מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי בראשית - פרק יד
רש"י ז"ל פירש אלה תולדות השמים והארץ האמורים למעלה. אחר כך פירש על אמרו טרם יהיה בארץ, כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא ואינו לשון קודם וכו' עד על פתח קרקע עמדו עד יום ו', עכ"ל. והרמב"ן ז"ל פירש וז"ל, יספר תולדות השמים והארץ במטר ובצמיחה כאשר נבראו, ואח"כ פירש עוד הרמב"ן באמרו וכל שיח השדה וז"ל, ועל דעתי כפי הפשט כי בג' הוציאה הארץ העשב ועץ הפרי במקומם וצביונם כאשר צותה בהם, ועכשיו יספר הכתוב כי אין נוטע וזורע מהם, והיא לא תצמח עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותם, ונוצר האדם העובד אותם לנטוע ולזרוע ולשמור, וזהו טעם שיח השדה טרם יצמח, שלא אמר שיח האדמה, כי המקום הנעבד יקרא שדה, עכ"ל. והבאתי פירושם ז"ל לא לטעון או לסתור אבל לראות את כל הלחץ זה הדחק שנדחקו. ומה שהביא הרמב"ן ז"ל ראיה שהשדה נקרא המקום הנעבד, יש לתמוה שהרי נאמר בכתוב (בראשית ב, יט) חית השדה, והחיה לא תמצא בשדה הנעבד, ועוד מצינו מבואר מזה על המדבר השמם שאין שם לא זרע ולא עבודה שקראו שדה שנא' (שמות טז, כה) היום לא תמצאוהו בשדה. ועל מה שפרש"י שכל טרם הוא כמו עד לא, על זה כתב הרב רבינו אליהו מזרחי שהרב אבן עזרא והרמב"ן נחלקו עליו, והרא"ם ז"ל הכריח כפרש"י ונתן טעם לדבריו שכל טרם באה וא"ו אחריה. אבל אנחנו נבחר לנו דרך אחרת במקראות הללו, וטרם נבא לדרך ההוא נקדים הספקות אשר נתעוררנו בהם, ולא נצטרך להזכיר הספקות אשר בסידור המלות כי כולם קשים בהבנתם וזרים מאד, אבל הספקות בענינם לבד שע"י ביאור הענינים יתבארו המלות וסידורם: ספק ראשון. כי מן הסיפור אשר יספר הכתוב שהקב"ה שם אותו בגן עדן לעבדה ולשמרה, נראה שלא היתה הכוונה האלהית שיתעסק האדם בגופניות כלל רק בעיון השכליות, והעד הנאמן מה שנאמר אחר שחטא (בראשית ג, כג) וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, שכנראה שלא שולח לעבוד האדמה רק לסבת החטא, ואם לא היה חוטא לא היה עובד האדמה, ואם כן מנין היה אוכל: ספק שני. שלא ימלט או שהקב"ה הצמיח מן הארץ במאמרו לבד כמו שנעשו כל שאר הבריות בקומתן ובצביונן, או שבשלישי עמדו בפתח הקרקע ובששי צמחו לאחר שהמטיר דרך טבע שהמטר מצמיח, ואם היה ענין הצמיחה במאמרו ית' לבד מה הוצרך המטר, כמו שהוציא מן הארץ בעלי חיים בקומתן ובצביונן למה לא יוציא כן הצמחים. ואם גזרה חכמה האלהית שיהיה הדבר דרך טבע, גם זה אינו שודאי בהמטרה אחת לא תצמיח הארץ אילנות לעשות פרי דרך טבע ביום אחד, שהרי באותו יום נאמר לאדם (בראשית ב, טז) מכל עץ הגן אכל תאכל, ומה הועילו המפרשים בתקנתן שפירשו כפי המדרש שבג' עמדו על פתח הקרקע שכוונתם לישב אמרו (שם ב, ו) ואד יעלה מן הארץ וגו', ואמנם ישובם ספק אחד כפי מה שיישבוהו יעורר כמה וכמה ספקות משולבות ונמשכות הימנה: לכך יתכן לפי הפשט בישוב כל הספקות שאומרו אלה תולדות השמים והארץ, הוא כפי מה שאמרנו ששמים וארץ וכל אשר בהם לא נבראו רק להיותם כלים והכנה לאדם שבאמצעותם יגיע אל השלימות הנצחי, ולפיכך כאשר רצה לומר הכתוב סיפורו שהושם בגן עדן להיותו מתהלך בפרדס העיון וההשגה, כאשר ראינו שציוהו השי"ת לבלתי אכול מעץ הדעת, הנה הקדים קודם הסיפור ואמר שאלה הם תולדות השמים והארץ, ר"ל לקיומם כאשר נבאר, ולא נצטרך לפרש כפרש"י שאמר כאן אלה תולדות על מה שכבר סופר, ואילו היה זה סוף פרשה החרשנו, אבל לא יתכן שתהיה פרשה מתחלת בתחלה לומר אלה על מה שסופר כבר בפרשה שקודם לה, לכך ראינו לומר שאמרו כאן אלה תולדות, הכוונה על מה שעתיד לספר כבכל שאר המקומות שנאמר אלה תולדות. וכבר ראיתי שהמפרשים נחלקו בקצת מקומות שאמרו שמלת תולדות היא על המקרים כמו כי לא תדע מה ילד יום (משלי כז, א), וקצתם אמרו שלא יאמר רק על הבנים, אשר לא יתכנו פירושיהם באלה תולדות השמים, שא"א לומר בהם לא בנים ולא מקרים שהרי לא ישנו את תפקידם. לכך יתכן כפי מה שאמרנו, שכמו שכתב (בראשית כה, יט) אלה תולדות אברהם, שפירושו שאלה הם התולדות לקיום מינו שהוליד את יצחק, כן רצה להודיענו שקיום השמים והארץ הוא אדם, ואמר שתולדות השמים והארץ לקיומם נברא האדם להתעסק בהשגת השלימות שעי"כ השמים והארץ מתקיימים כמו שאמרו בפ' הקודם שתולדות השמים והארץ וקיומם איננו רק האדם בהיותו מכיר בוראו ומשיג השלימות הנצחי, והיה כאלו יאמר אלה תולדות השמים והארץ לקיום מינם שהוא האדם בהיותו מכיר בוראו ומשיג השלימות הנצחי, ולכך אמר אלה תולדות השמים והארץ נמשך וסמוך אל מה שנאמר שהושם בגן עדן:
ויתכן היות זה כוונת המאמר שאמרו ז"ל (מנחות כט, ב, בר"ר יב, י) ביה ה' צור עולמים (ישעיהו כו, ד), לא ידעתי אם העולם הזה נברא בה"א והעולם הבא ביו"ד, או עולם הבא בה"א והעולם הזה ביו"ד, משנאמר בהבראם אל תקרי בהבראם אלא בה"א בראם, שאמנם יפלא לכל משכיל במאמרם זה שמאחר שנסתפק בעולם הזה אם ביו"ד נברא או בה"א, ולא היה לו קבלה בזה, מנין לו לומר אל תקרי בהבראם. עוד מה הוצרך בעל המאמר הזה לומר לא ידעתי אם נברא בה"א או ביו"ד, והיה לו לדרוש מה שדרש לומר אל תיקרי בהבראם אלא בה"א בראם, והיה מאמר מספיק מבלתי שיאמר לא ידעתי וכו'. אבל יתכן שכאשר ראה בעל המאמר וידע לפי קבלתו האמתית שהעולם הזה נברא בה"א, ראה שא"כ בשם יה היה ראוי להקדים הה"א שבה נברא העוה"ז, כיון שהוא קודם שהוא עולם המעשה וקודם לעולם התגמול, ואם אמרת שהיה זה לפי יתרון מעלת עוה"ב על עוה"ז, הרי היטיב להקדים היו"ד שבה נברא עוה"ב והוא על נכון מה שנכתב שם יה. לכן אמר בעל המאמר לא ידעתי איזה נברא ביו"ד ואיזה נברא בה"א, כלומר יש טעם ופנים לכאן ולכאן או לפי יתרון המעלה או לפי קדימת הזמן, והביא לכך סמך לקבלתו מן המקרא שנאמר בהבראם. ועתה כפי מה שאמרנו שאמרו כאן אלה תולדות השמים, שהכוונה היא על מה שעתיד לספר בהשמת האדם בגן, והיה כאלו יאמר שתולדות השמים וקיום מינם הוא השמת האדם בגן כדי שיבחר בעץ החיים ולא בעץ הדעת, א"כ עוה"ז לא נברא קודם, רק עוה"ב כי הוא תחלת המחשבה, עם היותו נקרא עוה"ב שנראה היותו אחרי עוה"ז וכן נקרא לעתיד לבא, וכן ודאי שהמעשה קודם לתגמול, עם כל זה עולם הבא נברא תחלה שהוא תחלת המחשבה, ולכך נאמר ביה ה' צור עולמים היו"ד קודמת לה"א:
ורמז עוד כי העולם הזה נברא בה"א, הם חמשה גשמים דהיינו הד' יסודות והגשם החמישי, אמנם עולם הבא נברא בעשר ספירות. גם רמז שבה"א בראם אמרו חז"ל רמז לחמשה חומשי תורה בנגלה, מסכים למדרשם ז"ל ג"כ שאמרו (בר"ר א, ד) שנברא העולם בראשית שהתורה נקראת ראשית, כלומר בראם לתכלית קיום התורה, ואמר העוה"ב בי' שחמשה חומשי תורה הם כפולים, כיון שיש בהם נגלה ונסתר א"כ הם י', כי אין לנו בעוה"ז לקיים רק הנגלות כמו שנאמר (דברים כח, כט) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות וגו'. ועל כן אמר אלה תולדות השמים והארץ, ר"ל אלה הם התולדות שלהם לקיום מינם, והם השגות האדם הנסתרות בגן, כי כבר אמרנו שאומרו נעשה אדם הוא ציווי לכל מעשי בראשית שימלאו חסרונותיו של האדם, וכיון שהוא ציווי להם שיעשו האדם השלם והם העושים אם כן היטיב לומר שהם תולדות השמים. ומלבד מה שהיה לבעל המאמר קבלה אמתית שהעוה"ז בה"א נברא, הנה עוד יש לו הכרח לומר אל תקרי בהבראם מכיון שלא אמר ביום הבראם כמ"ש בתולדות האדם. ואמר עוד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, נמשך אל מה שנאמר אח"כ (בראשית ה, א) ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו, שכבר פירשנו בו היות הכוונה לומר שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה, ושלתכלית כך נברא האדם שיהיה בדמות אלהים, ר"ל כאותו הדמות של הכסא במרכבה כמו שנתבאר פ"ט שהוא כינוי לשלימות אשר בחקו להשיג שהוא תכליתו, כמו כן אמר כאן שבה"א בראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, שפירושו שלתכלית האדם שיקיים התורה נבראו שמים וארץ מתחלת מחשבת הבריאה בהם: ואחר שביאר הכתוב שתולדות השמים ותכליתם לקיום התורה, ושבה"א בראם, כדי שהאדם לא יעסוק רק בהשגת השלימות, ושכל ימיו יהיה עסוק בהשגת השלימות, הנה ימשך מזה שיאמר האומר היאך אפשר שלא נברא רק על מנת שלא יתעסק רק בעיון כדי שישיג שלימות ושיעיין כל ימיו בהשגתו, שאם כן יעשה מה יאכל ובמה יתקיים מה שרז"ל (אבות פ"ג מי"ז) אם אין קמח אין תורה, הנה לכך בא הכתוב הזה ואמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד האדמה ואד יעלה מן הארץ, שבאו הכתובים הללו להורות שהקב"ה עשה לו תיקון לכל זה, ושהכוונה האלהית היתה שהאדם לא יצטרך לעבוד האדמה כלל, ושלא יצטרך למטר כלל, כי אין המטר מועיל רק אחרי עבודת האדמה, וכיון שהאדם לא היתה הכוונה האלהית בבריאתו שיעבוד האדמה כלל, כמו שנראה שלא אמר שיעבוד האדמה רק אחרי שחטא, שכן תראה שנאמר בפירוש (בראשית ג, כג) וישלחהו מגן עדן לעבוד האדמה אשר לוקח משם, וכן נאמר (שם יט) אחרי החטא בזעת אפך תאכל לחם, שנראה בבירור שאם לא חטא לא היה צריך לעבוד כלל, א"כ לא היה העולם צריך למטר, אבל הארץ קודם שחטא האדם היתה הכוונה האלהית שאד יעלה מן הארץ וישקה אותה, וכן היתה המחשבה בענין הארץ קודם שנתקללה שהאד יעלה מן הארץ, ובעלייתו יעשה מה שיעשה האדם בעבודתו ובחרישתו, שעליית האדים היה פותח ועושה סדקים ותלמים בארץ, והאדים בירידתם היו עושים מה שעשה המטר אחר החטא, באופן שהאדים היו עובדים האדמה ומקשים אותה, ומן האדים צמחו העשבים ביום ג' שהאדים היו עולים מן התהום כמו שארז"ל (הובא ברש"י) והיו ממטירים, והיה כאילו נכתב כן, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה, שאין פירושו שלא נברא האדם עדיין, אבל פירושו שלא נברא אדם לעבוד האדמה, ופירוש לא המטיר, ר"ל שלא היתה כוונתו להמטיר, שאם האדם לא היה חוטא לא היה צריך למטר, כי לחות האד היורד היה מספיק, שלא היה תכלית האדם לעבוד האדמה רק לעסוק בהשגת השלימות. וזה היתה כוונת הכתוב כאז לומר שהכוונה האלהית היתה באדם שלא יצטרך לעבוד האדמה כלל ולא למטר, ושהארץ תצמיח אילנות עושי פרי ועשבים למינם בלתי עבודה כלל, ושהעץ בעצמו יזרע זרע וכן העשב יזריע לא יצטרך לזורע כלל. והעד מה שנאמר מזריע זרע עושה פרי למינו, כי היה לו לומר אשר יזרע, כמ"ש פרשת שמיני (ויקרא יא, לז) זרע זרוע אשר יזרע, אבל הכוונה לומר שלא יצטרך אפילו לזורע, וכמו שמאמר ישרצו המים בלתי עבודה שורצים כמו כן היו הציווי לארץ. וע"ד זה ארז"ל במדרש אגדה (ילקוט שמעוני ירמיהו לא, שיד) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות, וכן נאמר (בראשית א, כט)הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' עץ זורע זרע, כי לא היה לו לומר רק כל עץ אשר בו זרע לזרוע, אבל אמר כן לומר שהעץ והעשב הם היו הזורעים לא היו צריכים לזורע:
ויהיה כפי דרכנו פירוש הכתובים לומר לנו חסד השי"ת כי גדל מאד אם לא היה חטא אדם הראשון, שקודם שנבראו הצמחים נתן הקב"ה כח ליסוד הארץ ביום ראשון שתצמיח ותזריע מעצמה והחרישה מעצמה ע"י עליית האדים שיפתחו הארץ במקום חרישה, באופן שלא היה חסר רק להוציא הצמיחה מן הכח אל הפועל שזה נעשה בג', ואם היה נשאר הענין כן היה ענין מזון האדם מוכן מתמיד בשוה טבעי לא יוסיף ולא יגרע, אבל אחר שחטא, גזר הקב"ה שלא תהיה השקאה רק ע"י עננים שיוליכם הרוח אל המקום אשר יחפץ לתת מטר בעתו, וכן ע"י עבודה והכל כפי מעשה האדם. והבז שזהו שארז"ל (תענית ב, א) שמפתח המטר הוא בידו יתברך, וכן ענין הלידה באשה, כי קודם החטא היתה הלידה מעצמה טבעית בלי צער, ואח"כ לקח השי"ת המפתח עד שתהיה הלידה כפי המעשים, וכבר ארז"ל (שבת לא, ב) על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ולפי דרכנו זה יהיה נכון מה שראינו שאחר שסיפר ענין החסד האלהי בהכנה המופלגת שהכין לאדם, הנה סיפר יצירת האדם ושנתן בו נפש ונשמה יתרה משכלת ושנפח באפיו נשמת חיים. שהכוונה על השכל שניתן ממרומים שמביאו אל החיים הנצחיים ושנתן בו ג"כ נפש חיונית:
ועל מה שנאמר וייצר בשני יודי"ן הוא כמו שאמרו רז"ל בגמרא פרק עושין פסין (עירובין יח, א) או כמו שדרשו בב"ר (יד, ד) חלקהו לשני יצרים, וכתב הרב רבינו אליהו מזרחי ז"ל שרש"י ז"ל בחר באגדה להיותה יותר קרוב אל הפשט שאמרו על יצר הטוב ויצר הרע שהוא ענין הבחירה ורצון. ולדעתי יתכן לומר יותר קרוב לפשט שסוף הפסוק הזה הוא פירוש השני יודי"ן שנאמר אחריהם ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חיה. הרי כאן ב' צורות, צורת הנפש המשכלת שקראה נשמת חיים, וצורת נפש חיונית שעליה נקרא נפש חיה כי הנפשות הם צורות באמת. וזה טעם נכון אל מה שלא נאמר בבהמה בשני יודי"ן, כי גם לבהמה יש לה יצר רע להזיק כנראה בחוש ולא נאמר בה וייצר:
ונשוב לענין שאנחנו בו, שביאר כאן בכתובים הללו שתכלית בריאת שמים וארץ הוא האדם כדי שיעסוק בהשגת מה שבחקו, ואופן החסד האלהי וההכנה המופלגת שהכין לו קודם בריאתו שלא יצטרך שום טורח כלל, ושנתן לו ג"כ הבחירה והרצון ושנתן לו הנפש המשכלת. אח"כ התחיל לספר ששם אותו במבחר המקומות שאוירו מחכים, ובהיות הכוונה כן כמו שאמרנו יאות מאד מה שתכף אחר סיפור זה שאמרנו סיפר ששם אותו בגן כלומר אחר שנתן לו הנפש המשכלת שם אותו בגן. ועם היות שהרמב"ם ז"ל פירש באבות שאין הנפש משכלת נפש עצמה, אנחנו לא נסור ממה שהוא מבואר בכתוב (ישעיהו נז, טז) ונשמות אני עשיתי, והוא מוסכם לחכמי הקבלה שאין לדרוש הכתוב הזה ולהוציאו מפשוטו, שכן תקנו אלהי נשמה שנתת בי אתה בראתה, וכן תראה שקראום נפש רוח נשמה, ואמר רשב"י (זוה"ק ח"ג עא, ב) זכאה חולקהון דצדיקייא דאתדבק נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה, ועוד יורחב הדבור בס"ד על מאמר הזה: ובמה שנאמר ויהי האדם לנפש חיה, טען מהר"י אברבנאל שא"כ מה היתרון שנתן לזה עליהם, והשיב שאמרו ויהי האדם לנפש חיה הוא סיפור מה שחטא אח"כ. ולא ידעתי מה התועלת שיאמר זה קודם שחטא. ויש שפירשו שמה שנאמר ויהי לנפש חיה נאמר כן על הנפש חיונית, וא"כ היאך עברה הארץ על צוויה שציוה לה שתוציא נפש חיה למה לא הוציאה מהלכי שתים, אמנם אין ספק שהנפש החיונית אשר לאדם גם היא אינה כנפש הבהמה ח"ו. אבל בענין זה לדעתי הדברים כפשוטם שרצה לתת סיבה וטעם למה שם אותו בגן לעיין במושכלות, ועל זה הודיע הכתוב שהיה חסר ונעדר השלימות ככל נפש חיה עד שמפני זה הכניסו בגן להדריכו, והיה זה א"כ סיפור החסד האלהי שהכניסו בגן שכבר היה נראה ח"ו כי הכנסתו האדם לגן היה לרעתו שחטא, לכן הקדים לומר שהיה נעדר השלימות כשאר נפש חיה קודם שנכנס לגן ושעל כן הכניסו: