אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי אבות - פרק מה

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי אבות - פרק מה

חלק מעשי אבות - פרק מד

ראובן בכורי אתה. יתכן שיעקב אמר לו שלא יהיה לו מן הבכורה זולתי היותו יתר שאת ויתר עז שהוא הראשון במעלה, שעם היות שניתנה הבכורה ליוסף לעולם, הן לענין הנשיאים או לענין המנין או לענין חלוקת הארץ ראובן נזכר תחלה, אבל בתועלת הירושה וירושת הארץ לא יהיה לו תוספת כלל מפני שחילל יצועיו. והקדים כל זה לומר שעם היות שניטלה ממנו הבכורה מאז שחילל יצועיו, עם כל זה הנה הזכירו לענין סיפור זה קודם לכל האחים, וזהו שנאמר בדברי הימים (א ה, א) ניתנה הבכורה ליוסף ולא להתייחס על הבכורה וכו':

ואחר כך נמשך לומר לשמעון ולוי יחד, להיותם בעצה אחת דרך ערמה שעשו לאנשי שכם, שהם שיקרו באמונתם להם כמו שנתבאר בפרק ל"ד, ואמר סודם, על שנתנו לאנשי שכם עצה שימולו בסוד, שאם היה יודע יעקב שבניו אמרו להם שימולו ושיתנו אחותם, כבר היה יודע יעקב שאין להתחתן בכנען, אפילו הם מתגיירים לשם שמים, כל שכן מי שמתגייר לשם ממון, כמו שאמרו (בראשית לד, כג) מקניהם וקנינם לנו הם, ולכך היה מונע אותם לבלתי עשות כן, אבל בלתי ידיעת יעקב הלכו שמעון ולוי ואמרו שימולו, ושאביהם יתן את דינה, וחמור ושכם חשבו שהדברים באים מיעקב, ובא האות שכן אמרו (שם יז) שאם לא ימולו ולקחנו את בתנו, ולא אמרו את אחותנו, כאילו הדברים באים מאביהם:

ואמר בקהלם אל תחד כבודי, על מה שעשו בפומבי שהרגו אותם, אל תחד כבודי שיתפרסם לכל סביבות שכם שבני יעקב עשו כל זה שלא בידיעת אביהם, והעד מה שנאמר (בראשית לה, ב) ויהי חיתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב, ולא נאמר שלא רדפו אחרי יעקב, כנראה שאם היו רודפים לא היו רודפים רק אחרי בניו לא אחריו, שכבר ידעו כולם שאין ליעקב חלק וידיעה במה שעשו בניו, וזהו בקהלם אל תחד כבודי, שהיה ביזוי גדול שיאמרו שהנביא יעשה כדברים הללו: ובאומרו אחלקם ביעקב, רבו הפירושים, ושמעתי אומרים היותו שב אל האף והעברה, כי גדלו כל כך עד שראוי לחלק את אפם ואת עברתם לכל ישראל, כאילו אמר שיספיק אפם ועברתם לחלקם לכל ישראל לכל אחד מעט, כמו שאמרו רז"ל (סוטה ה, א) בשמתא מאן דלית ביה והפך זה אספת כל עברתך. ויתכן לומר קרוב מזה אל הפשט, והוא שיעקב ראה ששמעון ולוי נתחברו יחד, והיו לעולם בעצה אחת ובאגודה אחת, עד שמפני זה נתיעצו שניהם לבדם יחד להרוג אנשי שכם, ונתיירא יעקב שכמו ששמעון ולוי יש להם אחוה נוספת על אחוות שאר האחים, פן בניהם עדי עד יהיו גם הם כן באגודה אחת באחוה נוספת, וימשך מזה שיעשו השבטים כיתות, לכן דרך תפילה התפלל שלא תהיה לבניהם עדי עד אותה האחוה הנוספת, רק יהיו כל בניו שוים באחוה, וזה אומרו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, שלא יהיו בניהם לאגודה אחת כמוהם: ובמה שנאמר בסודם אל תבוא נפשי, רש"י ז"ל כתב על פי מדרשם ז"ל (בר"ר צח, ה) שלא יזכר שמו על זמרי כשנתקבצו שבטו של שמעון וכו', ובקהלם כשיקהיל קרח וכו', וע"ז טען הרב אליהו מזרחי שבפרק חלק אמרו רז"ל (סנהדרין קט, ב) בסודם אל תבא נפשי אלו המרגלים. ורש"י ז"ל לא בחר במה שאמרו פרק חלק, ובחר בלשון בראשית רבה שאמרו בסודם אל תבא נפשי בשעה שהם באים ליטול עצה בשטים, וכתב הרא"ם שצריך עיון. ולדעתי נדחק על מה שאמרו בגמרא פרק חלק שאמר כן על המרגלים, שמה ענין המרגלים אצל שבטו של שמעון יתר ממה שהוא על שאר השבטים, לכך רש"י ז"ל בחר במה שאמרו רז"ל בבבראשית רבה. אבל לדעתי יתיישב עם מה שפירש רש"י ז"ל כאן שאומרו ויאמרו איש אל אחיו הם שמעון ולוי שיעקב קראם אחים, וא"כ במרגלים שנאמר (במדבר יד, ד) ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש, יתכן ג"כ שהיו אחד משבט שמעון ואחד משבט לוי, שאם היו כולם האומרים, היה אומר כמו שנאמר (בראשית יא, ג) ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים, אבל ידמה שכמו ששמעון ולוי היו נקראים אחים, כן גם בניהם אחריהם לעולם היו קוראים זה לזה אחים, ועם היות שאנחנו הנחנו שיעקב התפלל על זה, הנה לפי פירוש רש"י יצדק היות הדברים כן, ולפי פירושו יצדק מה שאמרו רז"ל פרק חלק שאומרו בסודם אל תבא נפשי אלו המרגלים, רצה לומר בענין המרגלים כי לא היה משבט לוי במרגלים: וכדי לבוא אל תוכן דרכנו זה ארחיב לך הדיבור בכל הענין, ובמה שפירש רש"י בענין זה, והספיקות שההתעוררות מחוייב בהם:

ספק ראשון, מה ענין אומרו בסודם אל תבוא נפשי, ואח"כ בקהלם אל תחד כבודי, שאם כוונת הכתוב כפי הנחשב שיעקב התפלל שלא יזכר שמו על זמרי כמו שאמרו רז"ל במדרש, או במרגלים כמו שאמרו רז"ל פרק חלק, ויהיה פירוש בקהלם אל תחד כבודי, ג"כ שלא יזכר שמו על קרח. א"כ למה שינה הלשון והיה לומר לומר בסודם ובקהלם אל תחד כבודי, או אל תבוא נפשי, ועוד צריך שיובן ענין מהות הסוד, שאם בענין מרגלים אדרבה היו הולכי רכיל מגלי סוד, ובפרט זמרי התורה מכרזת שעשה חילול ה' בפרהסיא:

ספק שני, בפירוש רש"י ז"ל שכתב שיעקב התפלל שלא יזכר שמו על זמרי, שנאמר בו (במדבר כה, יד) נשיא בית אב לשמעוני, ולא אמר בן יעקב, וזה תימה שמאחר ששמעוני איננו שם האיש הנקרא שמעון רק שם המשפחה, היאך אמר שמעוני בן יעקב. ואין לטעון שהיה לו לומר שמעון בן יעקב, שא"כ היאך יאמר נשיא בית אב לשמעון, והוא אינו נשיא בית אב לאיש ששמו שמעון:

ועל מה שאמרו רז"ל פרק חלק שאלו המרגלים כבר יש לשאול שמה ענין שמעון ולוי אצל מרגלים, יתר על שאר השבטים. ועוד יפלא שהיאך היה לו לומר למטה שמעון בן יעקב שלומיאל בן צורישדי, כי נראה מותר, שאין לנו שמעון שיצא ממנו מטה זולתי שמעון בן יעקב, אבל בקרח שהסיפור הוא הודעת האיש בן מי הוא, כבר היה אפשר היותו בן יצהר ובן קהת ובן לוי שאינו בן יעקב, וכבר נאמר כאן (במדבר טז, ז) רב לכם בני לוי, ואינם בני לוי בן יעקב, רק מבני בני בניו, אבל קראם בני לוי שפירושו משבט לוי, וא"כ הכא נמי שאמר בן קהת בן לוי, היה אפשר לומר שפירושו משבט לוי, והיה נכון לומר בן יעקב אם לא שהתפלל שלא יזכר שמו עליהם, וא"כ יפלא מאד על מדרש רבה שאמרו על זמרי ועל מה שאמרו פרק חלק המרגלים: עוד יפלא שבדברי הימים בהתיחסות על הדוכן על כל משפחות הלויים לא הוזכר שמו של יעקב רק על קרח, ואם הכוונה במה שאמרו רז"ל והיכן הוזכר בהתיחסם לדוכן, מפני שהוקשה להם שהוזכר שם, למה לא הוזכר כאן ותירצו שהתפלל, א"כ על שאר המשפחות של הלויים למה לא הוזכר שמו:

ובזה יובנו הדברים על מתכונתם לדעתי, ויותרו כל הספיקות האלה, והוא כי מה שנאמר בסודם אל תבוא נפשי, יהיה על זמרי או על המרגלים, היתה התפילה שגם לא יזכרו היותם בני שמעון ובני לוי, או בני בניהם שהיו בכלל שבעים נפש, וזה לגודל רשעתם שלא נמצא בהם רק רע, ולכך אמר אל תבוא נפשי, כי כל השבעים נקראו נפש יעקב, כמו שנאמר (בראשית מו, כו-כז) כל הנפש הבאה ליעקב שבעים, ולא רצה שיתיחסו לאותם המשפחות של השבעים נפש כלל. ואומרו בסודם, אם על מה שפירשו שנאמר כן על זמרי, כבר אמרו על העצה שנתיעץ לומר למשה מי התיר לו ג"כ המדינית (ראה סנהדרין פב, א), ואם לפי מה שאמרו רז"ל פרק חלק שנאמר על המרגלים, אם כן יהיה הסוד מה שנאמר (דברים א, כז) ותרגנו באוהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו, הרי שהיתה האמירה ההיא תוך אוהלם בסוד, והנה נשמעה כן תפילתו בין בזמרי ובין במרגלים, שלא נזכרו כלל בני מי הם, שזמרי בן סלוא כבר אמרו רז"ל במדרש תנחומא (פנחס ב) שהיה שמו שאול בן הכנענית בנו של שמעון ממש, וא"כ לא הזכיר הכתוב אפילו שם אביו לסיבת תפילתו של יעקב, וכן בענין המרגלים שאמרו איש אל אחיו שביארנו חלק ד' פרק כ"ד שהיה אחד משבט לוי ואחד משבט שמעון שאמרו נתנה ראש, כיון שיעקב קראם אחים, ג"כ לא גילה הכתוב בני מי היו, א"כ לא באה נפשו שהם השבעים נפש בסודם:

אמנם בקרח עם היותו רשע, כיון שיש מקום להזכירו לטובה, רצה יעקב שבענין הרשע שהוא ההקהל לא יזכר שמו, ובדוכן שיזכר שמו, ולכך אמר כן ובקהלם אל תחד כבודי, ולא נפשי, והעד על מה שאמרנו מאמרם ז"ל בתנחומא פרשת ויחי (י) וזה לשונם בסודם אל תבוא נפשי, כשיעמד זמרי ויזנה עם כזבי, אל יזכר נפשי בהם, וכן הוא אומר (במדבר כה, יד) ושם האיש המוכה זמרי בן סלוא, כינה שמו ושם אביו ובכל ישראל לא היו שמות אלו, ע"כ. ודוק שלא אמרו אל יזכר שמי, רק אל יזכר נפשי, וביאר בהדיא שבכל ישראל לא היו שמות אלו, כנראה שיעקב התפלל שלא יזכרו בני מי הם ממשפחותיו. אבל בקרח אמרו שם במדרש תנחומא וזה לשונם אל תחד כבודי, אל יתיחד כבודי עמהם, אלא ויקח קרח בן יצהר בן יצהר בן קהת בן לוי ולא בן יעקב, הרי לך שבקרח לא התפלל רק על שמו לבד, ועוד תראה קצת בחלק ד' מעשי תורה פרק כ"ד עיין שם. ולפי דרכנו זה הותרו כל הספיקות שנתעוררנו בענין זה, ויתישב ג"כ שלפי זה לא הוזכר שמו של יעקב בשאר משפחות הלויים כשהוזכרו בדברי הימים בהתיחסם לדוכן, לפי שיעקב ביקש שיזכר בקרח כיון שלא נזכר בקהלם, אבל בשאר המשפחות לא חשש כי בהתיחסם עד לוי, יספיק להיותם לויים:

ומה שנאמר ליהודה ידך בעורף אויביך, ידמה הטעם שיכה לאויביו מכת עורף, כי אין לך מכה שתורה על ביזוי מופלג למוכה כמכת עורף, ועד היום בין הישמעאלים יהיה עונש למי שיכה רעהו בעורפו, רב מאד ממי שיכהו בפניו, והטעם כי אין מכת העורף רק לעבד שאין להשיב פניו נגד אדונו:

ואומרו מטרף בני עלית, יצדק לפירושם ז"ל שפירש רש"י באומרו (בראשית לח, א) וירד יהודה, שהורידוהו אחיו לפי שלא מנע אותם מלמכור את יוסף, כי זה יאמר יעקב שיהודה עלה מאותה ירידה, ועם היות שאז הורידוהו, שעוד לא יורידוהו בניו מן המלכות עד כי יבוא שילה. אבל אין זו הבטחה כמו שחשבו קצת שהבטיחו להיותו מלך לעולם, כי כאשר יגרום החטא כבר נאמר (דברים כח, לו) יולך ה' אותך ואת מלכך, אבל ההבטחה היא שאחיו לעולם יודו לו, ולא יסירו המלוכה ממנו כאשר עשו לסיבת מכירת יוסף, או לסבה שנתחתן בכנענית כמו שאמרנו פרק ל"ו: וביקש יעקב כן בראותו הטובה המופלגת שנמשכה ממכירתו, כמו שנאמר (בראשית מה, ח) לא אתם שלחתם אותי כי אם האלהים, אמר יעקב ודאי מגלגלין זכות ע"י זכאי, ולכך בירך אותו שיודו לו אחיו על המלכות ולא יורידוהו עוד, ולכך אמר ג"כ שברכתו זאת היא עד כי יבוא שילה, כי אז אין צריך לומר שאחיו כולם יודו על מלכותו, אבל גם שאר העמים, באופן שאומרו עד כי יבוא שילה, שב אל מה שהתחיל לומר יודוך אחיך וישתחוו לך בני אביך, מכלל ששאר העמים לא ישתחוו לו אבל יבקשו להשפילו, ולכך הוצרך לברכו ידך בעורף אויביך, וזה יתמיד עד כי יבוא שילה, שאז כל העמים ישתחוו לו. והיה כאילו אמר ידך בעורף אויביך ולא יסור השבט מידו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים, שאז לא יהיו לו עוד אויבים כי כל העמים יהיו נשמעים אליו:

עוד יתכן שאומרו לא יסור שבט מיהודה, רצה לומר שלעולם יהיו לו אויבים להיותם שבט מוסר לו, על השבט הזה אמר דוד (תהלים כג, ד) שבטך ומשענתך המה ינחמוני, והשלים (שם ו) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, שפירושו טוב וחסד הוא שהקב"ה נותן עלי שבט יסורין של אהבה, כי בזה אשב בבית ה' לאורך ימים, וזה ג"כ אמר יעקב שלא יסור שבט מיהודה עד כי יבוא שילה, שאז יסור, ולו יקהת עמים, ולא יהיה עוד שבט מוסר עליו, ולא הוא על אחרים, שלא יצטרך גם הוא שבט, כי ברוח פיו ימית רשע (לשה"כ ישעיהו יא, ד). ויתכן אומרו אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו, לרמוז על נבואת זכריה שאמר (ט, ט) עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות, ואומרו ג"כ על רוב היין והיותו בזול וכן החלב, ירמוז על הידיעה המופלגת שתהיה בימות המשיח, והוא אל מה שנתנבא ישעיה ואמר (נה, א-ג) ובלא מחיר יין וחלב וגו', שמעו שמוע אלי ואכלו טוב וגו', חסדי דוד הנאמנים, שבזה נתבאר היות הכוונה בענין היין והחלב על הידיעה, וכבר פירשו חכמי הקבלה על אומרו (שיר השירים ה, א) שתיתי ייני עם חלבי, שהוא על הידיעה באלהיות: והנה הקדים זבולון ליששכר עם היותו קטן ממנו, לפי שזבולן ממציא מזון ליששכר, ואמרו רז"ל (אבות פ"ג מי"ז) אם אין קמח אין תורה, ובשגם אמרו אם אין תורה אין קמח, רצה לומר שאם לא תהיה התורה יסור הקמח, כמו שנאמר (עמוס ד, ז) וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם, אבל תחילה צריך שיהיה הקמח, ולכך הקדים זבולון: ומה שהזכיר נפתלי אחרי גד, ואשר יתכן שכך היה מולדתם, ועם היות שבסיפור לידתם סופר שנולדו מבלהה דן ונפתלי, הוא הטעם שכיון שהתחיל לספר דן שנולד לו מבלהה, אמר גם נפתלי, וכן בפרשת שמות (א, ד):

ומה שנאמר שקברו אותו במערה ששם קברו את אברהם, היה זה לומר שכבר קנה אותו לאחוזת קבר מעפרון, א"כ לא ימנעו מלקוברו שם, וכן חזר לומר שמקנה השדה והמערה היה מאת בני חת, ולא אמר מעפרון, כלומר שברשות בני חת קנה אותו, באופן שלא יהיה מניעה כלל:

וטעם בכיית מצרים שבעים יום, יתכן לכבוד שבעים נפש שירדו מצרימה, או אפשר שכל אחד מהם קבע יומו לבכי על הזקן:

ובאומרו ויראו כי מת אביהם, פירש רש"י הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שלחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן. ויתכן היות ראיה לזה מה שנאמר אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם, כלומר אשוב לכלכל אתכם על שלחני ואתן מזון לטפכם, דאם לא כן כבר היה מספיק אומר אנכי אכלכל אתכם, ופשוט שהטף בכלל. ועוד ראיה שהיו אוכלים על שלחנו ממה שנאמר (בראשית לז, יב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף, והדברים כפולים, אבל יראה שהיה מכלכל אביו ואחיו על שלחנו, וגם היה נותן לחם לפי הטף, שלטף היה נותן לחם, רצה לומר סעודתם, כמו שימו לחם (בראשית מג, לא), שפירושו סעודה. ויתכן שרצה לומר שנתן להם יותר מהצריך להם, שנתן להם כפי הטף שעושים פירורין, שדרך תינוק לפרר, ולכך אמר פה ואת טפכם, וזאת היתה הנחמה והדיבור על לבם, ולפנים יתבאר באופן נאות כל הכתובים הללו על דרך אחרת: ובענין ההספד שנאמר ביעקב מכל האבות, מה שלא נאמר לא באברהם ולא ביצחק שנאמר פטירתם ולא נאמר בהם הספד, נראה שיתיישב במה שאמרו רז"ל (סנהדרין מו, ב) פרק נגמר הדין לא ניחא לצדיקייא דמייקרי ברשיעייא, לכן לא נאמר הספד בכל האבות, רק בשרה וביעקב שמיטתו שלימה, אבל אברהם היה לו ישמעאל, ויצחק היה לו עשו, שהיו בקבורה, ואם היו עושים הספד היה מוכרח שהיו גם הם בהספד: אמנם בענין ההספד בעצמו, כבר ידעת שנחלקו רז"ל מסכת סנהדרין (מו, ב) אם ליקרא דחיי או דשכבי, והדברים נבוכים, מאין הבין מהו יקרא דשכבי, אם לא שנאמר שימשך למת תועלת מן ההספד, על דרך שאמרו רז"ל (אבות פ"ג מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, ועוד למאן דאמר יקרא דחיי, יפלא מאד הספדה של שרה שנאמר שהיה אברהם המספיד (בראשית כג, ב), א"כ לכבוד עצמו היה מספיד, וכן בני יעקב, וכבר עלתה מסקנתם ז"ל שהוא ליקרא דשכבי, אבל במה שאמרנו בחיבורנו זה חלק א' פרק ב' שאחר המות תשאר תמונה מן היסוד הדק ההיולי, יתכן מאד שאותה התמונה נהנית מן הכבוד אשר עשו לו בהספד, וכן תמצא במסכת שבת (קנג, א) בפירוש, אמר רב לרב שמואל בר שילת אחים לי הספדאי דהתם קאימנא: וכבר ידעת מאמרם ז"ל שאמרו במיתת יעקב, תענית פרק קמא (ה, ב) רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא, א"ל ר"נ לר' יצחק לימא מר מילתא, א"ל אין משיחין בסעודה, בתר דסעוד אמר יעקב אבינו לא מת, א"ל א"כ בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדנייא, א"ל מקרא אני דורש (ירמיהו ל, י) אל תירא עבדי יעקב וגו' הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. ועיניך הרואות הפלגת המבוכות אשר ימשכו אם מאמרם זה הוא כפשוטו. א. מה ראה השלם הזה לומר שיעקב לא מת, ואין זה ענין לענין הסעודה שהם עסוקים בה. ב. מה השיב לו רב נחמן א"כ בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדנייא, שאדרבה היה לו לומר היאך יחנטו איש חי ולא לומר שהוא בכדי. ג. שמה היתה התשובה באומרו מקרא אני דורש, ולמה יניח כתוב מבואר בתורה שסיפר מיתתו, וירצה לדרוש מאותו הכתוב שהוא לא מת. ד. היאך יאמר שלא מת והוא נקבר במערה, ולמה לא השיב לו ר"נ א"כ היאך קברו אותו, והיתה קושייתו עליו יתר עז לומר שהיאך קברוהו. ועם היות גירסא בגמרא בכדי קברו קברייא, עם כל זה בגירסת המדרש (ילקוט שמעוני בראשית מח, קנז) שלא אמר כן יפלא, ועוד שהגירסא הנמצאת עתה לפנינו בגמר תמוה מאד, עד שהדעת יחייב היות גירסת המדרש ישרה ממנה, כי היאך יתכן לומר בכדי קברו קברייא, והיה לו לומר שהקוברים שקברו אותו בחייו הרגו את הנפש:

אמנם בהבנת כוונת השלימים האלה יותרו כל הספיקות, וטרם בואנו אל היתרם נתעורר היאך ביקש ר"נ שישיח תוך הסעודה, ועוד שר' יצחק כבר השיח ואמר אין משיחין בסעודה. אבל יתכז שהשלימים הללו ישבו לסעוד ולא היו עדיין סועדים, והעד שכן נאמר בגמרא הוו יתבי בסעודתא, ולא אמר סעוד, וקודם שהתחילו לאכול הסעודה, רצה לומר שמאחר שרוצים לסעוד, ראוי שיאמר איזה דבר מהשכר הצפון לצדיקים המכונה בשם סעודה, והנה אז השיב לו שאין משיחין בסעודה, שכבר ידעת בכל מקום שנאמר זה הלשון שיחה היא הכוונה על דברים שהם סיפור, על דרך שאמרו שיחת חולין, וכן אמרו שיחת ילדים, וכן אמרו משיח לפי תומו, וכן אל תרבה שיחה עם האשה (אבות פ"א מ"ה), כי לא יאמר לשון שיחה רק על סיפור, ובהיות שהוא אמר לו לימא מר מילתא, כאילו יאמר שיאמר לו דבר קצר קודם הסעודה מענין הסעודה, ולא יאות לומר לאדם שישיח בדרוש עמוק, לכן אמר לו אין משיחין בסעודה, רצה לומר שאין לדבר בענין הסעודה המיועדת לצדיקים דרך שיחת עראי וסיפור לבד, אבל צריך עיון וחקירה וירבו הדברים בשאלות ותשובות, כאשר היה באמת שהוא אמר לו יעקב לא מת, והוא הקשה לו והוכרח להשיב, והיה אומרו אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט, לפי שכן אמרו רז"ל במסכת דרך ארץ, והשלם הזה ברצותו לדבר בלשון חכמה, השאיל זה הלשון מדברי רז"ל ואמר גם הוא אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט, ברצותו לומר שבענין השכר המיועד צריך לדבר בעיון, לא דרך שיחה, כי הוא דרוש עמוק ומסוכן מאד, וע"כ המתין עד אחר הסעודה, ואחר שהשלימו סעודתם אמר לו מענין השכר המיועד אחר המות, שיעקב אבינו לא מת:

וכדי לבוא אל ביאור ענין זה, יחוייב להקדים ענין המספד וסיבותיו, כי אמנם ההספד כבר אמרנו היותו לכבוד, ונחלקו אם לכבוד החיים או לכבוד המתים: עוד יתכן טעם אחר, והוא יובן אחרי ההתבוננות בכתובים שאמר הנביא ישעיה (נז, א) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, כי יפלא שתחילה אמר הצדיק אבד, לשון איבוד, ואח"כ אמר אנשי חסד נאספים, ולא אמר נאבדים. וגם יפלא שהיה לו לומר לשון יחיד וחסיד נאסף, וגדולה מזאת שאח"כ אמר מפני הרעה נאסף הצדיק, ולא אמר לשון איבוד. אבל לדעתי שישעיה היתה תלונתו על מה שהיה עושים בדורו כפי מה שאנחנו עושים היום, שכשימות צדיק אחד או תלמיד חכם, יקום תלמיד חכם אחר וידרוש ויספיד עליו ויאסוף קהל רב לעשות ההספד, כי אמנם הקהל ההוא יראה בעיניהם שמה שהם נאספים בבית הכנסת או בבית המדרש להספיד התלמיד חכם שמת, שאינם רק גומלים חסד בזה, וגם חושבים שאותו התלמיד חכם שנתוועד עמהם לדרוש ולהספיד, שגם הוא אינו דורש רק לגמול חסד הוא בא, ולא יבינו שאותו התלמיד חכם שנתוועד עמהם לדרוש, אמת נתוועד לגמול חסד, אבל נתוועד עמהם ג"כ להספיד על הרעה העתידה לבוא, כי כשהקב"ה רוצה להביא רעה לעולם יסלק הצדיקים שלא יצטערו, כי אם היו הצדיקים בחיים והיו מצטערים מן הצרה היתה מסתלקת או לפחות מתמעטת, ומפני זה יקום אותו התתלמיד חכם לדרוש ולהספיד. וזה אמר ישעיה, כאילו אמר שהצדיק נפטר והקהל מתקבצים כאנשי חסד, ואינם מבינים שהתלמיד חכם שנאסף ונתוועד עמהם לדרוש ולהספיד, לגמול חסד נאסף ונתוועד עמהם, וגם מפני הרעה:

ואחר שהודעתיך שכוונת ההספד היא לכבוד ומפני הרעה כמו שאמר הנביא, הנה רב נחמן היתה סברתו שאין ראוי להספיד הצדיק, רק כשיהיו שם שני הטעמים מפני הכבוד ומפני הרעה העתידה, שאם הצדיק היה בחיים והיה מצטער היתה הצרה מסתלקת או לפחות מתמעטת. ואמנם השלם ההוא שאמר לו יעקב אבינו לא מת, היתה כוונתו לומר שהמיתה היא הפרדת האיש מן האנשים החיים, כמו שנאמר (קהלת ט, ה) והמתים אינם יודעים מאומה, עד שלא יהנה בטובתם ולא יצטער בצרתם. ובזה אמר לו השלם ההוא שיעקב אינו כן, אבל מצטער ברעת בניו כשאינם עושים רצונו של מקום ושמח ונהנה בטובתם, ולזה אמר יעקב אבינו לא מת, כאילו יאמר עדיין הוא אבינו. הנה אז השיב לו רב נחמן כהוגן שא"כ בכדי חנטו אותו להרבות ההספד, כמו שנאמר כי כן ימלאו ימי החנוטים, ובכדי הספידוהו, שכיון שהוא מצטער בצערנו, הרי הצרה מסתלקת או מתמעטת בזכותו, כאילו הוא בחיים, א"כ למה הספידוהו ולמה חנטו אותו להרבות ההספד, וע"ז השיב השלם ההוא מקרא אני דורש, שנאמר הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים, שהרי מבואר מהכתוב זה שבצרתם של בניו לו צר:

ואל יפלא בעיניך לומר למה יצטער יעקב ולא אברהם ולא יצחק, כי הטעם מבואר, שאם אברהם היה מצטער ברעת בניו, א"כ היו כל ימיו מכאובים מפני ישמעאל וכל זרעו שיצאו לתרבות רעה, וכן יצחק מפני עשו וכל זרעו, אבל יעקב כאשר בניו הדור זכאי הוא שמח, ובהיותו חייב הוא מצטער:

והתבונן שלהיות דעתו של ר"נ שטעם ההספד אינו אלא משני טעמים, אחד מפני הכבוד והשני מפני הרעה, לכך הקשה א"כ בכדי ספדו וכו', אבל השלם שכנגדו דעתו בהספד הוא מפני הכבוד, והכריח מן הכתוב הזה שנאמר ואת זרעך מארץ שבים, שטעם ההספד הוא ג"כ מפני הכבוד, ומפני הכבוד הספידו את יעקב:

וכבר ראית שרש"י ז"ל כתב שלא נאמרה מיתה ביעקב, והביא ראיה מאגדה זו, והרמב"ן טען שכבר יעקב בעצמו אמר (בראשית מח, כא) אנכי מת, והוא ז"ל ליישב האגדה אמר, ואולי לא ידע בנפשו או שלא רצה לתת כבוד לשמו. ועל מה שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, כתב הרמב"ן שלהם מת. ולדעתי מה יאמר במה שאמרה תורה בעצמה (בראשית מז, כט) ויקרבו ימי ישראל למות. וסוף דבריו של הרמב"ן ז"ל וזה לשונו וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום לובשת לבושת השני שלא יפשטנה ערומה, עכ"ל. אבל באמת הראיה שהביא השלם הזה לדבריו, ממה שנאמר ואת זרעך מארץ שביים, שהקיש הוא לזרעו, לא תצדק לדברי הרמב"ן כי במה הוקש לזרעו. אמנם יתכן מאד לפי דרכנו שהוקש מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, שהכוונה לומר שאם זרעו בחיי צער, גם הוא בחיי צער, ואם זרעו בחיי נחת גם הוא בחיי נחת, והעד הנאמן שכן אמר הכתוב הנני מושיעך מרחוק. ובדרכנו זה הוסרו המבוכות אשר במאמר השלימים הללו ובכתובים שאמר ישעיה: ובמה שנאמר לו ישטמנו יוסף, כבר ידעת שהמפרשים נבוכו בפירוש מילת לו, ובפרט רש"י ז"ל, והסכימה דעתו שלו הוא כמו שמא ושאין דומה לו. ור"י בעל הטור כדי לברוח מלהוציא מילת לו מפשוטו, שהיא כמו הלואי, פירש שלו ישטמנו היתה כוונת אחי יוסף לומר לו ישטמנו יוסף ולא יעשה כן בפועל, זו היא כוונתו של בעל הטורים עם שהאריך עיין שם. ואין צורך להודיעך על מה לא בחרתי בדבריהם, שכבר מבוארת המבוכה כי רבה היא, אבל אומר לך מה שבדעתי בכתוב הזה אחר שאקדים לך ההתעוררות הנאותות למשכיל להתעורר באותם הכתובים, אשר מתוכם יובנו הדברים על נכון:

ספק ראשון, אומרו ויראו כי מת אביהם אחר הקבורה וההספד, ובהתרת הספק הזה אמרו רז"ל (בר"ר ק, ח הובא ברש"י) שלא היה מאכילם על שולחנו, ולזה צריך קבלה או נבואה או הוא דרך אגדה:

ספק שני, אומרו לו ישטמנו, אשר בזה כבר אמרנו שנבוכו המפרשים: ספק שלישי, אומרם השב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, ואין זה סדר מורגל בלשון ולא בענין, כי היאך יאמרו השב ישיב לנו את כל הרעה, היה ראוי לומר ככל הרעה:

ספק רביעי, אומרם לו ישטמנו, שאם מילת לו פירושה אולי, האריכו הרבה בלשונם, שאמרו לו ישטמנו ועשה יעשה, שכנראה הם שני דברים ואינם רק אחד, והיה ראוי שיאמרו לו יעשה ככל הרעה:

ספק חמישי, מה השיב להם יוסף באומרו התחת אלהים אנכי, אשר כבר ידעת מה שפירש רש"י ז"ל שהוא לשון תימה הבמקום אלהים אני, ולא אוכל לעשות לכם רע שהרי אתם חשבתם עלי רעה והאלהים חשבה לטובה, וזה איננו היקש צודק כי הם חשבו עליו רעה וה' חשבה לטובה מפני שעשו שלא כדין, אבל יוסף אם יחשוב עליהם רעה הדין עמו, ורז"ל אמרו (יומא כג, א) כל תלמיד חכם שאינו נוטר ונוקם כנחש אינו ת"ח, ועוד שאינו הכרח שמפני שהקב"ה ביטל מחשבה אחת מרעה לטובה, שבשביל זה יבטל כל המחשבות מרעה לטובה:

ספק ששי, מה שהשיב יוסף להם שני פעמים אל תיראו:

ספק שביעי, אומרו ביראה השניה ועתה אל תיראו, כי מילת עתה היא הוראת זמן על ההווה, כאילו היראה הראשונה שבישר אותם שלא יתיראו, הכוונה היא לומר שדבריו הראשונים לא היו על הזמן ההווה:

ובזה אבוא אל ביאור מלת לו והתר כל הספיקות שנתעוררנו, והוא שפירוש מילת לו פה הוא הלואי כמו שהוא בכל מקום, והענין הוא שאחי יוסף כאשר ראו שהתחילו המצריים להשתעבד בהם, כמו שאמרו רז"ל (בר"ר צו, א) שתיכף שמת יעקב התחילו להשתעבד, וראו שיוסף היה שותק ולא היה מוחה, אמרו כבר אנחנו רואים שמשטמת יוסף היא בלב ומפני המשטמה הוא שותק ומניח שישעבדונו, הנה אז אמרו הלואי וישטמנו יוסף, ובמשטמתו עשה יעשה לנו ממש את כל הרעה אשר גמלנוהו, כי אנחנו מכרנו אותו לעבד והוא מניח את המצריים לשעבדנו, והלואי ולא יעשה לנו יותר ממה שעשינו לו כפי מנהג הנוקם שמוסיף על המתחיל, רק שנהיה עבדים. והעד הנאמן על שלא היתה יראתם רק מפני השעבוד שהיו משעבדים אותם המצריים, מה שאמרו לו הננו לך לעבדים, כאילו ירצו לומר אחר שתרצה לקחת נקמתך להיותנו עבדים, הננו לך לעבדים ולא למצריים:

ואז השיב להם התחת אלהים אנכי וגו', כי זה ידוע שיוסף כבר ידע שירידת בני ישראל למצרים היה נגזר מבין הבתרים לטובתם ולהשגת שלמותם, כדי שהקב"ה יוציאם ויהיו עבדים לו יתברך, והעד הנאמן ע"ז מה שאמר בעת פטירתו פקוד יפקוד אלהים אתכם וגו', שכנראה שכבר ידע כל הענין בירידתם למצרים וביציאתם משם, שהכל לטובתם שיהיו עבדים להשי"ת ויקבלו את התורה ויירשו את הארץ, וע"כ השיב אל אחיו על נכון, ואמר אתם רוצים שאני אבטל השעבוד מעליכם, כי אתם חושבים שהוא רעה לכם להיותכם עבדים למצרים, וע"כ אמרתם הננו לך לעבדים, וכי במקום האלהים אנכי ושאבטל השעבוד שגזר הוא יתברך לטובת כולנו. או שנאמר נכון מזה, והוא שאמר יוסף אתם אומרים היותכם עבדי אלהים, ואתם אומרים שתהיו לי לעבדים, והיאך יתכן שאקח עבדי האל לי לעבדים, התחת אלהים אני, רצה לומר הבמקום האלהים אני שאקח עבדיו לי לעבדים, והנה אתם בורחים משעבוד מצרים שאתה חושבים שהוא רע לכם, ואין הדברים כן, כי אתם כאשר מכרתם אותי למצרים חשבתם עלי היות השעבוד של מצרים רע, שאין עבד יוצא משם, אבל הקב"ה חשב השעבוד של מצרים לכולנו לטובה, כי ע"י שעבוד מצרים נהיה עבדי ה' ונזכה לתורה ולארץ ישראל, וזה אומרו להחיות עם רב, שאם היה כפי הנחשב שעל הרעב, אמר כן לא היה לו לומר רק להחיותכם, כי לא נקראו עם רב רק אחר שפרו ושרבו:

ואחר שאמר להם שלא ייראו מפני השעבוד ושגם הוא לא יקחם לעבדים, אמר עוד שנית ועתה אל תיראו, רצה לומר שעתה בהווה לא יהיה להם יראה, פן לא יוכלו להשיג כדי פרנסתם להיותם משועבדים למצרים, כי הוא יכלכל אותם. והעד ע"ז מה שנאמר ואת טפכם, כי לפי שהיו משעבדים אותם בשדות והיו נפרדים מטפם, לכן הבטיחם שיכלכל אותם לבד ואת טפם לבד, והיתה זאת נחמתו ממנו אליהם שיקבלו יסורי השעבוד באהבה, כי הוא טוב לבניהם אחריהם עד עולם שיקבלו התורה ויהיו עבדים וחלקו של השי"ת:

ומעתה יהיו כפינו פרושות לשמים. יגל עינינו בתורתו מאירת עינים. ונראה בטוב ירושלים. וכאשר זכינו להשלים מעשי אבות מזוקקים שבעתים, יתן רוחו בקרבנו פי שנים. להשלים סיפורי הנפלאות במעשי מצרים:

סוף הספר

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה