מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי בראשית - פרק ג
והארץ היתה תהו ובהו. שבתי וראיתי כל המפרשים תוהים בפירוש מלות הללו. רש"י ז"ל פירש לשון תימה ושממון שהוא תוהא ומשתומם על בוהו שבה, ובאמת אז לא היה אדם שישתומם. ואם הכוונה לומר שאם היה אדם היה משתומם, לא ידעתי תועלת הסיפור מה הוא, ועוד כי לא תמשך לאדם השממון והתמיהה רק בראותו דבר בלתי מורגל אצלו אבל אם לא ראה מעולם את הארץ כי אם ככה כמו שהיתה למה ישומם ויתמה. והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל והחומר הזה שנקרא היולי נקרא בלה"ק תוהו והמלה נגזרת מלשונם כתוהא על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר כי לא לבש צורה. והראב"ע (אבן עזרא) פירש כי תהו ובהו שניהם דבר שאין בו ממש. והרלב"ג פירש שתהו נאמר על הצורה ובהו נאמר על החומר. ויש שפירש שתהו לשון תהום ושהמ"ם בו נוספת כמו מלת ריקם ושענין הכתוב הוא שבתחלת הבריאה היתה הארץ כולה מכוסה במים שהוא התהום. ותרגום אנקלוס תרגמם לשון רקות. אלו הם המתקרבים אל הפשט, אבל המדרשים לאין מספר:
אחר ראיתי מהרי"א שהביא כולם ובחר לסגולתו לומר שאמרו תהו ובהו ר"ל היו היסודות כלם מעורבים, ואמרו חשך על פני תהום ר"ל שלא היה אור על פני קערורית הגלגל הירחי דהיינו הפנים הפונים אל התהום וכ"ש בארץ. ובאמת אם חשך פירושו חשך ממש, זה תימה שיאמר שהארץ היתה תוהו להודיע מה שהיתה חסרה הארץ והוא מדבר בה ושאחר זה ישוב לומר מה שהיה חסר בקערורית הגלגל ויאמר אותה בוא"ו נוספת על הראשונים ואח"כ ישוב עוד אל סיפור הרוח והמים. האמנם אני לא אריב ולא אסתיר דברי המדרשים שאין להשיב מפני אמתותם כפי קבלתם, ודברי הפשטנים ג"כ רבו עד למאד ואם באתי למשוך בעט סופר בנתינת טעם אל מה שלא בחרתי בכל אחד מהם תכבד עלי המלאכה אף כי הבא על מזוזות פתחי ילאה למצא הפתח, על כן חלקי אמרה נפשי להביא דבריהם כולם בענין זה מבלתי שאסתור או אטעון עליהם רק מלשון הכתוב ודברי באחרונה יסעו כדי שהבא אל האהל יבחר ויקרב. וכדי לבא אל ביאור מלות תהו ובהו והכוונה בהם כפי הדרך אשר רצתה נפשי, יאות להביא ג"כ שארית מלאכת היום הראשון ומה שנחלקו בה ואחר המשך הדברים כלם כפי מה שהניחום אחוה גם אני דעי בפשט הכתובים וקישור הדברים, וכל זה בהתקרבות על הפשט בכל מה שאפשר: וחשך על פני תהום. הרבה פירושים ראיתי בחשך הזה אבל חשך משחור תארם. ורש"י ז"ל לא הזכירו אפשר להיותו לדעתו חשך כפשוטו כי על כן פירש על פני תהום על פני המים שעל הארץ. ויפלא שאם הוא כפשוטו העדר האור למה לא נאמר העדר שאר הנבראים כמו שאמר שהיה העדר האור והוה ליה למימר ג"כ שלא היה שם מאורות ושהוא אמר ויהי כן, וכן בבהמה וחיה ושרץ העוף והמים לא אמר מה שהיו קודם העדרם, ובאמרו (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור כבר ידענו שקודם היה חשך שהוא העדרו. והרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב פרק ל) והרמב"ן (בראשית א, ד) פירשו החשך הזה ואמרו שנאמר על יסוד האש. ולדעתי נכון הדבר מאד כאשר אבאר. אמנם כי כן הראיה שכתב הרמב"ם ז"ל לפירושו זה אינו הכרח כי שם הביא ראיה (במורה חלק ב' פרק ל') ממה שנאמר (דברים ד, לו) ודבריו שמעת מתוך האש ונאמר (שם ה, כ) כשמעכם את הקול מתוך החשך שנראה שהאש נקרא חשך, ואפשר לדחות ראיתו זאת לפי ששם נאמר מתוך האש הענן והערפל ואפשר לאומר שיאמר שאמרו מתוך החשך שב אל מה שנאמר הענן והערפל לא אל האש. גם בדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל לא נתבאר טעם אל מה שלפעמים יקראהו אש ולפעמים חשך, כי לזה יצטרך טעם מספיק. והרלב"ג פירש שחשך האמור כאן נאמר על יסוד העפר. ומהרי"א היטיב לטעון עליו שאם הארץ אינה ספיריית גם אין ראוי שבעבור זה תקרא חשך, ועוד העמיס עליו בטענות כאשר תראנו משם. אמנם מלבד מה שטען עליו לא ידעתי מה יהיה טעמו אל מה ששינה הכתוב לקרא יסוד העפר בשם חשך, ועוד שהכתוב אמר שהיתה חשך כנראה שלא נשאר כן. ואם על יסוד העפר שאינו ספיריי אמר כן, גם אחר בריאת האור אין יסוד העפר ספיריי. וכבר ראיתי שהביא מהרי"א בשם הזוהר (מדרש הנעלם בראשית) שכתב ומנלן דחשך הוא עפר שנאמר (קהלת ו, ד) ובחשך שמו יכוסה. ואין זו ראיה, שאין כוונת הכתוב לומר שהעפר בעצמו נקרא חשך, אבל הכוונה על היות האדם נקבר בחשך ושם יכוסה בעפר ולא הוצרך להזכיר במה יכוסה ואפי' יכוסה בעפרות זהב בחשך יכוסה: ודעתי אומר לך טרם אבא אל ביאור הכתובים והקשרם בענין החשך הזה, והוא ודאי שנא' על יסוד האש כמו שכתבו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל, ושכוונת הכתוב היא לומר סדר היסודות כפי מה שהונחו בתחלת הבריאה כל אחד במקומו הטבעי כאשר יבא הביאור בזה. והנה היסוד האשיי היותו חשוך החוש יעיד על זה שכאשר תכבה את הנר יעלה עשנו והוא חשוך וכיון שהאש הוא גשם כאשר יכבה כי תחקור אנה הלך גשם האש לא תמצאנו, אבל ודאי שאותו העשן הוא האש היסודיי שאחר שנפרד ממה שנתפש בו היה עץ או פתילה טבעו לעלות עד היותו שב אל מקומו הטבעי בקערורית גלגל הירח והוא עולה תוך יסוד האויר עד הגיעו אל מקומו, וכבר ידענו שהאויר הוא בהיר אין בו שחרות והעשן שהוא האש היסודיי הוא המשחירו ומחשיכו, הרי לך שהיות האש היסודיי חשוך נראה לחוש. ואחר שאמרתי לך שהיות האש היסודיי חשוך נראה בחוש, אביא לך ראיה זולת ראית הרמב"ם מן הכתוב שהאש היסודיי נקרא חשך והוא מה שנא' פרשת ואתחנן (דברים ד, יא) וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל שא"א שיהיה שב אמרו חשך ענן וערפל רק אל ענין הבעירה באש, שאם היה שם חשך ענן וערפל והם דברים שאינם מכלל האש ואין הדברים שבים אל הבעירה א"כ היה לו לומר וחשך ענן וערפל בוא"ו, אבל אמרו חשך ענן וערפל בלא וא"ו היה כאלו יאמר ההר בוער באש חשך ענן וערפל, כי בכולם הוא בוער. אבל יתכן שב' מיני אש הם, שהאש היסודיית היא חשוכה כאשר הכרחנו, והאש אשר גזר עליה הש"י שתצא ממקומה ותתמזג אל שאר היסודות היא המאירה, כמו שעינינו הרואות שאין האור מאיר אם אינו נתפש בעץ או בפתילה בשמנינותם ובליחותם, ולכך בענין הבריאה קראו חשך שעדיין לא נתמזג עם שאר היסודות להיותו מאיר עד שגזר הבורא יתברך, ואמר שהחשך האמור שהוא האש היסודיי שיתפש בשאר היסודות ושיאיר, וכבר ידעת שאפילו יתפש בשמנונית ובליחות מה שיהיה אם אין אויר עמהם יכבה האש כי כמו שהאש הוא נתפש בשאר היסודות כן הוא נתפש אל האויר, ולפי זה כאשר תדליק אש בתנור ותסגרהו עד שלא יכנס בו אויר כלל יכבה האש, ולא יכבה תכף עד שיכלה האויר אשר נסגר תוך התנור כאשר הוסגר אבל אחר כלותו תכף יכבה עם היותו נתפש בליחות ובשמנונית מה שיהיה. הרי נתבאר לך שהאש מתקיים ונתפש באויר ולכן הוא עולה ביסוד האויר ונתפש בו עד הגיעו אל מקומו והוא האש היסודיי, וא"כ הוא הטעם שלא הוזכר אש בשם חשך רק בעת הבריאה שלא היה שם רק יסודיית:
ובמתן תורה היו שם גם שניהם היסודיי אשר יקרא חשך שלא נתמזג עם שאר היסודות וגם היה שם הנקרא אש המאיר, ולכך נאמר היות ההר בוער באש חשך ענן וערפל, כאלו יאמר בוער באש ובוער בחשך ענן וערפל, והיה פירושו שההר היה בוער באש המאיר וגם ביסודיי שהוא חשך ענן וערפל כי חשך ענן וערפל הם מורים על העדר האור, כי אמרו ענן פי' על ענין עובי העשן כמו שכתוב (ויקרא טז, יג) ענן הקטרת, וערפל נאמר על שחרותו, וחשך הוא שם העצם לאש היסודיי באופן שאצל כבודו יתברך הם שניהם, וכן אמר דוד (שמואל ב כב, יב) וישת חשך סביבותיו ואח"כ אמר (שם יג) מנגה נגדו בערו גחלי אש. ובתהלים אמר (יח, יב) ישת חשך סתרו, ואם החשך הוא העדר האור לא יתכן לומר וישת במה שהוא העדר, וא"כ יהיה פירושו שהיה בוער בשניהם שהיה בוער באש וגם בחשך, הרי נתבאר לך היות נקרא האש חשך אחרי היותו שב אל פעולת הבעירה:
ודו"ק ותמצא סמך רב ממה שאחז"ל (ירושלמי שקלים כה, ב, דב"ר ג, יב) שהתורה היתה כתובה באש לבנה על גבי אש שחורה, שהזכירו ב' מיני אש, ומה שקראו אותו אש לבנה ר"ל מאירה כי הענין הלבן יאיר כמ"ש (שמות כד, י) כמעשה לבנת הספיר, ויצא להם לחז"ל לדרוש כן במסכת שקלים פ' י"ג שופרות ממה שנאמר (דברים לג, ב) אש דת למו, אבל אין שם זכר לאש לבנה ולא לאש שחורה. אבל יראה למצא להם סמך ממה שנאמר (דברים ה, יט) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לוחות אבנים, שהיה כאלו יאמר שדבר הדברים האלה מתוך ב' מיני האש האלו דהיינו המאיר והחושך וגם מתוכם כתב הב' לוחות כי אומרו ויכתבם שב ג"כ אל מה שנאמר מתוך האש הענן והערפל דהיינו אש לבנה ע"ג אש שחורה ולא אחז"ל שחורה על גבי לבנה כמנהג לכתוב בדיו שחור על הלבן לפי שהכתוב הקדים האש המאיר שכינו אותו בשם אש לבנה ואח"כ אמר ענן וערפל שהוא החשוך שכינו אותו בשם אש שחורה. ועוד היתה כוונת חז"ל לומר שנכתבה בב' מיני אש אחד שחורה בלתי מאירה בלתי מקבלת גוונים ואחד לבנה מקבלת כל הגוונים, ורמזו אל הנגלה בפשט הכתוב שאין פשט הכתוב האמתי רק אחד והיא האש שחורה שאינה מקבלת הגוונים כלל, והלבנה המאירה שהיא מקבלת כל הגוונים הוא הנסתר שעליו אמרו ע' פנים לתורה וע"כ אמרו אש לבנה על גבי אש שחורה וגם אמרו כן לעליונית מעלת הנסתר על הנגלה. ואל תחשוב שנקרא האש חשך להיותו בלתי מאיר והיה מלת חשך פירושה מניעת האור והעדרו כמ"ש (בראשית כב, יב) ולא חשכת את בנך, וכן מזדים חשוך עבדך (תהילים יט, יד), שמהרי"א הביא ראייה לדבריו מאלה, שאין לדעתי הדברים כן רק שם העצם מן האש היסודיי הוא חשך, ולהיותו שחור עב אין אור בו לכן קראו כל העדר אור חשך ואפילו שאין שם אש יסודיי ולכך הושאל ג"כ אל המניעה מדבר:
והנה בארתי לך מלת חשך האמורה כאן שהיא על האש היסודיי וכן כאשר תמצא הכתוב אומר (דברים ד, יא) ענן וערפל, כמו וערפל תחת רגליו (שמואל ב כב, י), וכן אמר (דברי הימים ב ו, א) לשכון בערפל, הם דוגמא לעין זה. ובכן אזכירך מה שאחז"ל (שמ"ר לג, ד) שכל מה שעשה הקב"ה בעליונים עשה בתחתונים, שכמו שברא ד' ענינים בארץ זה על זה בהדרגה שהם האש והרוח והמים והעפר כמו כן בעליונים יש ד' מדרגות זה על זה שכנגדם נצטוו ישראל להתחלק לד' דגלים, להורות שהאומה ישראלית היתה יסודות שעליהם העולם היה מתקיים. וכן אמר דוד (תהלים קלה, ו) כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים וכל תהומות, שכבר יש לשאול אם בשמים הנכבדים יעשה כל אשר חפץ על אחת כמה וכמה בימים וכל תהומות הפחותים מאד בערך השמים, אבל יתכן היות פירוש הדברים שאמר דוד שכל אשר חפץ ה' הכל עשה בשמים וגם בארץ והמשיך הדיבור כמבאר ואמר בימים וכל תהומות שאם יש למטה ימים גם למעלה יש ימים ואם למטה יש תהומות למעלה ג"כ עשה תהומות. ואחר שנתבאר לך שכל מה שלמעלה עשה דוגמתו למטה הנה מה שנקרא חשך ענן וערפל שהוא אש יסודיי חשוך למטה יקרא ג"כ דוגמתו למעלה חשך ערפל וענן ועב קל, ובין תבין את אשר לפניך ויתאמת אצלך ששם האש היסודיי הוא חשך ולא על שם העדר האור כי לא יאות לומר לשבח ששכינתו יתברך הוא בהעדר האור עד שנאמר לשבח קולו שמעת מתוך החשך והיאך יתכן לומר כן במי שעוטה אור כשלמה ונהורא עמיה שרא שיסופר לשבחו שקולו נשמע מתוך החשך, אבל יתכן באמת לומר שנראה שכינתו בדבר ששם העצם שלו חשך, וזו ראיה נכונה אל מה שאמרנו שהאש היסודית שם העצמי נקרא חשך. ועוד יתאמת אצלך לפנים הדבר הזה כאשר נבאר קישור הכתובים והמשכם זה את זה באופן נאות לענין הבריאה וסדורה: ואחר שבארתי לך מלת חשך, אבאר לך ג"כ אמרו על פני תהום, כי לדעתי הכוונה לומר שהאש היסודיי היה בקערורית גלגל הירח שהם פני הגלגל אשר נגד התהום, כי הפנים האחרים אשר לגלגל הירח הם נגד פני הגלגל העליון ממנו, וזה אמרו שהאש היסודיי הוא היה שטוח על פני הגלגל הירחי אשר נגד התהום וג"כ הוא שטוח על הרוח המרחפת על המים, שאומרו על פני תהום ורוח הוא כאלו יאמר על פני תהום ועל פני הרוח המרחפת על פני המים. וא"כ יצא לנו שכללות הארץ בכל ד' יסודותיה היו מסודרים זה על זה כל אחד במקומו הטבעי האש על הרוח, והרוח מרחפת על המים והמים על הארץ אין ביניהם ריקות כלל כאשר הכריחו זה חכמי הטבע במופת: ורוח אלהים מרחפת על פני המים. כאן פירש רש"י ע"פ האגדה שהוא כסא הכבוד, והרב רבנו אליהו מזרחי כתב שרש"י בחר באגדה לפי שראה שאין מלת רוח נסמכת לשם כשידבר על ענין יסוד הרוח. ומחילה מכבודו לא זכר שבהושע נאמר (יב, ב) יבא קדים רוח ה' ממדבר עולה שנסמכה מלת רוח להשם. אמנם לדעתי מה שקירב רש"י ז"ל המדרש הוא מפני שכאשר יסמך אחד מהיסודות להשם הוא כשיעשה שליחותו יתברך אם להיטיב לישרים בלבותם ואם להעניש המטים עקלקלותם כמו שנא' (במדבר יא, א) ותבער בם אש ה', אש אלהים נפלה (איוב א, טז), ותפול אש ה' ותאכל (מלכים א יח, לח), וכן בהושע יבא קדים רוח ה' שהענין ידבר על עשיית שליחותו, אבל כאן בסיפור הבריאה שיסמך רוח להשם זה פלא כי למה יסמך הרוח יותר מן האש או מן המים שהלא כולם שלו הם והוא בראם, וזהו שהכריח רש"י ז"ל לברוח אל האגדה, ולפי הפשט דבר הכתוב ביסוד האויר כמו שאמרנו כי אין בלשון הקודש שם ליסוד האויר רק רוח. וכבר מהרי"א כתב סותר לזה ואמר שלא יאמר רוח על האויר הנח רק על הנושב, ומחילה מכבודו שלא זכר מה שנאמר באיוב (מא, ח) אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם, שעל האויר הנח אמר כן לא על הנושב, לכן יאות שלהיות נמצא רוח נושב ויקרא שמו כפי המקום אשר הוא נושב ממנו רוח קדים ורוח ים ורוח צפון, מפני זה כאן שרצה הכתוב להודיע שידבר על הרוח הנח שהוא יסוד האויר קראו רוח ה' כלומר שכל העולם מלא ממנו, גם קראו רוח ה' להיותו רוח חיים לכל חי והוא ודאי נאמר כפשוטו על יסוד האויר, ואחר זה כאשר נבא אל ביאור הכתובים וקישורם יתאמת לך יותר היות הענין כן:
ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. כבר ידעת כל המדרשים והאגדות שנאמרו בענין האור הזה, וכבר הקדמתי לך שאין כוונתי ח"ו לסתור המדרשים גם כאשר נתעורר בטענה עליהם מסדור הכתובים ומענינם, אבל כוונתנו כאשר נטעון עליהם להורות שלא היתה כוונתם אל פשוטו של מקרא רק לאגדה אשר אמתותה מקובלת אצלם ואסמכוה אקרא, וכדי להוכיח זה אומר לפעמים טענה על דבריהם מן הכתוב, ולעומק הענין לפעמים קצת מפרשים אשר ישתבחו ללכת אחרי הפשט גם הם מדרש ירדופו, ובזה רש"י ז"ל נתן תודה לאמר שענין האור הזה צריך לדברי אגדה, וכאשר ר"ל התקרבות מה אל הפשט כתב ראהו כי טוב ואינו נאה לו ולחשך שיהיו משתמשים בערבוביא. אבל אין הדברים מובנים, שלא ידעתי היאך ישתמש הקנין וההעדר בערבוביא. ומה שאומר קבע לזה תחומו, אדרבה עירובי תחומין אני רואה כאן שבשעה אחת הוא לילה באקלים אחד והוא יום באקלים אחר והאיש אשר יהיה ראשו תחת הקוטב יהיה לו ו' חדשים יום וששה חדשים לילה וא"כ אין לך ערבוביא גדולה מזו:
וירא אלהים את האור כי טוב. כאן טען הרמב"ן ז"ל על רש"י ועל הרלב"ג ואמר שאין דבריהם נכונים, שא"כ יראה כעין המלכה ועצה חדשה כי אחרי שאמר אלהים יהי אור ויהי אור ראה אותו כי טוב הוא. והרב רבנו אליהו מזרחי ז"ל השיג על הרמב"ן ז"ל בזה וז"ל, ואיני מבין דבריו כלל כי כמוהו וירא ה' כי רבה רעת האדם (בראשית ו, ה) וינחם ה' כי עשה את האדם (שם ו, ו) כאלו היה שם המלכה ועצה חדשה אחר היותם. ובמדרש (בר"ר ג, ז) א"ר אבהו שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן ואומר דין הניין לי ודין לא הניין לי. ובמסכת חגיגה (יב, א) אור שברא הקב"ה ביום ראשון היה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכיון שנסתכל באנשי דור המבול והפלגה עמד וגנזו. ובמס' בבא בתרא (עד, ב) אמרו את התנינים (בראשית א, כא), שנים היו ראה שאם הם נזקקים זה לזה מחריבין את העולם והרג את הנקבה. ועוד שטענתו אינו על הרב אלא על המדרש שאמר ראה שאינו כדאי להשתמש בו הרשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא שידמה כאלו יש בענין המלכה ועצה חדשה כי אחר שאמר יהי אור ויהי אור להשתמש בו צדיקים ורשעים ראהו שאינו ראוי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים, עכ"ל הרא"ם ז"ל אשר הרבה להשיב באפו על הרמב"ן ז"ל. ואני נשגבה מני ולא אדע החשב למשפט הרא"ם שהרמב"ן ז"ל נעלמה ממנו כל התורה וכל הפסוקים שהביא ועוד כמוהם רבים שכן נאמר (בראשית ו, יב) וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (שמות ב, כה), וירא ה' וינאץ (דברים לב, יט), וגם ראיתי את הלחץ (שמות ג, ט), וכאלה לאלפים, אבל כמה קולמוסים נשתברו בענין ידיעת הבורא במעשה האדם טרם עשוהו. והנה כל הפסוקים והמדרשים שהביא הרא"ם אינם ענין לענין זה, כי כולם ידברו על פעולת האדם שהוא בעל בחירה ורצון כמו וירא ה' כי רבה רעת האדם, וכן וינחם ה' כי עשה את האדם, וכן מה שא"ר אבהו שהיה אומר דין הניין לי כל זה לטוב בחירת האנשים או לרוע בחירתם, ומ"ש ראה שאם הם נזקקים, אין הראיה שם על מה שעשה רק על מה שיעשו הם להזדקק שכבר ניתן להם רשות להזדקק כמה שנאמר לבני אדם (בראשית א, כב) פרו ורבו. ומ"ש שאין קושיתו על הרב רק על האגדה שאחז"ל, אמת משם ראיה שכוונתם לברוח מן הספק הזה שע"כ אמרו שראה שאינו כדאי להשתמש בו הרשעים שלא היה המלכה חדשה שלא אמרו שידע טובת האור, אבל ידע רוע בחירת הרשעים שהם בעלי בחירה ורצון:
והעד הנאמן עוד על דברינו אלה מה שהביא הרא"ם ז"ל בשם ר' אלעזר שאמר שנסתכל באנשי דור המבול כנראה שכבר ידע בטובת האור אבל לא נסתכל רק ברוע בחירת אנשי המבול. אבל במ"ש רש"י שראה שאינו נאה לו ולחשך להשתמש בערבוביא, היטיב לטעון עליו הרמב"ן ז"ל שזוהי המלכה ועצה חדשה ואינה בפעולה הנמשכת מבעל בחירה ורצון רק פעולותיו בעצמו יתברך, וכן היטיב לטעון על הראב"ע (אבן עזרא) שכתב וירא הוא ראיית הלב. והעד הנאמן על דברי אלה שלזה נתכוון הרמב"ן ז"ל שהרי קודם זה כתב רש"י כזה ממש שבכתוב הראשון שנאמר ברא אלהים (בראשית א, א) כתב רש"י ז"ל וז"ל עלה במחשבה לברא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים למדת הדין והיינו דכתיב (בראשית ב, ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, והרמב"ן לא טען על רש"י כלל לומר שהיא המלכה חדשה. ולדעתי בענין ההוא יתכן שרצה הכתוב להודיע שהקב"ה ברא את עולמו במדת הדין ולא הוצרכו רחמים עד שנאמרה אותה הפרשה שנא' ביום עשות וגו', כי כל ענין סיפור אותה הפרשה הוא להודיע שהוא שם האדם בגן שאז ניתנה לו בחירה ורצון כאשר יתבאר במקומו, ולכך הוצרך העולם לרחמים שכבר ידע שישנה המין האנושי את תפקידו, אבל לכל שאר הנבראים אשר בהם השכלה דהיינו השמים וצבאם לא הוצרכה מדת רחמים כי לא ישנו את תפקידם. והוא טעם נכון אל מה שבכל מעשה בראשית לא נאמר רק שם אלהים, ובסיפור ענין חטא האדם עד שגורש נאמר ה' אלהים, ולענין קין לא הזכיר כלל שם אלהים רק ה' שאז הוצרכו הרחמים מאד שאחז"ל (בר"ר כב, יג) שפתח לו שערי תשובה:
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. כאן גדלה מריבת הרועים מאד באמרם שאין ענין להבדל בין הקנין וההעדר, ומפני כן איש לדרכו פנה. והרמב"ן כתב שאין זה החשך האמור למעלה וכן דעת הרמב"ם והר"ן, ואין דעת המשכיל נוחה בזה כיון שנזכר כאן החשך בב' כתובים זה אחר זה ועיניך הרואות בפירושם זה שהשעה דוחקתו: ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. בכאן פרש"י שלפי סדר הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון למה כתב יום אחד על שם שהקב"ה יחיד בעולמו. והרמב"ן ז"ל טען על דרך הפשט שלא יתכן לומר יום ראשון לפי שעדיין לא נעשה השני כי הראשון קודם לשני במנין או במעלה אבל שניהם נמצאים והאחד לא יורה על שני, עכ"ל. והרב רבנו אליהו מזרחי כתב עליו וז"ל, גם לא הבינותי דבריו כי ויהי ערב ויהי בקר יום אחד היה ערב גם היה בקר של יום אחד כמו שפי' הרב רבנו אברהם אבן עזרא והיה דברי משה בעת כותבו התורה הנה יתכן לומר יום אחד, והיה פירושו היה ערב גם היה בקר של היום הראשון של ששת ימי בראשית שכבר נעשו, עכ"ל. ואני לדעתי דברי הרמב"ן ז"ל הם על נכון בזה, שאם היה כדברי הרא"ם ז"ל שהוא סיפור בהוראת זמן מה שהיה אם כן היה לו לומר ויהי ערב ויהי בקר ביום הראשון כמו שנאמר (במדבר ז, יב) ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו, אמנם אמרו ויהי ערב ויהי בקר יום ראשון ודאי שב אל הראשונות כאלו יאמר שאותו היום היה יום ראשון שאין ההודעה רק על הראשונות לומר שהיה אז יום ראשון ולא היה יום קודם לו וזה לא יתכן לומר כיון שאין כאן שני כמו שטען הרמב"ן ז"ל. אבל מה שיש להשיב על הרמב"ן ז"ל הוא מה שנאמר (ישעיהו מד, ו) אני ראשון מבלתי היות אז נמצא שני:
ובענין האור הזה כתב הרמב"ן בשם זולתו כי האור הזה נברא לפניו יתברך כלומר במערב ושקע מיד כדי מדת לילה אח"כ האיר כמדת יום וזה טעם ויהי ערב ויהי בקר שקודם היה לילה ואח"כ יום ושניהם אחרי היות האור. ואינו נכון כלל פן יוסיפו על ששת ימי בראשית יום קצר, אבל יתכן שנאמר כי האור נברא לפניו יתברך ולא נתפשט ביסודות הנזכרים והבדיל בינו ובין החשך שנתן לשניהם ועמד לפניו כמדת לילה ואח"כ הזריח אותו על היסודות והנה קדם ערב לבקר. ועוד יתכן שנאמר כי משיצאו השמים והארץ מן האפס אל היש הנזכר בפסוק ראשון נהיה זמן כי אעפ"י שזמננו ברגעים ושעות שהם באור וחשך משיהיה יש יתפש בו זמן, וא"כ נבראו שמים וארץ ועמדו כן כמדת לילה מבלי אור ואמר יהי אור ויהי אור וגזר עליו שיעמוד כמדת הראשון ואח"כ יעדר מן היסודות ויהי ערב ויהי בקר, עכ"ל הרמב"ן ז"ל: והן אמת על פי דרכנו אשר בס"ד נבאר כוונת הכתובים הללו וסידורם יתבאר ענין זה שלא נצטרך לכל זה. האמנם גם לפי דרכם נשגבה מני ולא אדע מה להם למפרשים כי נזעקו שהרי מלבד זה מוכרחים הדברים שאין פירוש אמרו ערב ובקר על הווית חשך או אור, שאפילו אם היו נתלים המאורות ברגע ראשון עם כל זאת א"א לומר שפירוש ערב הוא הערב השמש ופירוש בקר הוא בכל עוד שהשמש על הארץ, שאם היית אומר כן יפלא מאד שמאז לא היה ישוב עד שתאמר שהיו הימים הנזכרים בבריאה של כ"ד שעות וכבר בצד כדור הארץ אשר העומד שם יהיה הקוטב על ראשו יהיה לו ששה חדשים לילה וששה חדשים יום כי השמש ילך סביבו קפ"ג הקפים בקירוב, ומנין להם לומר שהעולם נברא בו' ימים של כ"ד שעות אולי נברא באותן הימים שכל יום שנה אחת חציו ערב וחציו בקר א"כ מחוייבים הדברים לומר שערב ובקר האמור כאן פירושו היקף אחד מן היומי ממזרח למערב יהיה חשך או אור שכן אנו עושים את השבת שאין ספק שגם מי שהקוטב על ראשו יחוייב לשמור שבת בהיקף שביעי אפילו שלא היה שם כלל חשך. ואחר שפירושו כן מי הכניסם בכל אלה שכבר רגע הראשון שנבראו השמים התחיל לסבב היומי ומשהתחיל לסבב עד שחזר אל הנקודה שנברא היה יום אחד ואפילו שלא היה שם אור כלל כי אין הזמן מספר האור והחשך אבל מספר התנועה לבד. והנה אמרתי לך שעל פי דרכנו אשר נבאר בס"ד גם לזה לא נצטרך וכאשר תשקיף על דברינו השקפת עיון תמצאם מסולקים מן כל הספקות יותר מזולתנו, ואזכירך שעם היות שכבר הקדמתי לך כי נכספה וגם כלתה נפשי אל הקיצור, אמנם כי כן אפשר שאצטרך בכתובים הללו להאריך ואל יפלא בעיניך כי כל מה שיש בו עומק יחוייב שיהיה בו אורך: וטרם החלי אזכיר שנית מה שכבר רמזתי בפרק זה שכל מה שעשה הקב"ה בעליונים עשה בתחתונים ושלא נברא האדם רק להיותו יגע בהשגת השלימות וזהו ודאי רצונו ית' וכן גזרה חכמתו. ואומר לך משל למה הדבר דומה לספן אחד שנולד לו בן אחד במחוז שלא היה שם לא ים ולא ספינה וזה הספן היה חשקו שבנו יהיה יודע בענין הספנות, מה עשה תיקן לו ספינה קטנה של שעוה ועשה לה התורן והוילון וכל כלי הספינה של שעוה ושם אותה תוך קערה של מים ובנו היה שואלו מה זאת והוא היה אומר לו ספינה שהולכים בה יורדי הים ואמר לו זה נקרא תורן וזה נקרא וילון וזה נקרא משוט וכן כל הכלים, באופן שהבן הפיקח בראותו אותה הספינה של שעוה היה מתלמד והולך למלאכת הספנות. כך בנה לנו הקב"ה העולם הזה דוגמא לדברים העליונים: וזה הקדמתי לך שעם היות שתדע שארז"ל דברים עמוקים ונסתרים במדרשיהם, הנה הם כבר הגיעו לציור הספינה עצמה כמו שהיא, אמנם אנחנו אשר לא הגענו לא נשתדל לבאר רק הפשט שהוא עניני הספינה הקטנה של שעוה. ואתה המשכיל תבקש לך מתוך זאת של שעוה לצייר ענין הספינה עצמה. וכבר בפרק שלפני זה הרחבנו הדבור ואזכירך כמו שאמרנו שהקב"ה ברא חומר היולי ושמהחומר ההוא ברא שמים וארץ, ואמרנו שזה אמרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ושהחומר ההיולי נקרא ראשית, ואחר שהבאתי לך מה שאמרו המפרשים ז"ל בכתובים הללו ואתה הראת לדעת את כל הלחץ ופשוטי הכתובים אשר ישיגום בין המצרים, הנה אבא אל פירוש פשוטי הכתובים כאשר יעדנו:
והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. הנה בא הכתוב הזה לומר שמהראשית ההוא שנקרא היולי נבראו השמים והארץ, ובכלל השמים הם כל צבאם, ואמנם נגמר ענינם והגיעו אל השלמות שבחקם לא יצטרכו דבר עוד. וכי תאמר הרי נעשה בהם תליית המאורות, אין זה סותר כי לא היתה תליית המאורות לצורך צבא השמים רק להאיר על הארץ כמו שהכריז הכתוב כן, אבל כל מה שהיו צריכים צבא השמים לשלמותם הגיע אליהם ברגע ראשון שהוציאם הבורא ית' מן הראשית ההוא, אמנם הארץ היתה חסרה מכל:
וזה ארז"ל (בר"ר ב, ב) במליצה נאה בכתוב הזה וז"ל, היתה תהו ובהו רבי אבהו אמר משל למלך שקנה שני עבדים שניהם באוני אחד ובטימי אחת, על אחד גזר שיהא ניזון מטמיון, ועל אחד גזר שיהא יגע ואוכל, ישב לו אותו תוהא ובוהה אם שנינו באוני אחד ובטימי אחת זה ניזון מטמיון ואני אם איני יגע איני אוכל, כך ישבה הארץ תוהא ובוהה אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת העליונים נהנים מזיו השכינה והתחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים, ע"כ. וראוי שנדקדק במשל זה ב' דברים בטימי אחת באוני אחד, ובנמשל לא אמרו רק דבר אחד ששמים וארץ נבראו בבת אחת ואם כן היה מספיק במשל שיאמרו לב' עבדים שקנה המלך באוני אחד או שיאמר שקנה אותם בטימי אחת:
אמנם הבט נא וראה שבמלות קצרות רמזו על מה שאמרנו שהשמים והארץ נבראו מהיולי אחד והם ג"כ גוף אחד, כי על כן אמרו ב' דברים באוני אחד ובטימי אחת ובאמרם שנבראו בבת אחת נכללו שניהם, והיה אמרם שהשמים וכל צבאם הגיע אליהם שלמותם משעה ראשונה לא יצטרכו אל דבר, אבל הארץ היתה חסרה כל כאשר נבאר כי ע"כ נאמר שהיתה תהו ובהו. והנה מלות אלה של תהו ובהו לדעתי לא נצטרך לפרשם פירושים שונים כאשר פירשום רק כפי מה שנתפרש בדברי הנביא שאמר (ישעיהו נט, ד) בטוח על תהו ודבר שוא, שנתבאר שמלת תהו נאמרת על דבר שהוא לשוא ולריק אין תועלת ממנו. וכן דרשו ז"ל בבראשית רבה (ב, ג) תהו זה אדם הראשון שהיה ללמה ולא כלום, הרי לך שגם הם ז"ל רצו לומר שענין תהו ר"ל ללמה ולא כלום. וכן נאמר (ישעיהו מד, ט) יוצרי פסל כלם בהו, שפירושו ללא הועיל, וכן תרגם אונקלוס (בראשית א, ב) בהו ריקניא, כלומר ריק כמ"ש (ויקרא כו, כ) ותם לריק כחכם שפירושו לשוא, וכן תרגום יונתן (ישעיהו מה, יח) לא תהו בראה ריקניא, הרי לך שתהו ובהו גם שניהם ענין אחד, וכן פירש הראב"ע ז"ל (אבן עזרא) שהם דבר אחד:
ואחר שפירשתי לך מלות תהו ובהו שהם לשון ריק ושוא באו הדברים על נכון, כי הוצרך לומר שאחרי שנבראת הארץ מן ההיולי הנה לא היה תועלת ממנה כלל, שמאחר שכל הנבראים אמנם לא היו רק מהתמזגות הד' יסודות והרכבתם כגון הצומח והבעל חי ומיסוד אחד פשוט לא יתהוה שום הויה, לכן אמר שהארץ היתה לשוא ללא הועיל, כי הודיע בזה גדולת הבורא ית' שאחר שברא כל אחד במקומו הטבעי כדור הארץ באמצע וכדור המים סובב אותו מכל צד וכדור יסוד האויר סובב מכל צד את כדור יסוד המים וכדור יסוד האש סובב מכל צד את יסוד האויר, הנה עמד כל אחד במקומו כי לא ישנה את תפקידו ולא נתמזג ולא נתערב עם זולתו רק בגזרת בוראם ית'. והתבונן איך הזכיר הכתוב ענין היסודות כסדרן ושלא זז אחד ממקומו, וכבר ראית מה שאמרנו שהחשך האמור כאן הוא האש היסודי, ואמרנו שפני תהום ר"ל פני גלגל הירח שנגד התהום, והיה אמרו א"כ על פני תהום כאלו יאמר על פני קערוריתו שנגד התהום, ואמרו ורוח אלהים כאלו יאמר על פני תהום ועל פני רוח אלהים שהוא יסוד האויר כאשר בארנו, וכיון שמלת ארץ כוללת ארבע יסודות והאש הוא העליון אם כן היטיב לומר וחשך על פני תהום ורוח אלהים, שהכוונה לומר כאלו יאמר והאש היה על פני הארץ ועל פני הרוח המרחפת על פני המים, באופן שכבר ביאר שהאש היה על הרוח והרוח על המים והמים על העפר. ועתה אקדים להודיעך כי האור הוא אינו בהיר מטבעו כמו שהוא עתה רק נעשה בהיר מהתמזגות יסוד האש כי האש היסודיי עם היות שהוא חשוך כאשר יתמזג עם זולתו יעלה הלהב ויאיר גם ישרוף וידקדק העב אשר באויר וישאר האויר דק בהיר וזה כמו שיעשה ליסוד הארץ עם היותו עב חשוך מאד כאשר ישרף יהיה הזכוכית ממנה, ומפני זה אחרי שגזרה חכמתו ית' שיתמזג האש עם האויר נעשה בהיר:
וכבר יראה זר בעיניך אתה המשכיל מה זה אשר בספור הבריאה הזכיר הצומח והבעלי חיים שגזר ה' תוצא הארץ, ולמה לא הזכיר הדומם כלל שהם האבנים וכן הזהב והכסף נחושת בדיל עופרת וברזל והאבנים הטובות והמרגליות שכולם מן הארץ. אבל אודיעך שהתורה לא אמרה שגזר ה' רק מה שגזר שתוצא הארץ מה שאינו מינה שהוא הצומח והבעל חי, אבל המתכות והאבנים שהם דומם כמוה לא יזכירם כי גם הארץ היא דומם ולא יפול לומר שה' גזר על הארץ שתוציא אבנים כי בגזרתו על התמזגות יסוד האש ביסוד העפר נכלל זה ובשריפת יסוד האש את העפר נתהוו האבנים, והעד האש הנמצא באבנים ובפרט בהכאת הברזל החזק עליו לפי ששניהם דומם ושניהם היו עפר ונתהוו משריפת האש. ואזכירך שבזה תבין מה שנאמר בענין דור הפלגה (בראשית יא, ג) ותהי להם הלבנה לאבן, כי באמת יראה דבר מותר אין בו צורך כלל לענין הסיפור, שאחרי שכוונת הסיפור הוא שבנו את המגדל ההוא מה היה הצורך לספר במה בנו אותו אם בלבנים או באבנים, והגם שנרצה לומר שרצה הכתוב להודיע ממה היה הבנין, היה מספיק אומרו הבה נבנה בלבנים וכבר ידענו שאין הלבנים נעשים רק ע"י שריפה, ואף אם עוד נאמר שרצתה התורה להודיע השתדלותם ללבון הלבנים, אף גם זאת מה הוצרך לומר למה שהיתה להם הלבנה לאבן. אמנם אמת רצתה התורה להודיע רוע אמונתם שהיו משוים עצמם לבורא ית' שכבר היו מאמינים אמונת אפלטון שברא העולם מחומר קדמון יש מיש ולא היו מאמינים יש מאין כמו שיתבאר שם במקומו בס"ד. וזה הוא שנאמר בגנות אמונתם ותהי להם הלבנה לאבן, שהיו אומרים הקב"ה עשה האבנים ע"י שריפת האש את העפר גם אנחנו נעשה אבנים כמוהו, ולכן נאמר ותהי להם הלבנה לאבן:
ונשוב לומר כי משריפת יסוד האש נתהוו המתכות כל מין ומין כפי טבע המקום ההוא מן העפר וכפי התמזגותו עם שאר היסודות, וכן ישתנו הטבעים ביסוד העפר כפי הרכבתו מן היסודות, כי מחצב הזהב אשר הוא מוכן אל חומר הזהב הנה חום הרכבת האש יזכך אותו, אמנם ימצא לפעמים מחצב כולו זהב ולפעמים כולו כסף ולפעמים כסף וזהב יחד כפי ההרכבה כי בתוספת השריפה יוסיף יבשות וקושי המתכת ההוא אשר מן העפר ההוא כפי הרכבתו וכן האבנים טובות, ולהיות שבהרכבת היסודות עם שריפת האש נעשה גוף היסוד הרביעי שהוא העפר קשה יותר ממה שהיה עד שנעשה אבן או מתכת, א"כ לא יקרה שהאבנים או המתכת יוצא מן הארץ לפי שהם גוף הארץ בעצמו ודומם כמוהו ולכך לא הוזכרו בסיפור הבריאה כי לא יפול לומר תוצא הארץ אבנים או זהב: ונשוב אל מה שאמרנו שהאש בהיותו מתמזג עם האויר ידקדק העב שבו וישוב בהיר מאיר קצת. ועוד לך מופת לזה מה שתראה כשישימו מראה עשוי בקצת קערורית נגד ניצוץ השמש ויקבילו נגדו צמר גפן או פשתן או כל דבר שהוא מהיר להיתפש האש בו הנה יבעיר אותו וישרפנו, ובזה יפלא האדם לומר מנין בא חומר האש שם ע"י ניצוץ השמש. אמנם הסבה מבוארת שחומר האש המתמזג באויר הוא חלקים דקים מאד מפוזרים באויר לרוב דקותם אינם נראים, וכאשר יכה ניצוץ השמש המתקבץ בקערורית המראה ההיא ויחמם האויר יתקבצו אליו חלקים דקים מן האש, כי מטבע הדבר הוא למשוך אליו כל המתייחס לו כמו אבן הקלאמיט"א שתמשוך הברזל כי איכות החום ימשוך המתייחס אליו, וכמו כן אותו הניצוץ החם מחום השמש היוצא מקערורית המראה יתקבצו אליו חלקים דקים מהאש המפוזרים באויר וישרפו הפשתן אשר הושם שם. ומזה נתבאר לך שיש באויר חלקים מפוזרים מן האש דקים מאד והם סבה להיות אויר בהיר ומקבל אור מן השמש:
עוד אקדים לך מה שכבר אמרנו קצת ממנו והוא שכל הפעולות שסופרו בענין הבריאה לא היתה הוייתם בכל הכדור בפעם אחת אבל הגלגל היומי על ידי תנועתו היתה מתפשטת הפעולה בכל הכדור, וזה בפעולות שהם ביסוד עפר ובמים לפי שהם עומדים קיימים אינם סובבים, ולפ"ז ע"י היומי בסיבובו היתה הפעולה מתפשטת. המשל בזה כשגזר השי"ת (בראשית א, יא) תוצא הארץ דשא, תכף הוציאה ובסיבוב היומי על הארץ הוציאה דשא בכולה, וכן כשגזר (שם א, כ) ישרצו המים, ע"י סיבוב היומי נתפשטה הפעולה ושרצו כל המים. והעד פעולת תליית המאורות כשתלאם עשו פעולתן להאיר, אבל לא הגיע תועלת אורו אל כל הכדור עד שהגלגל היומי סבב את השמש הפך תנועתו ממזרח למערב והגיע אז תועלת אורו לכל כדור הארץ. ויאות לומר שלא היה שינוי והתחלפות בין פעולה לפעולה וכמו שפעולת המאורות לא נתפשטה על כל הכדור עד שסיבב היומי כמו כן היו כל שאר הפעולות, ואם כן התמזגות יסוד האש עם האויר יתכן שהיה ודאי גם כן בפעולת השמש שהיה חצי הכדור לבד, ואפילו שסיבב היומי לא נתפשט התמזגות האש בכל כדור האויר לפי שגם יסוד האויר אינו עומד אבל סובב עם היומי, ולכך נשאר הדבר כן שחצי כדור האויר הוא מעורב ומורכב עם האש וחציו האחר אין בו התמזגות אש:
וגם זאת סבה עוזרת אל מה שאויר הליליי הוא קר וגם אינו בהיר כמו האויר היומיי עד שאמרו חכמי ערב שאם תסגר חדר בחדר בלתי שום נקב מאיר שאפילו כן יהיה לאיש בחדר ההוא יותר אורה ביום ממה שיהיה בלילה. והוצרך הדבר גם כן להיותו כן שלא יתפשט התמזגות האש באויר הליליי כדי שיהיה קר ויועיל לצמיחת הדשאים, וגם אם לא היה נברא השמש כבר היה יום ולילה כיון שחצי כדור האויר מאיר מהתמזגותו עם האש והוא סובב עם היומי. והעד הנאמן ומופת לזה מ"ש (בראשית א, טז) את השמש לממשלת היום, שאם אין כאן יום זולת אור השמש היאך יאמר שהוא לממשלת היום והוא בעצמו הוא העושה את היום שיהיה יום. וכן אומרו (שם א, יד) להבדיל בין היום ובין הלילה יחוייב א"כ שהיום והלילה היה זולת המאורות דהיינו בגלגל היומי, אבל הובדלו עוד תוספת הבדל כי ביום הוא המאור הגדול ובלילה הוא הקטן, והשמש כשתלה אותו ביום ד' נגד חצי כדור האויר המאיר תלה אותו כחכמת האומן שבמקום שהוא רוצה לעשות חלון בבית להאיר נגד אותו החלון יסייד בסיד הלבן כדי שיקבל האורה ויאיר יותר, כמו כן חצי הכדור מן האויר אשר נגדו היתה תליית השמש נתמזג עם האש ונעשה בהיר קצת. ולפנים בפרק י"ב תמצא טעם נכון אל מה שנתלו המאורות ביום הרביעי ולא קודם לכן כי את הכל עשה יפה בעתו:
וכבר טענו רבים מה ענין קריאת השמות שנאמרו (בראשית א, יח) ביום ובלילה, וכן ביבשה ובמים שקרא היבשה ארץ והמים קרא ימים (שם א, י), ולא אאריך לך להביא כל מה שאמרו המפרשים בזה כי אתה תראה אותם חונים לדגליהם על צבאותם. אמנם לפי הפשט אשר יעדתי מבואר מאד שלא בא הכתוב להודיע קריאת שמות במעשה בראשית רק המלות שהוצרכו להזכר שנית בסיפור הבריאה, שכאשר רצה הכתוב לומר את השמש לממשלת היום, וכן הירח וכוכבים לממשלת הלילה, הוכרח הכתוב להקדים שהאור קרא יום והחשך קרא לילה. וכאשר רצה הכתוב לומר תוצא הארץ כי לא יתכן לומר תוצא היבשה שהארץ בכל עוד שהיא לחה מוציאה יותר, לכן הוכרח הכתוב להקדים את היבשה שאין מים עליה קרא ארץ ואפילו שהיא לחה וכאשר הוצרך לומר לדגים שיפרו וימלאו בימים הוצרך לומר שלמקוה המים קרא ימים, כי שם בדגים שנאמר שימלאו הימים בא למעט שבמקום זחילת המים ר"ל תוך זחילתן אינן פרים ואין המים משריצים רק במים הנחים, שבכל הנהרות יש בהם בהכרח ברוב מקום זחילתם בקעים ומקומות עמוקים שהמים נחים לעולם שם ועליהם יזחלו הזוחלים ובאותם הבקעים ישריצו המים כמו שנתבאר פ"ט. ולהיות שר"ל הכתוב שהשרצת המים היא בימים כי כל מקום קטן או גדול שהמים נחים נקוים נקרא מקוה מים, לכן הקדים ואמר שלמקוה המים קרא ימים באופן שלא הזכירה התורה קריאת שמות רק בענין הצריך להזכירו שנית. וכן אמרנו במקומו לפנים שהוכרח לומר שקרא הרקיע שמים להיות שעשה ריקוע בארץ: ואחר שאמרתי לך כל זה יובנו הכתובים כפשוטם שהקב"ה כאשר היתה הארץ לשוא שהיסודות היו כל אחד עומד במקומו לא יזוז וכל הויית הנבראים איננה רק מהתמזגותם וערובם יחד, לכן גזרה חכמתו שיתמזגו היסודות ד' כלם יחד וסיפר ענין ההתמזגות ההוא איך היה. וכבר לא יטעה המשכיל בזה שיחשוב שנתמזג מן האש אל המים ואל יסוד הארץ כשיעור שנתמזג אל הרוח, כי אין הדברים כן רק נתמזג עם הרוח והרוח נתמזג עם המים והמים עם הארץ, באופן שבכולם יש חלק מכולם זה יותר על זה כפי השכנות. ולכן אמר שהחשך היה על פני הארץ כאשר הוכחנו שהארץ הוא התהום וגם הרוח היה על פני המים מרחפת נוגע ואינו נוגע כמו שפי' חז"ל (בר"ר ב, ד), והדברים הללו יהיה ציורם זר מאד שאלו הם דברים סותרים שאם היה נוגע הרי אין דבר מפסיק ואם יסוד האויר לא היה נוגע במים יחוייב שיהיה שם דבר מפסיק כמ"ש פרק ז':
אבל יפלא עוד כי לא אמרו חז"ל למה בא הסיפור הזה בתורה לומר שהיה נוגע ואינו נוגע ומה הוא התועלת הנמשך מן הסיפור הזה. אבל לפי דרכנו יאות מאד כי כל הכוונה היא לומר שהיתה הארץ לשוא שהיסודות נשארו במקומם בלתי נוגעים אל זולתם, וזה אמרם ז"ל נוגע ולא נוגע ושלכך היתה הארץ לשוא בלי תועלת שהאש לא היה מתערב עם הרוח ולא הרוח עם המים. וגילה עוד הכתוב שגם המים לא היו נכנסים בארץ ולא היתה מקבלת לחות כלל, והודיענו זה במה שנאמר ותראה היבשה, שכנראה שכבר היתה יבשה אין לחות בה לבד שלא היתה נראית וגזר השי"ת שתראה דאל"כ היה לו לומר יקוו המים ותתייבש הארץ לא ותראה. הרי לך שכל סיפור הכתוב להודיענו שלא זזו היסודות ממקומם להתמזג רק בגזרת השם יתברך עליהם:
ועתה אבאר לך היאך גזר על כולם שיתמזגו, שלאש אמר שיתמזג עם האויר ויהיה אור כאשר אמרנו, וממה שנאמר שהרוח היה מרחף נוגע ואינו נוגע במים כנראה שאחר זה גזר שיהיו מעורבים, והיה זה כאשר אמר למים שיקוו שאז ודאי נכנסו בגבול האויר כיון שנתנועעו שקודם זה היה נוגע ובלתי נוגע מרחפת עליה, ואח"כ גזר באומרו יהי רקיע בתוך המים שפירושו כאשר יתבאר עוד שירקע הארץ כמ"ש (תהלים קלו, ו) לרוקע הארץ על המים, כי קודם לכן היתה הארץ גוף מקשיי עד שאם האדם היה חופר עד המרכז לא היה שם מים, אבל כאשר גזר הש"י שיהי רקיע בתוך המים הנה אם תחפור תמצא מים ואם תוציא המים תמצא יבשה ואם תוסיף לחפור באותה היבשה תמצא עוד מים באופן שזה היה אמרו יהי רקיע שב אל הארץ האמורה שיהי ממנה רקיע תוך המים, ואם אתה אומר כן הרי לא הוזכרה במעשה בראשית רקיעת הארץ על המים והיאך באו המים תחת הארץ נגד טבעם. והרמב"ן ז"ל ר"ל שהוזכר במה שנאמר יקוו המים, אבל איז הכתוב מתיישב כלל שהוא ז"ל פירש שאמרו תראה היבשה ר"ל תעלה היבשה, ומלת ותראה אינו לשון עליה, אבל ודאי מה שנאמר לרוקע הארץ שב אל מה שנאמר יהי רקיע כמו שאמרנו באופן שסיפרה התורה היאך נתמזגו היסודות כולם זה בזה, ואז לא היתה עוד לשוא כי כבר היתה ראויה הארץ להוציא הויות ואפילו כן שכבר נתמזגו היסודות לא הוציאה הארץ פירותיה עד שגזר עליה השי"ת תוצא הארץ, וכן ישרצו המים שאז נתנה הארץ את יבולה, באופן שקודם ברא ההיולי ומן ההיולי ד' יסודות ולא היו מתמזגים וגזר על התמזגותם ואחר התמזגותם לא היו עדיין מוציאים פירות עד שבאה עליהם גזרתו ית':
ואחר שבארתי לך כוונת הכתובים כפשוטם וסדורם דרך כללות, עוד אבאר לך הכתובים דרך הפרט, וזה אחר שאזכירך שעם היות שהדברים הללו במעשה בראשית יש בהם סוד עמוק מי ימצאנו עם כל זה פשוטן של דברים במקומו, כי אמנם הכתוב אמר שגזר על האש החשוך היסודיי שיהי אור כשיתמזג עם האויר אמר עוד וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו'. בטרם אבא אל ביאור הענין הזה אעירך שאל יפלא בעיניך אמרנו שהאורה הזאת הנאמרת ביום א' הוא על אור המתחדש מן האש בהתמזגותו עם האויר ושקודם לכן היה האש חשך, כי אם ישאלך לבך זה הלא תראה מה שתקנו חז"ל לברך בורא מאורי האש שנברא אור לאש שנראה שהאש לא היה מאיר שאם האש אפילו מטבעו היה גשם מאיר לא יתכן לברך בורא מאורי האש והוא האש בעצמו אבל היה ראוי לומר בורא האש. והבט וראה שאם אין אתה אומר שבאמרו יהי אור עשה שהאש ירד ממקומו הטבעי ונתפש עם שאר היסודות אם כן מי הוריד תועלת האש אלינו כיון שמטבעו הוא לעלות. ומה שאחז"ל (פסחים נד, א) שבמוצאי שבת נבראו מאורי האש ואנחנו הנחנו שביום א' נבראו, בין תבין מה שאחז"ל שלא אמרו רק שאז ניתן חכמה לאדם והכה אבן באבן אם כן כבר היה האש באבנים ובמוצאי שבת הוציאו לפועל. ועתה אומר לך שאמרו וירא אלהים את האור כי טוב פירושו כמו שיהי' פירוש שאר המאמרות שנא' בהם וירא אלהים כי טוב ולפנים יתבאר:
ואין זה עצה חדשה ח"ו אבל פירושו כך שמאחר שצורך התמזגות האש עם שאר היסודות הוא כדי שלא תהיה הארץ לשוא לא היינו צריכים אל אור האש רק איכות החום לבד כי האור לא יחדש פעולה כלל רק איכות החום הוא יחדש, לכן אמר וירא אלהים את האור כי טוב. ומה שהזכיר את האור ולא אמר וירא אלהים כי טוב כמו שנאמר בשאר המאמרות, הוא לפי שכאן הזכיר בריאת שמים וארץ כמו שנאמר בראשית ברא וגו' ואם היה אומר וירא אלהים כי טוב בלתי שיזכיר ה אור בפרטות היה המובן שאמרו וירא אלהים כי טוב שב אל כל מעשה שמים וארץ ואין זה הנרצה בכתוב, כי אמרנו שאמרו כי טוב בכל פעולה הוא לפי שבכל פרט יגיעו שאלות לאין תכלית אל לב האדם, כי המשל אדם אחד יאמר שהיה טוב לעשות ב' ירחים ושני שמשים או ג' ואחד יאמר שהיה טוב שיעשנו ארוך או מרובע או תמונה אחרת, ואם על הפעולה היותר נכבדת שהיא המאורות יפלו שאלות בלב האדם לאין תכלית כל שכן בצומח ובבעלי חיים ואם כל הים דיו לא יספיק לכתוב תשובה אל כל שאלתם. ולהיות השאלות ב' מינים הא' בפרטים למה זה כך ולמה זה כך ואחד בכלל למה הוצרך הבורא יתברך שמו לברא העולם והוא לא יוסיף שלימות בו ולא יגרע שלימותו אם לא בראו, לכן באה התורה שהיא הישרת צדק אלינו ואמרה בפרטים בכל אחד שכן גזרה חכמתו ית' ושאין לשאל למה כך, וזה אמרו בכל פרט וירא אלהים כי טוב ואם בכולל אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ומה מתקו דברי חז"ל בזה שאמרו (בר"ר ט, ז) טוב מאד זה יצר הרע, לפי שכל אדם ישאל למה ברא יצר הרע לכן אמרה תורה שכן גזרה החכמה האלהית שגם יצר הרע הוא טוב:
ויתכן עוד שיאמר כי טוב בענין האור מסכים אל מאמר אחד שארז"ל פרק חלק (סנהדרין צב, א) כל בית שאין נשמעין בו דברי תורה בלילה נשרף. ויש לשאול במאמר ההוא למה לא אמרו נחרב, ועל אחת כמה וכמה שבמס' ערובין פ' עושין פסין (יח, ב) אחז"ל כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה אינו נחרב, ואם כן היה נאות שיאמרו כאן שאין נשמעין היותו נחרב, ועוד למה אחז"ל שנשמעין בלילה ושאין נשמעין בלילה ולא דברו באם אינם נשמעים ביום או נשמעים ביום. אבל לפי שהאש אין תועלתו בהרכבתו עם היסודות לא באור כלל ולא ניתן לו האור רק ללמוד תורה בלילה כמ"ש (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה, אם כן כאשר זה לא ישתמש לאור האש בלילה ללמוד תורה הנה נשאר האש כמו שהיה לשרוף לבד, לכן אמרו אש שורפתו, ויהיה אם כן אמרו וירא אלהים את האור כי טוב ר"ל שראה שהוא טוב שעתידים צדיקים להשתמש לאורו בעסק התורה. ויתכן גם כן לומר במאמר חז"ל שאמרו (חגיגה יב, א) שראה את האור כי טוב וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, שמלבד היות כוונתם ז"ל בענין האור הזה על דבר עמוק, עוד היתה כונתם ג"כ לתת טעם למה כל היסודות מגולים אלינו וכל מי שיצטרך לאחד מהם הרי הם מגולים לפניו חוץ מן האש שאינו נראה וצריך להוציאו מן האבנים. והשיבו על זה שראהו היותו טוב לעסק התורה וגנזו לצדיקים שיוציאוהו מן האבנים שיזכו בו לעתיד לבא, ויועיל ענין זה לצדיקים כדי להמשיל התורה לאש שכמו שהאש הוא גנוז אינו יוצא רק ע"י הכאה באבנים ויגיעה כן התורה אין הנסתר ממנה מגיע רק ע"י יגיעה. וזהו שאמר הנביא בהיותו ממשיל התורה לאש אמר (ירמיהו כג, כט) וכפטיש יפוצץ סלע שר"ל שצריך יגיעה הרבה שכמו שהאש צריך יגיעה להוציאו מן האבנים כן הנסתר צריך יגיעה להוציאו מן הנגלה, ולכך ניתן כדי לעסוק בתורה לאורו. ולכך ג"כ גזרה חכמתו שיאיר ולא גזרה חכמתו ענין האור רק על היסוד העליון שבכולם, שאחרי היות כל יגיעת התורה להשגת שלימות הנפש רצה הקב"ה שיהיה הנר לפניו למשל כמו שנאמר (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, והוא משל עמוק ויפה מאד כי כאשר יכבה הנר ישוב האש אל מקומו הטבעי כמו כן תשוב הנפש אל מחצבה הנכבד תחת כסא הכבוד כי הוא מקומו הטבעי לנפש כאשר יתבאר:
ובזה תבין מאמרם ז"ל שאמרו (שבת פח, ב) כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו, כפי מה שנתבאר היטב פרק ט"ז תראנו משם שכל טענת המלאכים היתה שמשה היה חוץ ממקומו הטבעי שהרי נאמר (תהלים קטו, טז) והארץ נתן לבני אדם. ונשוב אל מה שאנחנו בו שהנר כאשר יכבה ישוב העשן שהוא האש היסודיי אל מקומו הטבעי וע"כ נאמר למשל נר ה' נשמת אדם וע"כ האש אשר אתנו חוץ ממקומה הטבעי נקראת אש זרה, שעם היות שהרוח גם כן נתמזג בשאר היסודות לא יקרה שיצא ממקומו הטבעי שטבעו לעלות ולירד, אבל האש אין טבעה רק לעלות ועתה שהורידוה יצאה ממקומה הטבעי ולכן לא תמצא שנאמר ביסודות האחרים היותם זרים זולת באש, כי מה שאינו במקומו יקרא זר כמו שנאמר (ישעיהו א' ז) זרים אוכלים אותה, על שאינם במקומם, והנפש בהיותה בגוף האדם היא חוץ ממקומה הטבעי. וכבר אמרתי לך שהעשן העולה בעת כביית הלהב הוא האש היסודיי שהוא שב אל מקומו, ולכן נאמר ברשעים כלו בעשן (תהלים לז, כ), שכבר ראיתי שפירשו זה כאלו יאמר שכלו בעשן אף ה' כמו שנאמר (דברים כט, יט) אז יעשן אף ה', אבל אין פשט הכתוב מתישב שנאמר בעשן האמור סתם תהיה הכוונה על עשן אף ה'. אמנם בזה שאמרנו יתכן ויאות שאמר בעשן כלו שאינם עולים אל מחצבם אבל כלים בעשן וכן נאמר ברשעים אשם לא תכבה (ישעיהו סו, כד), ויאות מאד עם מאחז"ל שאמרו (קה"ר ג, כא) אחת נשמותיהן של צדיקים ואחת נשמותיהן של רשעים עולות למרום אלא שנשמותיהן של צדיקים נתונות באוצר ושל רשעים מצורפות לארץ, ע"כ. כי אמרו במליצתם זאת שנשמת הרשעים מצורפת לארץ א"כ כמו שהאש בעוד היותו נתפס בעצים לא יעלה אל מקומו הטבעי כך נשמת הרשעים מצורפת לארץ אינה עולה אל מקומה הטבעי, ולכן אמרו אשם לא תכבה כי באפס עצים תכבה אש אבל בהיות נשמתם מצורפת לא תכבה וכן תולעתם לא תמות וכאשר לא יכבה אשם לא יעלה אל מקומו הטבעי כי נפשם לא תשוב אל מחצבה: והנה אחר שאמרנו שהתמזגות האש עם האויר לא היה רק בחצי כדור האויר והוא החצי כדור אשר כנגדו תלה המאורות באופן שהאויר שהוא גם הוא סובב עם היומי אינו מאיר רק חצי כדורו שנתמזג עם האש שהוא כנגד השמש, א"כ ירוח לך מאד במ"ש ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, כיון שהוא הבדלת מקום שהוא כמו אז יבדיל שלש ערים (דברים ד, מא), שלא הזיז הערים ממקומם להבדילם וגם לא עשה גדר ביניהם רק הבדילם בפה, כמו כן בענין האורה ר"ל שקבע מקום האור בחציו לבד אשר נגד השמש וקבע מקום לחשך שהאויר אינו מאיר בחציו אשר איננו נגד השמש והיה ג"כ תועלת הבהירות שנמשך לאויר מן האש להרבות אור החמה כאשר יפגוש בדבר בהיר, כי כן תראה אפי' בהיכלי מלך לא יציירו בתיהם מבפנים בגוונים נגד החלון אבל מסיידים בסיד הלבן להרבות אור השמש כאשר יפגוש בו לבהירות, כן עשה השי"ת בעולמו שנתן אור בחצי כדור האויר שהוא נגד השמש ויסוד האויר יסובב עם השמש ע"י היומי. ודוד ע"ה גילה לנו ענין זה בקיצור נפלא ואמר (תהלים עד, טז) אתה הכינות מאור ושמש, שפירושו ודאי שהכין קודם האויר להיותו מאיר וברא השמש שיפגוש במאור האויר. ויאות מאד עם זה מה שנמצא בדברי איוב שכאשר רצה לומר מעשה ה' כי נורא הוא אמר (כו, י) חק חג על פני מים עד תכלית אור עם חשך, שכבר עיניך הרואות מבוכת הדברים הללו שכל המפרשים נלאו בביאורם. אבל פירוש הדברים לפי דרכנו הוא על נכון שאמר שכמו שחק חג על פני מים שאמר יקוו המים וחצי הכדור נשארו ימים במקומו וחצי הכדור נראית יבשה, כמו כן עשה תכלית אור עם חשך שחצי כדור האויר מאיר מפני התמזגו עם האש וחציו נשאר חשוך:
וענין ההבדלה שספרה התורה שהבדיל הש"י בב' דברים הללו אם באויר ואם במים יתבאר לפנים אצל הבדלת המים. ואין צורך להזכירך אתה המשכיל כי בזה שאמרנו יצאנו מכללות המצרים שהגיעו לראשונים ולאחרונים שנפלאו וכן תמהו במה שוערו הימים הראשונים אם לא היתה שם תנועת הגלגל, ומפורסמים דברי ר' סימון שדרש (בר"ר ג, ז) יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, ור' אבהו אמר (שם) שהיה בונה עולמות ומחריבן. והמורה נבוכים חלק ב' פרק ל"ג גינה מאד המאמרים הללו באמרו שחשבו הזמן קדום. ולדעתי אין טענתו על נכון שאלו השלימים לא אמרו שלעולם היה כן ושהיה ח"ו הזמן קדמון רק מן הכתוב דרשו שכבר נברא עולם אחר קודם לעולם זה, ולא אמרו זה מחיוב אמונה שאם היו מחייבים זה מצד החקירה היה דבר הרמב"ם עליהם ותלונתו בצדק, שא"כ צריך שלעולם ולעולמי עולמים היה בורא עולמות שהחקירה אשר חייבה אותם להאמין שקודם שנברא עולם זה נברא עולם אחר אותה החקירה בעצמה תחייבם להאמין שקודם אותו העולם היה עולם אחר וכן לאין תכלית וא"כ היה מחוייב לשלימים הללו להאמין בזמן קדמון ח"ו, אמנם כיון שלא אמרו כן רק מצד הבנת הכתוב א"כ לא יתחייב שכך היה לעולם הזמן קדום, אבל מן הכתוב יתחייב לבד שהיה עולם אחר קודם לזה ואותו העולם הראשון הקב"ה בראו מאין, ואם היתה נכתבת התורה בסיפור אותו העולם, היה כותב יהי ערב ולא היה אומר ויהי, ויתבאר עוד באריכות מאמר ר' סימון ור' אבהו בפ' י"ג ע"ש. אבל אנחנו כבר הנחנו שהיתה שם תנועת היומי מיום א' ואור וחשך שכיון שהאויר חצי כדורו היה מאיר ביום א' הרי לך מאז יום ולילה, ומה מאד נמלצו הדברים שמאז קרא אותם יום ולילה, שעד שיסבב חצי כדור האויר המאיר קראו יום, וכשעלה חציו השני הבלתי מאיר קראו לילה. והיה שם ערב ובקר כי חצי סבוב הגלגל היומי היה חשך בי"ב שעות ראשונות שעדיין לא נתמזג האש עם האויר ואחר שסבב הגלגל היומי חציו והתחיל לעלות חציו השני נתמזג האש עם האויר והאיר אותו הבהירות אשר הנחנו והיה י"ב שעות יום, והוא הטעם כי הלילה קודמת ליום באמרו ויהי ערב ויהי בקר, ובזה אחשוב שיועיל השתדלותנו בהסרת הספקות יותר מזולתנו: וכבר הקדמתי לך שהעולם הזה הוא משל לספינה של שעוה שאין הספן הפיקח אומר לבנו רק זה נקרא תורן וזה וילון אבל לכל דבר מאותם הכלים ימצא היותם בספינה מחומר אחר ובצורה אחרת ולתכלית אחר לא יודע על בוריו לבן הקטן ההוא אשר לא ראה רק הספינה של שעוה, כמו כן אל תצפה משפט הכתובים רק לדעת ענין בריאת עוה"ז השפל שהוא הספינה של שעוה וממנו תחקור בעליונים בקצת ציור כיון שהוא דוגמא להם ולא תוכל לדעת עניני הספינה עצמה אם לא תבא אליה. אבל אם תעמיק עיונך במדרשיהם ז"ל תצליח עוד את דרכיך ותשכיל כי השתדלותם איננו להבינך בריאת עולם השפל בפשט הכתובים אבל להעירך שעניני הספינה עצמה כפי קבלתם האמתית, ובקשו להם סמך מה שהיה מן הכתוב, והיה ההבדל בין הפשט ובין המדרש במשל אשר הנחנו, כי הפשט לא תבין ממנו רק שזהו תורן וזהו וילון וזה הוא משוט אמנם מדרשיהם יעירוך שזה המשוט יוליך הספינה ממקום אחד אל מחוז החפץ וזה הוילון הוא בספינה של בגד פשתן ומתמלא רוח להוליך הספינה וזה החבל של שעוה הוא בספינה למשוך הוילון כשרוח נושבת מדרום ומחוז החפץ הוא בדרום וזה החבל הוא לקשור הוילון כשהרוח בצפון וזה החבל הוא בספינה כדי לקשרה אל היבשה אל או קרקעית הים באופן שכל האגדה באה להעירך בספינה של שעוה מה שנמצא בה דוגמא לספינה האמתית ע"פ קבלתם לא שהוציאוהו מן הכתוב היות הדברים כן. אף גם זאת לא תגיע אל שלימות ידיעת פרטי הספינה בשלימות אם לא תתהלך בה כמ"ש דוד (תהלים קטז, ט) אתהלך לפני ה' בארצות החיים האמנתי כי אדבר, ר"ל כשאתהלך תהיה האמונה שלימה כי קודם לכן הייתי אומר בחפזי כל האדם כוזב:
וכל זה אני אומר לך שתזכור מעין המשל הזה בפרשה הזאת כאלו היה נקב קטן בספינה של שעוה ולקטנותו אינו נראה והוא נעשה דוגמא אל חלון גדול שהוא בספינה עצמה. כן היה מ"ש חז"ל שהאור שנברא ביום א' אדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו שלא אמרו כן על האור שבספינה של שעוה שהנקב קטן מאד אבל אמרו שהאור הקטן בנמשל שראית בעוה"ז שקבל יסוד הרוח מן האש שעליו אמרו היותו דוגמא לאור שעתיד הקב"ה להשפיע על הרוחות והנשמות של הצדיקים והנאתן מזיו השכינה שיודעים ומשיגים את בוראם מראש העולם ועד סופו, וז"ש ראה שהוא טוב וגנזו לצדיקים כי לא אמרו כן על האור שנברא בעולם השפל רק על דוגמתו שברא בעליונים. ואפשר שגם יצדק לפי הפשט שאחז"ל שאור שנברא ביום א' שהוא אור האש אדם רואה בו מראש העולם ועד סופו ודברו כן לשון חכמה כאלו יאמרו שיוודע מה שמראש העולם עד סופו בעיון התורה, וכן תמצא שכל דבר נסתר המשילוהו חז"ל לאש ואמרו (אבות פ"ב מ"י) שכל דבריהם כגחלי אש, שר"ל בזה היות כל כוונתם אל הנסתר. והרי לך טעם שהמשילו הנסתרות לאש זולת הטעם שאחז"ל, והוא לפי שהחקירה בנסתרות וכ"ש באלהיות מסוכנת מאד וכמו כן העושה מלאכת הנפח או הצורף שהיא ע"י מלאכת האש צריך ליזהר שלא יגע בו פן ישרף, אבל העושה מלאכתו בשאר היסודות אם יגע בהם לא יזיקוהו ואין צריך ליזהר בנגיעתם. וע"פ דרכנו זה הודענוך טעם נכון אל היות האש עליון על כל היסודות והיותו בלתי נגלה כשאר היסודות: