אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי בראשית - פרק י

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי בראשית - פרק י

חלק מעשי בראשית - פרק ט

ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן. ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו וירא אלהים כי טוב. ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ:

המדרשים והאגדות שנאמרו במאמר הזה שנא' נעשה אדם בצלמנו מפורסמים הם, ואם באתי להביאם תכבד עלי המלאכה, גם רודפי הפשט אשר בו יתפארו איש על מקומו זורח הוא שם לא אביא רק דברי הרמב"ן ז"ל אשר יאמר כי הוא זה היותר נכון מכל מה שחשבו זולתו וז"ל, והפשט הנכון במלת נעשה הוא, מפני שכבר הראת לדעת כי האלהים ברא יש מאין ביום הראשון לבדו, ואח"כ מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה, וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם ישרצו המים, והיה המאמר בבהמה תוצא הארץ, אמר באדם נעשה, כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוצא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב (בראשית ב, ז) ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויתן הוא ית' הרוח מפי עליון כדכתיב (שם) ויפח באפיו נשמת חיים, ואמר בצלמנו כדמותנו, כי ידמה לשניהם, במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים שאינה גוף ולא תמות, ואמר בכתוב השני כי בצלם אלהים ברא אותו, לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים. וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לר' יוסף הקמחי, והוא הנראה מכל מה שחשבו בו, עכ"ל הרמב"ן ז"ל: ואין מאמרו זה מספיק מכמה טעמים. ראשון שלא יתכן לומר נעשה אדם לדבר שהאדם חלק ממנו, והיאך יאמר לארץ נעשה וגוף הארץ חלק ממנו הוא המעושה, ועל זה יאמר היתפאר הגרזן על החוצב בו, שהרי הקב"ה לקח חלק מן הארץ והפשיט צורתה הטבעית והלביש לה צורת האדם ואתה קראת הארץ עושה האדם, ואם אמרת כן עשית הסבה חומרית סבה פועלת. שני שלפי דבריו הוא מביא ראיה ממה שנא' וייצר ה' אלהים וגו' עפר מן האדמה, וזו ראיה נגדו שא"כ לא עשתה הארץ באדם מה שעשתה בבהמה וחיה כיון שנאמר שהקב"ה יצרו מן האדמה ולא נאמר כן בבהמה וחיה. שלישי גדול מכולם שלא ידעתי התועלת הנמשך מן המאמר הזה שיאמר כי האדם יהיה משניהם וידמה לשניהם. ורי"א כתב כמה דרכים בזה ומכללם כתב, שאם היה אומר אעשה היינו אומרים שכולו מן העליונים, ואם היה אומר תוצא הארץ הייתי אומר שכולו מן התחתונים. ובאמת לא ידעתי היאך נטעה לומר שכולו מן העליונים והכתוב מכריז היותו עפר מן האדמה, והיאך נאמר שכולו מן התחתונים וכתוב אומר שנפח בו נשמת חיים שלא נאמר כן לא בבהמה ולא בחיה:

אמנם מה שיראה בישוב הענין הזה, יהיה אחר שנקדים ספק אחד בכתובים אשר ההתעוררות מחוייב בו, אמרו נעשה אדם לשון עשיה, ואח"כ אמר ויברא אלהים לשון בריאה, ובכלל זה הספק יתבאר מ"ש ויברא לשון בריאה בתנינים, גם בכלל הספק הזה יתבאר סבת התחלפות לשון בריאה ועשיה שנמצא בסיפור כל מעשה בראשית, שבמאמר יהי רקיע ובמאמר המאורות ובמאמר בהמה וחיה נאמר ויעש אלהים, ובאדם לא נאמר רק בריאה ויצירה, ובענין סיפור המחשבה נאמר נעשה, גם בכלל זה יתבאר מ"ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ואח"כ נאמר (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו, שנראים מאמרים סותרים, ויתבאר ג"כ מ"ש (שם ב, ב) ויכל אלהים כו' מלאכתו אשר עשה, וכן מה שחזר ואמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ואח"כ אמר כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא לשון בריאה, ואחר זה אמר גם שני הלשונות שנא' אשר ברא אלהים לעשות, וכן חזר ואמר גם שני הלשונות בהבראם ביום עשות ה' אלהים (שם ד). ומהרי"א בהתרת ספק זה, אמר שנאמר ויברא בדגים, מפני שהנפש המרגשת אשר בהם היא כפי ההויה הטבעית, לכן נאמר בהם לשון בריאה, וכאשר הושפעה שנית בבעלי חיים נאמר ויעש, ובבריאת האדם להיות נשמתו השכלית נבראת יש מאין נאמר בו לשון בריאה, וברקיע ובמאורות למעלת נושאם נאמר ויעש. ולדעתי הדברים הללו נופלים מאליהם, אבל מה שיתכן לומר בזה הוא כי מאמר חכמי המחקר ידוע היות לכל פעולה ד' סבות, חומרית, פועלת, צוריית, ותכליתית. והענין ג"כ מבואר האמתות היותו כן, ולא תקרא הפעולה עשויה רק אחרי הגעתה אל התכלית, ועשיית החומר יש מאין יאמר בלשוננו הקדוש בריאה, ולענין הצוריית יאמר יצירה, ולענין הגעת הפעלה אל התכלית יאמר עשיה. והנה אחר היות הקב"ה סבה פועלת אל החומר ההיולי ואחר שהמציא הנמצאות כולם ממנו, א"כ היה ההיולי סבה חומרית והקב"ה במאמרו סבה פועלת עד הביאו הפעולה אל הצורה ואל התכלית אשר גזרה חכמתו יתברך:

ובענין זה יובן מאמר הנביא שאמר (ישעיהו מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שכפי מה שפירשו המפרשים הכתוב הזה הנה חשבו הג' לשונות הללו כנרדפים, ועל כוונת הכתוב אמרו היותה לומר שהכל ברא הקב"ה לכבודו, ובאמת לפי הכוונה הזאת הוא"ו נוספת, והיה לו לומר כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וגו', אבל אמרו ולכבודי בוא"ו יראה היות הכוונה זולת זה, ועוד שאם הלשונות הללו הם נרדפים מה ענין אמרו אף עשיתיו, ועוד שאמרו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יובן שאשר איננו נקרא בשמו לא בראו. אמנם יאותו הדברים מאד במה שאמרנו כי היה אומר הנביא שכל פעולותיו יתברך שברא במעשה בראשית כלם הגיעו אל התכלית חוץ מן האדם שנברא אל תכלית שיהיה שלם בהשגתו, ובהיותו בעל בחירה ורצון א"כ לא הגיע אל התכלית עד שיגיע אל השלימות, ולכך אמר שהאדם שהוא נקרא בשמו ית' והוא לכבודו, ואמר כן כי כבר הרשע גם הוא נקרא בשמו יתב' כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין מד, א) אע"פ שחטא ישראל הוא, אבל אין הקריאה ההיא לכבודו יתברך שאין הקב"ה מתכבד ברשעים, לכן אמר שכל הנקרא בשמו והוא לכבודו שהוא הצדיק השלם הנה כבר ברא אותו ויצר אותו וגם עשה אותו, לא כן הרשעים וגם הבלתי שלימים כי אותם ודאי הקב"ה בראם ויצרם אבל לא עשאם שאינם נקראים עשוים, עד הגיעם אל השלימות. ולכן לא נאמר באדם רק בריאה ויצירה לא עשיה, כי בריאה נאמר על החמרית ר"ל אותו היסוד הדק אשר הנחנו, ויצירה על הצוריית שהוא החומר הנראה לחוש, ומבואר הדבר מעצמו שהעשיה הוא התכלית, ולכך נאמר אף עשיתיו אחרי שאמר היצירה והבריאה כאלו יאמר שלכל שאר האנשים הנבראים הוא בראם והוא יצרם, אבל לזה גם עשאו כיון שהגיע אל השלימות:

ועתה ראה והבן מ"ש דוד ע"ה בתהלים פרק ק"ב (יט) ועם נברא יהלל יה, אשר תמצא המפרשים חלוקים, שרש"י ז"ל כתב שנאמר על ישראל שנעשו בריה חדשה בצאתם ממצרים, ותרגום יונתן תרגם העם שהוא עתיד ליבראות, ושאר מפרשים נגררו אחרי התרגום. ועיניך הרואות את הלחץ זה הדחק אשר בפירושם. אבל לפי דרכנו יאות מאד, שדוד היה השתדלותו במזמור ההוא לומר שהקב"ה מקבל תפלתם של אנשים עם היותם חסרי השלימות, כמו שנא' (שם יח) פנה אל תפלת הערער, ולכן אמר גם כן שעם נברא שאינו עשוי, ר"ל שאין בו שלימות שהוא המון העם יהלל יה. ואחר שנתבאר שלא יאמר לשון עשיה רק אל דבר שנשלמה פעולתו, היטיב לומר הכתוב ברקיע ובמאורות ובבהמה וחיה לשון עשיה לפי שהרקיע והמאורות והבהמה וחיה הגיעו אל כל השלימות שבחקם משעה ראשונה, ולכן נאמר בהם בריאה ועשיה כמ"ש בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכן אח"כ נאמר בהבראם ביום עשות וגו', כי הבריאה נאמר על בריאת החומר מן האין, והעשיה על התכלית ולא הוצרך לומר בהם הצוריית מפני שהצורה והתכלית הגיעו אליהם יחד, ובזה יאות שלא נאמר בענין האדם לשון עשיה שלא יתכן לומר בו עשיה עד שיגיע אל התכלית שנברא. ולפי זה נבין מה שנאמר והנה טוב מאד, כי אין הכוונה רק על מי מהנבראים שנעשה והגיע אל התכלית, וזהו שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב, ולא אמר כל אשר ברא אין האדם בכלל, ובזה יותר הספק אשר נתעוררנו לומר שהיאך יאמר לא טוב היות האדם וגו' ובתחלה אמר סותר לזה שראה את כל אשר עשה והנה טוב מאד:

ולא ישאלך לבך לאמר שבדגים לא נאמרה עשיה, כי היה זה לפי שבענינים שהיה אפשר לחשוב שישיגו מה שלא השיגו בעת הבריאה נאמר ויעש, אבל בדגים שאין חיותם חיות בהחלט ובא האות שנא' (בראשית ט, ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, שהיא אזהרה על אבר מן החי, ואין מצוה זאת בדג, וכמו כן דמו מותר לישראל, ואסיפתם זו היא שחיטתם, וכמו שהקדים בבריאת הצומח העשב שאינו כ"כ חזק הצמיחה כמו העץ ואח"כ סיפר בריאת העץ, כמו כן בבעלי חיים סיפר כל החלש בחיותו קודם. כי הדגים חיותם אינה החלטית והיא חלושה, וחיות העוף חזק ממנו והעד שצריך שחיטה, וחיות הבהמה והחיה חזק מן העוף והעד רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה (ראה חולין כז, א), ואחר כולם בא האדם שהוא חי חיים חזקים שהם מצורפים אל השכלה, ומזה תבין שכל פעולותיו יתברך כל מה שנמשכים מתחזקים יותר עד הגיעם אל הנצחיות כי כל העולם נברא להעשות נפש השלם נצחית, ולהורות על שכל פעולותיו יתברך הולכים ומתחזקים הראה להם בהר סיני קול הולך וחזק, ובהיות הדגים חיותם חלושה מכולם היו א"כ דומים בקצת לנפש הצומחת שאין שם מין השכלה כלל, ולכן הוצרך לומר בהם לשון עשיה כדי להודיע שכבר השיגו מה שיש להם להשיג כי הדברים פשוטים שאינם מצפים להשגה, ולכך לא נאמר בדגים לא עשייה ולא יצירה ולא בריאה, ומה שנא' ויברא אלהים לא נאמר רק על התנינים, כי לא נאמר לשון בריאה רק על מה שהיה קיים באיש, וע"כ נאמר בשמים ובארץ לשון בריאה, וכן התנינים כמו שארז"ל שהלויתן הוא קיים באיש, וגם באדם נאמר ויברא, לפי שכן היתה הכוונה האלהית קודם שחטא האדם שיהיה קיים באיש כמו שנתבאר פי"ו ע"ש שהרחבנו הדבור מאד בענין זה, אבל הבהמה וחיה שחיותם חיות החלט כענין באדם הוצרך לומר בהם לשון עשייה, להודיע שלא ישיגו עוד שלימות יותר ממה שהשיגו בשעת בריאתן, ובצבא השמים הרקיע והמאורות שיש בהם השכלה הוצרך לומר בהם ג"כ לשון עשיה להודיע שמשעה ראשונה השיגו שלימותן לא ישנו את תפקידן:

וכבר רצו קצת לומר שהמאורות והרקיעים אינם משכילים וקצת אמרו הם משכילים, ולדעתי דוד ע"ה היה מהם במה שאמר (תהלים קלו, ה) לעושה השמים בתבונה, כי לא יתכן לומר שמלת תבונה שבה אל הבורא ית', שכבר נתבאר שהעשיה לא תאמר רק על תכלית השלימות, לא על תכונת הענין וצורתו, ולפ"ז כאשר רצה דוד ע"ה לשבח להשם יתברך שעשה השמים וצבאם בתבונה שיש בהם שלימות ההשכלה, לא אמר לנוטה השמים, רק לעושה, שהעשיה נאמרת על שלימות הפעולה, אבל שלמה כאשר רצה לשבח להשי"ת על שברא הנמצאים בחכמתו ובתבונתו אמר (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ולא לשון עשיה, לפי שהוא לא ידבר בשלימות הפעולה, רק בשלימות הפועל, וכן ירמיה אמר (י, יב) ובתבונתו נטה שמים, ולא אמר עשה שמים, והדברים מובנים על נכון כאשר אמרנו שאמר על השמים וכל צבאם שעשאם משכילים, ואחר היותם משכילים הוצרך לומר בהם לשון עשייה, שכבר השיגו כל השלימות שבחקם, ועוד אזכירך שארז"ל (בר"ר לט, יד) על מה שנאמר (בראשית יב, ה) הנפש אשר עשו בחרן, אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים, שהרי מבואר שכוונתם לומר שלשון עשייה יאמר על השלימות:

ואחר שביארתי לך שמלת עשייה לא תבא רק על השלימות וההגעה אל התכלית, יאות לבאר לך מלת נעשה אדם, שאינה כמו שחשבו אל תכונת האברים ותוארם ועל יצירת הנפש, אבל אמרו נעשה אדם אמרו כן לפי שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה, ורצה להודיע שתחלת המחשבה בבריאת האדם היתה שיהיה שלם. והתבונן כי מאחר היות מלת נעשה נאמרת על השלימות שעתיד האדם להשיג ע"י בחירתו א"כ לא היה אפשר לומר אעשה אדם לשון יחיד, שאם הקב"ה היה עושה את האדם שלם, הנה היה האדם מוכרח במעשיו כשאר צבא השמים אשר לא יוכלו לשנות את תפקידם, ואין הכוונה האלהית רק שהאדם ישיג השלימות בבחירתו, כמו שביארנו זה פי"ג שכל הכוונה האלהית היתה בבריאת העולם על דרך אל תמנע טוב מבעליו (לשון הכתוב משלי ג, כז), ומי שיעשה פעולה בהכרח אינו נקרא בעל הפעולה עד שיעשה אותה בבחירה ע"ש. וא"כ לא היה אפשר לומר אעשה באופן שתהיה מלת נעשה צווי ממש כמו מה שאמר לארץ תוצא הארץ, רק כי מלת תוצא היה צווי לארץ לבדה, ומלת ישרצו היה צווי למים לבד, אבל מלת נעשה הוא צווי לכל מעשה בראשית שמים וארץ וכל מה שביניהם, שרצה הקב"ה להודיעם שכולם נבראו לכלי והכנה לאדם כדי שיהיה שלם, וכן תמצא פי"ג תראנו משם שהבאתי ראיות מן התורה ונביאים וכתובים ומדברי חז"ל שכל הנבראים כולם לא נבראו רק לכלי והכנה לאדם שיגיע אל השלימות הנצחי נגד מ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המורה נבוכים שהרחיק סברא זאת חלק ג' פרק י"ג, ולפנים במאמרנו זה פרק י"ג הרחבנו הדיבור ע"ש:

ואחר היות כל מעשה בראשית בכלל ובפרט כלי והכנה לאדם שיגיע אל השלימות, לפי זה בא אליהם הצווי נעשה אדם שלא ישנו את תפקידם, ושיהיה כל השתדלותם לעשות האדם שיהיה שלם, וכמו שתקנו ז"ל בברכות לומר וחסרונם על כל מה שברא, ואחר שגזרה חכמתו ית' לתת באדם נשמת חיים שהיא המשכלת שעל ידה יגיע אל השלימות, והיה זה בלתי אפשר לו לאדם אם לא יהיו לו כל צרכיו, כמו שאחז"ל (אבות פ"ג מי"ז) אם אין קמח אין תורה, לכן גזר וצוה על כל מעשה בראשית שישלימו חסרונותיו, שע"י שהם ישלימו חסרונותיו, ושהוא יתן בו נשמת חיים שהיא הנפש המשכלת יעשה האדם ויהיה עשוי, וזה אמרו נעשה אדם, והתבונן שהכתוב ביאר ביאור מספיק היות הכוונה על הענין אשר אמרנו במה שנאמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, כי אמרו לעשות, שב אל מה שנאמר נעשה אדם, והיה כאלו יאמר שכל מלאכתו אשר ברא, לא ברא אותם לעצמם, רק לעשות האדם שלם, ונשוב אל הענין ונאמר, שאחר שהתנה עם מעשה בראשית שימלאו את כל חסרונותיו וצוה להם על ככה ברא את האדם כמ"ש ויברא אלהים את האדם, כי העשיה צריך שתהיה אחר הבריאה, ולכן הקדים לצוות על העשיה, לפי שהאדם שאינו שלם ולא הגיע אל השלימות שבחקו, הוא פחות מאד מן הבהמה, לפי שהבהמה הגיע אליה כל השלימות שבחקה, וזה שנאמר על הבלתי שלימים (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, שאמר שהאדם שאין בו יקר השלימות הוא נמשל לבהמות, ולא לבהמות שהם בעלי חיים, כי הבהמות שהם בעלי חיים הם טובים ממנו, שכבר הגיעו אל השלימות שבחקם, אבל נמשל לבהמות המצוירות או עשויות מן העצים או מן המתכות לדמיון לבד, אל אותם הוא נמשל, וזה אמרו נמשל כבהמות נדמו. ואחר שביארתי לך מלת נעשה, היותה ציווי לכל מעשה בראשית למלאות חסרון האדם ולעשותו שיהיה עשוי ושלם, ביאר עוד הדברים מאד שהעשיה האמורה היא אמורה על השלימות ואמר בצלמנו כדמותנו:

אמנם לא יהיה הבנת המלות הללו וענינם והיותם לשון רבים כוללים ענין האלהות, אם לא בהצעה קודם לזה, שיצטרך לבאר המובן בקצת חלק מן המראה שראה יחזקאל במעשה מרכבה, וטרם בואנו אל הביאור יחוייב ההתעוררות בספקות ומבוכות אשר יקרו לבעל הנפש המשתוקקת להבין ענינה של המראה ההיא, ובתחלת השקפתו יסתבך שכלו בכללות דברי המראה, ואין המכוון מאתנו לבאר מעשה מרכבה ופרטיו, רק בכללות ענינם מה שנצטרך כדי לבא אל ביאור הכתוב הזה אשר אנחנו בו, ולא נצטרך לומר הספקות אשר בכתוב הזה כי מבוארים הם. תחלה אמרו ענין צלם ודמות, אשר כבר ידעת כי הרמב"ם ז"ל בח"א פ"א מספר מורה נבוכים כל השתדלותו ז"ל בהבנת השתי מלות הללו להרחיק הגשמות. ועוד גם כן אמרו לשון רבים צלמנו ודמותנו, כי יתהה וישתומם המשכיל להבינם. ומלבד זה כאשר יבינם, עוד יפלא למה זה נכתב ענין המלות הללו בתורה באופן זה כי כל הבא עליו ועמד כי יחוייב היות נמשך תועלת נמרץ להשגת האדם עד שחייבה החכמה האלהית לכתוב המלות האלה כן, וכמו שאחז"ל (בר"ר ח, ח) שאמר לו הקב"ה למשה כתוב והרוצה לטעות יטעה, שכבר היתה הוראתם בזה להודיע שחייבה החכמה האלהית לכתוב כן לגודל התועלת העמוק הנמשך להשגת המשכיל מהם, ומכאן יצא להרמב"ם ז"ל מה שכתב שרצונו בתועלת משכיל אחד ולא יחוש לאלף טועים, ודבריו נכונים. אך בזאת יאות כאשר יהיה התועלת מופלג וא"א להועילו זולת ע"פ הדברים ההם:

והנה הכתובים אשר במראה של יחזקאל אשר נצטרך אל הענין שאנחנו בו הוא מה שנאמר (יחזקאל א, כו-כח) וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, וארא כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונגה לו סביב, כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה': ואמנם אבאר לך מה שיאות להתעוררות בפסוקים הללו מן המראה הזאת רבת המבוכות אשר מתוכם יובנו דברי המראה, לא כל פרטיה רק מה שהוא אל הענין המבוקש מאתנו בפסוק נעשה אדם בצלמנו, כי אין כוונתי פה לבאר כל המראה ותחלה אבאר לך השני כתובים הראשונים. ראשון אמרו (שם א, א) ויהי בשלשים שנה, אשר המפרשים נבוכו בו, קצתם אמרו שהמספר הזה שב אל שנות יחזקאל שהיה בן שלשים כשבאה לו הנבואה. וזה זר בעיני שיאמר בשלשים שנה, ואין המורגל לומר רק ויהי בן, כמו שנאמר (בראשית ה, לב) ויהי נח בן חמש מאות שנה, וכן ויהי אברם בן תשע ותשעים שנה (שם יז, א), ויהי יצחק בן ארבעים שנה (שם כה, יט), אבל שיאמר סתם ויהי בכל כך שנה שב אל שנות האיש לא מצאנו, ומה שנאמר (שם ח, יג) ויהי באחת ושש מאות שנה, והדברים שבים אל שנות נח, הוא מפני היות הדברים סמוכים אל מה שנאמר (שם ז, ו) ונח בן שש מאות שנה והמבול היה. גם אמרו קצתם שאמרו ויהי בשלשים שנה ר"ל ליובל, ואין בזה טעם שיתלה זמן נבואתו ביובל. ותרגום יונתן בחר לומר שהדברים שבים אל מה שמצא חלקיה ספר תורה. ולכל הפירושים הללו יפלא מאד שהתחיל בהוראת זמן ראותו המראה ואמר ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש והפסיק בדברים ואמר ואני בתוך הגולה, ועוד סיפר מקום הנבואה שהיתה על נהר כבר, גם סיפר שנפתחו השמים ושראה מראות אלהים, ואח"כ חזר אל הוראת הזמז ואמר בחמשה לחדש היא השנה החמישית, וכפי סדר המקרא היה לו לומר ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש היא השנה החמישית לגלות יהויכין ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים היה דבר ה'. גם בענין אמרו על נהר כבר נחלקו רבותינו ז"ל (בר"ר טז, ג) ר' יודן אמר הוא פרת הוא כבר פרת שפרה ורבה כבר שפירותיו גסים ואינם עוברים בכברה, ר' הונא אמר פרת בפני עצמו כבר בפני עצמו. והנרבוני בפירושו כתב שנהר כבר אין לו מציאות, ועצתו רחוקה מכל הפירושים האלה בשני כתובים הללו:

אבל לדעתי מנין השלשים שנה שב אל תחלת נבואת ירמיה שהיה אביו של יחזקאל כפי קבלת רז"ל (ראה רד"ק שם א, ג בשם תרגום ירושלמי), וכן תמצא שירמיה אחר שסיפר שהיתה תחלת נבואתו בשנת שלש עשרה למלכות יאשיהו לעולם היה מונה להתחלת נבואתו, כמו שנאמר (ירמיהו כה, ג-ה) מן שלש עשרה שנה ליאשיהו וגו' ועד היום הזה זה שלש ועשרים שנה וגו' ואדבר אליכם השכם ודבר וגו' ושלח ה' אליכם וגו' השכם ושלוח וגו' לאמר שובו וגו', והיה הטעם שמאז התחילו כל הנביאים להתנבאות ולהתרות, ולפי זה יחזקאל היה המספר שאמר ויהי בשלשים שנה, מתחיל מי"ג שנים למלכות יאשיהו, כאילו יאמר ששלשים שנה קודם שגלה יחזקאל התחילו התראות ירמיה, וזה אמרו ויהי בשלשים שנה ואני בתוך הגולה, וכן המספר בדקדוק שבשנת י"ג ליאשיהו התחילה נבואת ירמיה ול"א שנה מלך יאשיהו כאמור במלכים (ב כב, א), הרי לך י"ח שנה עד מות יאשיהו, וי"א שנה מלך יהויקים שהם כ"ט, ובשנה ראשונה ליהויכין היה הגלות שגלו שבעת אלפים והחרש והמסגר (מלכים ב כד, טז) שאז גלה יחזקאל, ומפני זה אמר ויהי בשלשים שנה ואני בתוך הגולה, ואמנם בשנה ההיא לא באה לו נבואה ולא שלחו ה' רק ראה שנפתחו השמים וראה מראות אלהים שהיא השנה הראשונה לגלות יהויכין, ובחמשה באותו החדש בעצמו אחר חמש שנים לגלות יהויכין באה אליו הנבואה ונצטוה בשליחות ה', וכאשר אתה המשכיל תשקיף השקפת עיון בכתובים תמצאם מכוונים על נכון. ומ"ש על נהר כבר אין ספק שהוא נהר פרת, פירוש כבר הוא לשון כביר, ר"ל גדול וגם כבר בלשון ערבי ר"ל גדול, והרי נאמר (בראשית טו, יח) הנהר הגדול נהר פרת, ובהיות שהיו בבבל הרבה נהרות כמ"ש (תהלים קלז, א) על נהרות בבל, לכן הוצרך יחזקאל לומר שהיתה המראה על הנהר הגדול שהוא פרת: והנה הם שבעה ספקות, א' בכללות המראה, כי אחרי שנתבאר היות כל הכוונה האלהית לשלוח את יחזקאל להוכיח את ישראל על התועבות שהיו עושים בזמנו כמבואר שם, א"כ מה ענין המראה הזאת לענין התוכחה עד שבכל נבואה מנבואותיו יספר שהיה רואה כמראה אשר ראה על נהר כבר, ואף גם זאת שהיה רואה בכל נבואותיו המראה ההיא לא היה צריך לספר ראיתו אותה אם אינה ענין מחוייב וצריך אל השליחות: ספק שני גם הוא בכללות המראה, היאך יתכן שיאמר היות שם על הכסא דמות אדם ואח"כ אמר על האדם האמור היותו דמות מראה כבוד ה', ותורת ה' תמימה מכרזת ומזהרת להרחיק עשיית התמונות ואומרת טעם לזה (דברים ד, טו) כי לא ראיתם כל תמונה, ואין לומר שלא ראו ישראל מה שראה יחזקאל, כי כבר א מ רו רז"ל (מכילתא שירתא ג) רא תה שפ ח ה על הים מה שלא ראה יחזקאל, ועוד שבדורו של יחזקאל תמצא בסיפורו היותם נכשלים באמונתם בדברים גשמיים וא"כ למה יספר להם עניני תמונת האדם שראה ויאמר שהוא דמות מראה כבוד ה':

ספק ג' והוא נפלא בעיני אמרו היות בתמונה ההיא שנוי והתחלפות בין מה שהוא ממתניו ולמעלה אל מה שהוא ממתניו ולמטה, ועם היות שאמר שאין זה רק דמות, הלא ידוע שמי שירצה לדמות דבר לדבר לא יאמר היות חלוף והשתנות בדבר שהוא דמות אם לא שיש חלוף והשתנות בדבר אשר רצה לדמותו אליו, והיאך יתכן לומר ח"ו היות חלוף והשתנות במראה דמות כבודו ית' מקצתו אל קצתו, עד שאמר שממתניו ולמעלה ראה כמראה אש בית לה סביב וממתניו ולמטה כמראה אש, ועוד שבתחלת המראה אמר גם כן ראותו כעין חשמל ולא סיפר ההשתנות הזה אשר בין מתניו ולמעלה ומתניו ולמטה, ובמראה שנית שראה בשנה הששית אמר (שם ח, ב) ממתניו ולמטה מראה אש וממתניו ולמעלה מראה זוהר, אבל מה שבמראה הראשונה קראם חיות ובשניה קראם כרובים, כבר הרחבנו הדיבור לפנים פרק י"ט תראנו משם:

ספק ד'. מה שנאמר היות לחיות ד' פנים אדם ושור ואריה ונשר, וכבר מבואר בכתוב שגם ארבעתן היו פני אדם, אבל זה דומה לשור וזה לאריה וזה לאדם בתואר כל אדם, וכן כתב הרמב"ן ז"ל ג"כ וקיים דבריו, אם כן יפלא מאד אחרי היות ארבעתן פני אדם מה התועלת הנמשך ממה שסיפר שעיני התמונה האחת היו עיניה טרוטות כשור וזה כאריה וזה כנשר:

ספק ה' על אמרו כעין החשמל, וכבר ידעת שרש"י ז"ל כתב שלא נודע מה הוא ואח"כ פירש שם לעין או גוון הדומה לאש, ואמר עוד מה שאמרו רז"ל (חגיגה יג, ב) שהוא נוטריקון של פעמים חשות ופעמים ממללות, וכתב על זה שדברי אגדה זאת אינם מתישבים בענין, גם אמר שהוא שם מלאך ובסוף דבריו אמר שהוא אסור להתבונן בכתוב הזה, ובאמת אם הוא אסור להתבונן בו לא ידעתי מי התיר ליחזקאל לכותבו, ועוד יפלא מאד שאמרו בכל מקום על ענין אחד הוא כעין דבר אחר, הכוונה היא לבאר הנסתר במה שהוא נגלה ממנו כמ"ש (יחזקאל א, כב) כעין הקרח, כעין הבדולח (במדבר יא, ז), כעין אבן תרשיש (יחזקאל י, ט), אבל שיאמר כעין החשמל בה"א הידיעה והוא ביאור דבר נסתר במה שהוא יותר נסתר ממנו זה תימה, ומה שכתב רש"י ז"ל שאסור להתבונן בכתוב הזה, הוא מפני שאמרו רז"ל פרק אין דורשין (חגיגה יג, א) מעשה בתינוק שרצה להתבונן בחשמל ונפק נורא מחשמל ואכלתהו, ולדעתי שאם אין דבריהם בזה מכלל משלי חכמים וחידותם רק שהמעשה היה כן בפועל, יתכן שהתינוק ההוא חשב בחשמל דבר שהוא חסרון בחק כבודו ית' ועל כן נשרף, ועוד שכבר אמרו שם בגמרא שאני ינוקא דלא מטי זמנא, ולא ידעתי מנין לו לרש"י ז"ל לומר שאסור להתבונן בו:

ספק ששי מה נשתנה שקודם נאמר שראה כעין חשמל ואח"כ אמר כעין חשמלה: ספק שביעי שביחזקאל פרשה י' (א) הזכיר פרטי המראה אמר ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים כאבן ספיר כמראה דמות כסא נראה עליהם, ולא הזכיר האדם אשר על הכסא:

והנה טרם בואי אל הביאור וישוב הספקות האלה, אזכירך שבפרק י"ג מחלק זה תמצא ראיות מפורסמות מן התורה ומן הנביאים וכתובים ורז"ל ביארום שכל מה שנברא משמים וארץ ומה שביניהם הכל לא נברא רק לתכלית נשמת השלם העתידה להיות נצחית, ושם באותו פרק הנזכר תמצא שכתבתי שהרמב"ם יחלוק על ענין זה עם היותו מודה שכן נראה מדברי נביאים ויוכיח ענין זה בקצת הכרחיות אשר שם תמצא סלוקן. ואחר שהזכרתי שכל מה שנברא לתכלית השלם נברא, הנה אזכירך עוד טרם בואי אל ביאור ענין המראה שרז"ל אמרו (ראה שמ"ר יג, א) היות כסא הכבוד מכלל הנבראים, ובכן אודיעך שכאשר תשקיף השקפת עיון כפי הצורך בחקירת הדעות אמתיות, תמצא מלת כסא נאמרת מפי הנביאים על השם יתברך בשני אופנים, האחד יורה על הפלגת עליונית מעלה על השני כי יחזקאל אמר שראה כסא אבל קראו דמות מראה כבוד ה' וידוע שאין הדמות עצמות, אבל ישעיה עם היות שודאי לא היתה כוונתו באמרו (ישעיהו ו, א) ואראה את אדני, שראה ח"ו עצמות שכבר נאמר (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, עם כל זה ודאי שהיתה כוונתו באמרו ואראה את אדני, שראה מה שאינו דמות אבל השגה עליונה מהשגת הדמות. ומסדרי התפלות שסדרו לומר (תפלת שחרית שב"ק) נתעלה וישב על כסא כבודו, לא סדרו לומר על כסא דמות כבודו, כי הם דברו בכסא המכונה לו יתברך, ואין ספק שגם הטוב הצפון לצדיקים מכונה בשם כסא, כי יש קצת הדמות אל מה שהוא מכונה בשם כסא לשם יתברך, כמו שאמרו רז"ל (ברכות נח, א) שחלק מכבודו ליראיו, ובזה יתכן שמה שראה יחזקאל תמונת אדם על הכסא אין מאמרו שהוא הדמות מראה כבוד ה' על תמונת האדם אשר על הכסא חלילה, אבל אמרו הוא מראה דמות כבוד ה' אמר כן לשתי בחינות, אחת שהדברים שבים אל מה שאמר ונגה לו סביב שעל הנגה ההוא אמר היותו מראה כבוד ה', אבל האדם שעל הכסא הוא דמות מראה השלם אשר הגיע אל הכבוד ההוא הנצחי. ומפני זה קרא מראה דמות כבוד ה' לכל המרכבה יחד לשתי בחינות אלה, אחת על הנגה המסבב, ושניה על היות ענין המרכבה בכללותה דומה למראה הכבוד שהקב"ה מכבד לצדיקים כשארז"ל (שמ"ר ח, ג) למה נקרא מלך הכבוד שחולק מכבודו ליראיו והכבוד שהוא מכבד לצדיקים נקרא כבודו: ולא יהיה זה זר בעיניך לומר שקרא הכבוד שעתיד לכבד לצדיקים כבוד ה', כי כן מה שאמר הנביא (ישעיהו מ, י) הנה שכרו אתו, מבואר הענין וכן הסכימו כל המפרשים שהכוונה באמרו שכרו ר"ל השכר שהוא נותן לצדיקים, וא"כ יתכן היטב לומר שגם פה שנאמר היותו מראה דמות כבוד ה', ר"ל הכבוד שהוא מכבד לצדיקים, ועל אחת כמה טובה כפולה שדמות כבודו שהוא הנגה מסבב את האדם האמור. ואל יבהילוך רעיוניך גם כן באמרך כי יהיה זר בעיניך לומר שכסא הכבוד האמור בכל מקום הצדיק השלם יושב עליו וכבוד ה' מסבבו כי כבר ידעת שהתורה אמרה (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה', וכן אמר משה בשירת האזינו (שם לב, י) יסובבנהו יבוננהו, וכן אמר דוד (תהלים קכה, ב) וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם. והבן דברי דוד ע"ה מה שאמר בכתובים ההם שתחלה אמר (שם א) שהבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב, ר"ל שהבוטחים בה' אפילו שילכו בגלות לחלח וחבור עם כל זה לא יקרא שהם זזו ממקומם מתוך ירושלים, ונתן טעם לזה כי ירושלים הרים סביב לה ואינם זזים, ועל כן הגולה יקרא שיצא ממנה אל מקום שאין אותם ההרים סביב לו, אבל הבוטח בה' בין יהיה בירושלים או בחלח וחבור הוא תוך מחיצותיו לפי שה' סביב לעמו בכל מקום שהם, ואם כן הרי הבוטח בה' הוא תוך מחיצתו [שהוא] לא יצא ממנה אפילו שהגלו אותו. ולענין זה כבר היה מספיק שיאמר וה' סביב לעמו, אבל אמרו מעתה ועד עולם רמז גם כן על מה שאמרנו שהנגה מסבב את הצדיק בעוה"ב גם כן: ועוד שבפירוש נאמר בתפלת חנה (שמואל א ב, ח) וכסא" כבוד" ינחילם", גם חכמי הרמז אמרו על דבריה היות סופי תיבות אדם, וכן אמרו רז"ל (ברכות יז, א) צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, שביארו באמרם יושבים שהיושב על הכסא הוא השלם והוא נהנה מזיו השכינה הוא הנגה המסבב את הכסא, ועל הזיו ההוא אמר יחזקאל היות באדם ההוא כמראה זוהר. ובמראה האחרת הוסיף ביאור ואמר כמראה נגה, שר"ל שבאדם ההוא שקראו חשמל יש בו כעין הנגה אשר סביבו, וכן נאמר בפירוש (משלי ד, יח) ואורח צדיקים כאור נגה ובזה צדקו דברי רז"ל שאמרו מלך הכבוד שחלק מחכמתו ליראיו, אחר היות לשלם אשר על הכסא כעין נגה ר"ל כדמות הנגה אשר הוא דמות כבוד ה':

וענין זה שאמרנו שהאדם שעל הכסא הוא תמונת השלם כבר אמרו רז"ל בגילוי קצת ואמרו (בר"ר מז, ו) האבות הן הן המרכבה, ואם תשקיף בתוך משכיות חמדת דברי חכמי הקבלה, אז תשכיל כי דרכנו זה לא יכזבו מימיו, וכן תדע צור חוצבו ממקום מים חיים, וכן תמצא שנקראה בכתוב מיתת הצדיק אסיפה, כי מלת אסיפה ידעת כי המובן ממנה הוא שיאסף אל מקום מוגבל ומיועד לזה, ובהיות דמות כבודו יתברך מסבבן זו היא אסיפתן, וכן נאמר בפירוש (ישעיהו נח, ח) כבוד ה' יאספך, וכן אמר אליהוא (איוב לד, יד) רוחו ונשמתו אליו יאסוף, ובזה ירוח לנו מה שאמרו רז"ל (חגיגה טז, א) המסתכל בקשת אינו חס על כבוד קונו, שנתבאר מדבריהם היות הנגה המסבב את האדם ההוא דמות מראה כבוד ה' והוא כמראה הקשת, כי על כן אמרו אינו חס על כבוד קונו. ועוד בפירוש נתבאר שמראה כבוד ה' לא נאמר רק על הנגה, כי כן נאמר ביחזקאל (פרק א, כז-כח) ונגה לו סביב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', שעיניך הרואות שחזר לומר כן מראה הנגה סביב ואח"כ אמר הוא מראה דמות כבוד ה', ותמצא זה בפירוש בגמרא פרק אין דורשין (שם) ענין המסתכל בקשת דכתיב כמראה הקשת וגו' כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', שנתבאר היות מראה דמות כבוד ה' שב אל הנגה, ועל כן המסתכל אינו חס על כבוד קונו. וכבר הזכרתיך גם כן שמהבחינה שנית יהיה שב אמרו הוא מראה כבוד ה' אל המרכבה כולה אחר היותה דמות הכבוד שהוא יתברך מכבד הצדיקים בו:

ועתה אביא לך עד מפורסם ואות נאמן על שהטוב הצפון לצדיקים הוא הנקרא מראה כבוד ה', והיה כאלו יאמר מראה דמות כבוד ה' שבו מכבד לצדיקים, והוא מה ששאל משה אדוננו (שמות לג, יח-יט) הראני נא את כבודך, והקב"ה השיב לו אני אעביר כל טובי וגו' וחנותי את אשר אחון, כי אין התשובה הזאת ענין אל שאלת משה כי משה שאל לו השגה לראות כבודו ולא שאל שיראה לו טובה וגם לא שאל שיחון או ירחם למי שיהיה. אבל הדברים מבוארים מאד שמשה אדוננו היתה שאלתו לראות השכר הצפון אשר עליו נאמר (ישעיהו סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך, כי גם הוא נקרא כבודו ית', באופן שכששאל הראני נא את כבודך, היתה השאלה הזאת כוללת לראות כבודו ולראות הכבוד שהוא יכבד לצדיקים. והקב"ה השיב לו על שניהם, כי על כבודו אמר לו לא תוכל לראות פני, כאשר יבא ביאורו במקומו, ועל הכבוד שהוא יכבד לצדיקים אמר כל טובי שהוא הטוב הצפון שנאמר עליו (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת, ואמר לו שיראה לו כל הטוב ההוא וכי הטוב ההוא מזומן למי שיזכה לו, וזה אמרו אעביר כל טובי וגו' וחנותי את אשר אחון וגו', והתבונן שאמרו הראני נא אין נא זה לשון בקשה, שאם היה בקשה היה ראוי שיקדים מלת נא ויאמר נא הראני את כבודך, אבל היה אומר הראני עתה את כבודך כאלו יאמר מה שאתה עתיד להראות לי לאחר זמן הטוב הצפון הראהו לי עתה, ועל דבריו אלה באה התשובה על נכון אעביר כל טובי, הרי נתבאר לך שמה שקרא משה כבודו קרא אותו הקב"ה טובו. ובהיות ענין אותו האדם שראה יחזקאל תמונת השלם והוא הטוב הצפון לצדיק, מפני זה כאשר שלח השי"ת את יחזקאל להוכיח את ישראל הראה לו הטובה שנאבדה מהם, ומפני זה בנבואה הג' פרשה יו"ד (א-ב) שניבא על חרבן הבית ושריפתו אמר () ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים כאבן ספיר כמראה דמות כסא נראה עליהם ויאמר אל האיש לבוש הבדים, ולא ראה אדם על הכסא, לרמוז כי פסו אמונים בדור ההוא:

ועתה אבאר לך ענין החשמל, כי הדברים מבוארים לדעתי היות פירוש מלת חשמל כמו חשמן, שנאמר (תהלים סח, לב) יאתיו חשמנים, שהם שרים. ואל יפלא בעיניך אומרי שחשמל הוא כמו חשמן, כי יש הרבה במקרא שיתחלף אות אחד, וכמוהו ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים (דברי הימים ב לו, טז), כי אין לו חבר במקרא והסכימו כל המפרשים היותו כמו מלעיגים, עוד כמוהו קאת וקיפוד (ישעיהו לד, יד), וכן קפוז (שם טו), הכל אחד, ועם היות שהבי"ת והגימ"ל אינם מבטא אחד כי הבי"ת מאותיות השפתים והגימ"ל מאותיות החיך עם כל זה נתחלפו, וכן בקיפוד הדל"ת והזי"ן נתחלפו עם היות שהדלי"ת מאותיות הלשון והזי"ן מאותיות השינים, גם במראה הזאת בעצמה נאמר (יחזקאל א, יד) רצוא ושוב כמראה הבזק, וענינו ברק, על אחת כמה שאין לתמוה במלת חשמל שנתחלפה הלמ"ד בנו"ן ששניהם מאותיות הלשון: ואחר שביארתי לך מלת חשמל אבאר ענין כוונת יחזקאל. כי האמנם כאשר יראה האדם קבוץ אנשים נעתקים ממקום למקום, לא ידע אם הם שיירא שכל אחד הולך לדעת עצמו, או אם יש עליהם שר ואדון שכולם הולכים לדעת אדוניהם, אמנם ודאי יבחן זה, שכאשר יראה היות להם סדר נכון, שבמקום שיפנה האחד יפנו כולם, אז ידע שהם כעבדים המשמשים את הרב לא ישנו תפקידן, אבל כאשר יראה אותם בלתי מסודרים, ידע שהם אורחת אנשים כל אחד הולך לדעת עצמו. וראה שכך היה אומר בלק לבלעם (במדבר כב, ה) הנה עם יצא ממצרים, כלומר הם עם בערבוביא אין להם מלך, ועל דבריו אלה השיב בלעם (שם כג, כא) ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, כלומר יש להם אחדות וסדור כאלו יש עליהם מלך:

ונשוב בזה אל הענין אשר אנחנו בו, כי יחזקאל כאשר ראה רבוי מלאכים חיות ואופנים וכרובים, נסתפק אם כל אחד הולך בשליחותו לדעת עצמו ואין אדון עליהם כמו שנאמר ביעקב כשראה מלאכים הרבה אמר (בראשית לב, ג) מחנה אלהים זה, או שהיו מלאכים וכולם הולכים לדעת אחד. ומפני זה אמר בתחלת המראה שראה מתוך האש כעין היות שר בתוכם ושכולם הולכים לדעת אחד, וזה אמרו ואראה כעין חשמל, ר"ל שהאדם היה נראה כעין שר על הכל, ולא אמר הפרטים אשר לשר כמו שאמר אח"כ ההבדל אשר בין מתניו ולמעלה ובין מתניו ולמטה, כי אז לא ראה עדיין רק היות שר עליהם, אמנם בסוף ביאר הפרטים, וכן תראה שאמר יחזקאל בפירוש (י, יא) כי המקום אשר יפנה הראש אחריו ילכו, כי מענין הסדור המופלג ההוא הנה ידע היות זה דמות מראה כבוד ה':

ובמה שאמרנו שהאדם ההוא שעל הכסא שקראו חשמל הוא מראה דמות השלם, יתכן מאד שמפני זה הודיע ההבדל אשר בו ממה שממתניו ולמעלה אל מה שממתניו ולמטה, להורות על היות יתרון מעלה לנשמה ממה שיהיה לגוף. וזה הוא שאמר רשב"י בפירוש בספר הזוהר (זוה"ק ח"ג עא, ב) זכאה חולקהון דצדיקייא דאתדבק נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה, שלא אמר נפש ורוח ונשמה בהקב"ה אבל אמר נפש ברוח ורוח בנשמה והנשמה לבד בהקב"ה, וכל זה גם כן להורות יתרון מעלת הנשמה על הגוף, והיה ראותו כן ממתניו ולמעלה כינוי אל הנשמה ליתרון מעלתה, וממתניו ולמטה כינוי אל הגוף כי השכר הנצחי הוא לגוף ולנשמה, כאשר תמצא מעט הרחבה מזה בפ"ב, ואל יהיה זה זר בעיניך אמרי שמחצי הגוף ולמעלה הוא כינוי לנשמה ומחציו ולמטה כינוי לגוף, שכן אמרו ז"ל (דב"ר יא, ד) על משה אדוננו מחציו ולמעלה אלהים ומחציו ולמטה איש שגם הוא כנוי כאשר אמרנו. ועוד לפנים בפרק זה יתבאר שהאדם אשר על הכסא הוא דו פרצופים כפי מה שדרשו ז"ל (ברכות סא, א) דו פרצופים נבראו, וגם יתבאר הטעם שאחר שאותו האדם הוא תמונת הצדיק אשר הגיע אל עליונית מעלת הנצחיות גזרה החכמה האלהית שגם האשה הצדקת בעשייתה המוטל עליה גם היא תגיע אל הנצחיות, וזהו שנאמר (בראשית ה, ב) שאת הזכר ואת הנקבה יחד קרא אדם. ומפני זה אמר יחזקאל שראה תמונת אדם ולא אמר תמונת איש כאשר אמר אח"כ שראה איש לבוש הבדים, להודיע שראה ענין הנקרא אדם שהוא זכר ונקבה דו פרצופים, ולהיות הענין כן אמר תחלה שראה חשמל לשון זכר, ואח"כ אמר (שם ח, ב) חשמלה לשון נקבה, לגלות ענין זה שראה דו פרצופים:

באופן שנתבאר שמראה הכסא הוא תמונת מעלת הצדיק, וכן לכל צדיק וצדיק שעל זה ארז"ל (רו"ר ג, ד) שיש לכל צדיק וצדיק מדור בפני עצמו, כי מראה נגה כבוד ה' המסבבו עושה לו מדור. זהו שתרגם יונתן מה שנאמר (יחזקאל ג, יב) ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש וגו', תרגם אותו קל זיע שגיא דמשבחין ואמרין לשון רבים, כי עם היות שלא ראה רק תמונת צדיק אחד הנה שמע כולם משבחים, שאם היו הדברים שבים אל החיות והאופנים לבד, שראה שהם היו משבחין לא יתכן לומר ואשמע אחרי, כיון שהיו לפניו והוא רואה אותן, אבל יאות מאד כאשר אמרנו שכל צדיק וצדיק מברך ואומר ברוך כבוד ה' ממקומו. והבן זה שאמרו ממקומו ר"ל שהיה שומע ממקום הרעש שהיה שם כל צדיק אומר ברוך כבוד ה', ולא מצאנו בכל המקרא רק ברוך ה' שיתרו אמר (שמות יח, י) ברוך ה' אשר הציל, ולא אמר ברוך כבוד ה', וכן דוד אמר (תהלים פט, נג) ברוך ה' לעולם, וגם במלאכים נאמר ברכו ה' מלאכיו (שם קג, כ) ולא אמר ברכו כבוד ה', גם לא סופר שהיו אומרים קדוש קדוש וגו', כמו שאמר ישעיה (ו, ג), אבל יאות מאד כפי מה שהנחנו שהיא ברכת הנהנין שנהנין מכבודו, ויהי אמרו ממקומו, כאלו יאמר ואשמע אחרי ממקומו קול רעש גדול, שבה מלת ממקומו אל האדם האמור, שארז"ל שצדיקים יושבים ונהנין מזיו השכינה, שהוא הנגה האמור שהגיע אליהם ממנו, כמו שנאמר ואורח צדיקים כאור נגה, וכן ארז"ל שחולק מכבודו ליראיו, אם כן נתחייבו בברכת הנהנין וכיון שנהנין מן הכבוד לכן מברכין את כבודו. או יהיה אומרו ממקומו שב אל מקום הנגה המסבב שקראו מראה דמות כבוד ה' והוא אור נברא:

ועתה אשכילך בדברי דוד נעים זמירות וחסדיו הנאמנים אשר בזמירותיו הגדיל תושיה לגלות קצת מענין זה, אמר בתהילים פרק ק"ג ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, שכאן רצה לגלות מה שאמר רשב"י יתרון מעלת הנשמה על הגוף, שזה ידוע שהרואה את המלך ועומד נגדו ומברכו יקרא שהוא מברך את המלך עצמו, אבל מי שאינו רואה את המלך ומברכו לא יקרא רק שהוא מברך שם המלך, לכן אמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, וכבר הזכרתיו בדברי רשב"י שביאר הבדל יתרון מעלה שיש לנשמה על הגוף, והיה כאלו יאמר הנשמה שרואה את המלך תברך את המלך, אבל הגוף לא יברך רק שם המלך, וזו היא הברכה שמברכים הצדיקים ברוך כבוד ה' ממקומו, שהיא ברכה מעין מה שהם נהנין כמו שאמרנו, וע"כ אמר לנפשו שתברך על כל ההנאה ההיא שעתיד לשבת בעטרתו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות יז, א) יושבין ועטרותיהם בראשיהם, והוא אמרו המעטרכי חסד ורחמים, ואמר שלא תשכח כל גמוליו שסולח לכל עונכי כי היא רפואת הנפש, והרופא לכל תחלואיכי היא רפואת הגוף, וביאר בענין רפואת הגוף הגואל משכחת חייכי בתחיית המתים, והפליג הביאור ואמר המשביע בטוב עדיך, להורות היותו מדבר בכל דבריו על הטוב שנאמר עליו מה רב טובך וגו', והפליג עוד הביאור באמרו תתחדש כנשר נעוריכי, שאין גוף הצדיק השלם מתחבר עם הנשמה רק בצורה תנוקיית כאשר אמרנו. ואחר שביאר היות הטוב לגוף ולנפש וששניהם צריך שיברכו על ההנאה ההיא אמר עושה צדקות ה', כאילו יאמר שאם לא היה לגוף שכר נצחי היה חסרון בחק משפטיו ית', מאחרי שהגוף היה כלי לנשמה, ועוד שבעוה"ז גוף הצדיק מסגף עצמו ויגע להשגת נפשו השלמות, והמשיך עוד הדבור ואמר שהוא הודיע דרכיו למשה שהוא סולח, ושאין העונש נצחי כמו שנאמר לא לנצח יריב, ובאמרו שאין העונש נצחי נתבאר שהשכר נצחי, שאם חס ושלום יעלה על הדעת לומר שהשכר אינו נצחי הרי העונש נצחי אחרי היות קץ לשכר, והמשיך עוד הדבר ואמר ברכו ה' מלאכיו, ברצותו להוכיח שהשלם יש לו יתרון מעלה על המלאכים, ולהוכיח זה אמר שהמלאכים הם עושי דברו ועושים שליחותו וזו היא הנאתן, הנה תהיה ברכת הנהנין שלהם לשמוע בקול דברו, כאילו יאמר נוסח הברכה אשר קדשנו וגו' לשמוע בקול דברו. ואחר שאמר שזו היא ברכת המלאכים, אמר שהשלם אין לו שם רק עולם [הגמול] לכן לא יוכל לברך לשמוע בקול דברו, אבל נשמת השלם תברך את ה' כמו שאמרנו שהם אומרים ברוך כבוד ה' על הנאתן מזיו השכינה. ומפני זה אמר בסוף המזמור ברכי נפשי את ה' ולא אמר וכל קרבי, לגלות הכוונה היותה על אותה ברכה שמברכין הצדיקים בהנאתן מזיו השכינה, שהנשמה יש לה אותו הדבקות ולא הגוף, כמ"ש רשב"י אשר הזכרנו מאמרו. וכבר נתבאר מזמור זה בפרק שלפני זה באופן אחר ושבעים פנים לתורה:

ונשוב אל הענין אשר אנחנו בו, כי ע"פ דרכנו זה נתבארו הספקות אשר נתעוררנו בהיות המראה של יחזקאל זולתי הספק הד' אשר עוד לפנים יתבאר. שבהיות כמו שאמרנו שכל הנבראים נבראו לתכלית השלם, לכך ברא השי"ת אותו כסא הכבוד שראה יחזקאל, ותמצא בכסא ההוא כל כללות הנבראים דהיינו הד' יסודות השפלים והגשם החמישי גם כן, כי על יסוד הארץ נאמר (יחזקאל א, טו) אופן אחד בארץ, ועל יסוד המים נאמר (שם כב) כעין הקרח הנורא, וכבר אמרנו בפ"ב שהמים מטבעם לא נבראו נוזלים רק קרח ואח"כ עשאם השי"ת נוזלים, ועל יסוד הרוח נאמר (שם כ) רוח החיה באופנים, ועל יסוד האש נאמר (שם ד) אש מתלקחת, ועל הגשם החמישי נאמר (שם כב) ודמות על ראשי החיה רקיע, ועל החומר ההיולי שמקבל כל הצורות שברא אמר (שם כו) כמראה אבן ספיר שגם הוא מקבל כל הצורות, ועליו נאמר פרשת משפטים (שמות כד, י) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, כי לא יתכן לומר כמעשה לבנת הספיר שאין בגוון מעשה, אבל הכוונה לומר שכמעשה שיעשה לבנת הספיר שיקבל כל הצורות כמו כן יעשה ההיולי:

ועתה דמות הכבוד הצפון לצדיק תמונת האדם השלם היושב על הכסא ההוא אשר כל כללות הנבראים שם הד' יסודות והגשם חמישי תחתיו, להורות שכולם נבראו לסבתו, שכמו שהכסא נעשה בשביל האיש המזומן לישב עליו, כמו כן כל מה שבכסא הכבוד ההוא נעשה בשביל השלם היושב על הכסא. ובא האות על זה שכן אמר דוד (תהלים ח, ז) כל שתה תחת רגליו, שהדברים כפשוטם שכל הד' יסודות והגשם ההוא כולם שם אותם תחת רגלי השלם אשר יגיע אל הכסא ההוא. כי כאשר מלך בשר ודם ירצה לבנות בית והיכל, הנה יעשה קודם היכל ובית משעוה או מנייר או הדומה לו, ויעשה בו כל החדרים ומוצאיהם ומובאיהם, ואותו הוא מראה דמות ההיכל והבית, כי כל דבר הנעשה מראה ודמות לדבר אחר יקרא בלשוננו הקדוש מראה, וכן כאשר צוה הקב"ה לעשות משכן עשה לו תבנית ומראה, כמו שנאמר (במדבר ח, ד) כמראה אשר הראה, כמו כן ברא הקב"ה מראה ודמות עליונים ותחתונים בכסא הכבוד ודמות כבודו מסבבן דוגמא לכל הנבראים משמים וארץ וכל מה שביניהם שהוא ית' מסבבן. ואל תתמה באמרי שמראה המרכבה והכסא הוא דמות לכל מעשה בראשית שהנביא אמר בפירוש השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיהו סו, א), שביאר היות מעשה שמים וארץ כסא הכבוד וע"כ נקרא הכסא דמות מראה כבודו ית', כי הכבוד בעצמו מלא כל הארץ כבודו, כפי מה שאמרנו במשל שההיכל והבית הוא למלך לדירתו, אבל אותו של נייר הוא מראה ודמות לבית ההוא, כמו כן ענין הכסא ונקרא כסא כבודו ית':

ועתה לפי דרכנו זה, אבאר לך ענין הד' חיות היותם כולם פרצוף אדם, אבל זה דומה לשור וזה לנשר וזה לארי. והוא אחרי שתדע שחכמי המחקר חלקו המין האנושי לד' מינים, שקצת מהם שהם הפחותים מכולם והרבים מכולם בעלי מלאכות ועובדי אדמה והם צריכים הרבה בקיום העולם, והוא מין א'. והמין הב' הם המלכים ושרים העוסקים במלחמות וגבורות ולעשות כלי זיין ולהציל עשוק ולסדר קבוץ המדיניות, וזה המין גם הוא צריך הרבה לקיום העולם משובח מן הראשון כי יש בו השכל יותר מן המין הראשון. והמין הג' הם העוסקים בטבעיות וחכמות למודיות, וגם המין הזה צריך הרבה לקיום העולם והוא משובח מן השני וקרוב אל ההשכלה ממנו, אבל אין כל ג' מינים הללו ענינם מועיל רק עד יום המות. אבל עוד יש מין רביעי והוא המין המשובח מכולם והם אותם הרודפים לדעת התכלית אשר אחר המות והם עוסקים באלהיות, ולפנים פרק י"ח יתבאר שהד' נהרות ג"כ מורים על הד' כתות הללו. והנה המין הראשון שהם עובדי אדמה והמלאכות שאין בהם השכלה היא החיה הדומה לשור, כשארז"ל (שבת קיח, ב) לא קראתי כו' אלא לשורי שדי, כי הוא לעבודת האדמה, וכמו שהיה אומר שלמה על האיש שאין בו התעוררות השכלה לראות הנולד (משלי ז, כב) הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבא. והכת הב' העוסקים בקבוץ המדיניות והמלכים והמלחמות וסדורם היא התמונה הדומה לארי, כי כן היה אומר ירמיה על המלכים אשר קשת וכידון יחזיקו (לשון הכתוב ירמיהו ו, כג) הנה כאריה יעלה (מט, יט), שהמשיל הכת המתעסקים בכלי זין ובעניני סידור הקבוץ המדיני לארי. אבל הכת הג' המתעסקים בחכמות אין פעולתם רק בעיון והשכלה ולכך יחשבו משובחים מן הראשונים, והם הדומים אל תמונת נשר יעוף בשמים ויגביה עוף על כל העופות כן הכת הזאת יגיע שכלם עד הגלגל הירחי. אמנם הכת הד' שכל תכליתם אל העתיד אחר המות הם האומה ישראלית, והם התמונה שתמונתו אדם, ובזה תבין שעל כן ארז"ל (יבמות סא, א) אתם קרויים אדם:

ובזה יתבאר ענין היות אצל כל חיה אופן אחד, כי האופן הוא הוראה על הגלגלים כולם בכללם, שע"כ נאמר (יחזקאל א, טז) כמו האופן בתוך האופן, כי הגלגלים זה תוך זה כגלדי בצלים, ומפני היות קבועים בהם הכוכבים אמר (שם יח) היותם מלאים עינים, ובהיות כל אופן דוגמא לכל כדור השמים, והחיות דוגמא לד' מינים אשר במין האנושי, וכל מין ומין צריך לקיום העולם, לכן הושם אצל כל חיה אופן אחד, ויתכן היות כל הד' חיות ממונים ומשפיעים על הד' כתות כל אחת על כת אחת, שהדומה לשור ישפיע על כת עובדי אדמה וכן כולם:

ואתה המשכיל ראה שכאשר נברא האדם ובירך אותו השי"ת נגד הד' כתות הללו בירך אותם, שנגד העוסקים באלהיות אמר להם פרו, שהפרי הוא עיקר האילן ולא נטעו האילן רק לסיבת הפרי, ונגד כת החכמים בטבעיות אמר ורבו והוא לשון גדולה, וכנגד כת עובדי האדמה אמר ומלאו את הארץ שהיא הכת היותר מרובה באוכלוסין משאר הכתות, ועל כת המתעסקים בעניני המלכיות וקבוץ המדיניות אמר וכבשוה שהם המלכים הכובשים המלכיות. וראה שתורתנו הקדושה אם תחפשנה במטמוניה ומפינה אל פינתה תארוב תמצאנה מאירה מכל צד, שכן יתבאר גם לפנים במקומו פי"ח שהד' נהרות המשקים את הגן בא הסיפור בהם נגד אלו הד' כתות, כי לענין השקאת הגן כבר היה מספיק אמרו היות שם ד' נהרות, ולא היה צריך לומר המקומות שסובבים, וששם הזהב ואבן השוהם. אבל הענין הוא שכמו שהנהרות מקיימים ומשקים את הגן, כן אלו הד' כתות מקיימים העולם, אמנם מכולם האחת נבחרת, ולרמוז על זה אמר שבנהר אחד לבד שם הזהב וכו' (בראשית ב, יא):

ומסכים אל ענין זה תמצא שנצטווינו בחג הסכות לקחת ד' מינים, ואמרו רז"ל (ויק"ר ל, יב) קצת מזה שקצתם יש בהם ריח ואין בהם טעם וקצתם יש בהם טעם ואין בהם ריח. אמנם אנחנו נרחיב מעט הדבור בזה, ונאמר שלהיות תפלתנו בחג הסכות אל הגשם שהוא צריך לכל המין האנושי, גם כן הנה נצטוינו בד' מינים נגד הד' כתות הנמצאים בנבראים. ונגד כת עובדי אדמה שאין בהם השכלה כלל, יבואו ערבי נחל שאין בהם לא ריח ולא טעם ולא הדר. ונגד הכת שהם העוסקים בכבישת הארץ והמלכיות וסדור קבוץ המדיניות, בא הלולב שיש בו אותו הסדור שכל עלה מדרגה פחותה מן העלה שלמעלה ממנה עד העליון, והיה התיומת שהיא על כולם להורות על הקבוץ המדיני שהמלך על כולם, ומפני זה נחלקה התיומת פסול, שכן כאשר יחלק המלכות יפסד בזה הקבוץ המדיני וירבו המלחמות, וכמו שהשופטים והשרים המשתדלים בקבוץ המדיניות וקיומו הם מדרגה על מדרגה תחתונה ממנה כמו שנאמר (שמות יח, כא) שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים שרי עשרות, כז הוא הלולב שכל עלה עליון על שלמטה ממנו בסדור מדוקדק וכולם מכסים ומגינים על השדרה, כמו כן השרים והשופטים הם מגינים על ההמון ואין לך עלה שמגיע אל ראש העלה אשר למעלה ממנו שאין מלכות נוגעת בחברתה. ונגד כת החכמים העוסקים בטבעיות יבא עץ עבות משולש שכן כל חכמתם בנויה על שתי הקדמות ותולדה היוצאת מהם, ויש בהדס ריח אבל אין בו טעם שכמו שהריח אינו מספיק שיזון ממנו האדם כך הטבעיות אינם מספיקות להשביע נפש שוקקה אבל הם עזר מעט אל ההשגה. ולהיות שכל אלו ג' הכתות אין בהם כדי הגעת הנפש אל שלימותה, הנה הם נאגדים יחד אגודה אחת לבדה. אמנם נגד הכת המשובחת המתעסקים באלהיות להשגת הנפש שלימותה יבא האתרוג שיש בו טעם וריח והדר, וכמו שהעסק באלהיות הוא מסוכן מאד שלא יגיע בהשגתו שינוי או חלוף, כמו כן האתרוג בשינוי מראה פסול ובחסרון כל שהוא. וכן אמרנו שבברכת מין האדם שנאמר פרו הוא הכוונה על הכת המשובחת שהוא הפרי:

גם דרשו רז"ל (סוכה לה, א) פרי עץ הדר (ויקרא כג, מ), הדר באילנו משנה לשנה, וזה יפלא כי במקראות שפשוטם בלתי מתישב יאות לדרשו, אבל אחרי היות מלת הדר נאמרת על היופי וההידור מה הוצרכו לדרשו בענין זר לשון דירה. אבל הם אמת ודבריהם אמת עמקו מחשבותם ז"ל לרמוז על הנסתרות, שלהיות האתרוג נגד הכת ההיא המתעסקת באלהיות להשגת השלימות נצחי, מה שאין כן בשאר הכתות שכל התעסקותם איננו רק בעוה"ז עד המות, לכך דרשו באתרוג שהוא דר משנה לשנה, יורו בזה שאין העולם מתקיים רק על הצדיק כי צדיק יסוד עולם, וכמו שארז"ל (בר"ר נח, ב) בצדיקים שאין אורו של זה שוקע עד שאורו של זה זורח, לכן אמרו במליצתם להורות על שהאתרוג הוא דמיון לצדיק שהוא דר משנה לשנה, שעדיין האתרוג של שנה שעברה עומד והנה צומח אתרוג בשנה שניה, ועם היות שהאתרוג הוא העיקר והמשובח מן השלשה הכי נכבד, עם כל זה הותקנה הברכה על הלולב שהלולב עם השני מינים הנאגדים בו הם נגד הג' כתות שהעוה"ז לבדו עומד על ידם, אבל הצדיק הוא יסוד עולם ר"ל בין עוה"ז ובין עוה"ב, וכבר שאלת הגשם אינה רק על עוה"ז ע"כ הותקנה הברכה על הלולב. ובהיות התפלה על הגשם שהיא בכללו לטובת כל העולם ובפרטות לטובת עובדי אדמה, לכך אנחנו מוסיפין ביום החתימה ערבה שהיא נגד הכת של עובדי אדמה:

ונשוב אל מה שאנחנו בו, כי הנה אלה הם הארבע כתות שכולם נבראו בעד השלם, שכל העולם לא נברא רק בעד המין האנושי, והמין האנושי נברא בעד ישראל, וישראל נבראו שיצאו מהם צדיקים, ע"כ כל הד' כתות הם בכסא המרכבה, והצדיק השלם הוא האדם היושב עליהם שלתכליתו נבראו כולם, ועל זה אמר דוד ע"ה (תהלים ח, ז) תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו, שעל הממשלה שיש לאדם על שאר בעלי חיים כבר אמר תמשילהו במעשה ידיך, ואמרו כל שתה תחת רגליו דברי מותר, אבל יצדק מאד במה שאמרנו שאמרו תמשילהו הוא על הבעלי חיים, כמו שביאר אח"כ ואמר צנה ואלפים כלם, אמנם על השכר הנצחי שכבר נברא דמותו במרכבה ממעשה בראשית שכל הנבראים תחת רגליו אמר כל שתה תחת רגליו. ובזה תבין אתה המשכיל היות המראה הזאת הוראה שכל מה שנברא לא נברא אלא בעבור האדם השלם, כי ע"כ הושם במרכבה דמות לכל מעשה בראשית דהיינו דמות ד' יסודות והגשם החמישי והד' חיות שדמות פניהם מתחלף כפי ענין הד' כתות של האנשים והאדם השלם עליון על כולם. ובזה נתיישבו הספקות כולם שהתעוררנו בכללות ענין המראה הזאת, כי מה שסיפרה יחזקאל הנה סיפרה לישראל להוכיחם על חטאתם שלסבת חטאתם נאבדה מהם הטובה המופלגת ההיא הצפונה לצדיקים: וכבר הזכרתיך שיתאמת לך ענין זה ממה שתראה שאחר שסיפר יחזקאל שראה אדם על הכסא, אחר זה בסוף הנבואה אמר, (י, א-ב) ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים כאבן ספיר כמראה דמות כסא נראה עליהם ויאמר אל האיש לבוש הבדים וגו', ששם לא הזכיר היות אדם על הכסא, להורות על שנאבדה מהם כל הטובה ההיא כי פסו אמונים, והיה רואה כבוד ה' ואין האדם עליהם רק שומע קול מדבר מן הכבוד. גם העירותיך על מה שנאמר שראה באדם שעל הכסא שהיה שינוי ממה שממתניו ולמעלה אל מה שממתניו ולמטה, שכבר היתה טענתנו שלא יתכז ח"ו לומר התחלפות כלל בדמות מראה כבוד ה', אבל אמר כן להורות ההבדל אשר בטובה הצפונה לצדיקים לנשמתם ובין הצפון לגופם, כי הנשמה עליונות מעלתה כפי חקה והגוף כפי חקו, כפי מה שביארנו במאמרו של רשב"י שאמר זכאה חולקהון דצדיקייא דאתדבק נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה, שלא אמר זכאה חולקהון דאתדבק נפש ורוח ונשמה בהקב"ה, אבל אמר נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה, הרי החלוף והשינוי מבואר בענין השכר. ובס"ד יבא ביאור המראה הזאת בכל פרטיה בחבורנו זה כאשר תקבץ אליך מה שתמצא בכל המקומות מידי דברי בה או זכור אזכרנה ובפרט פרק י"ט הרחבנו הדבור קצת תראנו משם:

אמנם כללות הענין כבר ביארנו שהמראה הזאת הוא דמות מראה כל מה שנברא במעשה בראשית ודמות השכר הנצחי הצפון לצדיקים אור נגה כבודו מסבבן, והנביא ישעיה אמר היות הדברים כן במלות קצרות ומליצה מתוקה מאד (מ, י) הנה ה' אלהים בחזק יבא וזרעו משלה לו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, שר"ל ענין זה שאצל דמות כבודו ית' הוא שכרו, ר"ל השכר הצפון לצדיקים, וגם פעולתו שהוא כל מעשה בראשית הוא לפניו. והיה זה כעין מלכותא דארעא שמציירים בדגל שמוליכים לפני המלך כל הכרכים שכבש והממלכות וגם ההיכלות שבנה והמלכים שהמליך כי זהו כבודו של מלך, כמו כן הכבוד והטוב הצפון הוא אצל כבודו יתברך. וכבר העירותיך בענין זה ששאל משה אדוננו מאתו ית' שאמר הראני נא את כבודך, היתה שאלתו לראות הכבוד אשר הוא צפון לצדיקים ודבקותם בכבודו ית', ולא היה רוצה המראה והדמות שראה יחזקאל, אבל היה רוצה לראות ענין הכבוד הזה באספקלריא המאירה שאין בה ענין הדמות. ובא האות מבואר מאד על היות שאלת משה לדעת השכר הצפון מן התשובה שהשיב לו השם יתברך אני אעביר כל טובי, כי שאלת משה היתה השגת ידיעת הכבוד שלו, לא השגת ידיעת או ראיית הטוב, אמנם יאות מאד במה שאמרנו שכסא הכבוד ר"ל הכבוד שהוא נותן לצדיקים והוא בעצמו הטוב הצפון להם אשר על הטוב הזה נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ואח"כ חזר ואמר והיה בעבור כבודי, שנראה בביאור היות הטוב והכבוד דבר אחד, ובמקומו בחלק ד' מחבורנו זה פי"ד יורחב הדבור בשאלת משה אדוננו ובתשובתו ית' אליו:

ואחר שבארתי לך ענין המראה הזאת, שענין האדם אשר על הכסא הוא דמות השכר הנצחי הצפון לשלם, ואמרנו עוד שיש במרכבה דמות כל מעשה בראשית ואמרנו שיש שם דמות מראה כבוד ה' מסבבן. אזכירך כי בכל מקום שתמצא שידובר בענין המרכבה, לפעמים תהיה הכוונה אל מראה זאת שראה יחזקאל שנקראת דמות, ולפעמים לא תהיה הכוונה אל מה שהוא מכונה בשם דמות רק אל מה שהוא למעלה ממנו והוא מה שראה ישעיה, והמשכיל יבחין בכל מקום כפי הענין אשר הוא בו. ואחר אשר ביארתי לך זה אזכירך עוד מה שאמרנו שלא נאמר לשון עשיה נעשה אדם על תמונתו ותמונת איבריו רק על עשייתו אותו שלם, ועל עשיית השלימות היה מאמר נעשה אדם צווי לא המלכה ועצה, והיה הצווי לכל מעשה בראשית שישלימו כל חסרונותיו של האדם כדי שיגיע אל השלימות שאז יקרא עשוי, ואמר נעשה לשון רבים לפי שהם ימלאו לו חסרונותיו והקב"ה יתן לו השכל ממרומים. והנה אחר שאמרתי לך כל זה עתה נבאר שבהיות מרכבה דמות כל מעשה בראשית אצל דמות כבודו ית' היטיב לומר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שהכוונה לומר אני ואתם נעשה אדם שלם שיקרא עשוי שיהיה אצל צלמנו כדמותנו, כאילו יאמר צלמנו של דמות כבודנו, ויהיה לעד לנו מה שתקנו בנוסחת ברכת חתנים בצלם דמות תבניתו, שמנוסחתם זאת תבין שאמרו בצלמנו כדמותנו הוא כאילו יאמר בצלם של דמותנו שהוא דמות הכבוד, ועד נאמן מזה מתורתנו בעצמה שאח"כ נאמר (בראשית ה, א) בדמות אלהים עשה אותו, ולא הזכיר הצלם, ובפרשת נח נאמר (שם ט, ו) כי בצלם אלהים ברא את האדם, ולא הזכיר הדמות, שהדברים מבוארים שפירש בצלמנו כדמותנו, כאילו יאמר בצלמנו של דמותנו, שמאחרי היות בכסא הכבוד צלם דמות לכל מה שנברא, ודמות מראה הנגה שהוא מראה דמות כבוד ה'. א"כ היטיב לומר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כאילו יאמר נעשה אדם שלם שיהיה כצלמנו בכסא הכבוד שיש בו דמות כל מה שנברא ודמות הכבוד. ואל יפלא בעיניך לומר שכאן נאמר בצלמנו כדמותנו, מורה על דמות העצמיות לא על דמות הכבוד, ואמנם במרכבה נאמר דמות ה', שכן דרך הכתוב לכנות הכבוד בשם עצמיות ולהזכיר עצמיות במקום הכבוד, כמו שנאמר והיה בעבור כבודי, ואחר כך נאמר (שמות לד, ו) ויעבור ה', כאלו העצמיות הוא העובר, אם כן היה הענין כאילו יאמר למעשה בראשית נעשה אדם שלם אצל צלם דמותכם ואצל דמות כבודי, שקודם שנברא האדם בפועל, לא היה בכסא הכבוד רק דמות מעשה בראשית ודמות מראה נגה של כבוד ה' מסבבו, ולא היה אדם על הכסא, עם היות שכבר היה האדם ראשון במחשבה, ולכך אמר למעשה בראשית נעשה אדם שישיג השלימות עד שיהיה אצל דמות כבודנו, ואח"כ יצרו מן האדמה:

ונתבאר לך שהיה כאן אומרו נעשה אדם מאמר מחוייב מאד להכתב בתורה, וכמו שארז"ל במליצתם שהקב"ה אמר למשה כתוב והרוצה לטעות יטעה, שהורו ז"ל בזה היותו מאמר מחוייב וצריך מאד, כי המאמר הזה היה הודעה לכל מעשה בראשית עליונים ותחתונים שלא נבראו רק להיותם כלים והכנה לעשות נשמת השלם נצחית. והשלים הכתוב ביאור ענין זה ברור מאד ואמר אשר ברא אלהים לעשות, שב אל העשייה האמור שאמר ה' למעשה בראשית נעשה אדם וגו', באופן שהיה אומרו נעשה אדם לכל הנבראים צווי והודעה, צווי שישלימו חסרונותיו, כמו שבא הצווי לכל פרט תוצא הארץ וישרצו המים, כן היה זה צווי אל כל כללות [מעשה] בראשית שישלימו חסרונותיו של אדם, והיה ג"כ הודעה להם שלא נבראו רק לעשות נשמת השלימים נצחית: ונשוב אל אמרנו שע"כ נאמר בצלמנו, שב אל המרכבה שראה יחזקאל, ואין במרכבה רק הכוללים במעשה בראשית דהיינו הד' יסודות והגשם חמישי, ואין שם פרטים מן הצומח או מן הבעלי חיים רק האדם אשר לתכליתו נברא הכל, וכיון שנברא האדם בארץ נברא גם במרכבה על הכסא, כי כל מה שהיה בורא השי"ת ראשון ראשון היה בורא בכסא קודם. ובזה יאות מאד מה שנא' ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם, שארז"ל דו פרצופים נבראו, כי באדם שברא בצלם האלהים שהוא במרכבה הוא דו פרצופים, ואזכירך מ"ש הנביא (מלאכי ב, י) הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו מדוע נבגוד איש וגו', כי אמנם יפלא שאחרי שרצה הנביא להגדיל ולהפליג היחוד, אשר אנחנו ממנו, היאך התחיל באמרו הלא אב אחד לכלנו, ואח"כ אמר הלא אל אחד בראנו, שהפך היה נאות, שיאמר קודם הלא אל אחד בראנו, שאינו כ"כ הפלגת יחוד, כמו שהוא הלא אב אחד לכלנו, לפי שאם אל אחד בראנו, גם החיות והבהמות ברא, ואין לנו יחוד אחוה או דבקות עמהם, אבל היות אב אחד לכלנו, זהו הפלגת יחוד ואחוה ודבקות. לכן נראה שהנביא אמר קודם הלא אב אחד לכלנו על אדם הראשון, שאפילו חוה היתה מצלעו אפילו שנחלקו לשני גופים, וזה יחוד ואחוה מופלגת, ועוד הפליג יותר ואמר שאל אחד בראנו, ר"ל גוף אחד דו פרצופים, והוא כאילו יאמר שהאל גוף אחד בראנו, אם כן זהו הפלגת יחוד מז הראשון, וכמו שדרשו ז"ל שדו פרצופים נבראו, אבל אח"כ חלקם ובראם בארץ זכר ונקבה שני גופים כמו שיבא בפי"ז, ועל כן אמר יחזקאל ועל הכסא דמות אדם, ולא אמר איש, כי הזכר עם הנקבה נקראים אדם, כמו שנא' ויקרא שמם אדם: ואח"כ חזר ואמר בבירור ענין זה ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו, הכוונה לומר שבאותו יום שברא את האדם בארץ בראו גם כן בכסא הכבוד שהוא דמות מראה כבוד ה'. ולכך נאמר בדור המבול (בראשית ו, ו) וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, שלא היתה הנחמה רק באדם שעל הארץ. כי האדם שנברא בכסא הכבוד נברא להודיע שלא נברא כל העולם רק לתכלית השלם, ושהשלום הוא תחלת המחשבה, וא"כ בא הכתוב להודיענו שלא נאמר נחמה רק על האדם שנברא בארץ, כי לענין האדם אשר עשה בארץ אמר לשון בריאה לפי שלא נברא שלם, ולענין האדם שעשה במרכבה דהיינו דמות כבוד אלהים אמר לשון עשייה לפי שהוא דמות אל האדם השלם, וכן אמרו חז"ל (בר"ר יד, ו) שאברהם נקרא האדם הגדול לפי שהוא הגיע אל אותה המדרגה, וע"ז אמרו חז"ל (בר"ר מג, ז) שאמרו קונה שמים וארץ (בראשית יד, כב) שב אל אברהם, וכן אמרו ג"כ אתם קרוים אדם:

ועתה ראה עוד שענין זה רז"ל רמזוהו בבירור בברכת חתנים שתקנו לומר שהכל ברא לכבודו, ואח"כ תקנו לומר יוצר האדם, ועוד שנית אשר יצר את האדם בצלמו, וסיימו ברכה שניה יוצר האדם. שמנוסחתם זאת מבוארים הדברים שברכה ראשונה שתקנו שהכל ברא לכבודו היא על שברא כל מעשה בראשית אצל כבודו, וברכה שנייה היא לומר שברא האדם בארץ, וע"כ לא נאמר בברכה שנייה שבראו בצלמו, וברכה שלישית שהיא על יצירת האדם במרכבה אמר שיצרו בצלמו. וכבר ידעת שאמרו רז"ל דו פרצופים נבראו, אמנם לא מצאנו טעם אל מה שנבראו כן ואח"כ חלקם, וזר לומר שהיתה המלכה ועצה חדשה, ובשגם נאמר שהיתה המלכה ועצה חדשה, יפלא לדעת היאך עלה במחשבה להיות קיום המין בהיותם דו פרצופים, וגדולה מזו שאחר שברא בהמה וחיה זכר ונקבה מחולקים, נמלך ועשה האדם דו פרצופים, ואחר שעשאו חזר ונמלך לעשותו כמו שעשה הבהמה וחיה, ובאמת היה חסרון בבשר ודם שימלך ויחזור וימלך, כל שכן במי שהנסתרות נגלות לפניו. אבל במה שאמרנו יצדק מאד שלא היה כאן ח"ו המלכה כלל, כי בצלם אלהים שהוא המרכבה עשאם דו פרצופים ועודם כן, אבל בארץ מבראשונה עשאם דו פרצופים כדי שיהיו דומים לאדם אשר על הכסא, וכבר נתבאר שמה שנברא בכסא הכבוד דו פרצופים הוא להורות על השכר היותו גם כן לצדקניות, ואחר שבראם בארץ דו פרצופים כדי שיהיו ממש דמות האדם שנברא במרכבה על הכסא חלקם ועשאם זכר ונקבה כשאר בהמה וחיה, וענין היצירה שיצר האשה מן הצלע יבא ביאורו בפ' י"א בס"ד. ויהיה פירוש הכתוב שנאמר (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני כמו שדרשוהו ז"ל שברא דו פרצופים ועודנו כן במרכבה, או יהיה הכתוב לפי פשוטו שיצרו שתי יצירות אחת ראשונה במרכבה ושנית אחרונה מן האדמה, ואמרו (שם) ותשת עלי כפכה, הוא על שיצרו אצל דמות כבודו יתברך, כי כבר ידעת שהכ"ף כינוי אל הכבוד כמו שנאמר (שמות לג, כב) ושכותי כפי:

ובזה נתבאר מה שנא' נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, בסילוק הספקות ובהתקרב אל פשוטן של דברים ואל ההקש השכלי יותר על זולתנו, ושאר הכתובים עד יום הששי כבר נתבארו בפרקים הקודמים, ועתה אתה ברוך ה', כי יקרא לפניך הפרק הזה ותשוב עליו פעמים שלש מראשו ועד סופו, לא תמצא דבר שאין לו משען ומשענה מדבריהם של רז"ל או מדברי כתובים או נביאים ושבטם שבט סופר ומשענתם גם המה ינחמוני:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה