מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי בראשית - פרק יג
במה שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. נאמרו דברים הרבה תכבד עלי המלאכה להביאם, הן מדרשיהם ז"ל, והן רודפי הפשט ואוהביו. אמנם ראיתי מכל אשר היה לפני דברי הרמב"ן ז"ל על דרך הקבלה לבד שקיצר מאד והסתיר, ואנחנו יהיה השתדלותנו לבאר הדברים כפשוטם כפי המיועד ולא נניח ידינו מלהרחיב קצת ביאור במה שחשב הרמב"ן ז"ל להועילנו, וז"ל, והאמת כי הברכה ביום השבת הוא מעין הברכות והוא יסוד עולם ויקדש אותו כי ימשך מן הקדש, ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא, ח) לפי שאין לו בן זוג, ומה שאמרו עוד כנסת ישראל יהיה בן זוגך, ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת, עכ"ל. והנה הוא ז"ל רמז על סוד היסוד תפוחי זהב במשכיות כסף, ואנחנו נרחיב ביאור במלות, ולא נצא מן הקו אשר נטה שם הרמב"ן את אהלו, ועם היות שבהשקפה ראשונה יראה שתפסנו דרך אחרת, לא כן היא כי לא נטה ימין ושמאל, רק נרחיב במה שאפשר לגלות מה מן הנסתר אשר נכסוף נכסף הרמב"ן שנבין מדבריו משכיות חמדה. וטרם נבא אל הביאור אזכירך שכבר נתבאר אם מן המקראות בתורה ובנביאים ואם ממאמרי רז"ל שהשמים והארץ וכל צבאם ומה שביניהם כולם לא נבראו רק לתכלית המין האנושי, והמין האנושי לא נברא רק לתכלית השלם להשלים נפשו בהשגת הנצחיות. והנה מן התורה נתבאר באומרו בענין מעשה הקרבנות שהקריב נח שנאמר (בראשית ח, כא) וירח ה' את ריח הניחוח, ועל זה נאמר (שם כב) יום ולילה לא ישבותו, שמכלל לאו אתה שומע הן, שאם לא היה הריח ניחוח שדרשו ז"ל (בר"ר לד, ט) ריח של כבשן האש, היה גוזר על היום והלילה שישבותו, הרי הודיע אלינו א"כ שמעשה האדם הטוב יקיים שמים וארץ וכל צבאם, ומעשה האדם הרע ישבית אותם ויבטלם, ונתבאר שכולם נבראו לתכלית האדם. ואם מן הנביאים אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו לג, כה), וכן לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיהו מה, יח), ומאמרי רז"ל אין צורך להביאם כי רבו עד מאד, ובמס' ברכות פרק אין עומדין (לב, ב) אמרו אמר ריש לקיש אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה ראשונה אתה עזבתני ושכחתני התשכח אשה עולה (ישעיהו מט, טו), אמר לה הקב"ה בתי י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי ל' חיל ועל כל חיל בראתי לו ל' לגיון ועל כל לגיון ל' רהטון ועל כל רהטון ל' קרטון ועל כל קרטון ל' גסטרא ועל כל גסטרא שס"ה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה וכולם לא בראתי אלא בשבילך: וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה נבוכים חלק ג' פרק י"ג סותר זה וז"ל, וכן יחשבו שתכלית המציאות כולו מציאות מין האדם לבדו לעבוד ה', ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו, עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלתו ולהמציא צרכיו, וקצת פשוטי ספרי הנביאים יעזרו זאת המחשבה הרבה, לשבת יצרה, אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וימתחם כאהל לשבת וגו' (ישעיהו מ, כב), ואם הגלגלים היו בעבור האדם כל שכן שאר מיני בעלי חיים והצמחים. וזה הדעת כשיחקר כמו שצריך למשכילים שיחקרו הדעות יתבאר מה שבו מן הטעות, והוא שיאמר למי שיאמין זה שהכל מפני זה התכלית כלומר מציאות האדם, אם הבורא יכול שימציאהו מבלתי אלו ההצעות כולם, או א"א שימצא אלא אחריהם, ואם יאמר אומר שאפשר ושהיה יכול להמציא אדם מבלתי שמים על דרך משל, א"כ מה תועלת באלו הדברים כולם, אחרי שאינם התכלית, אבל הם מפני דבר שאפשר המצאו מבלתי אלו כולם, ואפילו אם היה הכל מפני האדם ותכלית האדם לעבוד ה' כמו שנאמר, השאלה קיימת והיא מה התכלית בהיותו עובד ה', והוא יתעלה לא יוסיף שלימות אם יעבדוהו כל מה שברא וישיגוהו תכלית ההשגה, ולא ישיגהו חסרון אם לא יהיה זולתו נמצא כלל. ואם יאמר אומר אין זה לשלימותו אבל לשלימותנו כי הוא הטוב לנו והוא שלימותנו, תתחייב השאלה בעצמה ומה תכלית מציאותנו בזה השלימות, א"א בהכרח מבלתי שיגיע הענין בנתינת התכלית אל כך רצה ה' או גזרה כן חכמתו וכן הוא האמת, עכ"ל: וכבר על דעתו של הרמב"ם בזה רבו הרועים וקראו אותם שטנה, גם כל האחרונים לא קבלו דעתו בזה. וראיתי מהם בקשו חשבונות רבים לסתור דבריו אבל בטענות בלתי מספיקות, ומכללם מהר"י אברבנאל בפירוש התורה פרשת בראשית כתב שם שאין השמים נכבדים מן האדם, שאם מפני גדלם הנה היתוש הקטן נכבד מעצי הלבנון, ובאמת זו טענה בטלה שהיתוש איננו תוך עצי הלבנון עד שאם יצוייר שאין מציאות לעצי הלבנון לא יצוייר מציאות ליתוש, כי ודאי אפילו שלא יצוייר מציאות לעצי הלבנון לא מפני זה יתבטל הציור ביתוש, כמו האדם שהוא תוך השמים שאם יצוייר בטול השמים לא יצוייר קיום לאדם, ואם יצוייר בטול האדם והעדרו לא יחוייב מפני זה בטול השמים והעדרם, א"כ מן הבחינה הזאת ודאי הם נראים היותם נכבדים מן האדם. אבל הטענה האמיתית נגד הרמב"ם ז"ל היא מבחינת הנפש המשכלת אשר באדם, שגם אם יצוייר בטול והעדר השמים לא יחוייב בטול והעדר לנפש המשכלת כאשר יתבאר שהיא נכבדת מן השמים וכל צבאם ושכולם נבראו לתכליתה. ומה שהרמב"ם ז"ל בטענתו רצה להכריח שהנבראים כולם לא נבראו לתכלית האדם, פליאה נשגבה מני, שאפילו נודה לדבריו שאין טעם לבריאת האדם שישיג שלימות ולא ידענו לתכלית מה נברא, לא בשביל זה נכחיש פשוטי דברי הנביאים שאמרו שהשמים וכל הנבראים לתכלית האדם השלם נבראו, שאין ספק שיש לנו להאמין כל מה שכתוב בתורה או בנביאים אם אין מופת על סותרו. ומה שטען ג"כ שאם יאמר אומר שהשם יכול להמציא אדם מבלתי שמים א"כ מה תועלת באלו. אמת גם יתכן לטעון טענה זאת באדם הפרטי, שגם הרמב"ם מודה ודאי שלא נברא האדם רק לתכלית היותו שלם, ואם כן נאמר שאם היה ביכולת ה' שאדם ישיג השלמות בלתי עינים ובלתי פה לאכילה ושתיה וכן כל החושים מה תועלת בבריאת החושים:
אמנם כי כן אנחנו באמת לא נודה לדבריו, אבל נאמר טעם נכון ומתישב לבריאת האדם כדי שישיג השלימות. והוא כי זה ידוע שכל שלם יחשב חסרון בחק שלימותו כאשר ימנע טוב מבעליו כשיש בכחו, כמו שנאמר (משלי ג, כז) אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידיך לעשות, אם כן כאשר גלוי לפניו שאם יברא אדם כמו שנברא מד' יסודות ויהיו לו ההכנות והכלים הצריכים לו, שיהיה אז אפשר לו על ידי בחירתו הטובה שישיג הנצחיות, באופן שמדבר הווה ונפסד יהיה דבר נצחי. הנה אם כן אם לא היה בורא האדם ולא היה בורא כל הכלים וההכנות הצריכים אליו להשגת שלימותו, היה מונע טוב מבעליו ולא יתכן זה בחקו ית', וא"כ בהיות הקב"ה שלם מסולק מכל החסרונות ושלם בכל השלימות נתחייב ענין בריאת האדם. וכבר אם היה בורא הקב"ה האדם בלתי בחירה ורצון, והיה מוכרח להשגת השלימות והנצחיות, ולא היה באדם יכולת לשנות תפקידו, באמת אז היתה השאלה גדולה מאד, שלתכלית מה ברא אותו אחרי שהוא אינו צריך לו ולא לעבודתו ולא לשלימותו ולא לנצחיותו, ולא היה אז תשובה לשאלה זו רק כך גזרה החכמה האלהית. אמנם בראותנו שבראו בעל בחירה ורצון ואם ירצה ישיג הנצחיות, אם כן אם לא היה בורא אותו היה מונע טוב מבעליו, שכיון שעל ידי בחירתו השיג השלימות הנצחי, בעליו הוא, ולא יקרא בעל הפעולה מי שלא יוכל לשנות תפקידו, אבל יקרא בעל הפעולה מי שהפקידו לעשותה, והגלגל אשר יעשה פעולת התנועה הסבובית לא יקרא היותו בעל הפעולה ההיא, רק הבורא אשר בראו הוא בעל הפעולה. אמנם האדם אשר ניתנה לו מאתו יתברך הבחירה והרצון, כל פעולה שיעשה בבחירתו הוא יקרא בעל הפעולה ההיא אם טובה ואם רעה, וזה אמר דוד ע"ה במלות קצרות ומליצה נאה מאד שאמר (תהלים פד, יב) חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, כי האמנם יאות מאד לפי דרכנו שאמר שהחן והכבוד שנותן ה' הוא על דרך אל תמנע טוב אחרי שבבחירתו בחר ללכת בתמים, ואמנם הגלגלים והמלאכים שלא ישנו את תפקידם כבר אמרנו שכולם נבראו לתכלית השלם:
וראה אתה המשכיל כי ענין זה עמוק מאד בעיון ופשוט באמיתות, כאשר תשקיף השקפת עיון ותעמיק תמצא שיוסרו בזה הרבה מבוכות המתרגשות ובאות לאדם בעיונו בהשגת הדעות האמתיות, כי הבורא ית' לא היתה הכוונה בבריאתו שמים וארץ וכל צבאם רק מלאכה אחת והיא עשיית נפש השלם נצחית מן האין המוחלט, והעד מה שנאמר מכל מלאכתו אשר עשה, ולא נאמר מלאכותיו אשר עשה, כי כל מעשה שמים וארץ הם לתכלית נפש הנצחי וע"כ לא יקראו רק מלאכה אחת:
ואשוב אתפלא בהרמב"ם ז"ל היאך יעלה על דעתו שהשמים וצבאם יהיו נכבדים מן הצדיק אשר עליו נאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה', ונאמר (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם, והמאורות אשר המה החשובים שבנבראים נאמר שבראם להאיר על הארץ, וזה אין ספק שהמין האנושי הוא המובחר, אם כן להאיר למין האנושי נבראו. וכבר הרמב"ם ז"ל חשב לסלק טענתנו זאת ונתאמץ לומר שלא נבראו להאיר וז"ל בפ' הנזכר, ולא יטעך באמרו בכוכבים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה, ותחשוב כי ענינו כדי לעשות, זה אינו רק להגיד טבעם אשר רצה שיבראם כן ר"ל מאירים מנהיגים, כאמרו באדם ורדו בדגת הים, שאין ענינו שנברא לכך רק להגיד טבעו אשר הטביעו השי"ת עליו, עכ"ל. ובאמת הראיה שהביא ממה שנאמר ורדו בדגת הים נכונה, לא לעזר לו אבל לסתור דבריו, שמאחר ששם נאמר ורדו וכאן לא נאמר ויאירו וכן וימשלו, רק נאמר להאיר ולמשול בלמ"ד, נתבאר שלכך נבראו ואין זה הגדת טבעם, ולפי דרכו ז"ל גם מה שנאמר על הצומח שיהיה לאכלה, תהיה הכוונה גם כן הגדת טבע לבד. עוד כתב הרמב"ם ז"ל שם וז"ל, ולפי זה הענין צריך שנפרש כל פסוק שנמצא פשוטו מורה על היות דבר נכבד נעשה לתכלית הפחות ממנו, עכ"ל. ובאמת צריך שתהיה אמונתנו כפשוטי הכתובים ולא יאות להוציאם מפשוטם, אם אין מופת על סותרם, כמו מה שמצינו דברים מורים ח"ו גשמות, שארז"ל דברה תורה בלשון בני אדם, אבל שנוציא הפסוקים מפשוטם כדי שיהיו מסכימים אל אמונה אשר נבחר בה אנחנו בלתי שיחייבנו מופת להאמינה זה לא יתכן:
עוד כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל, ולא תטעה בנפשך ותחשוב שהמלאכים והגלגלים נבראו בעבורנו, והנה כבר התבאר לנו מדרגתנו הן גוים כמר מדלי (ישעיהו מ, טו), עכ"ל. ואני נפלאתי שכל דבריו מראשיתם ידבר על השלם, שכן אמר וכן יחשבו שתכלית המציאות כולו מציאות מין האדם לבדו לעבוד את ה', עכ"ל. וכיון שאמר לעבוד את ה' נתבאר היותו מדבר על השלם, ואם כן מה מביא ראיה ממה שנאמר הן גוים כמר מדלי שידבר על חסרי השלימות, ועוד שלא ידבר שם רק בערכו ית' לא בערך השמים, כמו שהשלים שם הביאור ואמר (שם יז) כל הגוים כאין נגדו, וכן הביא גם כן הרמב"ם ז"ל ראיה ממה שנאמר (איוב ד, יח-יט) הן בעבדיו לא יאמין וגו' אף שוכני בתי חומר, וכתב שם וז"ל, ודע שעבדיו הנזכרים בזה הפסוק הם המלאכים, ובמלאכיו הרמוז אליהם בזה הפסוק הם הגלגלים בלי ספק. הנה אליפז ביאר עצמו זה הענין והשיבו במענה האחרת בלשון אחר ואמר (איוב טו, טו-טז) הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו, אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה, הנה התבאר שקדושיו הם עבדיו ושאינו ממין האדם, עכ"ל. ולא ידעתי מה הוא ההכרח שהביא מדברי אליפז, כי אני אומר שעבדיו הם הצדיקים והשמים הם המלאכים, וכן תרגום יונתן ושמים לא זכו בעיניו ואנגלי מרומא, שבלשון יון המלאכים נקראים אנגלי, וכן בלשון איטליא, ובספר הערוך הביאו בערך אנגלי, ויותר קרוב ונכון הוא לומר שיקראו צבא השמים שמים, ממה שנאמר שהגלגלים יקראו מלאכים, ושהקדושים והעבדים הם כפשוטם ממין האדם, ולא בא אליפז לגנות רק הבלתי שלימים שהוא הנתעב ונאלח והשותה כמים עולה, וכן השוכני בתי חמר אשר בעפר יסודם, כי כבר היה מספיק אמרו שוכני בתי חמר, אבל רצה לבאר כי לא ידבר על כל שוכני בתי חמר רק על הבלתי שלימים אשר בעפר יסודם, וכמו שארז"ל (קה"ר ג, כא) אחת נשמותיהם של צדיקים ושל רשעים עולות למרום אלא שנשמותיהם של רשעים מצורפות לארץ, ולכך ביאר כאן ואמר אשר בעפר יסודם, ר"ל שנשמותם מצורפות לארץ שלא ידבר רק בבלתי שלימים, וכן אמר דוד (תהלים קטו, יז) לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה, שגם שם יש לשאול, שאם כוונתו באומרו ולא כל יורדי דומה, כמוסיף ואומר שהמתים לא יהללו יה וגם היורדי דומה, מה יוסיף שהלא היורדי דומה פחותים מהמתים סתם. אבל יראה שדוד פירש ואמר שאמרו לא המתים יהללו יה, לא אמר כן על כל המתים, רק על אותם שהם יורדי דומה, והיה כאילו יאמר לא המתים יהללו יה, ולא כל המתים רק יורדי דומה: וכבר ידעת משארז"ל (ראש השנה לא, א) שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב, ואם כן אין ספק שהשלם מן הבחינה הזאת נכבד מהם כיון שהוא נצחי, אמנם הרמב"ם ז"ל נמשך אחרי דעתו שגם השמים והארץ נצחיים, שכן כתב במורה נבוכים ח"ב פכ"ח וז"ל, הנה כבר התבאר לך הענין ונגלה הדעת והוא שאנחנו נאות לאריסטו בחצי מדעתו ונאמין שזה המציאות לעולם נצחי, עכ"ל. ואנחנו לא נאות כאשר נתבאר רק לדברי רז"ל ולדברי הנביאים והכתובים כי רז"ל אמרו חד חרוב, והרמב"ם כתב שהוא דעת יחידאה, ואין הדברים כן כי אדרבה אביי דפליג עליה אמר תרי חרוב ולית מאן דפליג. גם אמר שמאמר ישעיה שאמר (נא, ו) שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה, למשל אמר כן. ולא ידעתי מה יאמר על מה שאמר דוד בתהלים פרק ק"ב (כו-כט) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלפו ואתה הוא ושנותיך לא יתמו בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון. וכבר הביא הרמב"ם ז"ל ראיות הרבה על נצחיות העולם, שדוד אמר (תהלים קד, ה) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, וכן אמר (שם קמח, ו) ויעמידם לעד לעולם, ושלמה אמר (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת, וירמיה אמר (לא, לד-לה) נותן שמש לאור יומם וגו' אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי. ואף גם זאת אומר לך שאין דעתי נוחה בדרכו של הרמב"ם ז"ל, כי כאשר מצא דברים מורים על הפסד העולם אמר שהוא אינו משל, וכאשר מצא כתובים מורים על נצחיותו אמר שיש להם פירוש והם למשל, ומה ראה לומר שאלו הכתובים כפשוטם והאחרים יאות לפרשם או לומר שהם משל, ולא נאמר להפך שהכתובים המורים הפסדו יהיה להם פירוש. ואם כן אין הכרח מן הכתובים לא לנצחיות העולם ולא להפסדו, אמנם דברי רז"ל שאמרו חד חרוב מבוארים אין בית מנוס, לכן בחרתי לישב הכתובים כולם כפשוטם ולא יהיו חולקים זה על זה, וכן מאמרם ז"ל שאמרו חד חרוב לא יהיה סותר: ויובנו הכתובים האלה עם מאמרו של רבי אבהו שאמר (בר"ר ג, ז) ויהי ערב ויהי בקר יהיה ערב לא נאמר רק ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, ואמר רבי אבהו מכאן שהיה בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי כו'. וכבר אמרנו בפרקים הקודמים (פ"ג) שהרמב"ם ז"ל גינה מאד שני המאמרים שאמרו אלו השלימים באמרו שלפי דבריהם לא היתה התחלה לזמן. ובאמת לדעתי אין נפתל בדבריהם שהם דרשו כן ממה שנאמר ויהי יום אחד, ולא אמר יהי יום אחד, ואם היו אומרים כן מסברתם ודאי היתה תמיהת הרמב"ם עליהם קיימת, אבל כיון שדרשו כן הכתוב ולא אמר כן דרך הודעת אמונה, א"כ אין דעתם לומר שלעולם ולעולמי עולמים היה בונה עולמות ומחריבן, והעד שכן אמר היה סדר זמנים קודם לכן, שאין המובן שהיה סדר זמנים לעולם אבל כוונתם לומר שזה העולם שניתנה תורה לישראל בו אינו הראשון שברא, אבל בראשון שברא ודאי ברא ג"כ הזמן, ואילו ניתנה תורה בעולם הראשון שברא לא היה כותב בתורה ויהי יום אחד רק יהי יום אחד, וא"כ יתכן שכוונת רבי אבהו ודעמיה היתה לומר שהיה קודם לעולם זה עולם אחר והרחיבו. ולפנים תמצא שאמרנו שדוד ע"ה אמר כמאמרו של רבי אבהו לא חיסר כלום:
וכבר ידעת שרבו השואלים לשאל למה התחילה התורה בבי"ת ולא באל"ף שהיא ראש לאלפ"א בית"א. וכאשר תאמר לתת טעם אל התחלת התורה בבי"ת, עוד יתכן לומר טעם למה לא התחילה האלפ"א בית"א בבי"ת מאחר שהוצרך להתחיל התורה בבי"ת. ויאות לומר עם מאמרם ז"ל (בר"ר א, י) שדרשו על מה שנאמר (תהלים קה, ח) דבר צוה לאלף דור, שלהורות ענין זה התחילה האלפ"א בית"א באל"ף והתורה התחילה בבי"ת, להורות שעולם הזה הוא עולם שני שברא הקב"ה וע"כ התחילה סיפור מעשה בראשית בבי"ת. וכבר ידעת מאמרם ז"ל שהביא השמעוני בראשית (ב, יז) אשר הזכרנוהו בפ"א תראנו משם, והוא אמרם אלה תולדות השמים (בראשית ב, ד) ראש של תורה, החדש הזה לכם (שמות יב, ב) ראש הספר, כי בזה יובן שהיה ראוי להתחיל בחדש הזה, והיינו בה"א שהעולם הזה נברא בה"א, והיה ראוי להתחיל באלה תולדות והיינו באל"ף, מפני מה שנאמר דבר צוה לאלף דור, וגם מפני היותה ראשונה לאלפ"א בית"א, ולא התחיל אלא בבי"ת, להורות על הענין שאמרנו שהוא עולם שני, וזה נרמז בדברי משה שאמר (תהלים צ, ב) בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל, שאמר כן על השני עולמות שאמרנו, שלא יתכן לומר שרמז אל עוה"ב כי הדברים פשוטים היותו רומז אל עוה"ז ועוה"ב, אבל ר"ל על העולם שהיה קודם כמו שנאמר בטרם הרים יולדו וגו'. גם שלמה רמז ענין זה ואמר (קהלת א, י) יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעולמים, שיאמר כן על היותם שני עולמים. וחלילה לנו לחשוב על השלימים הללו ח"ו אמונת קדמות זמן:
ואחר שבארתי לך יישוב מאמרו של רבי אבהו ושלא יאות לגנותו אבל לשבחו, עתה אבא אליך בביאור הכתובים שאמרנו שנראים כסותרים שאלו מורים על נצחיות העולם ואלו על הפסדו. והוא כי כל הכתובים שבאו והם מורים על נצחיות העולם, הנה ידברו בעולם הזה שנולד אברהם, כי העולמות שהיה בורא קודם לכן היו קיימים שית אלפי שנין, וכאשר לא בא צדיק כאברהם בכל השית אלפי שנין הנה אמר לא הניין לי והחריבן, אמנם העולם הזה אחר שבא נח והקריב הקרבנות והריח ה' ריח הניחוח שארז"ל ריחו של כבשן האש, הנה אמר לבלתי החריב העולם הזה כשאר העולמות שהחריב, וזה אמרו עוד (בראשית ח, כב) כל ימי הארץ וגו' יום ולילה לא ישבותו, שכנראה שהעולם יש לו ימים קבועים במספר, באופן שפירושו עוד כל ימי הארץ, שהם שית אלפי שנין, אפילו הכי יום ולילה לא ישבותו, אחר שהריח ריח כבשן האש: ובזה יאות מאד מה שדרשו ז"ל (בר"ר מג, ז) על מה שנאמר (בראשית יד, כב) קונה שמים וארץ, שאמרו שהדברים שבים אל אברהם שהוא באמת קנה שמים וארץ שלא נחרבו כשאר עולמות, ומה שארז"ל חד חרוב לא אמרו כן על העוה"ז אשר אנחנו בו שכיון שנולד אברהם נעשו נצחיים, אבל היה מאמרם לומר שכך היה ענין ימי העולם שית אלפי שנין לבד, ודוק בדבריהם ז"ל שכן אמר וחד חרוב, שנראה היות הדברים שבים אל כל עולם ועולם שהיה בורא, שאם היה מאמרם על עוה"ז היה להם לומר ואח"כ יחרב לא חד חרוב. ולפי זה תהיה אמונת הרמב"ם בנצחיות העולם על נכון. ועל פי דרכנו זה יתיישבו כל הכתובים, שמה שאמר דוד יסד ארץ על מכוניה, ידבר בעולם הזה, וכן מה שאמר שלמה והארץ לעולם עומדת, ידבר בעולם הזה, שאחר שהבינו היות העולם הזה נצחי אמרו כן. וירמיה שאמר אם ימושו החקים האלה גם זרע ישראל ישבותו, ביאר הדברים ביאור מספיק היות הדברים כאשר אמרנו שהרי תלה קיום העולם בקיום האמונה הישראלית, כנראה שזה סיבה תכליתית לזה ובסור הסיבה יסור המסובב: ועתה ראה שמאמרו של ר' אבהו שאמר שהיה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי כו', דוד ע"ה אמר ג"כ המאמר הזה לא הפיל מכל דבריו של רבי אבהו דבר ארצה, והוא אמרו בתהלים פרק ק"ב, לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלפו ואתה הוא ושנותיך לא יתמו בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון. כי האמנם יש לשאול שאלות כאן בכתובים הללו, תחלה אמרו לפנים הארץ יסדת, מה כוונתו באמרו לפנים, שהלא ידענו שלא יסד הארץ בימי דוד עד שהוצרך לומר לפנים הארץ יסדת, והיה מספיק אמרו הארץ יסדת וגו'. עוד יש לשאל על אומרו ואתה תעמוד, שזה יורה על שהוא לבדו יעמוד וכל השאר יפסיד, ואח"כ סותר לזה אומר בני עבדיך ישכונו, שאומרו ישכונו ר"ל ישכונו בארץ, כי לא יתכן לומר לשון שכינה רק בארץ, והוא הקדים לומר הפסד הארץ. עוד יש לשאול מה ענין אומרו תחליפם ויחלופו אחר שאמר שיאבדו. לכן נתבאר מאד שדוד היה אומר מאמרו של ר' אבהו בלי תוספת וגרעון, ואמר לפנים הארץ יסדת, שר"ל שקודם מעשה בראשית כבר ברא עולם אחר, ואמר המה יאבדו שהיה מחריבן והוא לבדו עומד, ואח"כ אמר תחליפם ויחלופו שהיה אומר דין לא הניין לי, ואח"כ אמר על עוה"ז שהוא נצחי שלא יחליפנו עוד אחרי שבא אברהם, וזה אומרו בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון:
ואחר חילוק המבוכות מכל הכתובים הללו ומאמריהם ז"ל והנחנו היות העולם נצחי, אבל נמשך לו הנצחית מן השלימים שלתכליתם נבראו, וכמו שארז"ל בנוסח הברכה בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא. אם כן כאשר גוף האדם הווה ונפסד, ואם תזכה הנשמה לנצחיות גם הגוף שהיה כלי להשגתה יהיה נצחי, כמו כן שמים וארץ שהיו כלים והכנה להשגת נפש האדם הנצחיות ויהיו גם הם נצחיים ע"י נצחיות הנפש, כי לא יסתפק שום מאמין בתורת אמת בענין השכר הצפון שכבר נתבאר אליו נצחי, והמשכיל בבואו לחקור הדעות הנאותות באמונה, ימצא ודאי שאם השכר ח"ו יעלה על הדעת שאינו נצחי לא יכסוף אליו, וכל מה שהוא עתיד להיות תכלית הדבר החכם יכסוף ויתאוה אליו, וראה מה שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש, שהכוונה לומר שינחילם הנצחיות, כי היש האמתי הוא הנצחי, ומה שאינו נצחי לא יקרא יש באמת, ועל כדומה לזה אמרו בגמרא (גזיר נא, א) כל העומד ליגזז כגזוז דמי. וכבר בזה נתבאר אלינו אמונת אומן שכל מעשי בראשית ומה שביניהם לא נבראו רק לתכלית המין האנושי, והמין האנושי לא נברא אלא לתכלית השלם, כמ"ש (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם, וכן אמר הנביא (ישעיהו מד, כג) רנו שמים וגו' ובישראל יתפאר, שהדברים הללו מורים על מה שאמרנו:
ועתה תבין מה שכתב הרמב"ן ז"ל ברמז כי הוא מעין הברכות שהשבת הוא הזווג, שאם לא היה נמצא צדיק לא היתה השביתה נצחית שהיה מחריבן וחוזר ובורא, אבל אחרי שנולד צדיק יסוד עולם נזדווג השבת אליו להיותם שניהם ר"ל השבת והצדיק נצחיים, באופן שהברכה האמורה כאן היה מעין ברכת חתנים, ואח"כ הקדושין שמשך מן הקדש. וכבר ידעת שאם אין בארץ מי שימשוך מן הצינורות אין השפע יורד, ולדמיון זה גזרה החכמה האלהית שיהיה ראשית מזון המין האנושי על ידי יניקה לעורר אותו, שאין השפע יורד רק אחרי היניקה שהיא מן האם הנקראת בינה, כדרך אומרו (משלי ב, ג) אם לבינה תקרא, וכן רמזו רז"ל במה שאמרו (ברכות י, א) שנבראו השדים לאשה במקום בינה והבינהו, וז"ש שמשך מן הקדש אחר ברכת חתנים והיה א"כ הדבוק קודם לקידושין. והבן שארז"ל (סנהדרין נח, ב) שכותי ששמר שבת חייב מיתה, לפי שרצה לקדש קודם הדבוק והחופה בלי שדוכין שהוא ערל, וזכור מה שאמרו בגמרא (קידושין יב, ב) רב מנגיד מאן דקדיש בלא שדוכי:
ואזכירך שבעת שהכיר אברהם את בוראו ברכו ז' ברכות כל אחת בתוספת וא"ו ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה, ואברכה מברכיך, ונברכו בך וגו' (בראשית יב, ב-ג), שהם ז' ואוי"ן מכוונים אל שמו של הש"י במספר מ"ב שהכוונה לומר שייחד שמו עליו בז' ברכות. ואזכירך שהזווג עם כנסת ישראל הוא כעין הזווג פרטי, כי המילה שניתנה לאברהם במקום השידוכין, והקנס שכותבין כאשר יתבאר בח"ב פ' י"ג, והשבת הם הקדושין כאשר נרמז פה, ועדי הקדושין שמים וארץ, והשטר כתובה היא התורה, והמוהר היא ארץ ישראל, ועל זה אמרו (כתובות קי, ב) הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה, כי אסור להשהות אשה בלא כתובה, והבינהו. והחופה הוא מעמד הר סיני שכפה עליהם ההר. ואמרנו ששמים וארץ הם עדי הקדושין, הוא שאברהם לא הכיר את בוראו רק ע"י השגתו בתכונת השמים והמאורות, כמו שארז"ל (בר"ר לט, א) על אברהם משל למה הדבר דומה למי שראה בירה דולקת אמר אפשר אין אדון לבירה, אם כן הם הם העדים, וכאשר קשר הזיווג האנושי והתמדתו הוא ע"י שטר כתובה והעדים, כמו כן התמדת הזיווג עם כנסת ישראל הם השמים והתורה וארץ ישראל, כי אברהם לא השיג רק על ידי תנועת המאורות, וכמו שנאמר (תהלעם יט, ב) השמים מספרים כבוד אל. והנה הספיק ספור השמים לאברהם שהיה בקי בתנועתם, אבל לרבים דהיינו לאומה ישראלית לא יספיק עדות השמים כי אין כולם יודעים בתכונתם, לכן ניתנה להם התורה שלכך נקראת מחכימת פתי, כאלו יאמר שהשמים והמאורות לא יחכימו רק החכם, אבל התורה מחכימת פתי. ועוד נתן להם ארץ ישראל ובית המקדש שהוא שער השמים ואוירה מחכים. וכנגדם ארז"ל (אבות פ"ו מי"א) ה' קנינים קנה וכו' השמים והתורה וא"י ואברהם וישראל, כי עם השלשה קנה את אברהם ואת ישראל. וכנגד אלו הג' דברים שהם סיבה להשגת השלם שלימותו, אמר דוד ע"ה (תהלים פה, יב-יג) צדק משמים נשקף, ואמת מארץ תצמח כו', וארצנו תתן יבולה, והוא שאמר שצדק משמים נשקף, ר"ל שאין תועלת מן השמים רק אחר השקפה, ואומרו אמת מארץ תצמח, הוא על התורה שניתנה בארץ, ואמרו וארצנו תתן יבולה, הוא האויר המחכים שהוא היבול האמתי, שעליו אמר דוד (תהלים קכח, ה) וראה בטוב ירושלים. ואחר שאמר דוד הג' דברים שהם סבה להשגת האדם, אמר שעם היות כל שלשתם עם כל זה אינם מכריחים את האדם להיותו שלם רק מראים לו הדרך ישכן אור, והוא אומרו (שם פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו:
ודע כי ארץ ישראל נקראת ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג, ח), ולא נאמר זבת שמן, לפי שהחלב נאמר על ההשגה באלהיות שהיא ע"י יניקה, והדבש היא ההשגה בטבעיות, וע"כ נאמר (משלי כה, טז) דבש מצאת אכול דייך, וכבר אחז"ל פ' אין דורשין (חגיגה יג, א) דבש וחלב תחת לשונך (שיר השירים ד, יא) דברים המתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך, ואמרו כן על מעשה בראשית שהם הטבעיות ועל מעשה מרכבה שהוא באלהיות, כי הדבש נמשך מן הטמא טהור והחלב מן הטמא טמא, על כן היונק מכוחות הטומאה יטמא, והדבש מותר שפירשא בעלמא הוא, ר"ל שלא ידבר רק בענין החומר השפל, והבינהו. אבל החלב הטהור איננו רק על השפע הנמשך מן הקדש, ובחוץ לארץ צריך יניקה חזקה למשוך שאין הצינורות ישרים, אבל בארץ ישראל היא זבת בצינור ישר, וזהו פירוש מלת זבת, כי לא יקרא זיבה רק כשזב מעצמו לא בהכרח ע"י קלוח. ובזה יתכן הטעם שאמר השי"ת לאברהם שילך בארץ ישראל ושם יברך אותו ז' ברכות, הרי לך היות החופה קודם לקדושין. ובזה יתבאר לך טעם אל נוסח הברכה לחתנים שתקנו מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין, שהקדימו החופה לקדושין שהחופה קודם, וכבר ידעת שהחופה הוא היחוד והדבקות, אם כן הוכרח להיות לצדיק דבקות בשכינה, ואחר זה נתקיימה השביתה שלא יברא עוד עולמות ומחריבן ונתקשרו הצינורות, שקודם שנולד אברהם לא היה אפשר לעולם שנברא למשוך מן הקדש, כי היה העולם פועל בלתי שלם לא הגיע אליו התכלית, עד שנולד אברהם וניתנה נפש יתרה לכל מעשה בראשית, לפי שמשך מן השפע לקיום העולם והעמדתו זו היא נפש יתירה, כי הראשונה היא אותה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. והיה סיפור הברכה הזאת אחרי שנולד אברהם, כי משה יספר זה ולא היתה הברכה הזאת שנאמר ויברך אותו בעת הבריאה, ולכן אמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, ר"ל שהיה בונה עולמות כדי שיעשו פרי, וכאשר לא היו עושים פרי היה מחריבן, אבל בשבת אחר שנולד אברהם שעשה פרי, שבת מלברא עולמות:
ואחר שהרחבתי קצת ביאור בדברי הרמב"ן ז"ל, אומר לך פשוטי הכתובים כפי מה שיעדנו. כי הברכה האמורה פה שברך את השבת טעמו בצדו כמו שנאמר כי בו שבת מכל מלאכתו, וכן נאמר בפרשת יתרו (שמות כ, יא) על כן ברך ה' את יום השבת, ר"ל שכיון שהקב"ה שבת בו מכל מלאכתו, א"כ הכח הניתן לארץ להוציא הצומח, גם הוא היה שובת, וכל שכן כאשר יחסר בו ג"כ עבודת האדם, לכך ברכו שלא יחסר דבר. וכדומה לזה הוא מה שנא' (ויקרא כה, כא) וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים, וכמו כן נאמר בפרשת יתרו (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כי לענין הצווי היה מספיק אמרו ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות, אבל אומרו ועשית כל מלאכתך הוא הבטחה שבששת ימים שיעבוד יעשה כל מלאכתו לא יחסר ממנה כלל מפני שביתתו וגם הארץ תצמיח, ואומרו ויקדשהו הם הקדושין אשר אמרנו: ואזכירך עוד שנאמרו בכתוב הזה שתי פעמים שביתה, כי קודם אמר וישבות ביום השביעי, וחזר ואמר כי בו שבת, וכבר אמרנו שאמרו וישבות ביום השביעי שב אל העולם ששבת לפי שהיו נמתחין והקב"ה גער בהם, והודעתיך שאל יפלא בעיניך מה שאמרנו וישבות שב אל העולם ששבת ואין העולם נזכר בכתוב, שכמו כן דרשו ז"ל (בר"ר י, ט) וינח ביום השביעי הניח לעולמו. אמנם בשביתה שנית אמר כי בו שבת מכל מלאכתו, ורצה בזה לרמוז כי אנחנו מחוייבים לשבות בשבת מכל מלאכה, אבל עיקר העסק בתורה הוא בשבת וכמו שארז"ל שבת יהיה בן זוגך, באופן שהשבת השלם הוא עולם שכולו שבת, כי אין שם רק תגמול לא מעשה ומפני זה כולו שבת, אבל כאן אין שביתה רק לגוף כי הנפש עיקר מלאכתה בשבת בעסק התורה, ובזה תבין נפש יתרה, וזהו שאמרו רז"ל (שבת קיח, ב) אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, כי אין הענין ודאי שישמרו שתי שבתות לבד ולא השאר, אבל הענין הוא כשישמרו שבת זה ישמרוהו עם השבת האחר הוא נצחי כי השבת ימשוך השבת האחר הנצחי, ולכך נאמר פעם זכור ופעם שמור (שמות כ, ח - דברים ה, יב), כי זכור נאמר לשעבר שיזכור מעשה בראשית, ושמור נאמר לעתיד שיצפה השבת הנצחי, כמו ואביו שמר (בראשית לז, יא), והכתוב פרסם זה באמרו (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, שכבר היה מספיק אומרו ושמרו בני ישראל את השבת לעשותו, ולא היה צריך להזכיר שנית מלת שבת. אבל נתבאר שאמר שישמרו בני ישראל את השבת בעולם הזה כדי לעשות השבת הנצחי, וזה אומרו לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, כי זה השבת הוא תכלית לאותו השבת. ועוד נרמז בתורה ענין זה פרשת אמור שנאמר שם (ויקרא כד, ח) ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד, כי הכוונה שם לרמוז שיום השבת הזה יערוך יום השבת העתיד להיותו נצחי. ותזכור מה שאמרנו שזהו שארז"ל (ביצה טז, א) היות בשבת נפש יתרה, כי נתחדשה נפש לכל העולם ורוח חיים וקיום והעמדה כשנולד אברהם, א"כ לא היה זה השבת בעולם הזה שלם עד שנהיה אותו השבת: והנה תמצא מהר"י אברבנאל בסוף פרשת ויכלו, טען לומר שמה ראה הקב"ה ומה הגיע אליו לברא העולם בששה ימים, אחר כן השיב להודיע שגזרת המלך היה שתעמוד מלאכת שמים וארץ ששת ימים דהיינו ששת אלפים, אלו הם דבריו. ובאמת רצה לתת טעם במה שאין טעם, שאם שאלתו היתה שאלה לומר מה ראה על ככה לברא בששת ימים, א"כ תשובתו היא כפורחת, שגם בה תפול השאלה מה ראה על ככה שיעמוד שית אלפי שנין ולא יותר או פחות, אבל לדעתי השאלה אינה על נכון והתשובה יותרת מן הכבד. אבל אם תהיה השאלה למה לא בראו ברגע אחד, כבר בזה אמרנו שאחרי הונח שברא קודם יסוד דק פשוט היולי, א"כ הכל ברא הוא ברגע אחד, והיסוד הדק שברא לא נתן בו כחניות להוציא צורה לפועל רק כל פעולה ביום אחד. ואם תשאל למה לא נתן לו כחניות שיוציא לפועל הצורה ברגע, ג"כ תשאל למה לא נתן כח לזרע שיצמיח למינו ברגע אחד, או למה לא יהיו ימי ההריון לאשה והלידה ברגע אחד ואין לשאלה הזאת מקום, וגם לדעת האומרים שלא ברא קודם יסוד דק פשוט מקבל הצורות, רק שברא כל פרט ופרט מלא דבר, אינה שאלה לשאול למה לא ברא אותו ברגע, כי תהיה התשובה עליה שאחר היות מוסכם שהקב"ה ברא את העולם לכלי והכנה לאדם שישיג שלימותו, וזה היה בלתי אפשר לאדם אם לא ע"י נתינת התורה, א"כ היאך יצוה לעשות מלאכה ולשבות ממלאכתו תוך רגע עד שיתפרסם אליו חדוש העולם. ואם תהיה שאלתו למה ששה ולא שמנה ובתשיעי ישבות, באמת גם אם היה בורא בשמנה תפול השאלה למה לא בראו בששה, ולכן אין מקום לשאלה זו, אמנם כי כן מבלתי שנשאל שום שאלה נוכל לומר רמז מה אל מה שבראו בששה, והוא להיות מספר ששה מספר שלם שהוא וחלקיו שוים: