מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי בראשית - פרק ב
בראשית ברא אלהים. פרש"י ז"ל אין המקרא הזה אומר אלא דרשני כמו שדרשו ז"ל (בר"ר א, א, ויק"ר לו, ד) בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו, ואם באת לדרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת השמים והארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ויאמר אלהים יהי אור, עכ"ל רש"י ז"ל. והן על המדרש אין להשיב, אמנם על מה שהוא ז"ל רצה שיפורש כפשוטו יפלא מאד, ראשונה שכיון שנא' והארץ היתה תהו ובהו ורוח אלהים מרחפת על פני המים א"כ אחר בריאת כל היסודות נברא האור, ואם כוונת רש"י ז"ל היא לומר שמה שנאמר כאן שמים וארץ פירושו כל הד' יסודות ושאח"כ ברא האור, אם כן אחר בריאת תכונת שמים וגוף הארץ נברא האור לא בראשיתם. שנית שבריאת שמים וארץ עצמם תחסר מן הכתוב, כי לפי דבריו אין כוונת הכתוב רק לומר שבתחלת בריאת שמים וארץ נברא האור ואין בריאת שמים וארץ מתפרסמת בכתוב רק מכלל הדברים יצא, ממה שאמר שבראשית בריאתם ברא את האור צריך שנבין שברא שמים וארץ, ואין דעת המשכיל נוחה לומר שבריאת כל פרט מהצומח ומהבעלי חיים נתפרסמה בכתוב ובריאת שמים וארץ לא תתפרסם רק מכלל הדברים. ועוד שלפי פירושו צ"ל שאמרו בראשית בריאת השמים והארץ ברא האור כאלו יאמר בראשית כל הנבראים חוץ מגוף השמים והארץ והיסודות ברא האור. ובאמת הוא טלאי על גבי טלאי, ויותר טוב היה שיאמר אחר בריאת שמים וארץ והארץ היתה וגו' שמלת אחר יובן סמוך:
והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל, ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור, הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת ואין אצלנו מלה בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא, ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה הווה מן האין התחלה ראשונה, אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכח אל הפועל והוא החומר הראשון הנקרא ליונים היולי, ואחר ההיולי לא ברא דבר אבל יצר ממנו כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותם. ודע כי השמים וכל אשר בם חומר אחד, והארץ וכל אשר בה חומר אחד, והקב"ה ברא אלו שניהם מאין ושניהם לבדם נבראים והכל נעשה מהם. והחומר הזה שנקרא היולי בלשון הקודש תהו, והמלה נגזרת מלשונם כתוהא על הראשונות מפני שאם בא אדם לגזור בו שם תוהא ונמלך לקראו בשם אחר כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל, והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בהו, והמלה מורכבת כלומר בו הוא, כמלת לא תוכל עשהו שמחוסר הוא"ו והאל"ף עשו הוא, וז"ש הכתוב (ישעיהו לד, יא) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, כי הוא אשר בו יתחיל האומן מחשבת בנינו ומה שיקוה לעשות נגזר מן קוה אל ה', והאבנים הם צורות בבנין, ע"כ לשון הרמב"ן. וכבר האריך עוד בענין זה אבל לא הוצרכנו להביא כל לשונו רק מה שהוא יסוד אל כוונתו: והנה אמנם נתבאר מדבריו כאשר תראה משם שאמרו ברא את השמים ר"ל שברא החומר ההיולי שלהם מן האין, ומה שנאמר ואת הארץ ר"ל שהוציא החומר היולי שלה ג"כ מאין, ונתחייב לפי פירושו זה שאמרו בראשית ברא היה כאלו יאמר בראשית כל ברא את השמים ואת הארץ. ובאמת מלבד שרבו המבוכות בדרכו זה, רבו גם כן הספקות והטענות:
ספק א' שאם הוא כמו שהניח שהק ב"ה ברא שני ח ומ רים היוליים, אחד מקבל כל הצורות השמימיות וצבאם, ואחד מקבל כל הצורות השפלות אשר תחת גלגל הירח, אם כן שום אחד מהם אינו היולי, כי ההיולי הוא המקבל כל הצורות וכיון שזה מקבל הצורות השמימיות ולא הארציות הרי אינו היולי, וכן אותו שמוכן לקבל הארציות לא השמימיות גם הוא אינו היולי:
ספק ב' שאם ברא שני חמרים בלי צורה רק מוכנים לקבל צורה, אם כן במה נבדלו והיו שנים כיון שאין להם צורה, כי ההבדל לא יתכן רק ע"י צורה: ספק ג' מה הוצרך להניח שיש חומר היולי לארץ בפני עצמו, וא"ת שהניח כן לפי שלא יאות לומר שהשמימיות והארציות נעשו מחומר אחד כי רב ההבדל ביניהם בעליונית מעלה, זה אינו, שהרי מההיולי אשר יצר ממנו השמים עשה ממנו גשמים נבדלים קצתם גדולים וגבוהים על קצתם ומאירות יותר על קצתם ומהירים על קצתם ועליונים על קצתם וקצתם בהירים וקצתם חשוכים, ואם כן כאשר הנחנו שמהחומר ההיולי נעשו כל הצורות השמימיות עם היותם נבדלים בכמה הבדלים, למה לא נניח ג"כ שממנו נעשו ג"כ הנבראים השפלים:
ספק ד' שהכתוב אומר שהארץ היתה תהו, ולפי פירושו ר"ל שהכוונה לומר שהיה חומר הארץ עדיין היולי, אם כן למה לא אמר שגם השמים היה עדיין החומר שלהם היולי, ואין מקום לומר שהשמים וכל צבאם קבלו צורתם מיום ראשון, שהרי ביום ד' נאמר שעשה השמש והירח והכוכבים וביום הג' נאמר יהי רקיע שתיקן צורת הרקיע, ואם כן היה ראוי לומר גם כן והארץ והשמים היו תהו. ומלבד הספקות האלה כבר ראיתי בפירוש המלות של תהו ובהו בכמה מבוכות נכנס. ומהרי"א גם הוא הרבה להשיב על הרמב"ן ז"ל, ובפרט במה שכתב שהקב"ה ברא קודם חומר היולי הרבה להשיב אפו עליו, וכתב כי מי שהניח זה לא הניח כן אלא מפני היותו נמשך אחרי ההקדמות הטבעיות ואנחנו לא כאלה חלק יעקב. אלו הם דבריו ואם אינם בנוסח זה: וליישב זה הוא ז"ל כתב על מלת בראשית שפירושה כאלו יאמר עם הראשית וההתחלה ברא שמים וארץ, לשלול דעת המאמינים בחומר קדום. עוד אמר דרך ב' שפירוש מלת בראשית הנה הוא להורות על בריאת הזמן שהראשית הוא העתה הראשון. ואמר עוד דרך ג' שפירוש מלת בראשית ר"ל בעצם וראשונה ר"ל בלי שניות, וזה לסלק דעת המאמינים שאין מן האחד יוצא רק דבר אחד. ובאמת מה טוב ומה נעים לסלק כל הדעת הבטלות והכוזבות ההם, אבל אין הדברים מתיישבים בפשט הכתוב כלל, כי מה שאמר שעם הראשית ברא שמים וארץ כלומר עם ההתחלה, הז באמת לא יפול לומר שברא דבר אחד עם התחלתו, כי הדבר והתחלתו הם אחד ולא יתכן לומר זה עם זה. ומ"ש בריאת הזמן, הלא אפילו נניח שהראשית הוא העתה הראשון אנה מצאנו בריאה עליו, שהרי הבריאה שנאמר ברא אלהים שב אל שמים וארץ. ואם כוונתו לומר שהבי"ת של בראשית היא כאלו יאמר עם הבראשית, גם זה לא יתכן לומר שעם העתה הראשון ברא שמים וארץ, ואם כוונתו לומר שבעתה הראשון ברא שמים וארץ, הרי לא נאמר שברא העתה. אבל לדעתי אין צורך שאחרי היות גדר הזמן מספר התנועה ונתבאר בכתוב שברא התנועה מאין, הרי ברא הזמן מאין שאין לזמן ציור בלתי תנועה, ואם הדעת שאומרים שהבריאה היתה בהשתלשלות דבר מדבר דרך עילה ועלול עד העילה הראשונה, גם היא מסולקת באמרו שהאלהים ברא יש מאין השמים והארץ שכבר נתבאר שבלשוננו הקדוש אין לנו מלה שהיא מורה ענין יציאת דבר מאין רק מלת ברא כמ"ש הרמב"ן, וא"כ אחרי נתבאר שהוא ברא ב' דברים והם השמים והארץ מהאין א"כ אין הבריאה עילה ועלול: אבל לדעתי יתכן לומר בכתוב הזה כפי פשוטו והקרוב אליו, אחר שנקדים הקדמות נאותות לענין זה, ונאמר ששמים וארץ וכל מה שביניהם הם איש אחד וגוף אחד כמ"ש המורה חלק א' פ' ע"ב, וכתב שם שא"א שימצא ארץ מבלתי שמים ולא שמים מבלתי ארץ, וא"כ יחוייב היות שמים [וארץ] בריאה אחת בעתה אחד, ובא האות שכאן הזכיר בריאת השמים והארץ יחד ולא ביאר קדימה ביניהם והזכיר השמים קודם, ובכתוב אחר הזכיר הארץ קודם שנאמר (בראשית ב, ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, שודאי יראה היות דברי הרמב"ם ז"ל על נכון שהם איש אחד, ויתכן שזה אמר הנביא ישעיה ג"כ (מח, יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, שהכוונה לומר שהם איש אחד וגוף אחד שכן דרשו ז"ל (חגיגה יב, א) מכאן שנבראו בבת אחת שאין ספק שלזה כוונו הם ג"כ שהם גוף אחד: עוד נקדים היות אמת כמ"ש הרמב"ן ז"ל שהקב"ה ברא קודם חומר היולי שממנו עשה השמים והארץ וכל מה שביניהם. וכבר תמצא זה מבואר בדבריהם ז"ל שאמרו משל לזורע זרעים בבת אחת וזה יוצא אחר יום וזה אחר ימים, שמאחרי שאמרו זורע זרעים בבת אחת נראה היות רצונם לומר שכל מעשה שמים וארץ ומה שביניהם כולם נבראו ברגע אחד, א"כ יחוייב להיות כוונתם על ההיולי שכתב הרמב"ן. ולא יעלה על לב ח"ו שאנחנו מניחים שברא החומר היולי תחלה לסבת טענת הפילוסופים שאמרו שההויה לא תהיה מהעדר כמו שכתב מהרי"א, כי אין הדברים כן, אבל הנחנו היות חומר היולי שבראו ה' קודם מפני תועלות מופלגות נמשכות לאמונה מהנחתנו זאת, והם ג' תועלות מופלגות:
התועלת הא' מה שיתעורר כל משכיל בענין הבריאה שסופרה בתורתנו שאמנם היתה בז' ימים שנראה זה כאלו ח"ו הוצרך הבורא ית' לפעול בזמן כענין באדם, ולענין העשרה מאמרות טענו ז"ל (אבות פ"ה מ"א) והלא במאמר אחד היה יכול להבראות, וכבר יפלא על תשובתם שאמרו לתת שכר טוב וכו' שעדיין יחסר הטעם למה י' ולא יותר או פחות. אבל יראה שלא נתנו טעם אל מספר המאמרות היותם י' לא פחות ולא יותר, להיות כוונתם שאחרי היות תורתנו קיום העולם שהם י' דברות לכן נברא העולם ביו"ד מאמרות, וכבר בארנו זה פרק כ"ד בהגדה בענין היו"ד מכות, לפי שפרעה הכחיש בריאת עולם ואמר מי ה' ולא ידעתי את ה' (שמות ה, ב), לכן הוכה עשר מכות נגד עשרה מאמרות:
ונשוב אל עניננו שכבר שאלו ז"ל במאמר אחד היה יכול להבראות. ויש לשאול למה לא אמרו שאלתם לענין שברגע אחד היה יכול להבראות, והיתה אז הטענה יותר עצומה שמה שהיה יכול לברא ברגע אחד ברא בז' ימים שהם כמה אלפים רגעים, משא"כ במאמרות שלא הרבה רק מן מספר הא' אל מספר הי'. אמנם במה שהנחנו יתיישב על נכון שברא קודם החומר היולי ברגע ואחר בריאת החומר ההוא הנה כדי להוציא צורה אחת מן הכח אל הפועל היה צריך זמן כשיעור סבוב הגלגל היומי. ואין לך לומר למה לא היה בורא הקב"ה מן ההיולי כל הנבראים ברגע כמו שאין לך לומר מדוע האשה ההרה לא תוליד תכף ברגע אבל יולדת לתשעה, לפי שהחומרים אשר מהם יצא דבר זולתם הש"י קבע לכל אחד זמן כפי חוקו שתצא פעולתו מז הכח אל הפועל זה ביום אחד וזה בשבוע וזה בחדש וזה בשנה וזה בכמה שנים, ואם כן קבע ג"כ לחומר היולי שתצא פעולתו בכל מאמר ביום אחד. ועוד שפעולת החומר היולי בכל הנבראים במאמרו ית' לא היה רק במקום אחד מן הכדור, והעד הנאמן בזה יתבאר היטב בפעולת המאורות שעם היות הפעולה ההיא שלימה עשויה כדי להאיר על הארץ, לא היה אפשר שתתפשט פעולתו שהיא האורה בפחות מיום אחד, שהגלגל יומי הוליך אותו ממזרח למערב כל הכדור סביב ואז נתפשט אורו בכל הכדור, אם כן ודאי יתכן לומר שכמו כן היו כל פעולות החומר ההיולי שלא היו מתפשטות בכל הכדור רק ע"י גלגל היומי. והיה זה משל דומה למי שרוצה לתת בשמים בקדרה וכוונתו שיתפשט טעם כל בושם בכל חלקי התבשיל בשוה הנה יתן בקדרה מין בושם אחד ויערב הקדרה ומנער אותה היטב ואח"כ יתן בושם אחר, כמו כן היתה פעולת החומר ההיולי בגזירת הבורא ית' ובמאמרו מתפשטת ביום אחד בכל כדור הארץ, אבל פעולתו ית' בבריאתו החומר ההיולי היה בעת אחד וברגע אחד, ובזה ירוח לנו מאד שאין מקום לשאול ברגע אחד היה יכול להבראות שבריאת ההיולי כן היה ברגע ועתה ראשון, באופן שהכל ברא הקב"ה ברגע לא בזמן כענין באדם: והתועלת הב' הנמשך מהנחתנו זאת שהנחנו שהקב"ה ברא קודם חומר ההיולי וממנו נבראו כל הנבראים משמים וארץ ומה שביניהם הוא, שאם אמרת בלבך כמו שכתב מהרי"א שאיז אנו צריכים לומר שברא קודם חומר ההיולי, וכבר ראית שאמר כן בחשבו שזה חסרון בחק יכלתו ית' שנאמר שברא הפרטים מן החומר ההוא כי יד ה' לא תקצר מלעשות כל פרט ופרט מלא דבר, אמור לו מעתה שמעולם לא יצא מידי טענתו זאת, למה הוצרך להוציא נפש חיה מן הארץ עד שאמר (בראשית א, כד) תוצא הארץ נפש חיה ולא ברא נפש חיה מלא דבר, ולמה אמר לאדם (שם א, כח) פרו ורבו ולא ברא כל העולם מלא בני אדם כמו שהוא כולם באותו יום יש מאין. אמנם אתה המשכיל פקח עיניך וראה היות אדרבה זה תוספת שלמות בחקו ית', ר"ל בחק יכלתו, כי אם נניח שהוא ברא כל פרט ופרט מלא דבר הרי לא אמרנו בשבח יכלתו ית' רק שיש ביכלתו לעשות יש מאין, וזה ידוע שלא יוסיף שבח העושה דבר אחד יש מאין או שיעשה אלף דברים יש מאין. אבל כפי מה שהנחנו יוסיף שבח ותהלה ביכולתו ית' שעשה חומר ההיולי יש מאין ונתן בו כחניות לקבל כל הצורות ולהפשיט אותן הצורות ושיתלבש באחרות כאשר הנחנו שהחומר ההיולי נתן בה כחניות שתוצא נפש חיה. הרי לך שזה תוספת שבח ותוספת שלמות ביכולתו ית', לכן ירוח לנו בהנחתנו זאת שבמאמר אחד נבראו כשברא החומר ההיולי ונתן בו הכחניות ההוא לקבל צורות כל הנבראים ולהפשיטם בלתי שיחזיר אותם קודם אל מה שהיו, כאשר יעשה היוצר אשר יעשה מן החומר כלי בצורה מרובעת אם ירצה להפשיט מן הכלי ההוא הצורה המרובעת ולעשותו בצורת משולש יצטרך לשבר הכלי דק לעפר ולחזור לעשותו משולש, וזה שבח ביכולתו ית' שעשה כל הנבראים מן ההיולי ההוא ומפשיטם מצורתם ומחליפם לצורה אחרת מבלתי שיחזירם אל מה שהיו כאשר עשה מן הארץ הדשאים והבעלי חיים:
התועלת הג' הנמשך מהנחתנו זאת הוא, שכבר ידעת שאמונתנו אמתית היא שהקב"ה נותן שכר נצחי לצדיקים בלתי בעל תכלית גם לגוף, ועם היות שנאמר כן בפה הנה יסתבך העיון מאד לציירו בנפש שהגוף שהוא מורכב מד' יסודות מתחלפי האיכיות ומתנגדים זה לזה יהיה נצחי, כי החום יכלה את הלחות וכן הפכו עד שמפני זה יוכרח לאכילה ושתיה תמורת מה שניתך, וקשה הציור מאד שיהיה לו שכר נצחי:
והנה עם היות זו אמונה אמתית מחוייבת מצד עצמה ומחוייבת מדברי תורתנו ומפורסמת בה, ודברי הנביאים וחז"ל מלאים בספור אמתתה, לא יסור ממנה קושי ציורה בנפש, וע"כ אחז"ל (ברכות לד, ב) על ענין השכר המצופה עין לא ראתה, כי לא ישיגהו השכל בעיון בכל עוד היותנו בעוה"ז. ומבואר מצד קבלתנו האמתית שבאה לנו מפי משה מפי הגבורה והנביאים וחז"ל כולם קיימוה וקבלוה. ומלבד זה אנחנו מחוייבים להאמין כי כן הוא מצד עצמה, כי להיות הוא הבורא ית' ישרים משפטיו היאך יתכן שגוף האדם יצער עצמו ויקבל יסורים באהבה וכל ימיו מכאובים ולא יהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו, וכבר לא יטעה המשכיל הרואה את הנולד עד שיחשוב השכר הבלתי נצחי לשכר, כי השכר הבלתי נצחי לא יחשב לשכר כלל למשכיל, ויהיה כאיש לוה וצרור הכסף בידו והוא כל ימיו בצער עד שיפרע את חובו ואחר שפרעו הרי הוא משולל מן הכסף אשר היה בידו ונשאר בעירום ובחוסר כל ועכ"ז טוב לו אחר שפרע. וראה מה שאמר שלמה (קהלת ז, ח) טוב אחרית דבר מראשיתו, שאמר בזה דבר עמוק מאד שאין לך דבר שנקרא אחרית רק הנצחי, כי הבלתי נצחי לא יקרא אחרית, ולכן אמר שעם היות הראשית טוב לאדם בהצלחתו כאשר ידע שיש לזה אחרית א"כ אין הראשית טוב, וע"ז הדרך אמר ג"כ (שם ז, א) שהוא טוב יום המות מיום הולדו: ואחר שנתבאר היטב היות האמונה הזאת מחוייבת גם מצד הענין בעצמו, ואמרנו שקבלת הגוף המורכב מד' יסודות מתחלפי האיכיות השכר הנצחי יקשה מאד ציורו. הנה אומר לך התועלת הנמשך לנו לענין זה ממה שהנחנו שהקב"ה ברא קודם יסוד אחד דק פשוט וממנו נברא האדם, שעם היות שנודה לחכמי יון שכל מורכב נפסד וחוזר כל חלק אל מה שהיה, עם כל זאת יתכן להיות האדם נצחי כאשר יתבאר, ויתכן הנצחיות להיותו אל הגוף המורכב מד' יסודות, כיון שעיקר התחלת תמונתו היה מן ההיולי יסוד אחד פשוט באופן שהבריאה היתה באופן זה, כי הקב"ה ברא קודם ברגע אחד יסוד דק פשוט וממנו ברא השמים וכל צבאם והארץ שהם הד' יסודות ומן הד' יסודות נבראו כל הנבראים בהתמזגותם, ועל הבריות שעיקרם מן הארץ נאמר (בראשית א, כד) תוצא הארץ, ועל אותם שעיקרם מן המים נאמר (שם א, כ) ישרצו המים. אבל ענין בריאת האדם בראו הקב"ה מן היסוד הדק הפשוט ההוא כמו שברא גשם וצבא השמים והיסודות, וע"כ כאשר צוה תוצא הארץ נפש חיה לא הוציאה האדם עם היות גם הוא נפש חיה, אבל הקב"ה עשה גולם מן העפר כמ"ש (שם ב, ז) וייצר וגו' מן האדמה, והלביש את התנזונה שעשה מאותו היסוד הדק ההיולי כמ"ש איוב (י' יא) עור ובשר תלבישני, הרי לך שזולת הגוף היה שם תמונה שהלביש אותה בעור ובשר, ולכן כאשר ימות הגוף שהוא הלבוש תשאר התמונה מן היסוד הדק ההוא קיימת והתמונה ההיא יאות להיותה נצחית, ויתכן היטב לומר שהיא תקבל השכר וכן העונש הנצחי ג"כ אחר היותה מיסוד אחד פשוט:
וכבר ידעת דבריהם ז"ל ממולאים בתרשיש שאמרו (סנהדרין צא, א) בענין עונש הגוף משל למה הדבר דומה לחיגר וסומא, שודאי לא אמרו כן על הליחות ועצמות וגידים ובשר שעל אלו אמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ז) מרבה בשר מרבה רימה, אבל אמרם משל לסומא וחיגר הוא על התמונה הנשארת מעוטפת בנפש חיונית אשר התמונה ההיא ברא אותה השי"ת מן היסוד הדק הפשוט ובה יתכן היות העונש כאשר יתבאר, וכן בענין השכר ארז"ל (ברכות יז, א) העוה"ב אין בו אכילה ולא שתיה, ואם לא היה שם גוף כלל מי לא ידע שאין אכילה ושתיה במה שאין בו פה שינים חיך וגרון, אבל כוונתם לומר שיש שם גוף ושאין שם אכילה ושתיה ותשמיש והיה זה קשה הציור. אמנם במה שהנחנו שהקב"ה ברא החומר ההיולי וממנו ברא הכל, ימצא ציור קרוב אל ההיקש השכלי בענין השכר והעונש בגוף כאשר נבאר. וזה כי אחרי היות תחלת בריאתנו מן היסוד הדק הפשוט ההוא אשר נקרא ההיולי, יחוייב א"כ שכל חלק קטן וגדול שבגוף האדם יהיה בו מן היסוד הדק ההוא, באופן שכל תמונת הגוף וכל איבריו מכף רגלו ועד קדקדו ואפילו שער ראשו יש בו מן היסוד הדק ההוא, ובשגם ימות ויכלו החמרים העבים וכן הליחות ושאר המותרות שבגוף, כבר ישאר תמונת הגוף ותמונת כל איבריו מן היסוד הדק הפשוט ההוא אשר לא יפגשהו הראות וכל שכן המישוש והוא מעוטף בנפש חיונית. וכן תמצא מבואר במס' שבת (קנג, א) אמר רב לשמואל בר שילת אחים בהספידא דהתם קאימנא, ובחלק ב' פרק מ"ה תמצא ענין זה תראנו משם. ואותה התמונה הוא הגוף אשר יקבל השכר הנצחי וכן ח"ו הפכו, ולא יצטרך אכילה ושתיה כי החומר העכור המורכב מאיכיות מתחלפים כבר שב אל העפר, אם כן אפילו כפי הקדמות חכמי המחקר שאמרו שכל מורכב מחוייב ההפסד בו, הרי יורה היות אפשרות בגוף שיהיה נצחי, אבל אנחנו בני אברהם אמונתנו אמתית שבתחיית המתים גם החומר העכור יקום וכמו שאחז"ל (כתובות קיא, ב) שקמים בלבושיהם ק"ו מחטה וכמו שיתבאר עוד: אמנם מה שהועלנו בהנחתנו זאת הוא שגם קודם תחיית המתים יש שכר ועונש לגוף, והוא הגוף אשר לו התמונה מן היסוד הדק ההוא שלרוב דקותו נקרא בשם רוח כי לא ימצא בשפלים דבר שראוי להקרא היסוד הדק ההוא בשמו ולהמשילו אליו רק יסוד הרוח. והבט מה שאמר אליהוא (איוב לד, יד) מענה לד' רוחו ונשמתו אליו יאסוף, שאמר כן על הגוף והנשמה. ובין תבין ג"כ מה שאמרו ז"ל פרק מי שמת (ברכות יח, ב) שהרוחות היו מספרות זו עם זו, כי הדברים כפשוטן שאחרי הפסד הנפש החיונית מן הגוף ישאר היסוד הדק הפשוט ההוא מעוטף בנפש, ויקראוהו חכמינו ז"ל רוח על היותו יסוד דק פשוט לא יפגשהו הראות וכל שכן המשוש. ולא יהיה זר וקשה כל כך הציור שאותם הגופים המעוטפים בנפשם החיונית ישמעו ויראו וידברו אחרי היות להם כל כלי החושים ההם מאותו היסוד הדק והוא פועל ה' שעשאו מלא דבר ולכך אמרו שהרוחות היו מספרות, ואל יפלא בעיניך לומר היאך היה נשמע לאותו השלם קול דיבורם של אותם הרוחות שהיו מספרות, כי עם היותם מאותו היסוד הדק הן ישמע מהם קול נמוך מאד בלתי נרגש, אבל בהיות הענין בלילה היה נשמע קול בסיפור הרוחות ההם וכל שכן בהיותם במקום בלתי מיושב, ולפנים אבאר מה שאמר אליפז בענין זה, דממה וקול אשמע:
והבט וראה שרז"ל אמרו (ברכות יז, א) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה אלא צדיקים יושבים וכו', ולא אמרו על שאר החושים ולא אמרו אין שם דיבור ושמע וראות, וכבר הרמב"ם ז"ל (הל' תשובה פ"ח ה"ב) הוסיף מדיליה ואמר שאין שם כל המאורעות שיש לגוף, וסוף המאמר שאמרו ז"ל אלא צדיקים יושבים נתעורר הרמב"ם ז"ל שגם הישיבה היא ממאורעות הגוף והוציא דברי רז"ל מפשוטן ואמר שמה שאחז"ל שצדיקים יושבים ר"ל היותם שם קיימים. ואני לדעתי לא אחשוב כן רק שרז"ל היטיבו את אשר דברו לומר שאין שם אכילה ושתיה ותשמיש, שאם היתה כוונת רז"ל גם על כל שאר המאורעות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל אם כן היה ראוי להם לומר שאין שם ראיית עין ולא שמיעת אזן ולא דיבור פה שאינם ענינים צריכים פגישת חומר כאכילה ושתיה ותשמיש, ובזה היה פשוט הדבר מעצמו מאד שאין שם אכילה ושתיה ותשמיש. לכן נראה שרז"ל מה שאמרו כן היה בדקדוק רב שאין שם אכילה ושתיה ותשמיש, אבל שאר המאורעות אשר אינם נמשכים מן האיכיות המתחלפים ואינם צריכים פגישת חומר עכור רק פגישת גבול כישיבה ועמידה ושמיעה וראות וריח ודיבור הכל ימצא באותם הגופות אשר הם מאותו היסוד הדק, כי אחרי היותו גשם יתכן לומר בו היותו יושב כי המקום יגבילהו, וזה אפילו קודם תחיית המתים: ועתה ראה לפי מה שהנחנו כמה יאה ונאה מאמרו של רשב"י (זוה"ק ח"ג עא, ב) וז"ל, זכאה חולקהון דצדיקייא דאתדבק נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה, שהרי אמר לך השלם הזה במליצה נעימה מתוקה מדבש ובמלות קצרות מעטי הכמות כל מה שאמרנו בפרק זה וכל מה שעדיין נחשוב לומר בו את הכל הבליע במליצתו זאת שכאן אמר לך על איכות השכר הנצחי שהרוח שהוא הגוף אשר מאותו היסוד הדק הנפש חיונית דבקה עמו ושניהם כאשר זכו לנשמתא קדישתא הם דבקים בה והנשמה דבקה בהקב"ה, שעל כן לא אמר דאתדבקו שלשתם נפש רוח ונשמה בהקב"ה רק נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה. והרשב"י בעצמו בספר הזוהר משפטים (זוה"ק ח"ב צט, ב) אמר ענין העטוף הזה ברוח עם הנשמה ושם הביא מה שנא' (משלי ב, כז) נר ה' נשמת אדם וגו' שנר ראשי תיבות"נשמה "רוח ורומז אליהם, וכאשר תשקיף השקפת עיון בספר הזוהר באותה פרשה תמצא דברי אלה מאיזה צור חוצבו. ובפ' ט' אעירך על מה שראוי להאמין בענין התחייה ובענין הסעודה שארז"ל עם כוונת רשב"י במאמרו זה:
וכבר נתבאר ג"כ בבריאת האדם שמלת נפש נאמרה על נפש החיונית כמ"ש (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה והנשמה היא המשכלת שעליה נאמר (שם) ויפח באפיו נשמת חיים, ועליה אנו מברכין אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, ויהיה לך לאות הנוסח שתקנו ז"ל בברכה זאת, שקודם אמרו אלהי נשמה שנתת בי ואח"כ אמרו אתה משמרה בקרבי ואח"כ חזרו לומר להחזירה בי ולא אמרו בקרבי, ותקנוה כן כי לא יתכן לומר בקרבי רק בהיותה בחומר העכור, ולכן בנתינתה שעדיין לא היה עכירות הגוף אמר בי, ובהיותה בעכירות הגוף אמר משמרה בקרבי, ואחר שיחזירנה שאין שם עכירות הגוף חזר ואמר בי, וזהו אמרו להחזירה בי, ר"ל שבהיותה בעוה"ז היתה בקרבו אבל בתחיית המתים תחזור להיות בו כבראשונה לא בקרבו, ולכז אמר המחזיר נשמות לפגרים מתים ולא אמרו המחזיר נשמות בפגרים מתים, ולא סלקנו בזה הגוף העכור מן השכר הנצחי, אבל יובן עם מה שתמצא בסוף פרק זה האמונה הנאותה לכל זה כפי המובן מדבריהם ז"ל ומאמרו של רשב"י ז"ל. ודע שעם היות שהנשמה אשר בה מעלת השגה הוא קנין מתחדש בה מן היגיעה עם כל זה זאת היתה מעלת אדם הראשון שכל מה שהיה בחקו להשיג אחר היגיעה נתן לו ה' בלתי יגיעה כלל, וכמו שארז"ל (חגיגה יב, א) שאדם הראשון היה מגיע מראש העולם ועד סופו, ושעקבו היה מכהה גלגל חמה (ויק"ר כ, ב), שכל זה רמז אל ההשגה אשר חננו ה' בלתי יגיעה, וזה אמרו ויפח באפיו, כלומר ברגע אחד נתן לו נשמת חיים שהיא ההשגה מה שאחר החטא היה ענשו שלא ישיג רק אחרי היגיעה המופלגת כמו שנא' (בראשית ג, יט) בזעת אפיך תאכל לחם כאשר יתבאר:
ונשוב לאומרנו שעם מה שהנחנו שהקב"ה ברא תחלה היסוד הדק ההוא וממנו ברא כל הנבראים. ימשך לנו תועלת זה לקרב אל ההיקש השכלי ציור השכר והעונש הנצחי בגוף ובנפש, כי עם היות שב החומר העכור אל העפר כמו שהיה עד תחיית המתים, הנה שורש הגוף וכל תמונתו ותמונת איבריו נשארים מעוטפים בנפש חיונית שהם מאותו היסוד הדק, כי החומר העכור אשר בנו הם המותרות אשר עליהם אמרו ז"ל (אבות פ"ב מ"ז) מרבה בשר מרבה רימה, עד התחייה, שאמנם התחייה תהיה כתמונת הנערות כמו שנא' (תהלים קג, ה) תתחדש כנשר נעוריכי, כי בזה תביז היטיבו לומר מרבה בשר מרבה רימה כי כולו מותרות ועיקר הגוף הוא התחלתו הראשונה שהוא אותו היסוד הדק והוא עיקר תמונתו. וז"ש דוד (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש, להודיע כי אין עכירות החומר עיקר, כאלו יאמר עיקר הלוכו הוא אותו הצלם והתמונה כי כל ענין עכירות הגוף הוא כלי לבד כלבוש, ובזה ר"ל שעיקר הגוף הוא אותו הצלם שבו תמצא כל תכונת האדם ותמונת צורתו ואיבריו ויודע את עצמו וכל אשר קרהו כל ימי הבלו וכל מחשבותיו ועשתונותיו ויודע את אבותיו ואת בניו, באופן שלא יחסר לו רק עכירות הליחות ואותה התמונה היא המקבלת השכר והעונש תכף אחר המות: ובענין העונש הנצחי אומר לך מה שאאמינהו, והוא כי על כל העבירות שבעולם נאמר (תהלים קג, ט) לא לנצח יריב, אמנם האיש אשר לא יאמין מציאות השי"ת ושהוא ברא הכל אין ספק שעל אותם האנשים נאמר אשם לא תכבה כיון שלא הכירו את בוראם: והנה אשכילך בקצת כתובים כלם מורים בפירוש על היסוד הדק הזה אשר אמרנו היותו מתעטף על הנפש ושיתכן בו שכר נצחי מתחיל תכף אחר המות והוא שנא' בישעיה (נז, טז) כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, שהדברים מסכימים אל מה שאמרנו שהעונש הנצחי יתכן אל הרוח המעוטף, וזה היה מאמרו ית' שעם היות שעל ידי הרוח המעוטף יתכן לתת עונש נצחי שעם כל זה לא לנצח יריב כי רוח לפניו יעטוף והוא מעשה ידיו וכן הנשמות הוא עשאם, כאלו יאמר שרחמיו על כל מעשיו:
ועוד אמר דוד בספר תהלים פרק ע"ז (ד-ח) בביאור ענין עטוף הרוח, אשר אמרנו שאמר דברים אשר ראיתי מבוכתם כי רבה היא והוא אומרו, אזכרה אלהים ואהמיה אשיחה ותתעטף רוחי כלה. אחזת שמורות עיני נפעמתי ולא אדבר. חשבתי ימים מקדם שנות עולמים אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי. הלעולמים יונח ה' ולא יוסיף לרצות עוד. כי אמנם יובנו הכתובים האלו וכונת דוד ע"ה בהם עם מה שאמרנו באופן נאות מאד, כי הנה אמר דוד שכאשר יזכור שיתעטף עליו רוחו שהוא אותו היסוד הדק אשר אמרנו שיתכן בו היות העונש נצחי נרעד ונתיירא מאד מעונש החטא שלא יהיה נצחי. לכן אמר בהפלגת מה שנבהל אחזת שמורות עיני נפעמתי ולא אדבר, כי האיש כאשר יתבהל מאד תתפעם רוחו ולא ידבר. וביאר עוד שחשב ימים מקדם שנות עולמים, ר"ל שחשב בענין הבריאה שעשה הקב"ה שקודם ברא אותו החומר ההיולי אשר בו יתכן העונש הנצחי ואמר שנבהל מאד בזכרו זה, וזה אומרו אזכרה נגינתי בלילה. ואמר עוד בגלוי הכוונה הזאת אשר אמרנו שהיה מדבר עם לבבו מתוך בהלתו והיה מחפש רוחו אשר אמרנו שהוא הגוף מאותו היסוד הדק המכונה בשם רוח, והיה חפושו וחקירתו לומר הלעולמים יזנח כלומר היהיה העונש נצח ולא יוסיף לרצות עוד. הרי נתבאר מדבריו אלה שאחר שחקר ומצא שהרוח מתעטף על הנפש בא לו מן היראה פן יהיה העונש נצחי:
ועוד אמר פרק קמ"ג (ב-ה) בפירוש על ענין העטוף הזה בהיותו מדבר בענין העונש, ואל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי. כי רדף אויב נפשי דכא לארץ חיתי הושיבני במחשכים כמתי עולם. ותתעטף עלי רוחי בתוכי ישתומם לבי. וכרתי ימים מקדם הגיתי בכל פעלך. כי כבר התחיל להתפלל על יראתו מן העונש באומרו לא יצדק לפניך כל חי, ואח"כ היה מתרעם על יצרו של אדם באמרו כי רדף אויב נפשי וגו' הושיבני במחשכים, ר"ל שיצרו הענישו המות ואחר המות נתעטף עליו רוחו כאשר אמרנו שאותו היסוד הדק המכונה בשם רוח יתעטף על הנפש החיונית, וחזר לומר זכרתי ימים מקדם כמו שאמר כאן על ענין הבריאה גם כן מאותו היסוד הדק כאשר אמרנו, ואמר עוד (שם יא) למען שמך ה' תחייני כמתפלל על התחיה, שגם בכתובים הללו מבואר היות כוונתו כאשר הנחנו:
ועוד אעירך אתה המשכיל שמה שאאמינהו בענין העונש בגוף ונפש שודאי נידונים יחד באשו של גיהנם כשארז"ל משל לחיגר וסומא, אבל אאמין שמלבד אשו של גיהנם יש כמה מיני עונשים כלם מדה במדה שמדד. אבל זה אמרתי להזכירך שעם מה שאומר לך יתיישב דעתך במקצת מה שמצאנו בדבריהם ז"ל ממציאות השדים ועניניהם עד שאמרו לכמה דברים שהם דומים לאנשים ולכמה דברים שהם דומים למלאכים, ותמצא שאמרו רז"ל חגיגה פרק אין דורשין (טז, א) ששה דברים נאמרו בשדים ג' כמלאכי השרת וג' כבני אדם, טסין מראש העולם ועד סופו כמלאכים, ויודעים העתידות מאחורי הפרגוד, ויש להם כנפים. ג' כבני אדם אוכלין ושותין ופרים ורבים ומתים. ואמרו בברכות פרק א' (ו, א) אלמלא ניתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד, וכן אמרו האי דוחקא דכלה מיניהו הני ברכי דשלהי מיניהו הני מאני דרבנן וכו' מיניהו, וכן ארז"ל שם שכל חד וחד מינן יש בימינו רבבה ובשמאלו אלף, ואתה ידעת שרבו הבלתי מאמינים מציאות להם כלל, וטעמם עמם לאמר שאם היתה בריאה בעולם כזאת ששטים מסוף העולם עד סופה ורואים ואינם נראים היאך לא כתבה התורה בריאתם וכבר הזכירה אפי' בריאת השרץ והרמש ולמה לא יזכר ענין בריאה נפלאת כזו. וכבר ארז"ל (אבות פ"ה מ"ו) שהמזיקין נבראו בין השמשות, ויפלא מאד, כי הענינים האחרים שאמרו שנבראו בין השמשות מה טוב ומה נעים כי להיותם דברים לפי שעה נמצאו לא התמידו אמרו שנבראו בין השמשות כמו פי הארץ ופי האתון וכו' לומר שלא נבראו בששת ימים שנברא הטבע המתמיד, אבל אלו המזיקין שאמרו היותם פרים ורבים והיותם רבים על האנשים היאך נאמר שנבראו בין השמשות, ולפנים בס"ד יתבאר גם מאמרם זה היות דבריהם על נכון. ומפני זה הרחיקו רבים מציאותם, וקצתם מן הישרים בלבותם יחתרו לבאר דבריהם ז"ל ולומר שהם משל וחידה, וקצתם מהטים עקלקלות יכחישו דבריהם ז"ל, ואין דיבורנו עם הכת ההוא המכחישים דברי חז"ל כי דבר ה' בזו, אמנם יהיה דברינו עם הכת המקבלים דברי חז"ל וחותרים לבאר דבריהם, וזה להיות מציאות השדים קשה הציור בעיניהם שימצא בריה בעין רואה ואוזן שומעת והיא אינה נראית לחוש:
ובהיות שענין אמונת מציאות השדים בין יאמינהו האדם ובין לא יאמינהו לא יזיק ולא יועיל לענין השגת נפשנו, לא אודיעך דעתי במציאותם, אבל זה אומר לך שאם אין לך טענה לבלתי האמן מציאות שדים רק מפני שאינם נראים לחוש או מפני שלא הוזכרה בריאתם עם שאר הנבראים בבראשית, תדע שבשביל אלו הטענות לא תתחייב להתרחק מלהאמין מציאותם, כי לא יחייב אותך שכלך להכחיש מציאותם מאחר שכבר הנחנו שאותו היסוד הדק הפשוט הנקרא היולי נשאר מעוטף בנפש חיונית אחר המות, אשר לדקותו לא יפגשהו ניצוץ העין לראותם ותמונתם עומדת מאותו היסוד הדק עם כל האברים כולם והכוחות וכלי החושים כולם אחד מהם לא נעדר, ולא יעדר מהם רק אכילה ושתיה להיות שאין בגופם יסודות מתחלפי האיכיות אשר הם סיבה להתכה וכאשר לא יהיה בהם התכה לא יצטרכו לתמורת מה שניתך, ובהיות הדבר כן שלדקות היסוד העטוף על הנפש החיונית אינם נראים, א"כ יתכן שהשדים והרוחות רעות שאמרו ז"ל הם גופות הרשעים אשר מאותו היסוד הדק והוא עטוף על נפשם החיונית כמו שארז"ל החיגר והסומא יחד אשר נתחייבו כפי מרדם בעונש ההוא להיותם נעים ונדים זמן מה ואחר ישיבום אל אשו של גיהנם, וכפי המרד אפשר שיחזירום על פי המשפט האלהי להיותם נעים ונדים ועוד שבים אל אש של גיהנם ונדונים כן לעולם אם נתחייבו בעונש נצחי, ואם לא נתחייבו בו הנה לעת אשר כבר קבלו ענשם כפי מרדם ישובו גם הם אל השכר אשר בחקם, וע"כ לא הוזכרה בריאתם עם שאר הנבראים בבראשית כי לא ברא הקב"ה אותם רק בצלם אלהים, אבל הם ברוע בחירתם באו אל העונש ההוא להיותם נעים ונדים. וזה לך לאות שהשדים הם הרשעים מה שארז"ל בברכות פ"א שכל אחד ואחד מאתנו יש לו אלף מצדו ורבבה מימינו והוציאו זה ממה שנא' (תהילים צא, ז) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, וא"כ צא ולמד ממה שהשלים בסוף הפסוק שאח"כ שנאמר (שם ח) ושלומת רשעים תראה, הרי ביאר שענין השדים הוא ענשם ושלמתן של רשעים. ובזה אשר אמרנו במהות מציאות השדים שגופם הוא מאותו היסוד ההיולי מקבל הצורות, תבין כי על כן יאמרו שנראים פעם בצורה אחת מהבעלי חיים ולפעמים בצורות אנשים, גם מה שאמרו עליהם שהם שטים בהתעופפות, אין להפלא אחרי היות גופם מאותו היסוד הדק הפשוט, שהרי העוף יעופף על הארץ להיותו מיסוד אוירי עם היותו חומר עכור בשר ודם, על אחת כמה [וכמה] אלו הגופות שאמרנו שהם מאותו היסוד הדק שהפליג דקותם עד שקראום רוח, שאין להרחיק בהם ענין העופפות:
וכבר שמענו בזמננו זה מפי מגידי אמת הגדה מפורסמת שיקרה לאנשים נופלים נרדמים בבטול חושיהם ומפיהם יצא עתק לדבר ולהשיב ושפתותיהם בלתי נעות וקול דברים יוצא מגרונם שואלים ומשיבים כענין. וכן ראיתי כתב בא מצפת תוב"ב בשנה הזאת שנת ש"ס לפ"ק לענין אשה שהיתה נופלת כן, וכאשר הגיע לאזני הענין הזה אמרתי אכן זהו שאמר הכתוב לגנאי לפסילים (תהילים קטו, ה) פה להם ולא ידברו, ועוד חזר ואמר (שם ז) לא יהגו בגרונם, שכבר ידוע שהראשונים עובדי הפסילים היו עושים תמונות מהעצים או מהמתכות והיו מכניסים בהם רוח טומאה שהיה מדבר מתוך התמונה ההיא, וקצת עובדי פסילים ג"כ הגיע סכלותם להיותם עובדים תמונות ופסילים עם היות שלא היה בהם רוח טומאה ועליהם אמר דוד (שם ד) עצביהם כסף וזהב מעשי ידי אדם פה להם ולא ידברו וחזר ואמר לא יהגו בגרונם. שאין ההגיון והדיבור בגרון לבדו כי הדיבור מורכב מן המוצאות אותיות החיך והשפתים והגרון והשינים והלשון, ועוד יפלא מאד אמרו (שם ח) כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם, שלא יתכן היות תפלתו שיהיו עושיהם מתכות כמוהם או שישובו כולם עורים ואלמים ובורא העולם לשבת יצרו. אבל היה כאלו יאמר שאין להם דיבור כאנשים שמניעים השפתים ושאר כלי הפה, וגם אין להם דיבור כאותם הנופלים אשר קול דברים יוצא מגרונם, ואפי' הכי מאמינים בהם, ואמר כל זה להראות הפלגת סכלותם. ועוד ביאר דוד ע"ה ביאור מפורסם היות הדברים על הדרך שאמרנו שהכוונה לומר הפלגת סכלותם שאפי' תמונה שלא הכניסו בה רוח אפי' הכי מאמינים בה, והוא אמרו (תהלים קלה, ז) אף אין יש רוח בפיהם כי במקום שנאמר במזמור זה לא יהגו בגרונם אמר במזמור ההוא אף אין יש רוח בפיהם. ובתחלת ההשקפה יפלא בכתוב הזה אמרו אף אין יש רוח כאלו יחדש לנו שאפי' רוח חיים אין בהם, ובאמת זה ידוע שאין בדומם ובמתכות רוח חיים וכבר הקדים לומר עצביהם כסף וזהב, אבל במה שאמרנו יתישב היטב שהוא סיפור הפלגת סכלותם ואמר עינים להם ולא יראו וגו' והוסיף עוד בספור הפלגת סכלותם שהם מאמינים אותם התמונות של כסף ושל זהב אפי' שאין רוח בפיהם שלא הכניסו רוח בהם. והשלים בביאור הכוונה ואמר שכמוהם יהיו עושיהם שנפשותיהם של רשעים כולם עתידים להיות רוחות רעות כמוהם. וכן אמר ירמיה (י' יד) הוביש כל צורף מפסל כי שקר נסכו ולא רוח בם שגם ירמיה אמר כן על דרך זה שגם רוח אין בהם:
גם בשנת של"ז לפ"ק באה הגדה מפורסמת מפי אנשים ונשים ומפי עוללים ויונקים והיתה הגדתם בלתי מתחלפת כולם באופן אחד בשוה כי זו ראיה מאמתת הענין, והיה ספורם שבעיר פיראר"א היתה אשה עברית נופלת נרדמת וקול יוצא מגרונה ושפתיה בלתי נעות והקול מדבר וכאשר ישאלוהו מי אתה הוא משיב אני פלוני שבתי במקום פלוני והיה נותן כל סימניו:
והנה אחר הנחתנו שהנחנו יתקרב הדבר הזה אל ההיקש השכלי, כי אמנם הגופות אשר הם מאותו היסוד הדק לגודל דקות היסוד בלי נשמע קולם, וכמו שאנחנו רואים שהקול בבואו אל נביבות מה שיהיה מכלי הנגון חצוצרות או שופר וכדומה להם יתחזק וישמע, כמו כן הקול מן הגוף ההוא לדקות חומרו לא ישמע, אמנם בבואו אל נביבות הגרון של הנופל ההוא והגרון הוא כלי מוכן להשמיע הקול הנה גם הגוף ההוא עם כל דקותו ישמיע קולו ודיבורו בגרון ההוא בלתי נענוע שפתים כלל ומרגלא בפומייהו דאינשי על אלו הנופלים המדברים כך שאומרים רוח רעה נכנס בם, שגם הם קוראים אותו רוח. ואל יפלא בעיניך על מה שאמרנו שהשדים אינם מכלל הנבראים אבל שלרוע בחירתם באו לידי כך שכן ארז"ל (עירובין יח, ב) שאדם הראשון כל אותם הק"ל שנה שהיה נזוף היה מוליד שידין ולילין. ולקמן בפ"ט תמצא הרחבת ביאור בענין היסוד הדק הזה ומה שיאות להאמין בו:
גם ע"פ הענין הזה יתיישב מה שיאמרו משרי שמן ושרי עששית, כי אחר שהנחנו ענין השדים כאשר הנחנוהו, וכבר ארז"ל הרבה בהפלגתם שכל האויר מלא מהם, לא יפלא שיעמדו נגד השמן או העששית כאשר ישביעום, כי כאשר האדם תשביענו לעשות לך הפקת רצון מטבע האנושי הוא שיחפוץ להפיק רצון השואל כמו כן הם ג"כ לא שהם מוכרחים לכך, ואחר שהם באים שם יתראה הצל שלהם בשמן או בעששית או במראה של זכוכית או של מתכת. וכן היטיבו לומר שהם משקרים, כי להיותם לעולם בין האנשים הנה ישמעו כל עניניהם אם גנבה או שאלה אחרת וישיבו לאנשים כענין אבל לא על אמתתו כי מנין להם לדעת הנסתרות, אמנם כפי אשר ישמעו הספק אשר עליו ישאלום וכבר ידעו הספק וצדדיו ישיבו אשר יראה להם יותר קרוב מן החשודים, ולפעמים אמרו אמת כי יפול במקרה. ועוד אפשר שהרוחות ידעו הדבר להיותם נמצאים בין האנשים וראו הגנב באותה שעה שגנב את הגנבה או מה שישאלום, אמנם לא ישיבו בהשמעת קול לדקות חמרם רק ברמזים. וכן אפשר לומר שהיה ענין חרטומי מצרים שהיו משביעים בלטיהם את הרוחות הרעות שאינם נראים לדקותם ונראים בצורת מטה ונהפכים לנחש או תנין או ינענעו המטה כאלו הוא תנין וכן ישביעום להחליף המים בדם ולהביא צפרדעים: וכבר אמרנו שהאומרים שבזמנים הקדומים היו עושים צורת מסכה והיתה מדברת, אין זה מן התימה שאחרי שיעשו בצורת המסכה ההיא הגרון נבוב מקבל את הקול וישביעו השדים והרוחות הרעות להכניסם באותה התמונה ישמיעו שם את קולם, כמו שקול האדם מטבעו נמוך ועם כל זאת כאשר יפח ברוחו הנמוך תוך שופר ישמיע למרחקים כמו כן הם ישמיעו קולם באותו הגרון הנבוב. וראה שאליפז כאשר רצה להוכיח את איוב ולהודיעו שפלות הבריה האנושית, אמר (ד, יח-יט) הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם ידכאום לפני עש. הקדים לענין זה ואמר כי אין עיקר יצירת האדם רק אותו היסוד הדק אשר אמרנו שנקרא רוח והתמונה ההיא אינה נראית לחוש, ואחרי שאחר המות ישאר אותה התמונה ואותו הרוח ימשך לאדם כאשר יזכור ענין זה פחד ורעדה פן יהיה העונש נצחי, והוא אמרו (שם יג-כ) בשעפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד ורוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי, יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע וגו' עד מבלי משים לנצח יאבדו, שכבר ביאר בדבריו אלה שישאר הרוח והתמונה ההיא ושאינה נראית ושקולה ישמע נמוך מאד ושנתיירא מהעונש הנצחי כמו שהשלים לנצח יאבדו, שב אל הפחד שהקדים לומר כאלו יאמר שפחד פן לנצח יאבדו:
וכבר הביא הערוך בערך תרף בשם ר' אליעזר בברייתא (תנחומא ויצא יב) שאמר שהתרפים הם ששוחטים אדם ומולקין את ראשו ומולחין אותו במלח ובשמים וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה ומניחין אותו תחת ראשו ונותנים אותו בקיר ומדליקין לפניו נרות ומשתחוים לפניו, ולבן הארמי היה מדבר עמהם, ומנין שמדברים שנאמר (זכריה י, ב) כי התרפים דברו און. לפיכך גנבתם רחל שלא יגידו ללבן שברח יעקב, ע"כ. הרי לך שגם הם היו לוקחים גוף של אדם להשמיע הקול ובכלל התועלת השלישי הנה לך תועלת מופלג מאד שהרי מכאן ידעת שכל הענינים הללו תהו המה מעשה תעתועים, ובשגם תראה פסל או תרפים מדברים תדע שכולם תרמית כאשר אמר דוד (תהלים קלה, ז) אף אין יש רוח בפיהם, ובארנוהו למעלה בפ' זה שאמר דוד כן לספר גודל הפלגת סכלותם כי אין בהם דבר אלהות כמו שנאמר (דברים לב, יז) יזבחו לשדים לא אלוה:
ואתה המשכיל כי תשאלך נפשך לאמר שאמנם אני הנחתי היות השדים הם הם נפשות הרשעים העטופים מאותו היסוד הדק ושלכך לא יאכלו ולא ישתו, ואמרתי ג"כ שיתכן על זה האמונה בעונש הנצחי, ותתמה עלינו לומר שהיאך נרים פנינו לומר נגד דברי חז"ל שאמרו שיש להם שלשה דברים כבני אדם שאוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים שכן אמרו בחגיגה פ' אין דורשין. לכן אזכירך שעוד הרחבתי הדיבור במה שקלל הקב"ה את קין פ"ט ושם כתבתי שקין כאשר נתקלל היתה כן קללתו שיהיה זרעו מכלל השדים וכן היו כל זרעו אפילו בעוד היותם בחיים והבאתי ראיות לזה תראנו משם: ואזכירך עוד שהתורה קראתם שעירים שנאמר (ויקרא יז, ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ומתרגם שדים, ורבותינו ז"ל קראום רוחות על שם היותם מן היסוד הדק ההוא הנמשל לרוח. וכבר לדעתי היתה סבת התחלפות שמותם מפני התחלפות איכותם, ונקראו שעירים כאשר החיות מלאים שער, ונקראים שדים להיותם בלתי נמצאים בישוב רק בשדה. וכבר אתה המשכיל תפלא שאחר היותם כ"כ ברבוי כמו שאחז"ל אלמלא ניתנה רשות לעין לראות אין שום בריה יכולה לעמוד, אנה הם שדותיהם וכרמיהם הגם לשדות נאמר שלא ניתן רשות לעין לראותם, לכן יתכן שדבריהם ז"ל צדק ואמת כפשוטם, ואלו השדים יצאו מקין ומאדם בהיותו נזוף והם האנשים המדבריים שכל גופם כאדרת שער והם באמת אוכלים עשב השדה כשאר החיות, וכמו הם נהיה נבוכדנאצר ואינם לא זורעים ולא נוטעים שכבר נתקללו שלא תתן הארץ כחה להם, אבל אמת פרים ורבים ומתים כאנשים כשרז"ל. אמנם הג' דברים שארז"ל שדומים למלאכי השרת אין הכוונה בחיהם רק אחר מיתתם, באופן שיש ב' מינים שנקראים גם שניהם שדים, מין א' זרעו של קין שהם בחיים, ומין ב' נפשותיהם עם נפשות כל הרשעים שנתחייבו לזה, ולהיות שכל זרעו של קין אחרי מיתתם הם שדים נקראים גם כן שדים אפילו בחייהם, כי אותו היסוד הדק הוא עטוף על נפשם החיונית והם באותו העונש הנצחי להיותם נעים ונדים ואינם רואים פני שכינה כמו שנאמר (בראשית ד, יד) ומפניך אסתר, וזה שנא' ג"כ בפ' האזינו (דברים לב, יז) אלהים לא ידעום על הסתרת הפנים שהם בהסתר פנים מן השכינה. וכאשר תמצא בדבריהם ז"ל כמו שאמרו פרק ערבי פסחים (פסחים קיב, ב) שבלילי רביעיות ובלילי שבתות יוצאת אגרת בת מחלת עם שמונה עשרה ריבוא מלאכי חבלה ויש להם רשות לחבל, הכוונה על גופם מאותו היסוד הדק:
ומ"ש פ' כל הבשר (חולין קה, ב) ההוא בר שידא דהוה בי רב פפא הכוונה מזרעו של קין בהיותו עדיין בחיים, ויתכן שהחיים מהם והמתים יהיו יחד והם נראים להם אפילו שהם מאותו היסוד הדק ולכך נקראים כולם שדים ולילית בין החיים מהם ובין אותם שכבר מתו כי כולם מין אחד הם ובחייהם קרואים מתים כיון שאינם רואים פני שכינה, ולכן תמצא שלקין וכל תולדותיו לא סיפרה התורה מיתתם כי המתים והחיים דבר אחד הם, לבד שהם משתנים שאחר מיתתם שטים מסוף העולם עד סופו כמו שארז"ל. ומה שארז"ל שנבראו המזיקים בין השמשות על אלו אמרו כן שכבר מתו ושנברא אותו הכחניות שימצא דבר רואה ואינו נראה כי בזה הם מזיקים וא"כ אותו הכחניות איננו דבר מתמיד. וכן פי הארץ שארז"ל (אבות שם) שנברא בין השמשות בודאי לא אמרו שאותו פי הארץ נברא פתוח שהרי נאמר (במדבר טז, לב) ותפתח הארץ את פיה, אבל אמרו שאותן הכחניות שתפתח פיה ותבלע הוא נברא בין השמשות. וכן פי האתון לא נברא ודאי האתון של בלעם בין השמשות, כי אם היה רצונם כן לא היו אומרים רק אתונו של בלעם נברא בין השמשות, אבל אמרם פי האתון ודאי כוונתם לומר שאותו הכחניות לבד נברא. וכן היה מאמרם במזיקין שאותו כחניות נברא שיהיו רואים ואינם נראים והם מזיקים כשניתן להם רשות:
ונשוב אל מה שאנחנו בו כי נפשות הרשעים אשר נתחייבו כפי מרדם יענשו ג"כ להיותם מכלל השדים שהם זרעו של קין ונקראים ג"כ רוחות רעות. ובאופן זה יתבאר לך בס"ד פ' ט' ענין השכר בגוף ונפש ממש באותו הגוף עצמות וגידין וורידין וכל רמ"ח איברים, אבל לא יהיה תמונת הגוף כמו שהיה בעת פטירתו של אדם שהוא זקן ומדוכא ואיבריו מכווצים מחמת זקנה ותמונתו משונה, אבל הבטחתו ית' היא שיהיה תמונת הגוף כמו שהיה בנערותו כמ"ש תתחדש כנשר נעוריכי, והבטיח כן השי"ת להודיענו שכבר נסלחו כל החטאות שעשה הגוף והרי הוא כמו שהיה בנערותו שלא היה בו חטא, וזהו ענין ההבטחה לו תואר והדר תמונת הבחרות. ובפ"ט אבאר לך גם כן מזמור ק"ג כולו לענין זה תראנו משם:
ואחר שהקדמתי לך כל ענין בריאת הקב"ה החומר ההיולי שהוא יסוד פשוט ואמרנו שממנו ברא כל הנבראים ואמרנו היות נמשכות מאמונה זאת ג' תועלות מופלגות. עוד אביא לך ראיה מן הכתוב היות אמונה זאת אמתית אין ספק בה והוא מ"ש דוד (תהילים) מזמור קמ"ח הללויה הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים, ועל כל אלה השלים בנתינת טעם אל מה שצריך שיהללו את ה' ואמר כי הוא צוה ונבראו ולא תפול מלת ציווי אל האין והאפס. אבל נאות מאד כאשר אמרנו שברא קודם החומר ההיולי וממנו ברא שמים וארץ וכל מה שביניהם והציווי היה אל החומר ההיולי שיוציא לפועל כל הצורות שנתן לו האל ית' בכחניותו:
ועתה אתה המשכיל אחרי שהנחתי שהקב"ה ברא תמונת האדם מאותו היסוד הדק ואח"כ הלבישו בבשר ועצמות אעיר אזנך בדבר אשר ידעתי נאמנה כי תבא על חבורי זה יפלא בעיניך היאך לא קדמוני קדושים אשר בארץ המה שקטנם עבה ממתני הלא המה מפרשי התורה רש"י והרמב"ן ז"ל והדומה להם אשר נכספה נפשם מאד להועיל לבאים אחריהם בביאור הסתום וגלוי הנסתר בכוונת הכתובים על פשוטם, גם בקצת אמונות הנאותות לתורתנו הקדושה היה השתדלותם בדעתם הרחבה כי רבה היא ובפרט בענין זה אשר אני בו באמרי שהקב"ה ברא האדם תמונה מן היסוד הדק ההיולי הפשוט ואח"כ הלבישו בשר וגידים ועצמות ואח"כ נפח בו נשמת חיים, היאך המפרשים אשר חשבו להועילנו לא גילו לנו דבר מזה. וכי תאמר בלבבך כן לא תקרב אל דברי ובקצת תרחיקם ואם תקריבם יהיה התקרבותך להם כמקריב דברים זרים לא לומד ולא הורגל בהם ומפני זה לא יהיה ההתקרבות שלם:
לכן אעירך שאל תתמה על החפץ כי זה היה לאחת משתים, או שהם ז"ל להיות בעיניהם הדברים האלה פשוטן מבואר חשבו שגם הבאים אחריהם לא יצטרכו לביאורם, או מגודל תשוקתם וחשקם אשר חשקה ונכספה נפשם בדברי האגדה אשר הם באמת מתוקים מדבש ועליהם נאמר (תהילים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, ע"כ חלקם אמרה נפשי להתעדן בהם ולהשביע בדשן נפשנו מן המדרשים אשר אז בזמנם לא היו נמצאים רק ביחידי סגולה לסגולה ותפארת, לא כהיום הזה אשר זיכנו השי"ת אל עט ברזל ועופרת, ולולא ה' שהיה לנו בגלות החל הזה נחלה עבר על נפשנו ולא היו נמצאים כלל כי עול הגלות הולך ועולה על שכמנו בשרי מסים והנוגשים אצים והפרוטה כלתה, ולזה נתעוררה נפשם ז"ל בנדבת רוחם להועילנו בהתאסף יחד מחנות האגדות להאיר עינינו. ועם היות שגם בפשוטי הכתובים האריכו למעניתם והנה רבים אשר עמהם הנה לא השלימו כמספיק באמרם לא עלינו המלאכה לגמור והניחו לנו מקום: ועתה ראה אתה כי הדבר הזה אשר אמרנוהו שהקב"ה ברא את האדם באותה התמונה מן ההיולי והלבישו בשר ועצמות ונפח בו הנשמה הוא מבואר בכתוב ביאור שלם ולא הביא העלם ידיעה ענין זה מעינינו רק ההסתפקות באגדות, כי הנה תמצא שנאמרו ד' פעולות שפעל הקב"ה באדם וכלם כסדר אשר הנחנו זה אחר זה ונקראו הפעולות ההם בשם עשייה בריאה יצירה נפיחה שתחלה אמר נעשה אדם (בראשית א, כו) ואח"כ ויברא אלהים את האדם (שם א, כז) ואחר כך אמר וייצר (שם ב, ז) ואח"כ ויפח (שם). וכבר תמצא אמרנו פ"ו בהרחבת דבור וראיות שהעשייה נאמרת על השלמות אשר יאות לאדם שישיגהו ושלתכלית השגתו זאת נברא תראנו משם. לכן טרם כל אמר נעשה אדם להודיע שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה ושתחלת המחשבה היתה שיהיה עשוי שלם בשלמות, ואחר שהודיע שהיתה כן תחלת המחשבה אמר ויברא, שכבר ידעת היות מוסכם מכל המפרשים שאין בלשוננו הקדוש מלה שפירושה הוצאת היש מן האין רק מלת בריאה. ולהיות האמת כמו שאמרנו שקודם ברא התמונה ההיא מן היסוד הדק ההוא לכן אמר ויברא אלהים את האדם. ואחר שנאמר בריאת אותה התמונה אמר על הלבשת אותה בשר ועצמות וגידים וייצר כי היא הצורה הנראית לחוש, ואחר עשותו התמונה והלבוש נפח בו נשמת חיים כמו שנאמר ויפח באפיו וגו'. הרי לך אם כן שהדברים כלם הם מבוארים בכתוב ביאור מספיק, וכלם הם על הסדר שהנחנו באין כושל:
ואחרי ראותך האמונה שהנחנו היות באדם תמונה מיסוד דק שכן הניחוה כל קדושים הרמב"ם והרמב"ן והר"ן וזולתם בכל פרטי הבריאה והודעתיך התועלות המופלגות השלשה הנמשכות מן האמונה הזאת, והכרחנו מפשט הכתוב שנאמר (תהילים קמח, ה) כי הוא צוה ונבראו היות אמונה זאת אמונת אומן. עתה נבא אל פירוש הכתוב שאנחנו בו שהתחילה התורה במלה הראשונה שבאה להועילנו אלו הג' תועלות המופלגות ואמרה (בראשית א' א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, כי להיות היסוד הדק הפשוט ההוא מקבל כל הצורות אין צורה קבועה בו א"כ אין לך שם שיגדר בו כיון שאין בו צורה היותו ראשית לכל הנבראים. וכדי לסלק המחשבה אשר חשבוה קצת שברא היולי אחד לשמים והיולי אחד לארץ לכן אמרה תורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, כאלו אמרה בראשית אחד ברא שמים וארץ לא בשני ראשיות. וכאשר תשקיף בהשקפת עיון תמצא שמה שצוה הקב"ה בתורה על קדושת הראשיות דהיינו חלה ובכורים ובכורות כולם הם להורות על הענין העמוק הזה. ואל יונה אותך עיונך לאמר שבריאת ההיולי לא נאמר ואם כן ח"ו יהיה למכשול להאמין באמונת אפלטון שחשב שהקב"ה ברא העולם מחומר קדום. כי גם זה נסתלק במה שקראה התורה את ההיולי ראשית, שכל מה שיאמר עליו שהוא ראשית לדבר צריך שיהיה חלק ממנו, כי כאשר אמרת (במדבר טו, כ) ראשית עריסותיכם גם הראשית מכלל העריסה וחלק ממנה, וכאשר אמרת (תהלים קיא, א) שראשית החכמה היא יראת ה' גם היא מכלל החכמה. וכן נאמר (איוב כח, כח) יראת אדני היא חכמה, אם כן פה אתנו שהכתוב קרא להיולי ראשית הנבראים יתחייב שנברא והוא מכללם ויהיה אם כן הבי"ת של בראשית כפשוטה כמו בתכלת ובארגמן שפירושו שעשה את המלאכה בחומר התכלת והארגמן, כן אמר פה שברא שמים וארץ בחומר שנקרא ראשית:
ואל יפלא בעיניך שקראו סתם ראשית להיותו ראשית הנבראים. שכן תמצא שנאמר (ויקרא ב, יב) קרבן ראשית תקריבו, וכן נאמר בנחמיה (יב, מד) לראשית ולמעשרות, כן כן קראה כאן את החומר ההיולי ראשית סתם שכל דבר שהוא נמשך מדבר הרי אותו הדבר ראשית לו, ולכך נראה שיראת ה' היא ראשית לחכמה לפי שכל החכמה נמשכת מיראת ה', וכן נאמר על ישראל שנקראו ראשית לפי שבשבילם נבראו כל האומות ולסבתם נתקיימו, ואפילו שכפי הסיפור האמתי שבא בתורתנו האומה ישראלית היתה אחרונה לאומות עם כל זאת נקראו ראשית לפי שהם היו תחלת המחשבה, ומטעם זה ביארנו מה שנאמר באבות שיתברכו בהם כל הגוים היות כוונתו ית' לומר שכולם יזונו ויתברכו ויתקיימו בשבילם. ולא כמו שפירש רש"י ז"ל שכתב (בראשית יב, ג) אדם אומר לבנו תהא כאברהם וזה מוכיח בך יברך ישראל (להלן מח, כ), עכ"ל. שבאמת לדעתי זה מוכיח שאין הפירוש כן, שאם היה כז היה אומר הכתוב ויברכו בך כל משפחות האדמה כמו שנאמר בך יברך ישראל ולא אמר יתברך, ואם היה אומר ויברכו בך אז היה פירושו שיברכו בניהם לא ונברכו, כי ויברכו הוא סיפור הדברים מה שיברכו לבניהם, אבל ונברכו הוא מן הנפעל א"כ הוא סיפור הגעת הברכה לאומות בשבילם. ובזה שאמרנו יתיישב שקרא ההיולי ראשית לפי שממנו נמשך כל הבריאה והוא שרשה. ונמשך לזה יתבארו הכתובים הבאים בס"ד: