אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי בראשית - פרק טו

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי בראשית - פרק טו

חלק מעשי בראשית - פרק יד

מה שאמר הכתוב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. הבן זה שלא אמר ברא, כי הבריאה נאמרה על החומר, ולא אמר אשר עשה, כי העשיה נאמרת על הגעת התכלית, רק אשר יצר, נמשך אל מה שכבר אמרנו שיצר לו הנפש המשכלת שהיא הצורה, ואמר ג"כ כאן אשר יצר, שב אל מה שנאמר וייצר, כאלו אמר אחר שיצר לו נפש משכלת וניתנה לו הבחירה, הנה אז שם אותו בגן כדי שיבחר בעץ החיים: וכבר אתה המשכיל ידעת את אשר הקדמנו שכל מעשה שסופר בתורה הכל היה בפועל כפי מה שנאמר ממש בלי תוספת ומגרעת כלל, ואפילו שהיה הדבר ההוא למשל, והיה טעמו לומר כן, כי א"א שיצא דבר מפי הקב"ה שלא יהיה בפועל, לא כקטני אמנה האומרים בכל דבר אשר יראה אל מוחם זר קצת יאמרו כי למשל היה ולא נברא בפועל. ואחר שהזכרתיך על הקדמתי זאת לא אצטרך להביא לפניך האגדות והמדרשים הובאו על הפרשה הזאת כי רבו עד מאד אבל נבחר לנו הדרך הקרובה בישוב המקראות לבד: וכבר הרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ואין טעם ויטע שהביא האילנות ממקום אחר ונטען שם, כי מן המקום ההוא הצמיחם כמו שנא' ויצמח ה' וגו', אבל ענין ויטע ה' אלהים להגיד שהוא מטע ה', כי טרם שגזר על הארץ תוצא הארץ דשא גזר במקום ההוא שיהיה שם גן וכו' עד אין צריכים לעובד וזומר, שאלו היו צריכין עבודה אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם, עכ"ל. ויפלא עוד שאם הנטיעה הנאמרת פה והצמיחה הכל שב אל האילנות למה הפסיק באמרו וישם שם את האדם אשר יצר בין הנטיעה והצמיחה. ועוד שלא יתכן לומר שנטע גן ואח"כ שיאמר שהצמיח אילנות כי לא יקרא גן רק אחרי הנטיעה שנטע שם אילנות כמ"ש ירמיה (כט, ה) ונטעו גנות ואכלו את פרין. ואם אומרו כן שב אל המקום המוכן לנטוע, הוה ליה למימר ויעש גן כמו שנא' (קהלת ב, ה) עשיתי לי גנות וגו' ונטעתי בהם. אבל יתכן שהיה ענין הנטיעה הזאת כמו שנא' (ישעיהו נא, טז) לנטוע שמים, וכן ונטעתיהו ושכן תחתיו (דברי הימים א יז, ט), שהוא ענין קיום והעמדה, וא"כ יהיה אומרו פה ויטע ה' גן, שגזרה החכמה האלהית שאותו המקום שהוא מבחר המקומות שיהיה קיים לעולם להתעדן הצדיקים בו, ובהיות שהנטיעה פה לא נאמרה רק על ענין קיום והעמדה, לכך אמר ויצמח אח"כ, שלא היה כאן נטיעה, כי לא יובן לשון נטיעה רק כאשר יטע הנוטע ממקום אחר, ואומרו מקדם, ר"ל שנטע הגן הכנה לאדם קודם שיצר אותו. ופי שקודם לכן נאמר וייצר ה' אלהים אדם, לכך אמר אח"כ שהנטיעה והבחירה בקיום באותו מקום היה קודם יצירת האדם, אבל ההצמחה היתה אחרי שיצר את האדם בכח שניתן לאדמה מיום ג': ומ"ש הרמב"ן ז"ל שהם מטע ה' ואינם צריכין לא לזומר ולא לעובד, כבר אנחנו אין אנו צריכים לכך, שכבר הקדמנו בפרק הקודם שהקב"ה ברא את כל האדמה שלא תצטרך לעובד שאד היה עולה מן הארץ קודם שחטא אדם בעלייתו והיה עושה מה שיעשה האדם בעבודתו לחרוש, ובירידתו יעשה מה שיעשה המטר בהשקאתו וכ"ש בגן עדן. ומה שנא' (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה, הרמב"ן נדחק להשיב במה שכינה הגן לשון נקבה, ומהר"י אברבנאל כתב שאומרו לעבדה ולשמרה שב אל הנשמה שהוזכרה שניתן בו נשמת חיים. ואין אנו צריכים לכך שאינו שב אל הגן ולא אל הנשמה שלא הוזכרה שם סמוך לזה, אבל הענין הוא כאלו אמר לעבוד ולשמור, שהכוונה לעבוד את ה' ולשמור מצותיו כאשר אבאר, כי על כן הושם באותו האויר הזך והמקום המשובח, ולכך סיפר שבאותו המקום המשובח היה לו עוד יתרון על שאר האדמה שהיה הנהר משקה אותו הגן כדי להשביח הפירות, כפי המסופר בהם עץ נחמד למראה וטוב למאכל: והנה אזכירך אתה המשכיל הנכסף להוסיף דעת, שמה שאומר שהושם האדם בגן לעיין במושכלות, הוא מבואר בפשט הכתוב ממה שנאמר אחר שחטא ששלח אותו לעבוד האדמה אשר לקח (בראשית ג, כג), ובמה שנאמר ויקח אלהים את האדם, ופרש"י פיתה אותו בדברים שיכנס, זו אגדה היא, ולפי הפשט יפלא מאד למה לא ירצה ליכנס במבחר המקומות בגן עדן. אבל לדעתנו הכוונה באומרו ויקח לשון לקיחה, לומר שהניח אותו שיהיה שם בגן ולקחו לעבודתו ולשמור מצוותיו, והיה כאלו יאמר שהפרישו לו ויחדו לעבודתו, כמ"ש בלויים (במדבר ח, טז) לקחתי אותם לי, שאחרי שהקב"ה ברא שמים וארץ וכל צבאם לתכלית נפש הצדיק שתשיג הנצחיות, וסיפר אח"כ בריאתו היסודות והצמחים והמאורות והשרצת המים והעוף והבהמה והחיה, יספר שיצר האדם בשני יצרים כמו שדרשו ז"ל (בר"ר יד, ד) שנכתב בשני יודי"ן, שפירוש הב' יצרים הוא שיהיה בעל בחירה ורצון, או כמו שפירשנו שנתן לו נפש חיונית ונפש משכלת (דהיינו) מה שנאמר עליה נשמת חיים. הנה עוד סיפר שלתשלום הכנתו על צד היותר שלם ששם אותו במבחר המקומות ומבחר האויר המחכים, ואמרנו שאע"פ שנאמר לעבדה ולשמרה אין פירושו לעבוד הגן שלא היה צריך עבודה, אבל פי' אמרו לעבדה ולשמרה, ר"ל לעמוד על משמרת עבודתו יתב' בענין ההשגה שלכך הושם שם, והעבודה היא השגת השלימות, והשמירה היא השמירה מן המכשולות באמונות. ולכך לא אמר לעבדו ולשמרו לשון זכר שהיה נראה שב אל הגן, אבל אמר לעבדה ולשמרה יאמר לעבודה ולשמירה, וכן לאהבה את ה' (דברים יא, יג), שהוא מקור בה"א נוספת, וכן והיה לך ולהם לאכלה (בראשית ו, כא), והכוונה כדי שיתבודד בעיון המושכלות, ואחר כל זאת יחד אותו לעבודתו ולשמור מצותיו כדי להודיע שהוא אדון הכל ושהוא ברא הכל ושעל כן יחוייב לשמור מצוותיו, וזאת היתה הלקיחה האמורה כאן שלקחו לעבודתו כמ"ש בלויים לקחתי אותם לי. והעד הנאמן על זה שהרי כבר אמר וישם שם את האדם אשר יצר, ומה צורך לחזור ולומר ויקח את האדם ויניחהו בגן עדן, ועוד שגם אח"כ נאמר (בראשית ג, כג) וישלחהו, וחזר ואמר (שם כד) ויגרש את האדם שהוא ג"כ כפל. האמנם מבואר היות הכוונה לומר שלקחו לעבודתו, ומה שסיפר קודם ששם אותו בגן לא היה אז עדיין לקיחה, וכן אמרו וישלחהו לעבוד, ר"ל ששלחו ממה שנתמנה לעבודתו, ואומרו ויגרש, ר"ל כדי שלא יאכל מעץ החיים, ובהיות שהלקיחה היתה לעבודתו בא תיכף הצווי וציווהו שלא יאכל מאותו העץ אשר בתוך הגן:

וכבר טען הרמב"ן ז"ל על תרגום אונקלוס שתרגם באמצעית, וז"ל ולדבריו עץ החיים ועץ הדעת שניהם היו באמצע, וא"כ נאמר שהוא כאלו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה ובה שני האילנות האלה ויהיה האמצע הזה אמצע רוחב, עכ"ל. וא"כ אינו אמצע האורך, והוא ז"ל פירש קודם וז"ל, נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא נקרא בתוך, עכ"ל. הרי לך שמחמת דוחקו פירש שתוך הוא מקום ידוע בגן. ולדעתי יתכן לומר בזה בלתי שנצטרך אל הלחץ הזה, וטרם בואנו אל פירושנו נקדים להתעורר ספק אחד שיש לטעון על פירוש זה, שאם הדבר כן שיש מקום ידוע שנקרא תוך, א"כ לא היה צריך לומר הכתוב (בראשית ב, טז) מכל עץ הגן אכל תאכל, אבל היה מספיק לומר לו מן העץ אשר בתוך הגן לא תאכל, כיון שהוא במקום מיוחד שנקרא כן, אבל אם פירושו באמצע כיון שאינו מקום מיוחד היטיב לומר שמהסביבות אכל ולא מהאמצעי. ועוד שהיה לו לומר ועץ החיים ועץ הדעת טוב ורע בתוך הגן, כיון ששניהם היו בתוך הגן שם באותו המקום המיוחד שנקרא תוך, ולמה יאמר ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע שנראה שבעץ הדעת טוב ורע לא הודיע לו מקום. עוד ספק ב' יתעורר כל משכיל אומרה האשה לנחש (בראשית ג, ג) ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו, וכיון ששני האילנות היו בתוך הגן כתרגום אונקלוס או כפירוש הרמב"ן, א"כ יובן מדבריהם שמשני האילנות היה הציווי שלא יאכלו, והלא הציווי לא היה רק על האחד ולמה לא הזכירה אותו בלשון שציוה השם יתברך שקראו עץ הדעת, אבל נתנה סימן היותו בתוך הג"ן שאין זה סימן מספיק להודיע העץ שציוה, כיון שגם עץ החיים היה בתוך הגן:

אבל לדעתנו פשט הכתוב מבואר מאד כפי מה שתירגם אונקלוס שתרגם אמצעית שעל נכון תרגם כן, שלא היה שם רק אילן אחד והפרי היה נמשך ממנו דעת טוב ורע ועצו היה עץ חיים, ולפעמים נקרא עץ חיים על שם עצו, ולפעמים נקרא עץ הדעת על שם פריו. ולכך נאמר ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים וגו', שהיה באמצע ממש באורך וברוחב, והוא שנא' אח"כ ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, שפירושו שאותו שהוא עץ חיים הוא העץ של הדעת טוב ורע לאוכלי פריו. ולכך השיב הנחש את האשה לומר ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו, שאין שם רק עץ אחד, וזהו שנאמר (בראשית ג, כב) פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ולא אמר מפרי עץ החיים. ואעידה לך על אמתות הענין הזה אמר אמרנו מה שנאמר (שם ו) ותקח מפריו ותאכל, כי מעולם לא הוזכר פרי רק העץ, והיה מספיק שיאמר ותקח מן העץ ותאכל. ועד שני מבואר מאד שכן תמצא בתרגום אונקלוס שבעץ החיים תרגם ואילן חייא במציעות גינתא, ולא אמר דאכלי פירוהי חיי, ובעץ הדעת תרגם ואילן דאכלי פירוהי חכמין בין טב לביש, ועל פי שנים עדים יקום:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה