו שהיה ולא תושלם הכוונה האלהית שהיתה לעשותו נצחי:
והתבונן בענין הכתוב שהביא הרמב"ם ז"ל בשם רז"ל (בר"ר יא, ב) שנאמר משנה פניו ותשלחהו, על אדם הראשון, ולא הביא ראש הכתוב רק סופו, אמנם על פי דרכנו סופו יוכיח על תחלתו, וראש דברו אמת מורה על ענין זה שכך נאמר תתקפהו לנצח ויהלוך משנה פניו ותשלחהו, כי בביאור אמר שהיתה הכוונה האלהית שיהיה נצחי והוא הלך ושנה פניו ועל זה שלחו, כי אמרו תתקפהו לנצח, פירושו שהיה מחזיק אותו שיהיה תקיף וחזק לנצח והוא שינה פניו. ואם כן מה שנאמר כאן שלא יאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, אין הדברים שימנענו מלהבדיל בין טוב לרע, כי זה ודאי חסרון גדול יחשב באדם כמו שנאמר (ישעיהו ה, כ) הוי האומרים לרע טוב, רק לפי שעה באותו יום, וקרא לפרי ההוא דעת טוב ורע לשלול מה שנקרא דעת באלהיות שאין בה רק טוב: ועוד תתבונן שלא אמר עץ הדעת בין טוב לרע, אבל אמר עץ הדעת טוב ורע, כאילו יאמר שאותו הפרי נקרא שמו עץ הדעת והוא טוב והוא רע. כי מן חכמות אין בהם אחת שימשך ממנה רעה רק חכמת הטבע אשר חכמיהם העוסקים בענין הטבע נקראו נפילים כאשר תמצא מבואר בפרק כ"ג, ועליהם אמרו רז"ל (בר"ר כו, ז) שנפלו והפילו אחרים, כי מחכמת התכונה והמספר והמוזיק"א וההנדסא והתשבורות והפרצוף לא ימשך מהם נזק להעלם האלהות רק אבוד זמן לבד, אבל חכמת הטבע היא תסלף דברי צדיקים המצודקים באלהיות כי לא יקבלו מה שלא בא עליו המופת על פי הקדמות הלקוחות מן הטבעיות המורגלות אצלם. ועל כז אמר שהפרי ההוא שמו עצמו לו הוא עץ הדעת, אבל יש בו מה שהוא טוב ויש בו מה שהוא רע, ולא יתכן לומר זה הוא טוב או זהו רע אלא על מה שהוא טוב אל השגת התכלית או רע אל השגת התכלית, ובהיות התכלית הכל ידיעת האלהיות אם כן יש בידיעת הטבעיות מה שהוא רע להשגת התכלית דהיינו חכמת הטבע, ויש בהם מה שהוא טוב להשגת התכלית כמו התכונה שממנה זכה אברהם והשיג האלהות כאשר יתבאר בפרק א' חלק שני, אבל הקב"ה לא היה רצונו באדם שישיג האלהיות ע"י התכונה רק ע"י נבואה ורוה"ק כמו שיתבאר]:
ומה שאמר הנחש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, שכתב הרמב"ם ז"ל שהשם הזה הוא משותף לאל יתברך ולמלאכים ולמנהיגים, ואמר שהכוונה באמרו כאן והייתם כאלהים הוא על הענין האחרון דהיינו כתרגומו רברבייא. הן לא ידעתי אז כשנברא אדם הראשון מי היו הרברבייא זולתי המלאכים או שרי מעלה, ועד לא ביאר שם הרמב"ם ז"ל מה היתה הכוונה במה שנאמר הן האדם היה כאחד ממנו. לכן יראה על נכון לומר שמה שנאמר אח"כ היה כאחד ממנו, הוא הכוונה כפי דברי הנחש שאמר והייתם כאלהים, והנחש היו דבריו כן לחוה, באומרו שלא יתכן היות הידיעה בטבעיות דבר רע, שהרי מי שברא הטבע ודאי ידעו, ואומרו יודעי לשון רבים, אינו שב אל מלת אלהים, אבל אל אדם ואשתו, כאילו יאמר והייתם יודעי טוב ורע כאלהים, והיה הנחש כמביא ראיה שאין ידיעת הטבעיות רעה כיוז שהבורא ידענה, וזה אמר לה לפתותה כלומר תתרצי להיות כמוהו באותו הענין, וכן על זה אמר הכתוב ג"כ שהאדם היה כאחד ממנו, כמו שפירש"י ז"ל ומה היא יחידתו לדעת טוב ורע:
ויתכן עוד לומר שאמר הקב"ה שהאדם היה כאחד ממנו, ר"ל מן הנחש שהוא ערום, וכן תרגם אונקלוס ממנו מניה ולא תרגם מנן, והיה כאלו יאמר האדם ר"ל המין האנושי היה כאלו הולידו הנחש ויצא ממנו, והעד מה שאמרו רז"ל (שבת קמו, א) שהטיל הנחש זוהמא בחוה, ולכן אמר שהמין האנושי היה כאחד מן הנחש לענין הערמות ולדעת טוב ורע, והדברים שבים אל מה שנאמר והנחש היה ערום, כאומר הנחש היה ערום, והמין האנושי היה כאחד ממנו, ובזה יצדק מה שאמרו רז"ל (זוה"ק ח"א לה, ב) שהיצר הרע הוא הנחש, שהאדם ע"י היצר הרע נעשה נחש. ולפי מה פירשנו היטיב לומר שאם יהיה בחיים כל שיתא אלפי לא תהיה לו תקנה להיותו נצחי כפי הכוונה האלהית שקדמה, וזה אמרו וחי לעולם, ולא אמר לעד כמו שיאמר על הנצחיות, כי כאשר תהיה הכוונה על הנצחיות יאמר לעד כמו שנא' (תהלים קיב, ט) צדקתו עומדת לעד, אבל אמר לעולם, כלומר יחיה כל הימים הקצובים לעולם כמו שאמרו רז"ל שית אלפי שנין הוי עלמא. ובזה תבין מה שנאמר (בראשית ו, ג) לא ידון רוחי באדם לעולם, שפירשנוהו פרק כ"ג שהכוונה לומר שלא יתעסקו באלהיות ולא ישיגום כל שיתא אלפי שהם ימי העולם, וכן נאמר (ישעיהו סג, ט) וינטלם וינשאם כל ימי עולם, שנתבאר היות לעולם ימים קבועים כמו שיש לאדם, שנאמר (תהלים צ, ט) כל ימינו פנו בעברתך. ובהיות שנתבאר שכל החטא לא היה רק לפי שנתעלמו ממנו האלהיות לכן אמרו רז"ל (שבת קמו, א) שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתו של נחש, ולא אמרו נסתלקה רק פסקה, ר"ל במקצת אחר שראו והבינו באותו המעמד הנבחר הרבה מן האלהיות: ועתה אבאר לך הענין אשר לסבתו הוכרח האילן הזה שהיה העץ שאוכליו יחיו לעולם ופריו שיהיה לדעת הטבעיות, שאם לא היה מציאות עץ החיים אבל היה בורא האדם באותו הטבע שיחיה לעולם כמו שברא הלויתן, הנה אם יחטא ויפנה אחרי הטבעיות לא יהיה לו תקנה להיות נצחי שכבר נאמר (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי, ומפני הטבעיות לא ישיג האלהיות, לכך גזרה החכמה האלהית שלא יברא האדם באותו טבע להיותו חי עד עולם רק ע"י העץ, שאם יחטא יהיה לו תקנה להשיג הנצחיות ע"י המות, ואם לא יחטא יהיה קיים באיש על ידי אכילתו מעץ החיים. שאם לא היה ענין המות שהוא הפרדת הנשמה מן הגוף לא היה אפשר כלל להשיג הנצחיות, וזה אמר דוד (תהלים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, כי ע"י המות ישיגו הנצחיות: וכבר על זאת ישתומם כל חסיד והחי יתן אל לבו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו לברא אותנו מגוש עפר מן האדמה ולהחזירנו אליה ולחזור לחיותנו. אבל במה שאמרנו יתישב מאד, כי הכוונה האלהיות לא היתה שנמות, אבל החטא ההוא הביאנו שהוצרך הענין אל המות כדי להשיג הנצחיות, כי אחרי המות ישיג האדם האלהיות, ואחר שהנשמה תשיג האלהיות וידיעתם בשלימות, הנה ידיעת הטבעיות לא יעיקוהו בשגם ידעם, כמו שלא יעיקו אל פמליא של מעלה, ולטובת הבריות גזר עליהם המות, אבל יחזור ויחיה אותם כדי להתקיים הכוונה הראשונה שהיתה שיהיה המין האנושי אשר ישיג האלהיות קיים ונצחי בגוף ונפש. ואמשל לך משל למלך אדיר ששלח את בנו הקטן למרחקים, וזה כדי שילמוד שם כל טכסיסי המלכות, ונתן לו עבד שישרת אותו, וחשב שאם העבד ישרתהו וידריכהו אל טכסיסי המלוכה שהבן ימלוך והוא יהיה משנהו, והנה העבד הזריז ישתדל בכל עוז שהבן יתנהג בטכסיסי מלוכה ויתרחק מן ההדיוטות, אבל עם כל זאת לא יבצר אחרי היות העבד מטבעו איש שדה שלא ילך לפעמים אחרי טבעו והבן ימשך אחריו, וזה להיות שהבן לא ידע בקטנותו את גדולת אביו ויקר תפארת מלכותו, ואפילו שהיו האנשים מספרים לו, לא היה משער בשכלו כל אותה ההפלגה מן הגדולה שיש לאביו. והנה המלך ההוא ישלח אחרי הבן הזריז ויראה לו גדולתו וכל כבודו עד שאז יהיה בטוח שלא ימשך כלל אחרי טבע העבד ההוא, וכאשר יגיד לעבד מה שראה מגודל מלכותו של אביו, גם העבד יניח ידו ממה שהיה טבעו ויתנהג כמי שהוא משנה למלך, באופן שהבן ימלוך והעבד יהיה משנהו, ואם לא היה שולח שנית בעדו להראות לו כבודו לא היתה מתקיימת כוונתו הראשונה. כן הענין באדם שהנשמה היא הבן הזריז, והגוף הוא העבד, וכאשר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא להמשך אחרי הגוף, הנה גזר עליו המות, והוא במשל השליחות ששלח בעד הבן שהפרידו מן העבד, כן המות היא הפרדת הנשמה מן הגוף ואז יראה האלהיות, כי ממה שנאמר לא יראני האדם וחי, נלמוד שאחר המות יראה מה שלא ראה בחיים:
ונשוב אל אמרנו שהיתה הכוונה האלהית שהאדם יהיה באותה המדרגה שיהיה הנביא בעת מראה הנבואה, וכמו שהנביא במראה הנבואה לא יבדיל בין המורגל הטבעי ובין הבלתי מורגל ובלתי טבעי, ע"י האיום והרתת הבאה עליו, והיה זה כדי שיבין באלהיות עד שאפילו יראה דברים מבהילים לא יתבהל, כי יחשבם מורגל, ובזה ישיג ויבין האלהיות, כמו כן היתה הכוונה האלהית שיהיה אדם הראשון בלתי תת עליו איום ורתת, ואז תהיה מעלתו בידיעת האלהיות ביתר עז מן הנביא, לפי שהיה ההבדל בינו ובין כל נביא, כהבדל האדם שהיה לעולם בריא מתנהג בבריאות עומדת, והאדם שלא התנהג כן עד שסר ממנו הבריאות וחזר להיות בריא ע"י תרופות, כי אין ספק שאותו הבריא ע"י תרופות לא ישיג מעולם להיות בריאותו בשלימות מוחלט, כמו אותו שנתנהג בבריאות עומדת ולא בא מעולם עליו חולי כלל, כמו כן היה הענין באדם הראשון שאם מעולם לא היה נכנס בידיעת הטבעיות היה טוב לו מאד, מן הנביא שכבר ידעם והוסרו ממנו ע"י איום ורתת, והרי לך אפילו משה ע"ה שהוא רבן של נביאים נאמר לו (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי, ונאמר (תהלים ח, ו) ותחסרחו מעט מאלהים, ואמרו רז"ל (ראה ר"ה כא, ב) אל תקרי מעט אלא מ"ט, להודיע שלא הגיע להשגת האלהיות בהחלט, אבל אם האדם לא היה מגיע כלל לידיעת הטבעיות כבר היה משיג האלהיות בהחלט, עד שכן אמרו רז"ל חידה מופלגת באמרם (ויק"ר כ, ב) אדם קודם שחטא היה עקבו מכהה גלגל חמה:
והתבונן עוד שהדברים הם כמו שאמרנו, שהיתה הכוונה האלהית שיהיה האדם בלתי מבדיל בין המורגל והבלתי מורגל, כמו הנביא בהיותו במראה הנבואה באותו האיום והרתת שיסיר ממנו אותו הכח המבדיל, שעל כן סיפרה תורה שלא היה חושש קודם שחטא להיותו ערום, ולא היה יודע היותו ערום, כי כן יקרה לנביאים בהיותם במראה הנבואה יהיו ערומים ולא יתבוששו ויראה להם המורגל היותו כן, כמו שנאמר (שמואל א יט, כד) ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפול ערום כל היום ההוא, הרי נתבאר לך מאד שכן היה רצונו יתברך שיהיה אדם הראשון. וכאשר אמר ואירא כי עירום אנכי, נתגלו שני דברים, האחד שנתבהל מהבלתי מורגל ובאה לו יראה משומעו קול אלהים, כי הבין היות זה חוץ מן הטבע, ועוד הרגיש היותו ערום, ועל כן אמר לו השי"ת מי הגיד לך כי ערום אתה. והתבונן אתה המשכיל מאד, כי לא מנע הקב"ה הפרי ההוא מן האדם רק באותו יום, ועל כן הותר לנו לאוכלו, כי כבר נתבאר שלא מנעו ממנו, רק מפני שלא יתפקחו עיניו להבדיל בין המורגלות והבלתי מורגלות, ולזה היתה הכוונה האלהית שבאותו יום יורגל באלהיות וישיגם וידע בהם כל מה שידע הצדיק אחרי המות אחר שחטא, באופן שיהיה האדם יודע ומורגל ראשונה באלהיות עד שידיעת הטבעיות לא יזיקוהו ולא יעיקוהו כי כבר קדמה לו הידיעה באלהיות וההרגל בהם ולא יתבהל מהם, ואחר היום ההוא יאכל עץ הדעת, אבל עץ החיים הורשה לאכלו משעה ראשונה ע"מ שלא יאכל מעץ הדעת, ואם היה אוכל מעץ החיים קודם ואח"כ מעץ הדעת, הנה היה מעוות לא יוכל לתקן ולא היה אפשר לו הנצחיות כלל:
והתבונן עוד מה שנאמר מכל עץ הגן תאכל ומעץ הדעת לא תאכל, שהם ודאי מאמרים סותרים שאם לא יאכל מעץ הדעת הרי אינו אוכל מכל עץ הגן, והיה נאות שיאמר מעץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת לא תאכל, ושלא יאמר מכל עץ הגן. ועוד שלא היה צריך להזכיר ההיתר כלל כי כבר נאמר שניתן לו הצומח לאכלו, ומה צורך לומר מכל עץ הגן אכל תאכל. אבל הדברים מבוארים כאשר אמרנו, שלא היה אסור הפרי ההוא רק באותו יום, והעד הנאמן על זה מ"ש דוד (תהלים נא, כא) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, שביאר בזה ביאור מספיק שלא היה התרעומות רק על שלא לן ביקר שהיה אותו היום. ואומר לך משל נאה ומתקבל לענין זה כי אמנם ענין בריאת האדם ושימתו בגן ומניעתו מפרי הדעת באותו יום, היה כמלך אדיר שהיה לו גן והוא תמיד משתעשע בו, והנה הגן ההוא היה צריך איש שישקה אותו ושיזרע ויחרוש כפי הנאות לגן של מלך, והנה המלך האדיר ההוא אמר אם אני מכניס בגן איש מן הפרתמים מזרע המלוכה, הנה לא יוכל לעשות עבודת האדמה שאינו מורגל בה ולא יצליח וימות ולא יעשנה, ואם אני מכניס איש מבני הכפר אשר כל מלאכתם ומלאכת אבותם לא היתה רק עבודת השדה והזריעה וההשקאה, הרי א"כ אני מכניס בגן שאני משתעשע כפרי אחד שמעולם לא ראה טכסיסי מלוכה ויתבהל מראות פני, עד שלא יוכל לעשות עבודתו והיאך אשתעשע בגן ואני יחידי שם עם בן הכפר ההוא, עד שנתחכם המלך ההוא ושלח ולקח בן איש מן הכפר והוא קטן עדיין לא ידע בטיב עבודת השדה, אבל היותו כבר בן אותו האיש עובד אדמה היה בו הכח ההוא לעבוד האדמה בכח לא בפועל, וכאשר הגיע אליו הקטן ההוא התחיל והראה לו כל יקר תפארת גדולתו ולמדו טכסיסי מלוכה, עד שהנער ההוא נתלמד עמו והיה שומע דברי המלך ומה שיצוה עליו ולא היה מתבהל מראות המלך ומדבר עמו, וכאשר היה כן שלח המלך הנער ההוא אל הכפר ולמד אופן עבודת השדה וזמן הזריעה וזמן ההשקאה וכל מה שהיה צריך לזה, אחר שנתלמד שלח אחריו ושם אותו בגן והיה עובד את הגן ומשקהו על הצד היותר טוב, ולא היה מתבהל מן המלך שכבר הורגל עמו, והיה לבו גס בו, והמלך היה משתעשע עמו. והיה המשל הזה בענין זה, כי הקב"ה גזרה חכמתו וברא העולם שתתקיים התורה שהוא משתעשע בה, כמו שנאמר (משלי ח, ל) שעשועים יום יום, שדרשו ז"ל (שהש"ר ה, י) שקדמה התורה לעולם אלפים שנה, ואמר אם אני נותן התורה למלאכים וצבא מעלה אינם מוכנים לכך שהתורה היא כל דבריה בחמריים, ואם אני נותנה לבשר ודם הנה אינם יודעים אותי, ויתבהלו מראות האלהיות, ולא יוכלו לקיימם כראוי לפי שכבר נשקעו בטבעיות, אבל מה אני עושה הנה טרם שישתקע בטבעיות. והנה הוא נער בן יומו אכניס אותו בגן עדן ויראה האלהיות וידע ולא יתבהל ממני, ואח"כ יתלמד בטבעיות ומורגלות, כי אז לא יזיקוהו כיון שכבר קדמה לו ההרגל וידיעת האלהיות, ולכך ציוה לאדם שלא יאכל באותו יום מן הפרי ההוא עד שיתלמד ויורגל באלהיות:
ובזה אבאר לך מאמר אחד שאמרו רז"ל נאה ומתקבל מאד שבת פרק רבי עקיבא (פח, ב), וזה נוסח המאמר כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו אמר להם הקב"ה לקבל תורה בא אמרו לפניו כלי חמדה הגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם תנה הודך על השמים (תהלים ח, ב), אמר הקב"ה למשה החזיר להם תשובה, אמר לפניו ירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה, שנאמר (איוב כו, ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו א"ר תנחום מלמד שפירש רחום שדי מזיו שכינתו עליו ועננו, אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם, שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים בין אנשים אתם שרויים שעובדים ע"א תורה למה לכם, שוב מה כתיב בה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא משא ומתן יש ביניכם תורה למה לכם, שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם תורה למה לכם, זכור את יום השבת מלאכה אתם עושים שאתם צריכים לשבות תורה למה לכם, שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם גילוי עריות יש ביניכם תורה למה לכם. חזרו והודו להקב"ה שנאמר (תהלים ח, ב) ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואילו אשר תנה הודך על השמים לא נאמר, עד כאן המאמר: אמנם הספקות שצריך להתעורר בו הם, ראשונה, במה שאמרו חז"ל בחידתם זאת שהמלאכים אמרו מה לילוד אשה בינינו, שמה השיב להם הקב"ה לקבל תורה בא שאין זו תשובה על שאלתם, שהם לא אמרו רק מה לילוד אשה ביניהם דרך חסרון שאין ראוי לאיש ילוד אשה שיהיה בין המלאכים, והיו כאומרים שכל נברא צריך שיהיה במקומו הטבעי, וכבר הארץ נתן לבני אדם, אם כן מה לנו אם בא לקבל התורה או לדבר אחר: ספק שני, שהקב"ה אמר לקבל תורה בא כאלו משה מבקש את התורה, והם השיבו כלי חמדה וכו' אתה מבקש ליתנה. ועוד יפלא שזאת טענה נגדם, שמאחר היותה שם גנוזה כמה דורות למה לא בקשוה הם, אבל עתה שבא זה לקבל אותה הם מבקשים אותה. ועוד יפלא מה היתה טענתם מתחזקת במה שהיתה גנוזה קודם שברא העולם, שאחרי היותה כלי חמדה והם רוצים אותה וחושבים שהם משובחים מן האדם אם כן מה לנו אם היתה גנוזה כמה דורות או לא היתה גנוזה:
ספק שלישי, שטענות המלאכים היו שתים, ראשונה שאין ראוי שילוד אשה יהיה ביניהם, ושנית שיתן להם את התורה. ומשה לא השיב רק על האחת שאמרו תנה הודך על השמים:
ספק רביעי, שהקב"ה אמר לו אחוז בכסא כבודי ולא סיפר בעל המאמר שאחז בכסא ושאח"כ השיב:
ספק חמישי, מה לו למשה להזכיר כל כך דברות שאינם למלאכים, וכיון שהזכיר רבים מהם למה לא הזכיר כולם והשמיט לא תענה ולא תחמוד:
אמנם יתכן לומר במאמרם, כי כל דבריהם משכיות חמדה, שאמרו כל מאמרם זה להודיע גודל מעלת השלם על כל המלאכים ושנצח אותם בטענה. ובהיות כאשר אמרנו בהצעה חמישית שכל פעולה שיעשה האדם בבחירה הוא יקרא בעל הפעולה, לכן כאשר אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו, היטיבו ז"ל לומר שהקב"ה השיב לקבל תורה בא, ר"ל בבחירתו בא לקבל תורה, א"כ הוא בעליה ובעל אבדה מחזר על אבדתו בכל מקום שימצאנה. על זה השיבו מלאכי השרת שמאחר היות התורה גנוזה כמה דורות קודם שבראתנו ושברא כל העולם, כי על כז אנחנו לא בקשנוה שהיינו חושבים שלא תתן אותה לשום נברא, אבל עתה שאנחנו רואים שאתה מבקש ליתנה תנה הודך על השמים, והטענה חוזרת למקומה שילוד אשה בא לכאן חוץ ממחיצתו, על זה אמר הקב"ה למשה החזר להם תשובה, אמר משה ירא אנכי שמא ישרפוני בהבל פיהם, ר"ל ינצחוני באמרם שאני איני תושב פה כמו שנאמר (תהלים קטו, טז) והארץ נתן לבני אדם, ולא ידע להשיב, ועל זה אמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, כאלו יזכירהו כי הנשמות הם חצובות מתחת כסא הכבוד ועתידים לשוב שם, כמו שנאמר (שמואל א ב, ח) וכסא כבוד ינחילם, וכמו שהרחבתי הביאור בפ"י ע"ש שאמרנו היות האדם שראה יחזקאל על הכסא הוא תמונת הכבוד אשר צפן הקב"ה ליראיו, וא"כ מקומו הטבעי הוא לשלם, לכן הזכירו שיש לו שם אחיזה, ולכן לא הוצרך לומר שאחז בכסא הכבוד, כי לא היה צווי שיאחוז, אבל מבשרו לבד ומזכירו שאחוזתו שם, וכן לא הוצרך להשיב רק על הטענה השנית לענין התורה, כי לענין שאינו תושב כבר שמעו וראו שיש לו אחיזה שם. ואז אמר להם על כל הדברות שאינם צריכים ולא אמר אחד או שנים, לפי שענין העדות שייך במלאכים שהם בכל יום מעידים על מלכותו וקדושתו ואומרים קדוש, ולכן אמר כולם כלומר רובם אינם צריכים לכם. ומה שהשמיט לא תחמוד, היה זה כאלו לא רצה לפרסם הטענה נגד מלאכי השרת שכבר הניחו שקראו התורה כלי חמדה והם בקשוה ואינה שלהם, אם כז היה כאלו יאמר להם אתם עוברים בהיותכם חומדים מה שאינו שלכם, ולא יביאו רז"ל בחידתם דברים שאין בחק המוסר לאומרם. וסיימו במאמרם בסמך לדבריהם ממה שנאמר ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ ושלא נאמר אשר תנה הודך על השמים, והיתה כוונתם בזה לומר שכבר מלאכי השרת הודו למשה שהתורה תאות נתינתה בארץ לא לצבא השמים:
ואמנם כי כן דרשו חז"ל על קבלתם האמתית ואסמכוה אקרא, הן לפשוטן של כתובים והתמשכותם והקשרם זה עם זה יהיו הדברים נבוכים, על כן אמרתי לבאר לך המזמור הזה (פרק ח) כפשוטו היות כל דבריו תפוחי זהב במשכיות חמדה, וכבר מלבד מבוכות הכתובים הללו וסדרם יקשה מאד על אומרו להשבית אויב ומתנקם, כאלו ניתנה תורה להשביתם שכן נאמר (שם ג) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם, וקשה להבין מה ענין הנקמה האמורה. אבל יאותו הדברים מאד כי דוד ע"ה היתה כוונתו במזמור הזה לדבר בענין ההשגחה הפרטית כאשר ביאר בסוף דבריו בפירוש כמתפלא על ההשגחה ואמר (שם ה) מה אנוש כי תזכרנו, וכאשר היתה כוונתו ע"ה לדבר בענין ההשגחה הקדים ואמר שרבו מאד האומרים היותו יתברך גדול מאד עד שאינו משגיח בפרטים, ואמר זה במליצה מתוקה ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, כאילו יאמר שאדיר שמו בארץ, שהודו הוא בשמים לבד, ואמר שע"כ נתן הקב"ה התורה לבטל אמונתם זאת. ובהיות שהבלתי מאמינים בהשגחה הוא לסיבת ראותם רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, והרשע בהיות טוב לו יקרא אויב, אבל כשהוא רע לו לא יחשב להיותו נקרא אויב, וכמו שדרשו חז"ל (נדרים סד, ב) במה שנאמר (שמות ד, יט) מתו האנשים כל המבקשים את נפשך, שנתענו ועני חשוב כמת, אבל כשהוא טוב לו הוא אויב, כמו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק וגו', וכשהרשע רואה צדיק ורע לו הוא מתנקם, לכך אמר דוד ע"ה שניתנה תורה להורות על ההשגחה הפרטית להשבית ולבטל טענת האויב והמתנקם. והמשיך הדבור לומר הפלא העצום על היותו משגיח על המין האנושי השפל בערך אל צבא השמים, והוא אמרו (שם ח, ד-ה) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' מה אנוש כי תזכרנו וגו', ואחר שאמר שהיו הרבה הבלתי מאמינים בהשגחה, ושע"כ ניתנה תורה שמפי עוללים ויונקים תתפרסם ההשגחה ואמר היות ענין ההשגחה נפלא, אחר זה אמר ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ולא אמר אשר תנה הודך על השמים, כי הכוונה לומר שאחר נתינתו התורה אדיר שמו בכל הארץ שהוא משגיח על הארץ. ובח"ג בפירוש ההגדה פרק כ"ד הזכרתי דברי המזמור הזה תראנו משם, אבל בהיות שהבאתי פה מה שדרשו חז"ל בו אמרתי לבאר פשוטן של דברים והמדרש לא יסתלק בזה:
והנה הבאתי לך מאמר זה של רז"ל כדי שתתבונן כמה הגדילו תושיה במליצתם זאת לומר שהאדם אחרי רצותו התורה בבחירתו הוא בעליה, ואחר שע"י בחירתו ישיג הנצחיות כמו שרמזו באמרם שיש לו אחיזה בכסא הכבוד, אם כן הוא בעל הבית ואינו גר במקום ההוא כאשר טענו המלאכים, באופן שרצו להועילנו שנדע כמה מעלות טובות יש לצדיק השלם על המלאכים. ורמזו גם כן שהיתה גזרתו ית' לתת התורה קודם לבריאת העולם, ואחר שאין התורה רק לישראל אם כן היו ישראל תחלת המחשבה באופן שיובן ענין המשל שאמרנו שגזרה החכמה האלהית שתתקיים התורה ולא היה אפשר ע"י המלאכים רק ע"י האנשים החמריים, ברוך שבחר בנו הוא יאיר עינינו בתורתו: ונשוב אל מה שאמרנו שברא הקב"ה פרי עץ הדעת כדי שאחרי היום ההוא יאכל ממנו ובו יתפקחו עיניו בטבעיות, כי אם היה נברא האדם פקח בטבעיות לא היה אפשר לו להשיג האלהיות. ובזה ירוח לנו מאד שהוכרחו בריאת עץ החיים ופרי הדעת טוב ורע, והיו כל הדברים כפשוטם אין בהם כושל. אמנם כי כן עוד יש לשאול, שהיה נכון שלא יצמיח עץ הדעת עד עבור אותו היום, ולא היה נמשך המכשלה המופלגת שהוכרח להביא המות, אבל על זה תתבונן, אחרי אשר אזכירך מה שהצענו הצעה חמישית, שהפעולה שיעשה אותה הפועל בהכרח, אינו נקרא הפועל ההוא בעל הפעולה ההיא, רק מי שהכריחו הוא בעל הפעולה, אבל מי שיעשה פעולה בבחירתו הוא בעל הפעולה. ואחרי נתבאר היות הענין כן, אם האדם היה נברא תם בלתי מרגיש ובלתי מבדיל בין המורגל והבלתי מורגל ולא יודע בטבעיות ולא היה נברא הפרי באותו היום, הנה בשגם היה רואה ומשיג האלהיות, לא היתה תהלתו ולא היה נקרא בעל הפעולה, אחרי שלא היה בידו להבין ולהבחין בטבעיות, והיה זה כמי שימצא אדם בשדה חולה אשר לא ידע שהעשב הוא רפואתו והיה מת ומבקש מזון האבנים והעפר עם היותו בשדה מלא דשא, ובא הפקח ולקח האדם ההוא והסגיר אותו בבית אחד שלא היה שם לא עפר ולא אבנים ולא עצים ולא שום דבר אחר רק עשב, עד שהשוטה ההוא פשט ידו בהכרח ואכל מן העשב, כי בודאי לא לחכמה יחשב לאיש ההוא רק למי שהסגירו שם. כן היה הענין באדם, אפילו שהיה משיג האלהיות, לא היתה תהלתו ולא היה נקרא בעל הפעולה, רק השי"ת שהסגירו בגן עדן שאין בם טבעיות ולא מציאות מהם עד שמצא האלהיות, ואנחנו כבר אמרנו בהצעתנו השנית שלא נבראו שמים וארץ וכל צבאם רק להיותם כלים והכנה לאדם שישיג הנצחיות ע"י בחירה, אם כן לפי זה ברא הקב"ה בגן עדן אותו הפרי באותו היום, ואמר לו שהוא טוב להשכיל בטבעיות, ושנקרא עץ הדעת, ושעם כל זה לא יבחר בו, הנה אז אם לא היה בוחר בו היתה השגתו האלהיות פעולה בחיריית, והאדם היה בעל הפעולה כאשר אמרנו:
ובזה נבא אל דברי האשה, כי היא לא ידעה מכל אלה, והצווי לא היה רק לאדם, אבל האדם הודיעה כדי שלא תתן לו ממנו לאכול שכבר הוכנה האשה שם להכין מזונו, ומפני שאין שכל האשה מגיע להבין הענין הזה שנמנע אותו הפרי לסיבה זאת, לא אמר לה האדם רק היותו סם ממית, ועל כן לא אמרה האשה לשון צווי רק לשון אמר פן נמות, כאילו היה מאמרו יתברך עצה טובה לבד. וזהו סיפור התורה בערמת הנחש שלא הלך אצל האדם לומר לו שלא ימות, שכבר ידע שהאדם ידע כל זה ושעל כן זה נמנע מלאכלו, אבל הלך אצל האשה שחשבה היותו סם ממית, ואמר לה האמת ולא שיקר לה כלל, רק כהולך רכיל מגלה סוד הלך ואמר לה מה שלא רצה לומר לה בעלה. וכאשר אמר לה הנחש טענה טובה לומר שאם ידיעת הטבעיות היה דבר בלתי נאות ומעיק האלהיות הלא מי שברא את הטבעיות ופמלייתו ידעום, על הטענה הזאת נתפתתה ועליה אמרה הנחש השיאני:
ולענין הנחש כבר אמרו שהיה מדבר והולך על רגליו וכשנתקלל נקצצו והוסר ממנו הדיבור, ובאמת לא נזכר בקללה שהוסר ממנו הדיבור, וכבר רבו האומרים שענין הנחש היה כולו רמז מדעיי אין בפשיטותו אמת, ואחרים אמרו שהשטן היה שנראה לחוה בצורת נחש. ועל כל הדעות כתב מהר"י אברבנאל שהם מחשבות און, והוא פירש שהנחש לא היה מדבר, אבל מתוך פעולותיו שהיה אוכל מן הפרי ההוא, אמרה האשה כל המשא ומתן ההוא. ובאמת רחקה עצתו מני יותר ממה שרחקו שאר הפירושים, שכבר לדעתי לא היה ראוי הנחש לקללה, והכתוב אומר ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת, ולא ידעתי למה יומת מה עשה, גם לא ידעתי למה נאמר שהנחש היה ערום, אחר שלא עשה דבר רק שאכל הפרי ההוא. ואם תרצה לומר שהנחש אכל בפני האשה כדי להכשילה, עדיין לא ידענו מה היתה טענת האשה הנחש השיאני, שמה שאכל בפניה לא יקרא שהוא השיאה ופיתה אותה, וגדולה מכולם היאך יתכן שהאשה דרך משא ומתן אמרה שהאלהים אמרה שלא יאכלו מכל עץ הגן והיא יודעת שהוא שקר שהאלהים לא אמר רק שלא יאכלו מן העץ אשר בתוך הגן. וגם הוא ז"ל הרחיק שהנחש ידבר, וכי הוא הכחשת טבעי הדברים. ואם על פי הנס היה ראוי שיאמר ויפתח ה' את פי הנחש, כמו שאמר (במדבר כב, כח) ויפתח ה' את פי האתון, לדעתי אין דברים הללו מספיקים להכחיש הכתוב. ולדעתי הנחש היה מדבר ועוד היום הוא מדבר ולא היה זה דרך נס, והעד שאין בריה שנאמר בכתוב שישמע לקול מלחשים (תהלים נח, ו) רק הנחש, והשומע מדבר, ומה שאינו מדבר עם האנשים, הוא מיראתו מהם או משנאתו אותם כאשר נתקלל שיהיה איבה, ולא נצטרך לומר שהוסר ממנו הדיבור כיון שלא נאמר בקללה, אבל יתכן שהסיר ממנו הערמה, והעד שכן נאמר היה ערום ולא אמר הוא ערום, וזה יתכן ג"כ שכיונו רז"ל (יומא כג, א) במה שאמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, כי יפלא בתחלת המחשבה שישבחו את מדת הנקימה והנטירה ויצוו להרבות בה והיא מדה מגונה לעין כל משכיל. לכן יראה שאמרו על נכון שהתלמיד חכם צריך שלא ינקם למסרם למלכות, אבל שישכים ויעריב עליהם בבית המדרש ולא ידבר עם אויביו כמו שדרשו ז"ל (בר"ר פד, ט) במה שנא' (בראשית לז, ד) ולא יכלו דברו לשלום, מתוך גנותן סיפר בשבחן, וזאת היה צוואתם שהתלמיד חכם ינקום וינטור כנחש, שכמו שהנחש לא ידבר עם האדם וישליך עליו הארס מפיו לבד כן יעשה התלמיד חכם. והנה לפי דרכנו זה סרה קושית החכם שהקשה להרמב"ם, וסרו כל הספקות והדברים כולם כפשוטם, ושאר כתובי הפרשה הזאת וקללת האדם והנחש והאשה יתבארו בפרקים הבאים בס"ד: