אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי בראשית - פרק ט

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי בראשית - פרק ט

חלק מעשי בראשית - פרק ח

ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים ויברא אלהים את התנינם הגדולים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי. הרמב"ן ז"ל טען על מה לא נאמר בהשרצת המים ויהי כן כמו שכתב בכל שאר הימים, וכתב שאולי לא יתכן להזכיר ויברא אחרי ויהי כן כי מבראשונה ידבר, עוד כתב שלפי האגדה שארז"ל (בבא בתרא עד, א) שהרג הנקבה ומלחה לצדיקים, לכך לא אמר ויהי כן. ואני תמהתי היאך לא טען היות כאן שינוי אחר גדול מזה בענין השרצת המים, כי בענין הצומח נאמר תוצא הארץ למינהו, וחזר ואמר ותוצא הארץ למינהו, וכן בבהמה וחיה, ובענין השרצת המים לא נאמר ישרצו המים למיניהם רק אח"כ אמר ויברא וגו' למיניהם. אמנם מתוך השינוי הזה יובן למה לא נאמר ויהי כן כאשר נבאר אחר שנקדים מה שנבוכו כל המפרשים על ענין הברכה שנאמר בדגים ובאדם ולא בצומח גם לא בבהמה וחיה. והרמב"ן כתב שהצומח לא הוצרך לברכה כי רבים הם על פני האדמה וכי הברכה בדגים היא גם כן לבהמה וחיה, ובהיות שבאדם נאמר ברכה אמר שבעלי נפש חיה שאינה מדברת כולם ענין אחד בבריאתם. ורש"י ז"ל על פי אגדה כתב שהוצרכו לברכה מפני שצדין ואוכלים מהם, והחיה לא נאמר בה ברכה מפני הנחש שעתיד לקללה. והרב רבינו אליהו מזרחי טען על רש"י ז"ל ואם תאמר אכתי איכא לאקשויי מן החיות שעומדים ברבויים אף על פי שנחסרים מן האוכלים כמו הדגים ואע"פ שלא נתברכו, ושמא י"ל שמכח ברכת הדגים שהם בעלי נפש חיה נתברכו כל נפש חיה אבל הצמחים שהם נחסרים מן האוכלים לא חשש לברכם מפני שאינם צריכים לזכר ונקבה וכו' עד אבל לא ידעתי מה טעם יתן בברכת האדם שאין מחסרים אותם ולא הספיק להם רצון יוצרם, עכ"ל:

ובאמת תמה אני על הרא"ם ז"ל שלא דקדק בלשון רש"י ז"ל כמנהגו, שכל זה לא היה זר בעיניו רק לפי מה שהבין בדברי רש"י ז"ל שחשב שמה שכ' רש"י ז"ל שהוצרכו ברכה לדגים היתה הכוונה לומר שלא ברכם כדי שיתרבו כי כבר רצון יוצרם הוא ברכתם אבל מפני שמחסרין אותם הוצרכו לברכה, ולפי מחשבתו זאת בדברי רש"י ז"ל טען למה הוצרך האדם לברכה כיון שאין מחסרים אותם. והנה גם שנניח היות כוונת רש"י כן כאשר חשב הרא"ם אין בזה זרות כלל, שגלוי וידוע היה לפניו ית' המלכים והמלחמות שעתידים להתחדש בבני אדם עד שכאלה וכאלה תאכל חרב והם נחסרים יותר מן החיות, ועוד כיון שלא נברא האדם רק מפני הצדיק השלם ואחד מאלף נמצא כמ"ש שלמה (קהלת ז, ח) אחד מאלף מצאתי, אם כן ודאי הוצרכו גם כן לברכה שהרי התתקצ"ט היו כלא היו ואין לך חיסור גדול מזה. אמנם מלבד זה רואה אני את הרא"ם שלא דקדק בדברי רש"י כמנהגו לדקדק בחוט השערה, מה זה שכתב רש"י שמחסרים אותם וצדים מהם ואוכלים אותם שמה ענין הצדייה לכאן שכבר אין החיסור רק האכילה והיה מספיק שיאמר שמחסרים אותם שאוכלים מהם. אבל מבואר לדעתי שרש"י ז"ל נתן טעם נכון אל דברי האגדה ואמר כי הדגים צדים ואוכלים ר"ל אינם מקנה לאדם ורכושו שיחוס עליהם כשור ושה שהם רכושו של אדם ואין ראוי לברכם רק לפי מעשה הבעלים וכן הצמחים כמ"ש (דברים כח, א-ד) והיה אם שמוע תשמע וגו' ברוך וגו' ופרי אדמתך ופרי בהמתך, אבל הדגים שאינם רכושו של אדם ואינם מתברכים כפי מעשיו רק הם צדין ואוכלים מהם הוצרכו לברכה, ועל זה כתב רש"י ז"ל שגם החיה אשר ביער אינה רכושו של אדם וגם מהם צדים ואוכלים ואם כן למה לא נתברכו, והשיב היטב שלא נתברכו מפני הנחש שעתיד לקללה שהוא בכלל חית השדה, ולכן לא כתב רש"י ז"ל רק על החיה שלא נאמר בה ברכה ולא הזכיר הבהמה. אמנם כי כן כל זה הוא על פי האגדה, אבל לפי הפשט בכתוב אשר יעדנו בו עוד יבא ביאורו בס"ד: ומהרי"א נתן טעמו על שנאמר ברכה בדגים ובעופות ולא בבהמה וחיה, וכתב מפני שתולדותם ע"י ביצים, כי הוא מהפלא שתולד מהביצה אחרי הפרדה מהמולידים, ובאמת לפי דרכו זה היה ראוי הצפעוני לברכה שגם הוא תולדתו ע"י ביצים כמ"ש (ישעיהו נט, ה) ביצי צפעוני. גם ר"י בעל העקידה כתב לענין הברכה הזאת וגם לענין שלא אמר ויהי כן, בנותן טעם לשניהם כי לחולשת מציאות הדגים ולהמנעו כי אם תחת המים לא נאמר בו ויהי כן כמו בשאר הויות שכמעט הם כלא היו והוצרכו ברכה לתת להם כח ההולדה. ובאמת בגמרא פרק המוכר אמרו (בבא בתרא עד, ב) דגים פריצי, ויעקב בברכתו אמר (בראשית מח, טז) וידגו לרוב, ואם כן כבר היה מספיק להם שיהיו כשאר בעלי חיים חזקי המציאות לא נוספים עליהם בפריה: ואחר שאמרתי לך קצת מן הדברים שאמרו בענין זה אומר לך דעתי בישוב כל הספקות, כי הדברים באו בכתובים נאותים מאד שבענין הצמחים והחיה ובהמה שהם מיסוד הארץ הקיים אמר הקב"ה לארץ להוציאם למיניהם שבהם יובדלו כל מין מזולתו, כי באקלים אחד תמצא דובים ובאקלים אחד פילים ובאחד זאבים ובאחד שועלים ובאחד קופים, באופן שהיתה מצותו ית' על כללות הארץ תוצא נפש חיה למינה, שהיתה המצוה עליה שתוצא מין זה במקום אחד ומין אחר בזולתו ולא שתוצא כל המינים במקום אחד, וכן בצומח תראה במה שאינו נזרע בידי אדם שבמקום אחד תצמיח ארזים ובמקום אחד ברושים ובמקום אחד תמרים, הרי לך שגם בצמח היתה מצותה כן. ומפני זה נאמר בתולדות יסוד הארץ הן בצומח והן בבהמה וחיה תוצא למינהו, אבל בתולדות המים והרוח המתנועעים ומתערבים ואינם עומדים במקום אחד כמו יסוד הארץ לא יתכן שתהיה המצוה לכל חלק מן הים שישריץ מין אחד, לכך לא נאמר רק ישרצו נפש חיה, וכן אמר עוף יעופף שהוא משניהם מן הים והרוח שיסוד המים ויסוד הרוח לא פעלו בהם רק השרצת נפש חיה כולם מין אחד לבד בשוה, והקלים שבאותם הבריות הם שגבר עליהם יסוד הרוח היו עופות והם אותם שהשריצו הפנים העליונים מז המים ותולדותם משניהם ולא יהיה חיותם תחת המים ונתן להם העופפות והוא העוף, וגם לעוף לא השריצו יסוד הרוח והמים כל מין בפני עצמו להיות גם בהיסודות הללו מתנועעים ואין בהם חלק עומד על מקומו. הרי הותר לך הספק אשר נתעוררנו בו בטעם מספיק שלא נאמר בהשרצת המים וגם בתולדות הרוח למינהו, לפי שלא נעשה מהם רק שרצים מתנועעים קטנים עד מאד כולם מין אחד אבל הקב"ה עשה להם כל מין ומין בפני עצמו:

ובזה תבין טעם נכון אל מה שלא נאמר ויהי כן, כי לא נאמר בשאר הימים ויהי כן רק לענין שינוי או התחלפות שבא בענין הפעולה ההיא, שלכך נאמר ויהי כן, כלומר אותו השינוי או ההתחלפות התמידו ונשאר לעולם כן, ולכך ביום הראשון שהאור ניתן לו תחום והחושך ניתן לו תחום כמאמרם ז"ל (בר"ר ג, ו), וכל שכן כפי מה שהנחנו שהיה אור האש שלא נתפשט רק בחצי כדור האויר, בין כך ובין כך הרי היה שם שינוי והתחלפות בין חלק אחד מן האויר וחלקו השני, לכך נאמר ויהי אור במקום ויהי כן, כלומר שהתמיד אותו ההתחלפות מחלקי הארץ על חלקים, שבחלק ממנה היה אור ובחלק ממנה חשך, וכן ביום השני שנעשית הרקיע בין שתהיה בתחתונים כמו שהנחנו או במים עליונים או בשניהם כבר היה שם התחלפות, ולכך אמר גם שם ויהי כן על היות אותו ההתחלפות מתמיד, גם ביום הג' שנקוו המים אל מקום אחד כבר נעשו שני התחלפיות האויר היות נקוים אל מקום אחד, והיות הצומח כל אחד למינו, שאין לך התחלפות גדול ממנו, שבמקום אחד תצמיח תמר ובמקום אחד ארז כל אחד למינו, וכן ביום הד' בענין המאורות שיש כמה התחלפיות בתנועתם, תנועה ממזרח למערב וממערב למזרח וכן מצפון לדרום תתחלף נקודת הזריחה אמר ויהי כן על התמדת התחלפיות ההם, אבל ביום הה' לא נעשה בו רק פעולה אחת מן ההשרצה שוה לכל חלקי המים ולא היתה פעולתם משתנית שיעשו כאן מין אחד וכאן מין אחר, אבל כולם מין אחד לכן לא אמר ויהי כן, כי המים והרוח לא עשו המינים רק הקב"ה, ובמה שעשה הקב"ה אין צריך לומר ויהי כן, כי לא נאמר ויהי כן רק בפעולות שצוה הקב"ה על היסודות שיוציאו בפועל שלא נתבאר בצווי שצוה על ההתמדה, הנה אז יאמר ויהי כן, כאילו יאמר עשה היסוד מצותו והתמיד כן, וכן אמר ביום הששי שהיה הצווי על הארץ שתוצא בהמה וחיה למינה לפי שיש התחלפות מחלקי הארץ לחלקיה, חזר ואמר ויהי כן: ובזה יתבאר לך ג"כ טעם אחר אל מה שנאמר ברכה בדגים ובאדם ולא בזולתם, לפי ששתי הפעולות הללו הקב"ה עשאם, שלא נאמר לארץ תוצא הארץ אדם, לבד הקב"ה לקח מעפר האדמה ויצרו, ואחרי היות אלו השתי פעולות עשויות מאתו יתברך בירך אותם. אמנם מ"ש בשתיהם לשון בריאה, כבר בארנו פ"ו שלא נאמר ויברא רק על התנינים ועל האדם, כי התנינים נבראו להיותם קיימים באיש, וכמו שנאמר בשמים וארץ, והיסודות לשון בריאה להיותם קיימים באיש כן נאמר בתנינים שהוא לויתן כפי דבריהם ז"ל (בבא בתרא עד, א), וכן נאמר גם כן באדם להיות שכן היתה הכוונה האלהית שיהיה קיים באיש אם לא שחטא, והותרו בזה כל הספקות שזכרנו:

ואמרו בימים, כתב הרמב"ן ולא בנחלים, ובעיני זר מאד שלא יתברכו הנחלים, אבל כבר בארתיו פרק ב' ופרק ז' שכל בקיעה או חפירה מה שיהיה שהמים נחים שם ואינם זוחלים נקראים ימים, כי אין המים משריצים במקום היותם זוחלים, ובנהרות ידוע שאין קרקעיתם שוה, אבל יש שם כמה וכמה חפירות ובקעים שהם מלאים מים נחים, והנהר מימיו זוחלים בעליון מהם, רצה לומר על אותם הבקעים, באופן שכאשר אמר שיפרו בימים גם הנהרות והנחלים כולם בכלל, ואין הכוונה להודיע רק שאינם פרים ורבים תוך זחילת המים כי תנועת המים מונעת הפריה ורביה. ואחר שהורה והודיע מקום הפריה ורביה של הדגים שהוא בימים ולא בזוחלים, אמר על העוף גם כן שתהיה הפריה ורביה שלו בארץ, כמ"ש (בראשית א, כב) והעוף ירב בארץ, כי אמרו והעוף ירב בוא"ו מוסיף, יחייב שמה שאמר קודם לזה בדגים, היה גם כן הוראת מקום הפריה והרביה שלהם כאשר הנחנו. זהו פשוטן של דברים:

אמנם המאמרים שארז"ל בענין התנינים הללו וסעודת הלויתן, אועילך במה שהועילוני רעיוני מצורף אל מה שהבנתי מבין ריסי גדולים אשר קדמוני. והנה לך נוסחת מאמרם ז"ל מסכת בבא בתרא פרק המוכר את הספינה (עד, ב). ויברא אלהים את התנינים הגדולים רבי יוחנן אמר זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, אמר רבי יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלא נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם מה שעשה הקב"ה סירס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו כז, א) והרג את התנין אשר בים, ואף בהמות בהררי אלף (לשון הכתוב תהלים נ, י) זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם מה עשה הקב"ה סירס את הזכר וצינן את הנקבה ושמרה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (איוב מ, טז) הנה נא כחו במתניו וגו' התם נמי לסרסיה לזכר ולצננה לנקבה דגים פריצי נינהו ולעביד איפכא אי בעית אימא נקבה מלחה מעלי ואי בעית אימא כיון דכתיב (תהלים קד, כו) לויתן זה יצרת לשחק בו בהדי נקבה לאו אורח ארעא הכא נמי למלחה לנקבה כוורא מליח מעלי בישרא מליח לא מעלי, עד כאן:

וכבר ראיתי שר' יצחק בעל העקידה כתב שער ששים שכל ענין המאמר הזה ידבר במשל וז"ל, והוא שארז"ל פרק המוכר את הספינה על לויתן שנברא זכר ונקבה שסירס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, כי לפי הנראה ענין לויתן במאמר זה להם הוא חבור השכל והחומר בבריאת האדם, והם הנבראים זכר ונקבה כי לוית חן היו ליוצרם, שנאמר זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם, ואפשר כי לזה כיוון המשורר באמרו לויתן זה יצרת לשחק בו, כי קרוב הוא ואמרו שראה שאם היו נזקקין זה לזה היו מחריבין את העולם, וזה מבואר שאם יזקק הכח השכלי לגמרי להשלים תאות כח המתעורר הנה יפסד הענין השכלי ויתבטל לגמרי, וכן אם יוזקק הכח המתעורר אל עבודת השכל לגמרי יתבטל הענין הגשמי והזמני בהחלט, ובכל אחד משני אלו הענינים לא יתקיים רצונו יתברך בענין בריאת האדם על אופן בריאתו, לזה ראתה חכמתו שיהיה זה החבור בענין שיתקיימו שניהם, ובמה שימצא אצלו מהם יושלם ענינו, וזה במה שנתן כח אל השכל לכבוש את הכח התאוני כמו שאמר (בראשית ד, ז) ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, עד שמה שימנע בעבורו מפעולות השכל לא יהיה בטול גמור רק עכוב לבד, והנה עם זה יקבל שירות ממנו ויטול שכר על כבישתו, וזהו יופי מליצתם באמרם סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים, וכן במה שאמרו שם בהמות בהררי אלף שנבראו זכר ונקבה וסירס את הזכר וצינן את הנקבה, כי הענינים קרובים והיו לאחדים להגיד כי אם בחבור הזה עצמו סירס השכל מהיותו שלם ושכל בפועל כאחד השכלים הנבדלים, הנה גם כן חבורו זה יספיק להרוג את הנקבה, כלומר להתקומם עליה לכבשה ולרדתה עד שלא ישאר דבר שלא יועיל לחלק השכלי כמ"ש המשורר (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, או לצננה במקום שיספיק הצינון, והנה הכבוש והרדוי הזה הוא השמור לצדיקים לעתיד לבא ברית מלח עולם שלא יפסד כלל, הוי נוצר תאנה יאכל פריה (לשון הכתוב משלי כז, יח), עכ"ל ר"י בעל העקידה. ובאמת מלבד שאין המשל מתישב אל הנמשל כלל, עוד רצה לעשות גם השני משלים מהבהמה ומהלויתן ענין אחד, וזה זר שיכפיל המשל לאין צורך, ועוד שלפי דעתו אין כאן סעודת לויתן כלל, ומלבד כל זה דבריו תמוהים, שאם כן לא באו כל אלו מאמריהם ז"ל, רק להודיע טעם אל מה שברא הקב"ה האדם כן, ולהודיע שבמה שהצדיק כובש יצרו יקבל שכרו, כבר לא היו צריכים לכל החידה הזאת, כי אין הענין הזה דבר נסתר שצריך משל להבינו, ואם אין לנו תועלת מכל חידתם זאת, רק שנדע שהקב"ה עתיד לתת שכר לצדיקים עבור צדקתם לשקול לטיבותיה:

אבל מה שיראה מן האגדה הזאת אמת, הוא דבר עמוק מאד, שרצו רז"ל להועילנו מה שכל לב משכיל יתעורר, והכח המחשביי כאשר יחשוב בו יבעת ישומם ויתבהל, והוא בענין השכר הנצחי המצופה עד שאמרו (ברכות יז, א) צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, והתורה אמרה (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה', שעל הכתוב הזה כתב רשב"י (זוה"ק ח"ג עא, ב) זכאה חולקהון דצדיקייא דאתדבק נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה. והבאתי לך מאמרו זה שאל יפתוך דברי האומרים שהנשמה אינה בפועל שהכתוב מכריז ואומר (ישעיהו נז, טז) ונשמות אני עשיתי, וכן תקנו ז"ל בברכות אלהי נשמה וכו' אתה בראתה. ועוד כבר ידעת היות עיקר ויסוד באמונתנו אמתי ענין תחיית המתים עד שיהיה השכר הנצחי בגוף ובנפש, ועל זה ארז"ל (בבא בתרא עה, א) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים, והרמב"ם כתב בספר מדע (הל' תשובה פ"ח ה"ד) שהסעודה הזאת אמרוה חז"ל על הטובה הצפונה לצדיקים. ואמת הדברים הללו בשכר הזה נקלים מאד לאמרם בפה, אבל קשים מאד לציירם ציור שכלי מתישב, כי אם נאמר חלילה להאמין שאין השכר הנצחי רק לנשמה לא לגוף, הרי תהיה אמונתנו ח"ו נגד כל דברי חז"ל מכחישים תחיית המתים ח"ו, ואם נחתור לומר בדבריהם ח"ו שהם משל מה נעשה בדברי הנביאים ראשונים ואחרונים על אחת כמה תחיית המתים אשר שמוה עיקר בתורתנו. וגם אם ח"ו תבחר להרחיק כל מה שיקשה עליך הציור בנפשך מבלתי הבט אל כל מה שאמרו הנביאים וחז"ל ותאמר שכולם משל ח"ו ותאמר שאין שכר לגוף, עוד יפלא בעיניך מאד שהיאך יתכן במשפט האלהי שהגוף של הצדיק המענה את עצמו ומשתדל לעבודתו ית' והוא מקבל יסורין מאהבה שלא יהיה לו שכר, באופן שאם תחשוב ח"ו כך תחשוב חסרון בחק משפטיו ית', אמנם הוא מסולק החסרונות. ואם אתה המשכיל תאמר להאמין דברי הנביאים ודברי חז"ל כפי האמונה האמיתית שיש לגוף שכר נצחי עם הנפש ותכיר בעצמך שמה שלא תוכל לצייר השכר ההוא יהיה מפני קוצר דעתנו, עוד תתבהל ויירא לבך ויחרד באמרך היאך אפשר לומר שנאמין שמה שהוא חומר עכור יהיה לו קירוב ודבוק אל השכינה כמו שנא' ואתם הדבקים, פן יהיה גם כן אמונה זאת נותנת חסרון בחקו יתברך, באופן שילאה דעת המשכיל ויתמה וישתומם, שאם יאמין שהגוף אין לו שכר יצר לו ואם יאמין שיש לו ירא ויפחד שלא יתן ח"ו חסרון בחקו ית' עד שבשרו עליו יכאב ונפשו תאבל והוא במשעול המצרים ואין מושיע לו: ומלבד כל זה עוד יפלא מאד על היעוד הזה שנתייעד שהנשמה עתידה להתחבר שנית עם הגוף בתחיית המתים והנה הגוף בעת המות שמו יכוסה בקבר ההוא, ואם נאמין שעתידה הנשמה לחזור אל הגוף כמו שהיא בעוה"ז ממש, אם כן הרי זו בשורה טובה מופלגת לגוף אבל איננה בשורה לנפש שאחרי היותה יושבת ונהנת מזיו השכינה שתשוב אל הגוף השפל הזה, באופן שהאוהב את גופו יתר על נפשו ישמח ויתבשר באמונה זאת אבל האוהב נפשו יתר על גופו לא ישמח בבשורה זו. ועוד יפלא למשכיל שכבר לא יסתפק בהשכלת הנשמה השכלה יתרה על אחת כמה אחר הפרדה מן הגוף ממה שתשכיל טרם הפרדה ממנו, והתורה העידה על זה ואמרה (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי, שאחר אשר נתאמת למשכיל ענין השכלת הנשמה אם כן יתחייב שכבר השכילה ויודעת שעתידה להתחבר עם הגוף כמו שהיתה יודעת בהיותה בגוף, ואם יהיה לה ההתחברות הזה לעליונית מעלה הרי תכסוף ותתאוה מאד אל ההתחברות ההוא אם כן כל ימיה מכאובות עד הגעתה אל תאותה שהוא התכלית, ואם הוא פחיתות מעלה אם כן זו רעה חולה נוספת על הראשונה ואנחנו לא כן נחשוב רק שהנשמה תנוח על מי מנוחות אחרי הפרדה מן הגוף. ועוד תתחדש מבוכה למשכיל שאם תאמר שהנשמה לא תכסוף ולא תתאוה אל ההתחברות הרי היא כפויה טובה שאינה נכספת אל טובת הגוף שהיה כלי והכנה לה להגיע אל מדרגות עליונות ועל ידו הגיע אליה הטוב ההוא והיתה כשר המשקים בעת טובתו לא זכר את יוסף וישכחהו:

אמנם לדעתי זה היה אומר דוד ע"ה במזמור קצר הכמות שאמר (פד, ג-ה) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל חי גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלהי אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. כי אמנם קשר הכתובים הללו וסדורם זר ונבוך מאד, ומלבד זה יפלא אמרו גם צפור וגו', יראה היות זה ראיה אל מה שהקדים, כאלו יאמר שגם ענין הצפור הוא כענין הנפש שאמר קודם לכן, וכאשר תשקיף בדברי המפרשים עליהם לא ירוו צמאך. אבל לדעתי היה אומר דוד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו וגו', כאלו יאמר נכספה נפשי שלבי ובשרי שהוא הגוף ירנן אל אל חי, כמו שנאמר על הרננה הזאת (ישעיהו כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר, כאלו יאמר שהנפש נכספת אל תחיית המתים, ובנעימות מליצתו הכריח דוד היות הנפש נכספת לגוף ולטובתו. והביא ראיה לזה כי העוף אשר תעשה הקן שלה בבית אחד ותעשה האפרוחים שלה באותו הקן, הנה בהיות שאותו הבית ואותו הקן היו כלים והכנה לעשיית אפרוחיה, אפילו שכבר נעשו האפרוחים לעולם היא הולכת ומבקשת למצא את הבית והקן ההוא. ואמר במשל בית וקן נגד אמרו לבי ובשרי, כי הבשר שהוא הגוף הוא משכן ללב שהלב בתוכו כמו כן הקן הוא תוך הבית ההוא. וזה אמר דוד כי גם הצפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה כבר אפרוחיה א"כ כל שכן הנפש שתכסוף אל הגוף שהיה כלי להשגתה, ואמרו את מזבחותיך ה' צבאות שב למעלה כאילו יאמר נכספה נפשי שלבי ובשרי ירננו אל אל חי, את מזבחותיך שב אל ענין המזבח שארז"ל (ראה מנחות קי, א בתוד"ה ומיכאל) שמיכאל עומד ומקריב נפשותיהם של צדיקים, ועל מזבח זה התפלל דוד ג"כ בתהילים פרק מ"ג (פסוק ד) ואמר ואבואה אל מזבח אלהים, כי כן השלים שם המזמור ההוא באמרו (שם ה) מה תשתוחחי נפשי וגו', כאשר יבא אחר זה ביאורו על נכון. ואחר שאמר שבאותו עליונית מעלה באותו המזבח תכסוף הנפש שיהיה הגוף, השלים הביאור ואמר אשרי יושבי ביתך, ולא אמר אשרי כל יושב בביתך כמ"ש (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה', וכן אשרי איש ירא את ה' (שם קיב, א), כי ר"ל באמרו יושבי לשון רבים על הגוף והנפש, ועל ענין זה ממש אמר (שם קיט, א) אשרי תמימי דרך, לשון רבים:

והנה על המבוכה הנפלאת אשר אמרנו היותה נמשכת למשכיל שיפחד וירעד באמונת השכר, שאם יאמין היותו ג"כ בגוף ושעליו נאמר ואתם הדבקים, יתבהל ויירא פן הוא נותן חסרון בחקו במה שיאמין שיהיה דבק חומר עכור בשכינתו, ואם לא יאמין שכר לגוף שלא יהיה לו שכר הנה מלבד שאר המצרים אשר אמרנו שיגיעו אליו, עוד בשרו עליו יכאב שאין לגופו שכר. גם בזה הענין היה אומר דוד ע"ה דברים מתוקים מאד והוא אמרו, מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועות פני ואלהי, כי אחר שאמר תשוקתו אל מזבח אלהים אשר אמרנו, ואמר שהנפש נכספת אל הגוף, אמר עוד כאלו הגוף שלו היה מדבר אל נפשו אחר פרידתה ממנו, והיה אומר מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלהים כי עוד אודנו בתחיית המתים, ואמר עוד אודנו שמלת עוד שבה אל מה שאמר עוד יהללוך סלה, שר"ל שהגוף היה אומר לנפשו שתוחיל שעוד הוא ר"ל הגוף יחיה וישבח לה' כמ"ש הקיצו ורננו שוכני עפר, כאלו יאמר הגוף לנפש שלא תהמה לענין זה שהיא עתידה להתחבר אליו כי הוא יתחבר אליה לא היא אליו א"כ אין לה להצטער על מה שעתידה להתחבר, ובזה הסיר מעלינו המבוכה אשר זכרנו לומר שענין התחייה אינה בשורה לנפש:

ונשוב אל הענין שאנחנו בו שבענין הסעודה הזאת רבים האמינוה כפשוטה מאכל ממש. וראה שהראב"ד ז"ל בהשגותיו על הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ח ה"ד) על מה שכתב הרמב"ם שחז"ל כינו הטובה שצפונה לצדיקים בלשון סעודה, כתב הוא א"כ אין כאן כוס של ברכה והיות טובה לו שתיקתו, ובאמת שבזה הטיב לומר הראב"ד ז"ל שיהיה טוב שתיקתו, שכיון שרז"ל כינו אותו בשם סעודה, והסתירו הענין היה טוב שגם הוא יחריש ויניח הדברים כן ולא יגלה סוד. ולולא שכבר ראיתי שהם הרבו הויכוח וכתבו על זה ונפל ויכוח בספרים על הענין הזה אם היא סעודה כפשוטה או משל לבד כי אז גם אני הייתי מחריש, אמנם אחרי שנפל ויכוח בענין זה יאות וראוי לאדם שיודיע מה שיבחר. והנה דע שקצת אנשים חשבו על היות כוונת הבלתי מאמינים בסעודה זו היותה כפשוטה סעודה גופנית, שאמנם לא האמינו להיותם חושבים שאין אפשרות לסעודה גופנית אחר המות, ובאמת ודאי אין הדברים כן שהמאמינים שאינה סעודה גופנית אין הכוונה להיותו דבר בלתי אפשר בחק יכלתו ית', כי מי שיאמין שברא יש מאין למה לא יאמין שיחיה אותם באותו גוף עצמו שהיו כבר ויאכלו וישתו סעודה גופנית ממש, אבל מה שאינם מאמינים היותה גופנית הוא הטעם היות הסעודה הגופנית גרועה ופחותה בעיניהם מאד ולא יתכן שהקב"ה מייעד לצדיקים דבר פחות וגרוע כזה, ולכך כתב הרמב"ם שרז"ל כינו הטובה הצפונה לצדיקים בלשון סעודה ולא ביאר הרמב"ם למה קראוה סעודה. אבל אומר לך טעם נכון אל מה שכינו אותה בשם סעודה, והוא כי הצדיקים אינם רעבים ללחם רק לדבר ה', כי לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (לשון הכתוב בתהלים לז, כה), אבל כל הרעב להם הוא המבוכה המופלגת הזאת אשר הזכרנוה שלא יוכלו להשיג בשלימות ענין השכר המיועד להם, כי בחשבם שכר לגוף יפחדו וייראו פן יתנו בזה חסרון בחקו יתברך, ואם לא יאמינו ח"ו לו שכר בשרם עליהם יכאב. לכן יראה ודאי כי כינו רבותינו הענין בשם סעודה, להיותה משביע רעבים שובע שאין אחריו רעב, שידעו אז ענין השכר לגוף ושאינו חסרון בחקו יתברך, ועל השובע הזה אמרו חז"ל שעתיד דוד לברך משביע רעבים, כי הוא הרעב האמיתי אשר יגיע לצדיקים כל ימיהם ולא ישבעו מן הרעב ההוא רק לעתיד לבא שהקב"ה יתן להם הטוב הצפון והיא הסעודה האמתית המיועדת:

ועוד בסוף פרק זה אעירך היות לדעתי בדברי רז"ל שתי סעודות והאחת כפשוטה מאכל ממש כמונו היום וגם הרמב"ם ז"ל לא ירחיק הענין הזה, אבל אקדים הישוב על מ"ש דוד שגופו היה אומר לנפשו הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועות פני ואלהי, כי דבריו אלו אין להם הבנה כלל. אבל יתכן שר"ל שהגוף יודה לה' ויברך ברכת משביע רעבים ממה שהיה רעב כל ימיו לדעת ענין השכר לגוף ודבקותו בשכינה, ושאין זה חסרון בחקו ית', וזה אמרו ישועות פני ואלהי, ר"ל שכר הגוף שהוא ישועתו וגם ישועת האלהים כביכול שגם כן לא יחשב חסרון בחקו. וכבר יתבאר בפרק זה שלסעודה זאת כיוון דוד כשאמר (תהלים קג, ה) המשביע בטוב עדיך, שביאר היות השובע המיועד הוא הטוב הצפון לצדיקים, וכן אמר ירמיה (לא, יג) ועמי את טובי ישבעו. וראה שכן דרשו ז"ל (פסחים קיט, ב) שדוד מברך, ודרשו כן ממה שנאמר (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא, כי באמת יפלא המשכיל מה ענין הישועות אצל המזון, אבל יאות מאד שהוא על אלו השתי ישועות שאמר פה ישועות פני ואלהי, כי כל מי שיהיה לו צרה וממנה יושע יקרא ישועה, אם כן אין לך צרה גדולה כצרה אשר תגיע אל המשכיל מענין השכר המיועד לגוף, שאם יצפה לשכר יפחד פן יחשוב חסרון בחקו ואם לא יצפה שכר יצר לו, וכשיגיע אליו השכר וידענו והוא מבלתי שיחשב ח"ו חסרון בחקו הרי הוא נושע משתי צרות הללו, ולכן אמר כוס ישועות אשא על שתיהן. וכן ביאר דוד בהרבה מקומות היות הסעודה הזאת על השכר שכן אמר (תהלים טז, יא) שובע שמחות את פניך, שרמז לומר שמחות לשון רבים על שתיהן, וכן השלים גם כן (שם) נעימות בימינך נצח, לשון רבים על שתיהן שאומרו את פניך מבואר היות ענין השובע בהנאת זיו השכינה:

ועתה ראה כמה גדולים מעשי צדיקים רז"ל, שעל אחת כמה העמיקו עצה הגדילו תושיה במאמרם זה אשר אמרו על הענין הנבוך הזה שעתיד הקב"ה לעשות להם סעודה להשביעם מן הרעב המופלג הזה, שכדי לישב דעת המשכיל אמרו המליצה המופלגת הזאת שאמרו שאלמלי נזקקין מחריבין העולם, שכוונתם לומר שאם תחשוב היות שכר הגוף בהיותו כמו שהוא מבשר ועצמות וחומר עכור ושהנפש תזדקק לו ותחזור להתחבר עמו יחרב ר"ל לא יהיה נצחי, ואמר מחריבין העולם על העולם קטן שהוא האדם ויהיה יעוד גרוע ופחות מאד, לכן המשילו עכירות הגוף לנקבה והנפש לזכר ואמרו שאם נזקקין זה לזה ר"ל שיתחברו אחר המות יחרב כי החורבן יאמר על העדר הנצחיות והעדר השלימות. וזה אמרו בחידתם זאת שכדי לעשות הסעודה לצדיקים שהיא הטובה הצפונה להם הרג את הנקבה שהוא בנמשל המות כמשמעו, שגזר על הגוף כי ע"י המות יגיעו להשגות האלהיות כמו שנאמר (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי, כנראה שאחר המות יראה מה שלא היה יכול לראות בהיותו בחיים, ובפרק ט"ו הארכנו מאד בזה ע"ש. ובהיות המבוכה רבה אשר אמרנו שהנפש והגוף אחר היות תכליתם להתחבר שנית, אם כן לא יהיה להם מנוחה עד תחיית המתים, כי הנפש נכספת לגוף והגוף לנפש, שאין זה מנוחת כבוד לנשמה ולא מנוחה לגוף שיאמר עליו ינוח על משכבו, ולבו של אדם יהיה תוהה על ענין זה, לכן אמרו שהרג את הנקבה וסירס את הזכר, שכבר יפלא בענין המשל למה הוצרך לסרס את הזכר שאחרי שהרג את הנקבה למי יזדקק הזכר, אבל ביופי מליצתם הגדילו לומר שאחרי מות הגוף יאות כי תכסוף הנשמה להתחברות העתיד להיות עם הגוף, לכן אמרו שהקב"ה מסרסו, הכוונה לומר בזה שכשם שהסריס בהיותו יודע שאינו ראוי להתחבר לאשה לא יכסוף אליה, כמו כן הקב"ה נותן שכר ותענוג לנפש והשכלה שתדע שאינה ראויה לגוף ולא תכסוף אליו. ואמר עוד בשכר הגוף דבר נאה ומתקבל, שמלחו לצדיקים לעתיד לבא, שכמו שמולחים הבשר שלא יתקלקל ומעמידים אותו ימים רבים, כן הקב"ה עושה לגוף העכור ההוא שאפילו הגוף הזה העכור אינו מקפח שכרו ונותן לו שכרו נצחי כפי חקו:

ובפ"ב תראנו משם אשר העירותיך במה שהקב"ה ברא הכל מן היסוד ההיולי, וגם אמרנו שם שאחרי הפרד הגוף מהנפש החיונית ישאר כל תמונת הגוף בכל איבריו כפי מה שהוא ממש מאותו היסוד הדק הפשוט ההיולי ויתעטף בנפש החיונית, ואותה התמונה יודעת ומשכלת כל מעשיה ולה ניתן אחר המות העונש הנצחי אם נתחייב להיות נע ונד או באשו של גיהנם, ואם לא נתחייב עונש רק שכר הנה יהיה לאותה התמונה עם הנפש החיונית מנוחתם כבוד עד הגיע זמן ההצלחה הנצחית האחרונה המיועדת, כי אז יתדבק הרוח והנפש עם הנשמה כמ"ש רשב"י דאתדבק נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה. והבן זה מאד שלא אמר רשב"י שנפש רוח ונשמה דבקים כולם בהקדוש ברוך הוא, אבל אמר נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה, כי בזה תבין שהדבקות האמור בשכינה הוא על הנשמה לבד, ולפנים תמצא מבואר מעלת הגוף העכור והרוח והנאתם בדבקות הנשמה אל השכינה. גם אמרנו בפ"ב שאותה התמונה הנשארת מן הגשם הדק הפשוט ההוא מעוטף עם הנפש החיונית יקרא רוח לדקות היסוד ההוא, וראה שרשב"י ז"ל גם כן כינה הגוף העכור בכלל נפש. גם אמרנו כשתהיה התמונה ההיא מן הרשעים לגודל עונם הנה מהם יתהוו הרוחות רעות שארז"ל עליהם, ולכך קראום רוחות:

ואחר שהזכרתיך מה שאמרנו בפ"ב אומר לך המשל הנמרץ אשר אמרו במאמרם זה שאחרי שהתמונה ההיא המעוטפת בנפש חיונית איננה חומר עכור אבל הוא יסוד דק פשוט, על זה אמרו המשל השני שלא הרג הנקבה לפי שידבר באותה תמונה הנמצאת אחרי המות ואין שם הריגה כי אינה מורכבת מיסודות מתחלפים באיכותם עד שיגיע אליה המות, רק אמרו שציננה, ובזה יגדל התימה על מה שאמרנו שהתמונה ההיא מן הצדיק מנוחתה כבוד שהאיך יהיה לה מנוחה והיא לעולם נכספת אל התחברותה אל הנשמה. אבל כבר נתבאר בדברי רשב"י היות כאן שני דברים שאין דבקותם בשכינה רק בנשמה והנשמה היא דבקה בשכינה, והשני דברים הללו הם הנפש והרוח וכנגד אלו השני דברים שיש להם דבקות עם הנשמה לעתיד אמרו ז"ל שני המשלים אחד מהלויתן ואחד מבהמות בהררי אלף. כי על מה שאמרו שהקב"ה יצנן אותה, רצה לומר שיתן לה שכר תענוג ועידון עד שלא תכסוף אל ההתחברות, כי כאשר הנקבה המצוננת לא תתאוה אל הזכר כן יעשה הקב"ה לתמונת הצדיק שלא תכסוף להתחברות הנשמה עד התחייה כאשר יתבאר. ועם היות שאמרו שצינן את הנקבה עם כל זה אמרו שסירס את הזכר, רצונם אל מה שהנשמה לא תכסוף גם היא אל התחברותה אל התמונה ההיא עד בוא עתה עת דודים, והוא שאמרו שמלחה לעתיד לבא, באופן שבהמות בהררי אלף שמוהו למשל לענין אותה התמונה המתעטפת בנפש חיונית הנקראת רוח, אבל הלויתן שמוהו למשל לגוף העכור שקראוהו נפש על שם נפש החיונית ולפי זה בלויתן אמרו שהרג אבל בבהמות בהררי אלף אמרו שצינן. והנה לפי זה יהיה הענין שהגוף העכור הזה שכרו אתו כפי חקו. אמנם עיקר הגוף הוא אותה התמונה הנשארת מעוטפת בנפש חיונית שהיא מאותו היסוד הדק הפשוט שבראו הש"י מאין גמור ולרוב דקותו קראוהו רוח, שכמו שהרוח ראות העין לא יפגשנו וגם המישוש לא ימששנו כשאר היסודות, כמו כן אותו היסוד הדק שקראוהו חכמי יון היולי, לרוב זכותו ודקותו לא יגיע אליו הפגישה וכן המשוש, והוא באמת דבק בנפש חיונית ואם יזכה יתדבק בנשמה:

ותמצא שאמרו זה רז"ל בפירוש במאמרם (בר"ר יד, ז) שאמרו שר' יוסי בן חלפתא אזיל לאחד מגדולי צפורי שמת בנו יתיב ושחיק א"ל למה את שחיק א"ל דאת חמא אפוי לעלמא דאתי א"ל אית חספין מתדבקין א"ל כלי חרס אין לו תקנה וכלי זכוכית יש לו תקנה שעשוי בנפיחת אדם כל שכן בנפיחתו של הקב"ה, ע"כ. הרי לך שכוונתו להודיע אלינו מציאות השני גופים אשר אמרנו, שהאחד הוא החומר העכור הנראה מעור בשר ועצמות והגוף, השני שהוא אותה התמונה מן היסוד הדק ההיולי, עד שקרא את החומר העכור כלי חרס ואת התמונה מאותו יסוד הדק קראו זכוכית לזכותו, ודוק שרבי יוסי אמר דאת חמא אפוי לעלמא דאתי, ולא אמר את חמא ליה, שהיה פירושו שלא יראה את בנו רק שיראה אפוי שהוא תמונתו, הרי לך בפירוש היותו מכוין אל התמונה אשר הזכרנו. ועוד תראה בדברי רבי יוסי שאמר היות הזכוכית נפיחתו ית' להורות על הענין אשר אמרנו שאותו היסוד הדק בראו השי"ת מן האין, אבל הכלי חרס שאמר במשלו הכוונה על החומר העכור שנעשה מן היסודות:

ולפי זה היה השואל שאלתו על נכון ששאל ואמר התם נמי לסרסיה, שהכוונה כאילו יאמר למה לא הושם הלויתן למשל לענין אותה התמונה אחר המות והיה אומר בבהמה שהרג אותה למשל אל החומר העכור המת והלויתן למשל לתמונה ההיא ושיצנן אותו, והשיב שעשה כן ליפות המשל לפי שהדג מליח הוא טוב מן הבשר מליח, ועל זה הטיב לשאול שנית התם נמי לצננה לנקבה, והשיב דגים פריצי, הכוונה בזה, כלומר למה נתחייב הגוף העכור המות אחר שגם הוא עתיד לקבל שכר לצננה גם הוא ולא יתחייב המות, והשיב על זה דגים פריצי, כלומר הגוף העכור הוא מדובק בתאוות גשמיות עד שא"א לו הזיכוך במוחלט רק אחרי עבור עליו המות. הנה לך כמה גודלה מחשבת השלימים בעלי המאמר הזה שכל דבריהם כולם מתאימות ושכולה אין בהם, ועל דברים עמוקים מחויבים ההסתר כאלה אמרו חידתם המופלגת הזאת:

וכבר אמרתי לך שאל יפלא בעיניך לומר שהסעודה המיועדת לצדיקים היא הטובה הצפונה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה, שעיניך הרואות שהיות הענין כן אין ספק שכל משכיל ישבחנו והוא יעוד נכבד מאד, והאומר היותה גופנית לא יובז גודל פחיתותה ויחשבה לגדולה ויחשוב רע על המאמין היותה משל על הטובה הצפונה, מפני שיחשוב שהמאמין כן יהיה טעמו מפני היותה בלתי אפשרית, ולא ידע כי בנפשו הוא כי הגופנית גנאי ופחיתות לה. ועוד גדולה מזאת אומר לך שודאי הענין כן הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל שהסעודה שאמרו ז"ל היא הטובה הצפונה, אבל הדברים הפוכים, שהוא כתב שמה שארז"ל שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים היא הטובה הצפונה ועשאוה משל כאלו היא סעודה גופנית, ואני לא כן אחשוב אבל שהטובה הצפונה שמה העצמיי נקראת סעודה, ומה שאנו קוראים האכילה הגופנית סעודה הוא דרך השאלה לבד, לפי שאכילה הגופנית אינו סועד רק הגוף כמו שנאמר (תהלים קד, טו) ולחם לבב אנוש יסעד, והטובה הצפונה סועדים הגוף והנפש. וכמה כתובים מלאים מזה כמו שהבאנו מ"ש שובע שמחות את פניך, לשון רבים, וכן נאמר (תהלים סה, ה) נשבעה בטוב ביתך, שמבאר היות שובע המבוקש הוא הטוב הצפון, וכן נאמר מבואר מזה (שם יז, טו) אשבעה בהקיץ תמונתך, שר"ל כאשר יקיצו שוכני עפר ישבעו מזיו השכינה. הרי נתבאר לך היות הכתובים האלה כולם מורים על ענין זה שהשובע והסעודה המיועדת הוא הטוב הצפון להם, ועוד תמצא שקרא הכתוב הטוב הצפון אכילה ממש כמ"ש (ישעיהו נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שאמרו עליה (שבת קיח, א) שהיא הנחלה בלא מצרים, ורז"ל תקנו לומר בתפלת שבת עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטובך, שכל הדברים שבים אל מה שאמרנו שהשובע האמור הוא לשבוע מטובו: והנה עוד אמר דוד מזמור קצר רב האיכות להורות על הענין הזה אמר (תהלם כד) ה' רעי לא אחסר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמני תערך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים. שאמנם כוונתו ע"ה לבאר כל הענין הזה. והתחיל בענין גופו לומר שיקבר בעפר, וזה אמרו בנאות דשא ירביצני, ר"ל שישכיבהו בקבר. ואמר ה' רועי לא אחסר, כלומר כשם שהרועה יוליך את הצאן אל הדשא, כמו כן יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קטז, טו), ועל הקבורה אמר בנאות דשא ירביצני, שהוא באמת נאות דשא, ומשם על מי מנוחות ינהלני, ואח"כ על הנפש אשר תשוב אמר נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו, ועוד פירסם הכוונה ביותר ואמר שלפי זה אינו ירא מן המות, וזה אמרו גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע. ונתן טעם נכון אל כל דבריו באומרו כי הקב"ה הבטיחו על אותה הסעודה המיועדת לצדיקים, והוא אמרו כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמני תערך לפני שלחן נגד צוררי, כאלו יאמר הבטחתני לערוך לפני שלחן, ואמר נגד צוררי שהם אותם שאינם מאמינים שכר נצחי לגוף. ואמר עוד שהוא עתיד לברך ברכת המזון להיותו משיח ה' ויברך משביע רעבים, וזה אמרו דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, שפירושו כוס של ברכת המזון כאלו יאמר מפני שדשנת בשמן ראשי מפני זה הוא כוסי. ואמר אח"כ בביאור שאותו השובע איננו רק הטוב הצפון והוא אמרו אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, שאמרו ירדפוני שב אל מה שאמר שבטך ומשענתך המה ינחמני הוסיף עוד לומר שהמה ירדפוהו כל ימי חייו והם עמו כמ"ש כי אתה עמדי, ושבתי בבית ה' לארך ימים. וכבר בארנו הכתוב הזה באופן אחר והוא שהיה אומר דוד שחסד עושה לו השי"ת שירדפוהו אויביו כל ימי חייו כי עי"ז ישב בבית ה' לאורך ימים. מאחר שאם היה בו חטא כבר קבל עונשו בעולם הזה ע"י שרדפוהו אויביו, ויצדק היות הכוונה על שניהם. והיה כוונת כללות המזמור לומר שזאת נחמתו שאפילו שהוא הולך לקבר ישב בבית ה' לאורך ימים ושם ימצא שלחן ערוך:

ונשוב לענין שכבר אמרנו שהמאמין שהסעודות שהקב"ה מיעד לצדיקים אחר התחיה היא אכילה כפשוטה היה אם כן יעוד הסעודה הזאת יעוד גרוע ופחות מאד, ואין ראוי להאמין היות יעוד הסעודה הזאת רק דבר נכבד מאד והיא הטובה הצפונה אשר עליה אמר דוד (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. והנה אתה המשכיל הסתכל עוד בהפלגת יופי חידתם זאת, שכאשר ראו שהאיש אשר ירצה לחקור בענין השכר המצופה והטובה הצפונה בשרו עליו יכאב מבלתי היותו יכול לצייר ציור בנפש השכר ההוא ומהותו לא לגוף ולא לנפש, הן בחכמתם וגודל תבונתם המשילו הדברים לאלו הבריות המופלגות בגודל, אחת בים ואחת ביבשה, שלא יוכל שום אדם לדעת על מה נבראו ומה התועלת המצופה מהם, אחר היותם קיימים באיש ואינם פרים ורבים, והנה התורה אמרה סבה לכל הנבראים למה הם צריכים ומה הוא התועלת הנמשך מהם עד שגם על המאורות אמרה שנבראו להאיר על הארץ, אבל אלו הבריות המופלגות בגודל לא נודע התועלת מהם כלל, ולזה אמרו שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים שישבעו מן הרעב המופלג אשר היו בו כל ימיהם, באופן שאז ידעו התועלת המצופה לגוף ולנפש וגם יגיע להם לדעת התועלת שנבראו אותם הבריות המופלגות. וכבר אחז"ל ברמז שהתועלת המצופה מאותם הבריות המופלגות היא השגה מופלגת לעתיד לבא ביכולתו ית' ממה שנתעלם בעולם הזה, וזה אמרו (בבא בתרא עה, א) שעתיד הקב"ה לשטוח עורו של לויתן על חומת ירושלים שיאיר מראש העולם ועד סופו, וכן נאמר באיוב (מא, י) עטישותיו תהל אור. ועוד אומר לך כי ודאי עתיד הקב"ה לעשות סעודה גופנית לצדיקים לעתיד לבא כפי המקובל אצלנו והיא סעודה משובחת מאד, ולפי זה יהיה תועלת אותם הבריות תועלת אכילה בפועל כאשר יתבאר בסוף פרק זה, עד שכן בחרו ז"ל להביא המשל הזה בענין הבריות המופלגות האלה לפי שמהם עתיד לעשות סעודה לצדיקים אכילה גופנית ממש, ע"כ הביאום ג"כ למשל אל הסעודה שאינה גופנית: וכן תראה שארז"ל (שמ"ר מז, ז) מנין היה משה אוכל מזיו השכינה שנא' (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, ולמה לא שאלו מנין היה אוכל אליהו, ומבורר שהשאלה הזאת שעשו חז"ל היתה נאותה שישאלוה באופן אחר והוא שישאלו היאך היה משה יכול לעמוד מ' יום בלתי אכילה, אבל שאלו מנין היה אוכל כאילו ודאי היה אוכל, וזה להיותם דורשים דברי הכתוב שנאמר (דברים ט, ט) לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, שכנראה שודאי אכל ושתה, אבל לא לחם ולא מים ולכך שאלו מנין. ואמרו ז"ל כן לפי שכוונתם ז"ל להודיע שהנאת זיו השכינה היא הנקראת אכילה סתם והיא היא האכילה האמיתית, אבל האכילה בעולם הזה אינה נקראת אכילה סתם רק אכילת לחם. ומה שאמרו ז"ל (ברכות יז, א) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים וכו', הם הם הדברים שכתב הרמב"ם ז"ל שהסעודה שארז"ל היא הטובה הצפונה, כי מאמרם בא לבאר מ"ש שהקב"ה עושה סעודה, וביאר ואמר שאינה סעודה גופנית רק הנאה מזיו השכינה, ורצה גם כן להודיע שיש שם גוף גשמיי והוא אותה התמונה שאותו היסוד הדק שאמרנו היותו נקרא רוח:

וראה שמתוך דבריהם מבואר לכל משכיל שיש שם גוף גשמיי אבל אין בו אכילה ושתיה, שאם אין שם גוף גשמיי כלל רק הנשמה, פשוטים הדברים שאין שם לא אכילה ולא שתיה, וכי לא ידענו שאם אין שם גוף פה וגרון ושינים ולשון וקנה וושט, שאין שם אכילה כאכילתנו, אבל מאמרם זה לדעתי בא על מה שארז"ל שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים כאשר אמרנו, וביארו לומר שאין באותה סעודה לא אכילה ולא שתיה גופנית כאכילתנו היום, ולפנים בפרק זה יתבאר לך שאין דברינו סותרים מה שאמרנו היות הלויתן סעודה גופנית כי מאמרנו זה ידבר בענין אחר, וז"ש אבל הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם שאין שם הנאה גופנית עם היות שם גשם:

וראה שאמנם הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ח ה"ב) כתב שאין שם אחד ממאורעות הגוף, ושם ביאר ענין הישיבה האמורה כאן שהיא דרך השאלה. אבל לפי דרכנו דקדקו חז"ל היטב שאמרו שאין שם אכילה ושתיה ותשמיש ולא אמרו שאין שם דבור ושמיעה וראות, לפי שכל המאורעות אשר לגוף להיותו נצרך אל תמורת מה שניתך בודאי אין שם באותה התמונה, אבל שאר המאורעות כישיבה ועמידה ודבור וכח הזוכר והבחנת השכלה ותמונת גוף בכל איבריו, כמו שהיה בעולם הזה כך הוא שם לאותה התמונה מהיסוד הדק אשר אמרנו. וראה שגם הרמב"ם ז"ל שם רמז אל הגוף הזה על היותו יסוד דק פשוט ותמונה שלימה כמו שהיתה קודם, כתב הרמב"ם ז"ל (שם) וז"ל, שאין בעוה"ב גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלא גוף, ולא כתב בלא גויה כי יובנו דבריו שב' מיני גופים הם עד שקרא לאחד גוף ולשני גויה, וכוונתו לומר שאין שם שניהם יחד אבל הגויה לבדה היא שם. ועם היות ששם גויה מצאנו היותו שם נרדף לגוף אם חי ואם מת, כי בחיים נאמר (בראשית מז, יח) בלתי אם גויתנו ואדמתנו, ואחר המות נאמר (שופטים יד, ט) מגוית האריה רדה הדבש, וכן בשאול נאמר (שמואל א לא, יב) גוית שאול, ונאמר גם כן (דברי הימים א י, יב) גופת שאול, שכנראה ששניהם שמות נרדפים, אף גם זאת שם גויה יורה על זכות ודקות יותר משם גוף, והעד שלא הושאל שם גוף למלאכים רק שם גויה כמו שנאמר בחיות (יחזקאל א, יא) מכסות את גויותהנה, וכן נאמר (דניאל י, ו) גויתו כתרשיש, ולכך אפשר שלזה רמז הרמב"ם ז"ל שאין שם גוף אבל יש שם גויה והיא התמונה אשר אמרנו היותה מאותו היסוד הדק, רק שלפי זה לא היה צריך להוציא מלת ישיבה מפשוטה, כי כל מה שהוא גשם יגבילהו המקום, ואם היא תמונה הרי יש בה ג' מרחקים ויתכן לומר בה ישיבה ועמידה:

ואחר שאמרתי לך כל זה, שמענה ואתה דע לך שאם תרצה להאמין היות השכר בגוף ממש כמו שהוא וכל הסעודות שארז"ל אכילה כאכילתנו הנה אין לך הפסד וחסרון באמונתך רק שאתה מאמין מה שאינך מצייר בנפש, ועוד שאתה אמנם מצפה ונכסף אל יעוד גרוע מאד. אמנם לפנים בפרק זה יתבאר לך היות נזכרים בדברי חז"ל ב' סעודות אחד אכילה כאכילתנו ממש ואחד משל אל הטובה הצפונה, ואזכירך כאשר תבא על פרק זה תשקיף השקפת עיון בפ"ב ואז תשכיל כי גם משם תראה ענין השכר נצחי בגוף קודם התחיה שהיא התמונה הנשארת מעוטפת בנפש חיונית שהיא מן היסוד הדק הראשון שבראו הקב"ה מאין ועתיד להתדבק עם הנשמה כמו שכתב רשב"י ז"ל שהבאנו מאמרו בפרק זה, ועתידה אותה התמונה להיותה בכל אבריה והיותה יודעת כל מעשיה אם לטוב ואם להפכו, וכן כל מחשבותיה ודעותיה, וכן יכיר בכל אחיו קרוביו ומיודעיו אשר היו לה מימי קדם כאלו ממש הוא בחיים בלתי שום הבדל כלל עד אשר תזכה להתדבק בנשמתא קדישתא, ולא תהיה התמונה ההיא כמו שהיתה בעת פטירתו יבש נקודים בזקנה ומדוכא בחלאים, אבל תהיה כאשר היתה בנערותו כמו שנאמר על זה (תהלים קג, ה) תתחדש כנשר נעוריכי, ולא נאמר יעוד זה להיותו בריא ויפה תואר כימי הנערות כי אין בזה תוספת יעוד הטוב, אבל היעוד הזה הוא להורות על שהקב"ה יחדש נעוריו כבשר הילד שיהיה נקי מעון, כי כבר ידעת אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וזה ודאי בשורה מופלגת:

ועל פי דרכנו זה אבאר מזמור שאמר דוד ע"ה בתהלים פרק ק"ג שבו תמצא היותו מבאר כל הענין הזה במליצות מתוקות מנפת צופים, אמר לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי, עושה צדקות ה' ומשפטים לכל עשוקים, יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד, לא לנצח יריב ולא לעולם יטור, לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונותינו גמל עלינו, כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו, כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו, כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו, כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כי יציץ, כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו, וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם, ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה, ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו, ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה':

שאמנם בתחלת דבריו הקדים לבאר כוונתו במזמור הזה היותו לענין השכר בגוף ובנפש, ולכך אמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי, וחזר והוסיף חיוב שבח לנפש באמרו ואל תשכחי כל גמוליו. ובהיות הענין כאשר הנחנו לענין תחיית המתים שעתידים לקום באותה התמונה שהיתה בעת הנערות, ואמרנו שאין המכוון ביעוד זה על יופי התמונה ובריאותה אבל על היותו שב כבשר הילד אשר אין לו חטא, ואמרנו עוד שהסעודה העתידה לצדיקים הוא הטוב הצפון והוא מה שארז"ל (ברכות יז, א) עטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. הנה אמר כל אלה במליצות מסודרות על נכון שהתחיל בסליחת העון שהוא עיקר ויסוד. ואמרו הסולח לכל עוניכי ואח"כ אמר לענין היותו רופא לכל התחלואים, שבתחית המתים לא יקומו מקברם כאשר שכבו בו חולים מדוכאים ביסורים כי הוא מרפאם. ואחר זה אמר בביאור ענין התחיה הגואל משחת חייכי, ואמר עוד על העטרות שארז"ל עטרותיהם בראשיהם המעטרכי חסד ורחמים, ועל הסעודה שאמרו היותה עתידה לצדיקים ושהוא הטוב הצפון אמר בהדיא המשביע בטוב עדיך, והשלים ביאור מפורסם היות מתקיים כל זה ע"י התחדשות כנשר נעורים שלא ישאר עליו שמץ עון. וכבר ידעת מה שאמרנו שאם ח"ו היה עולה על הדעת לומר שאין שכר לגוף, אם כן הטלת חסרון בחק משפטיו ית' שהגוף נדכא ונענה בעוה"ז וסובל יסורים ושלא יהיה לו שכר, זה יפלא בחק משפטיו, ולפ"ז כאשר השלים דוד באומרו ענין השכר היותו בגוף ובנפש כנותן טעם לדבריו, אמר עושה צדקות ה' ומשפטים לכל עשוקים, כי הגוף באמת יקרא עשוק בהפרדת הנפש ממנו אם לא יהיה לו שכר, ואמר עוד שעתיד הקב"ה לחדש כנשר נעוריהם של צדיקים, ואמר שכבר הודיע הקב"ה ענין זה למשה במ"ש לו בשירת האזינו (דברים לב, יא) כנשר יעיר קנו, שפירושו גם כן שיעורר המתים כנשר, ועל זה אמר על גוזליו ירחף לרמוז שיקומו בתמונת נערותם וידמו לגוזלים הקטנים:

ולהיות ענין השירה הזאת מיוחסת למשה כמו שנאמר (דברים לא, יט) ולמדה את בני ישראל, לכן אמר יודיע דרכיו למשה, ולא אמר מגיד דבריו ליעקב כמו שיאמר (בתהלים קמז, יט) כאשר ירצה להודיע שהקב"ה גילה הדבר לאומה ישראלית, ובכלל זה אמר ג"כ יודיע דרכיו שהם הי"ג מדות שעליהם בקש משה באמרו (שמות לג, יג) הודיעני נא את דרכך, והשלים בהודעת המדות באמרו חנון ורחום ה' ארך אפים ורב חסד, וכל זה להודיע שע"י חסד ורחמים אנחנו מצפים השכר ההוא לא שכר פעולתנו כמו שהקדים לומר המעטרכי חסד ורחמים, ואמר עוד בתשלום הכוונה שהקב"ה בהיותו רחום וחנון כבר הוא נותן השכר נצחי כאשר כבר נתבאר בדבריו והעונש איננו נצחי כמ"ש לא לנצח יריב, וביאר עוד שאין השכר ההוא שכר פעולתנו וע"ז הרבה לומר שהגביר חסדו והרחיק החטאים, ונתן טעם שהוא מרחם כרחם אב על בנים לפי שידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, הכוונה לומר כי האב לפי שהוא זוכר שהבן הזה היה ילד ולקוצר דעתו לא היה בן עונשין הנה כאשר יחטא לו אפילו שהוא גדול ירחם עליו באמרו אתמול היה ילד קטן, כמו כן הקב"ה יודע יצר לב האדם רע מנעוריו וזוכר היותנו עפר שאינו בן עונשין:

ועוד שב דוד לבאר הענין שאמרנו שהקב"ה ברא האדם מן האדמה כציץ השדה אבל הכניס בו רוח מן היסוד הדק ההוא שהוא מקבל הצורות וקבל צורת ההשכלה מאת נשמת חיים שנפח בו, ובעת המות יפרד אותו הרוח מן הגוף. וראה שאמר הדברים מבוארים מאד כפי מה שהנחנו שהתמונה הנשארת מן היסוד הדק הפשוט הנקרא רוח הנה תכיר ותדע אחיו קרוביו וריעיו ובניו ולרוב דקותה אינה נראית לעין, וזה אמרו כי רוח עברה בו ואיננו ר"ל שאותה התמונה נשארה והגוף העכור מת ולא יכירנו עוד מקומו, שכנראה שהוא יכיר את מקומו אבל מקומו לא יכיר אותו, וזה אמרו ולא יכירנו עוד מקומו כלומר אע"פ שנשארת אותה התמונה מאותו יסוד הדק עם כל זה אין אנשי מקומו מכירין בו עם היות שהוא מכיר בהם כי מקומו לא יכירהו לדקותו ולפשיטותו. אבל חסד ה' מעולם ועד עולם, שלהיות היסוד הדק ההוא שעשאו הש"י מן האין והאפס קראו חסד ה', ואמר היותו נצחי, ואמר עוד שמלבד השכר הנצחי יש לו שכר שהוא שומר זכותו לבניו ולבני בניו. אחר כל זה שב אל מה שהקדים לומר בתחלת המזמור שנפשו תברך את ה', ורצה לבאר שנוסח הברכה שתברך נפשו יהיה כנוסח ברכת המלאכים. ואמר כן בשביל שכל ברכת הנהנין שאנחנו מברכין הם על הטובה שהשפיע השי"ת עלינו לתת כל צרכנו אבל שם שהטובה היא שאנחנו נהנים מזיו השכינה בעצמה היאך נברך ברכת הנהנים, לכך אמר שהשי"ת בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה, וכיון שבשמים הכין כסאו הרי נלמוד נוסח הברכה מצבא השמים שאינם נהנים גם הם רק מזיו השכינה, והנה נוסח הברכה היא לשמוע בקול דברו, כאלו יאמר נוסח הברכה היא ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו לשמוע בקול דברו, וזה אמרו ברכו ה' מלאכיו וגו' לשמוע בקול דברו וכן צבאיו ומשרתיו. ואחר שאמר שזהו נוסח הברכה המסודרת לפני כל צבא השמים, אמר א"כ ברכי נפשי את ה'. כלומר גם את ברכי כך כמו שהם מברכין. וכבר ביארנו הכתובים הללו בפרק י' באופן אחר תראנו משם ושבעים פנים לתורה: והנה אמנם אחרי אשר דברנו בפרק הזה לענין תחיית המתים וכז לענין הסעודות שאחז"ל שהקב"ה עושה לצדיקים. אומר לך בקיצור מופלג כפי האפשר בענין הזה מה שאאמינהו באלו הענינים, שבראותי דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה מה שכתב ומה שהשיב עליו הראב"ד ז"ל העירוני רעיוני לישב המאמרים ולומר מה שראוי לכל בעל דת להאמין כפי המובן מדברי רז"ל, וזה בשנניח סעודת הלויתן שארז"ל סעודה גופנית אכילה כאכילתנו ממש ושיהיה עוד משובח מאד. ואקדים לך הדברים אשר לב האדם יתעורר ויכסוף לדעת בענינים הללו, כי לא פורש מה שאחז"ל שהשכר והעונש הוא בגוף ובנפש, אם יובן השכר הזה תכף אחר המות כפי הנראה מכללות דברי חז"ל, גם לא נתבאר בדבריהם היאך יהיה השכר או העונש בגוש עפר. ואם יחזור ויחיה את הגוף לקבל שכרו או ענשו, הרי לך בכל יום תחיית המתים אם לתת שכרו ואם לתת עונשו, ומפשוטי הכתובים לא יראה רק היותו יעוד אחד שעתיד להיות לעתיד לבא. וגם חז"ל אמרו בסנהדרין (צ, ב) שאלה קלפטרא מלכתא לר"מ ידענא דחיי שכבי דכתיב ויציצו וגו' (תהלים עב, טז) אלא שעומדים ערומים אמר לה ק"ו ומה חיטה שנקברת ערומה וכו'. עוד אמרו גם כן שם צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, שנראה בפירוש שאין יעוד התחיה תכף אחר המות, וכן בברכה שאנו מברכין בכל יום אנו אומרים אתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא שנראה שאין החזרה תכף אחר הנטילה. ועוד שאם היה כן הצדיק שנקבר תכף היה חי לקבל שכרו ואינו חוזר לעפרו, אם כן לא היו נמצאים לא גופים ולא עצמות בקבר מי לשכר ומי לעונש. ואם אין השכר רק אחר התחיה, גם זה אינו שכבר אחז"ל (קה"ר ג, כא) אחת נשמותיהן של רשעים ושל צדיקים עולות למרום אלא של צדיקים נתונות באוצר. ואם הנשמה מקבלת השכר והעונש בלתי הגוף, כבר ידעת משאחז"ל (סנהדרין צא, ב) משל לחיגר וסומא שנדונים יחד והנה זו מבוכה ראשונה:

שנית אם בזמן תחיית המתים תשוב הנשמה כמו שהיא עתה בגוף אם יצטרך לאכילה ושתיה ולכל שאר מאורעות הגוף וכן אם יהיו פרין ורבין כמו עתה בעולם הזה, אם הדברים כן אין זה יעוד טוב לנשמה כלל, וכבר נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא (עירובין יג, ב), ואם כן היאך נחשוב היות בשורה ויעוד טוב בשוב הנפש ממנוחתה אל הגוף האפל הזה:

שלישית בזמן תחיית המתים הצדיקים אשר יהיו בחיים עדנה לא פורש מה יעשה להם. שאם תאמר שכאשר ימותו בסוף ימיהם גם הם יחיו, והלא דרשו בגמרא סנהדרין (צא, ב) ענין תחיית המתים ממה שנא' (ישעיהו כה, ח) בלע המות לנצח, שנראה שאין עוד מות כלל אחר זמן תחיית המתים. ועוד שהיאך יתכן שהמתים יחיו והחיים ימותו כדי לחיותם שנית:

רביעית מה שארז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, היאך יתכן היות זה בגופים האפלים. ושנאמר שהם דבקים בשכינה, וא"ת שהקב"ה ישנה אותם ויעשה אותם כגופות המלאכים כמ"ש הראב"ד על הרמב"ם בהגהותיו (הל' תשובה פ"ח ה"ב), אם כן אין אלו הגופות אותם שעשו המצות ושבנו אל הטענה שהקדמנו שהגוף האפל אין לו שכר:

חמישית על אלו הסעודות שאחז"ל מהתנינים שאם הם כאשר אמרנו היותם על הטובה הצפונה, באמת פשוטן של דבריהם ז"ל יסתור זה ויראה היותה כפשוטה אכילה גופנית כמו שדרשו (בבא בתרא עה, א) ממה שנא' (איוב מ, ל) יכרו עליו חברים ואין חברים אלא תלמידי חכמים, ועוד אז"ל פרק המוכר את הספינה עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, שהרי ביארו היות אותה סעודה מבשרו ממש. ואם נבקש להוציא כל הדברים מפשוטן ולומר שהם משל, הרי פתח פתוח לפושעים לעקור את הכל ולומר שהם דברי משל כל מה שלא יהיה כפי המורגל אצלם: ועתה ראה מ"ש הרמב"ם בענין זה ומ"ש הראב"ד ז"ל בהשגותיו עליו, וז"ל פ"ח (ה"א) הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהם והטובה שאין עמה רעה וכו' עד עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו' עד וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה. ועל תחלת דבריו כתב הראב"ד וז"ל, דברי האיש הזה קרובים בעיני למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד, וחיי ראשי מעולם לא היה דעת חכמי הגמרא על זה, שהרי אמרו (סנהדרין צ, ב) עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק"ו מחיטה, וכן היו מצווים לבניהם אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה שמא לא אזכה (שבת קיד, א), והצדיק אמר שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגויתן (סנהדרין צ, ב), וכך אמרו (שם צא, ב) בגופן עומדין ומתרפאין, וכל אלה מוכיחים כי בגויתם עומדים חיים, אבל אפשר שהבורא ישים את גויתם חזקותו בריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו ז"ל ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל, עכ"ל. ועל סוף דברי הרמב"ם כתב ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה וטובה היתה לו השתיקה, עכ"ל. וכבר אמרנו בפרק זה שחלילה להרמב"ם ז"ל להיותו בלתי מאמין בתחיית הגופות, אבל לא ביארנו היאך יתכן שנבין דבריו ז"ל:

אמנם כאשר תשקיף השקפת עיון בדקדוק רב בכל דברי בפ"ב ובפרק הזה והיו בידך לאחדים, אז תבין תוכן האמונה הנאותה אם בכתובים כפשוטם ואם בדברי רבותינו כפשוטם הכל מיושב על נכון מבלתי השאר שום מבוכה. ונאמר שאין ספק שתכף אחר המות ימשך השכר או העונש לגוף ולנפש כמ"ש חז"ל (שבת קנב, ב) היותם נידונים כל י"ב חדש. אמנם כבר הודעתיך היות כאן שני מיני גופים, האחד הוא הבשר ועצמות וגידים וליחות בעכירותם כמו שהם, ועוד יש גוף שני והוא מן הגשם הפשוט אשר בראו הקב"ה מן האין והוא היולי מקבל כל הצורות. באופן שאותה התמונה שהיתה לגוף העכור ממש באותה התמונה יחוייב שישאר תמונה מן היסוד הדק ההוא בכל האברים ארוך או קצר ובכל שאר תואריו יחוייב שתשאר התמונה לפי שאין הגוף העכור רק כלבוש אל אותה התמונה, ואין המות רק ביסודות מתחלפי האיכיות, שזה קר ולח וזה חם ויבש וזה קר ויבש וזה חם ולח, והאיכיות המתחלפים יבלו את הגוף, אבל מה שבו מן אותו היסוד הדק הפשוט אינו כלה כאשר אמרנו בפ"ב, ובפרק זה הרחבנו הביאור שאלו התמונות מאותו היסוד תכף אחר המות יקבל ענשם כי הם יודעים ומכירים במעשיהם, ואם היה צדיק שכרו אתו שאותה התמונה דבקה עם נשמתו: ועתה צריך שאודיעך ענין הדבקות האמור בכל התורה ואתם הדבקים (דברים ד, ד), ובו תדבק (שם י, כ) ורבים כאלו, כי כלם נאמרו על ענין דבקות אהבה, כמ"ש (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה, שהוא דבקות אהבה, וזה מבואר כי לא יתכן לומר דבקות אהבה במי שלא הכרת אותו ולא ראית אותו, כי כבר יהיה האב אוהב את הבן שידע שנולד לו בעיר אחרת וכן הבן שלא ראה את אביו, אף גם זאת שלא תסור האהבה עכ"ז אין כאן דבקות אהבה לפי שלא ראה אותו. ולכך התמונה ההיא שנקראת רוח יהיה לה דבקות אהבה לנשמתה שאז ידענה, באופן שהוא דבק לנשמה ונשמה בהקב"ה, אבל אין לאותו רוח דבקות עם הקב"ה לפי שגם הוא גשם ואינו רואה את הבורא רק הנשמה. ומ"ש בתורה יעוד על הדבוק הוא אל הנשמה אחר שתחקור ותדע את בוראה אז יגיע אליה יעוד הדבקות, ולכך אמר רשב"י דאתדבק רוח בנשמה ונשמה בהקב"ה ולא אמר רוח ונשמה בהקב"ה, א"כ תכף אחר המות יגיע שכרו אל הרוח בהיותו דבק אל הנשמה שהיא דבקה בהקב"ה. משל למה הדבר דומה למי שהוא שר משרי צבאות המלך אבל איננו מרואי פניו, ולאותו השר יש לו עבד נאמן משנה לו, הנה כאשר המלך ירים כסא השר ההוא שיהיה מרואי פניו גם העבד ההוא תרום מעלתו, עם היות שקודם לא ראה פני המלך וגם עתה אינו רואה פני המלך, הרי רואה את פני מי שרואה פני מלך, ועל פי השמועה ידע מן השר את מדות המלך ומשפטו. כמו כן הגוף שהיא אותה התמונה שקראנוה רוח בהיות שבחיי עוה"ז אין הנשמה רואה פני המלך כמ"ש (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי, אבל אחר המות היא רואה פני המלך והרוח דבק בה, הלא זה שכרו בגוף ובנפש תכף אחר המות:

אבל עכירות הגוף הוא שוכן בעפר, ועל עכירות הגוף השפל בא היעוד שעתיד הקב"ה להחיותו ממש כמו שהוא בלבושו כמ"ש רז"ל, והוא כי הגוף העכור כדברי רשב"י מכונה בשם נפש, ויכונה כן שאין ציור חיות לגוף העכור זולתי עם נפש החיונית שעליה נאמר באדם (בראשית ב, ז) ויהי לנפש חיה, והנה אז כאשר יחיה הגוף עם נפש החיונית שלו, יהיה אז דבקות לנפש חיה ההיא עם הרוח שלה, שהוא דבק עם הנשמה, והוא שכרו והנאתו היותו דבק באותו הרוח הדבק עם הנשמה שהיא דבקה בהש"י, באופן שגם הגוף העכור שהוא הנפש וגם הרוח נהנין מזיו השכינה כיון שהם דבקים אל הנשמה שהיא דבקה בהש"י, וזו היא באמת תחיית המתים שלא ישובו לעפרן, ושכרם נצחי שכיון שהקב"ה מחיה אותם אינם עוד ילוד אשה שיקראו מורכבים ולא יצטרך לא למאכל ולא למשתה כי מזיו השכינה שנשמתו דבקה הוא ניזון, וכמו שהנשמה הוא כאורח אצל הגוף בעוה"ז שהגוף ע"י אכילה מחזיק הנשמה, כמו כן בעוה"ב הגוף הוא כאורח אצל הנשמה שהוא מתקיים ע"י הנאת הנשמה מזיו השכינה. והוא שארז"ל במדרש (ויק"ר לד, ג) אמרו עליו על הלל הזקן שכשהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך עמם ואמרו לו תלמידיו להיכן הלל הולך אמר להם למגמל חסד עם חד אכסנאי דאית לי בגו ביתאי אמרו ליה ובכל יום אית לך אכסנאין אמר להם וכי הא נפשא עלובתא לא אכסניא דהאי גופא היא, ע"כ. א"כ כמו כן הגוף בעולם הבא הוא אכסנאי אצל הנשמה, וזו היא הטובה הצפונה אשר אין אחריה טובה גדולה הימנה. וא"כ היטיב לומר הרמב"ם שאין שם אכילה ושתיה, כי הוא ידבר על השכר אשר לרוח עם הנשמה תכף אחר המות קודם תחיית המתים ולא ידבר בענין השכר הגופני אחרי חיותו בתחיית המתים. וכבר אמרתי לך שאלו דברינו אמרם רשב"י בפירוש במלות קצרות שאמר זכאה חולקהון דצדיקייא דאתדבק נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה: והנה כבר ידעת אמונתנו בענין שכר הגוף והנפש, אבל העונש לרשעים הוא ודאי הפך זה שהגוף איננו נפרד מן העפר והוא דבק בו והרוח דבק בגוף והנשמה דבקה ברוח. וראה שרז"ל אמרו גם זה בפירוש במאמר קצר שאמרו אחת נשמותיהן של צדיקים ואחת נשמותיהן של רשעים עולות למרום אלא שנשמותיהן של צדיקים נתונות באוצר ונשמותיהן של רשעים מצורפות לארץ. הרי לך שביארו היות נשמותיהן מצורפות לארץ שיאות כאשר אמרנו היותם דבקות ברוח והרוח בנפש שהוא הגוף והגוף דבק בעפר וזהו צירופם, והטעם שהצדיקים בעוה"ז גופם בנשמתם והרשעים נשמתם בגופם. ותבין בזה מאמר רז"ל שאמרו (יבמות סב, א) אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, ופירשו הדברים קצת מן המפרשים שיש שם מקום שנקרא גוף, והכוונה לומר שלא יהיו עוד נשמות להבראות. ובאמת יהיה זר אל דעת המשכיל לומר היות שם מקום שנקרא גוף, וכאשר יסבול זה עוד יפלא למה נקרא גוף, וגם כאשר יסבול זה ג"כ יפלא לומר שהנשמות כלים, וגם כי יסבול זה עוד יפלא שהיה לרז"ל לומר עד שיכלו נשמות מן הגוף כי אמרו יכלו נשמות שבגוף הם מאמרים סותרים שאם הם בגוף לא כלו ואם כלו אינם בגוף, אבל צריך שתאמר עד שיכלו נשמות שהם עתה בגוף. ולכן נראה שבעל המאמר הזה כוונתו לומר שאין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי (כמו סנהדרין צח, א), ולכן אמר בלשון חכמה עד שיכלו נשמות שבגוף שר"ל עד שיכלו הרשעים שנשמתם בגופם. ונשוב אל מה שאנחנו בו שכאשר תשקיף השקפה שכלית באמונתנו זאת תמצאנה מסכמת עם כל מאמרי רז"ל עם כל הכתובים בכל פנותיה מבלתי שנזוז הדברים מפשוטם כלל ויהיו קרובים אל ההיקש השכלי לכל בעל דת תורני ומינה לא תזוז: ועתה אבאר לך ענין הסעודות שארז"ל בענין השכר העתיד והם ב' מאמרים, אחד: במדרש שמות רבה פרק כ"ה (ח) וז"ל, הוא מרומים ישכון וגו' (ישעיהו לג, טז), כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' (דברים ח, ז), אל שלחן שהוא ערוך בתוך הגן שנא' (תהלים קטז, ט) אתהלך לפני ה' בארצות החיים. וכביכול הקב"ה מסב בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו שנאמר (דברים לג, ג) והם תכו לרגליך, והקב"ה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן ומאכילן מעץ החיים, ואח"כ מברכין לבעל הסעודה והכל חולקין כבוד להקב"ה שהוא יצוה לברך והקב"ה אומר למיכאל ברך ומיכאל לגבריאל וגבריאל לאבות העולם ואבות העולם חולקין כבוד לדוד ואומרים המלך שביררנו הוא יברך למלכו של עולם ונותנין את הכוס לפניו ונוטל את הכוס ואומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (תהלים קטז, יג), עכ"ל המאמר הזה. ובאמת אם הסעודה הזאת גופנית לא ידעתי היאך יברכו המלאכים והם לא אכלו, ובשגם היא סעודה רוחנית. עוד יש להתעורר במאמר זה שהביא ראיה שהאבות יושבים שם ממה שנא' והם תוכו לרגליך ודוד לא הוזכר, אבל יתכן שכוונתם גם כן אל סוף הפסוק שנא' ישא מדברותיך שהיה לו לומר לשון רבים ישאו מדברותיך, אמנם אמרו ישא מדברותיך שב אל דוד, שאמר הוא גם כן אשא כמו שנא' כוס ישועות אשא, וגם ענין המלאכים שאמר השלם הזה מוזכרים בכתוב הזה כמ"ש ואתא מרבבות קדש. גם יפלא היאך לא הזכיר בעל המאמר בסעודה הזאת את משה אדוננו שאין לנו גדול ממשה: מאמר שני בבא בתרא פרק הספינה (עה, א) אמר רבה א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן שנאמר (איוב מ, ל) יכרו עליו חברים ואין כירה אלא סעודה שנא' (מלכים ב ו, כג) ויכרה להם כרה גדולה ואין חברים אלא תלמידי חכמים שנא' (שיר השירים ח, יג) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, והשאר מחלקין אותו ועושין בו סחורה בשוקי ירושלים שנא' (איוב שם) יחצוהו בין כנענים ואין כנענים אלא תגרים שנא' (הושע יב, ח) כנען בידו מאזני מרמה לעשק אהב, ואי בעית אימא מהכא אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ (ישעיהו כג, ט), עוד שם אמר רבה אמר רבי יוחנן עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים סוכה מעורו של לויתן שנאמר (איוב מ, לא) התמלא בשכות עורו, זכה עושים לו סוכה לא זכה עושים לו צלצל שנא' (שם) ובצלצל דגים ראשו, זכה עושים לו צלצל לא זכה עושים לו ענק שנא' (משלי א, ט) וענקים לגרגרותיך, זכה עושים לו ענק לא זכה עושים לו קמיע שנאמר (איוב מ, כט) ותקשרנו לנערותיך והשאר פורס הקב"ה על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו שנא' (ישעיהו ס, ג) והלכו גוים לאורך, עכ"ל המאמר השני:

וכבר ראית מה שאמרנו בתחילת פרק זה במאמרם ז"ל שאמרו שהרג את הזכר וסירס את הנקבה ומלחה לצדיקים, וכן ארז"ל בהמות בהררי אלף שצינן את הנקבה, ואמרנו שאמרו כן למשל. אבל לא יתכן שנאמר שכל הענין הוא למשל אין אמת בו ושאין שם בריות גדולות כאלו, כי ודאי נבראו והתורה אמרה ויברא את התנינים ודוד אמר (תהלים קמח, ז) תנינים וכל תהומות, וכבר תראה שלא הזכיר את התנינים יחד עם הבעלי חיים שאמר אח"כ (שם י) החיה וכל בהמה, לפי שהתנינים דהיינו הלויתן הוא קיים באיש, לכך הזכירם אצל התהומות והאש שהם ג"כ קיימים באיש. אמנם טרם בואנו אל ענין האמונה הנאותה בסעודות הללו ראוי שנתעורר בדבריהם, כי המאמר הזה לא נאמר בו רק שמלחה לצדיקים, וכן ששמרה לצדיקים, אבל לא הזכיר היותם לסעודה להם, ובמאמר שאמר ר' יוחנן לא הזכיר היות שם האבות כמו שהזכיר המדרש רבה בסעודות פירות גן עדן האבות ודוד שבירך. עוד יאות לראות במאמרו של רבי יוחנן שדקדק ואמר היות הסעודה מבשרו של לויתן. עוד יאות להתעורר במה שהביא ראיה שהכנענים הם תגרים ממה שנא' כנען בידו מאזני מרמה ולא הספיק לו אותה הראיה, והביא עוד ראיה ממה שנאמר כנעניה נכבדי ארץ:

אבל האמונה הנכונה בסעודות הללו היא לדעתנו שהסעודה שאמרו במדרש רבה שעושה הקב"ה לצדיקים מפירות גן עדן, היא ודאי הטובה הצפונה לצדיקים אחר מיתתם בתחיית המתים אשר כבר הזכרנוה, כי ודאי פירות הגן הם הנסתרות והשגתם, ועל מאמרם זה בסעודה זו אמר הרמב"ם ז"ל שהיא הטובה, ולכן הזכיר האבות ג"כ שהם מתים ועתיד להחיותם. ודוק ותמצא שאמר מביא להם כל פירות שבגן עדן ומאכילן מעץ החיים ולא אמר שמאכילן מכל הפירות, כי כוונת המאמר בלשון חידה נעימה על שהקב"ה עושה לצדיקים ומשביע אותם מן ההשגה אשר נרעבו ונכספו לדעת ולכן הוא מודיעם כל החכמות, אבל אינו מאכילן רק סתרי תורה שהיא עץ חיים. ולא הוזכר משה ע"ה בענין הסעודה הזאת לפי שכבר בחיים השיג משה כל ענין ההשגה האפשרית בסתרי תורה, אבל הסעודה שאמרו מהלויתן אין ענינה על הצדיקים שמתו רק על הצדיקים אשר יהיו בחיים עדנה בזמן התחיה, כי לאותם יעשה הקב"ה סעודה גופנית מהלויתן. וכבר אמרתי לך שלפי מאמריהם ז"ל ולפי הכתובים בפשוטם לויתן קיים באיש, והעד שדוד כאשר הזכירם לא הזכירם אצל נפש החיה שהם קיימים במין אבל הזכירם אצל הדברים הקיימים באיש כמו שנא' תנינים וכל תהומות אש וברד שלג וקיטור וגו' ואח"כ החיה וכל בהמה. ואחר שהזכרתיך שהם קיימים באיש א"כ היטיבו רז"ל לומר כפי קבלתם האמתית שיעשה לצדיקים גמורים שימצאו אז בחיי עוה"ז סעודה מהלויתן כדי שיהיו גם הם קיימים באיש כי המזון שב עצם הניזון, ואם כן גם הם יהיו קיימים באיש כמו הלויתן כי אין ראוי להאמין שהצדיקים שיהיו בחיי עוה"ז בזמן התחיה שימותו כדי להחיותם. וזהו ג"כ ענין היין המשומר בענביו שארז"ל (ברכות לד, ב) שנשתמר מימי בראשית, שאחר היותו מזון בלתי נפסד גם הוא כאשר ישתוהו הצדיקים יהיו גם הם בלתי נפסדים וכי יהיו קיימים כגופו של אליהו הנביא כמו שכתב הראב"ד ז"ל, ולכן נאמר (מלאכי ג, כג) הנני שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, לפי שאז כל הצדיקים יהיו שוים לאליהו ולא יצטרכו אחר אכילתם הלויתן לאכילה ושתיה כמוהו כי כלם [יהיו] נזונים מזיו השכינה:

ולהיות סעודת לויתן גופניית, דקדק בעל המאמר ואמר שהסעודה ההיא היא מבשרו, ולפי שבזמן התחייה ימצאו צדיקים גמורים ואמצעיים ושאר מיני אנשים לכך אמר בעל המאמר שהצדיקים יהיו קיימים באיש אח ר שיאכלו הסעודה ההיא אבל הרשעים יתמו. ומפני זה כאשר אמר שהשאר יחלק לכנענים והביא ראיה מכנען בידו מאזני מרמה, לא בחר בראיה ההיא רק ממה שנא' כנעניה נכבדי ארץ, ר"ל אותם שנשאו ונתנו באמונה, שהם השאלות שארז"ל (שבת לא, א) ששואלים לאדם עסקת בתורה נשאת ונתת באמונה, שהם גם כן יהיה להם חלק מתועלת הלויתן, אבל המזומנים לסעודה הם תלמידי חכמים וצדיקים כמו שהביא ראיה ממה שקראם חברים. והבט שזהו שאמר ר' יוחנן בעל המאמר שתועלת הסעודה ההיא ימשך מדרגות מדרגות, ולכן אמר למשל שיעשה להם סוכה, לא זכה יהיה פחות התועלת מדרגה אחר מדרגה מן המגיע אליו, שהקב"ה יתן חלק מן הלויתן לכל איש כפי מדרגתו. וענין סעודה זאת גם הרמב"ם יסכים בה היותה גופנית אחרי היותה לצדיקים שימצאו בחיים לזמן תחיית המתים, וסרה בזה תלונת הראב"ד ז"ל מעליו. אמנם להיות במאמרם שאמרו שמלחה לנקבה לצדיקים להיות נאמר המאמר ההוא למשל שהנשמה לא תכסוף אל הגוף ולא הגוף אל הנשמה, לכן לא אמר שם שמלחה לעשות להם סעודה לצדיקים, לפי שאין כוונת המאמר ההוא לדבר בענין הסעודה רק למשל אל הטובה הצפונה כאשר הנחנוהו:

ועתה אבאר לך מה שנא' (תהלים קד, כו) לויתן זה יצרת לשחק בו, שאנחנו אמנם הנחנוהו תועלת מופלג לא שחוק. אבל אומר לך, משל למה הדבר דומה, למלך שבנה הוא בידו פלטרין ובו חדרים רבים, והכניס בנו שם, התחיל בנו שמח לאמר ראו אהבת אבי אלי שבנה כל זה הפלטרין בידו ממש בעדי, ולא בנה אותו ע"י אחרים, אח"כ מצא תוך הפלטרין ב' חדרים סגורים אין פותח, התחיל הבן דואג לומר אם היה אבי בונה הפלטרין הזה בעדי כבר היה מניח המפתחות באלו החדרים כמו שהניח בשאר החדרים, אחר זמן פתח האב החדרים וראה הבן שהיו בהם שני כתרים וכל אחד כתוב וחתום על שם בנו שימלוך התחיל הבן שמח, הרי שהאב שחק בבן במה שלא מסר לו המפתחות של אותם חדרים. כך הקב"ה ברא הוא בעצמו כל העולם בעד הצדיק, והצדיק כאשר ראה שכל העולם נברא בעדו שמח, אחר זה הגיע לראות הבריות המופלגות ההם בגודל היינו התנינים ובהמות בהררי אלף שאין ממשלתו עליהם ולא ידע תועלתם, התחיל דואג לומר אולי לא נברא כל העולם בעדי, עד בוא עת רצון שאותה הבריה היא סעודה לו להחיותו יגל יעקב ישמח ישראל, וזהו שנא' לויתן זה יצרת לשחק בו. זאת האמונה לפנים בישראל, על פי התורה ודברי נביאים וכתובים ודברי חז"ל, מבלתי הוצא אותם מפשוטם, ואשר בידו נפש כל חי, הוא ינחנו במעגלי צדק, יגל עינינו ונביט נפלאות מתורתנו:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה