אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי אבות - פרק מא

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי אבות - פרק מא

חלק מעשי אבות - פרק מ

כבר יפלא על טענת יוסף ששלח לאביו לומר שיבוא למצרים, שהטענה שאמר מפני הרעב אין זו טענה, שהרי הוא יכול לכלכל את אביו במקומו ולא יורש, שמה שכתב הרמב"ן ז"ל שיחשדו אותו שהוא מוכרו לעשות לו אוצרות כסף, זו טענה חלושה, שהלא כבר ידע פרעה שיש ליוסף אחד עשר אחים ואביהם הזקן ושיש לכל אחד אשה ובנים, אם כן כאשר לא ישלח להם יוסף רק לפי הטף אין כאן חשד, שכבר ידע פרעה שהרעב בכנען ושאין לאביו עם אחיו מזון. גם מה שכתב הרמב"ן שלא אמר לאביו לשום לו שארית, רק פן תורש שהיה זה מפני הכבוד. גם זה טעם חלוש מאד, שאם רצה שיבוא אביו לראותו, כאשר לקח רשות מפרעה ללכת לכנען לקוברו, למה לא לקח רשות ללכת לכנען לראותו בחיים, ולא בעבור זה היה לו להוציאו מארץ ישראל לארץ מצרים, ולמה יטריח את אביו הזקן, ובפרט לצאת מארץ ישראל. ועוד שכבר אמרנו שיוסף היה יודע שענין השעבוד שנאמר לאברהם בין הבתרים יהיה למצרים, כמו שנאמר (בראשית נ, כה) פקוד יפקוד אלהים אתכם, אם כן למה לו להביאם שם, והיה ראוי להרחיקם ממצרים כל מאי דאפשר:

וכדי לבוא אל ישוב ענין זה, נדקדק עוד בדברי אחי יוסף אל פרעה שאמרו לו שבאו לגור בארץ מפני שאין מרעה לצאן, והלא גם הם גם טפם ימותו ברעב, כמו שאמרו ולא נמות גם אנחנו גם טפנו, ומה טעם אומרם כי אין מרעה. ועוד אחרי שכל סיבת ביאתם למצרים היתה מפני הרעב, למה לא שבו אחר החמש שנים בארץ כנען, וטענת הרמב"ן ז"ל על אומרו כי אין מרעה לצאן, פליאה בעיני, שטען וזה לשונו אני תמה לטעם זה שאמרו לו, כי גם במצרים אין מרעה כי כבד הרעב בארץ מצרים כמו בארץ כנען או יותר, כי עליה היתה עיקר הגזירה, ואולי אמרו כי בארץ כנען מפני כובד הרעב יאכלו האנשים עשב השדה, ולא ישאירו מחיה לבהמה, אבל בארץ מצרים יש בה שבר יחיו בה האנשים, ותשאר בה מרעה מעט, ויתכן שהיה בארץ מצרים מרעה מעט באחו מפני היאורים והאגמים, עכ"ל:

ולא ידעתי מה היא טענתו, שאין ספק שכמו שעשה יוסף תיקון לצבור בר בשבע שני השבע לאנשים, כך עשה תיקון לצבור גם תבן גם מספוא מספיק לבהמות, ובאמת אם לא היה הדבר כן, יוסף היה מפסיד בסחורתו לקחת מקניהם ולתת להם בר חילף הצאן והסוסים והחמורים, אבל אין ספק שהיה במצרים מרעה דשן, לא נחסר רק מה שצריך השקאה מעליית הנילוס, וצריך זרע חריש וקציר, אבל העשבים העולים במעט המטר או בליחות האויר עולם כמנהגו נוהג, אבל בארץ כנען שהכל צומח ע"י המטר, ולא היה מטר, גם מרעה לא היה שם, ואם כן למקנה היה להם במצרים מרעה, ולסוסים ולגמלים ולחמורים היה להם מספוא שצבר בשני השבע, וכבר ידוע שכשרוצים שהחיטה והשעורה תתקיים ולא תתעפש, קוצרים אותה, אבל אין דשים אותה, ומניחים אותה בשבולים אלומים כאשר המה, ואין מניחים אותה באוצר, וזהו שנאמר (בראשית מא, מז) ותעש הארץ לקמצים, שמניחים החיטה והשעורה ושאר מיני תבואה בשדות אלומים כמו שהם עשויים כגלים, והעד שכן נאמר אין חריש וקציר, שדיש היה, שהיו דשים מה שצריכים לשנה, ואם כן כמו שהיה תבואה לאנשים, היה גם כן מספוא לבהמות: ונשוב לעניננו, שאין ספק שיעקב ובניו כבר היו יודעים היות השעבוד האמור לאברהם בין הבתרים למצרים, ושהיה בכלל הגזירה שיעקב ירד שם שנת ב' אלפים של"ג ליצירה, שמאז התחיל מספר רד"ו המקובל, דהיינו השנה אשר אחר החמשה שני רעב, שבזה יתיישב חשבון מה שנאמר (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וגם יתיישב מה שנאמר (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל וגו' שלשים שנה וארבע מאות שנה, שכשירד אברהם למצרים היה בן שבעים וחמש, כמו שנאמר (בראשית יב, ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ועד שנולד יצחק עשרים וחמש שנה, שאברהם הולידו בן מאה, ועד שנולד יעקב שמונים וחמש שנה, ועד שירד למצרים שהיה בן מאה ושלשים שנה, הרי לך מאתיים וחמש עשרה שנה, וחמשה שנים של רעב שאינם בחשבון רד"ו, לפי שנאמר (בראשית מב, ב) רד"ו ושברו אוכל, והם לא קנו אוכל בכסף עד אחר החמשה שנים הנזכרים, שבאותם החמשה שנים היו אוכלים משלחנו של מלך, הרי לך מאתים ועשרים שנה עם החמשה הנזכרים, ורד"ו שנה החשבון המקובל, הרי לך ארבע מאות ושלשים שנה בצמצום משהתחיל משפחת העבריים לבוא תחת ממשלת מצרים: והעד הנאמן שכן נאמר (שמות יב, מא) בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה', ולא אמר יצאו ישראל, כדי לכלול מעת שנכנס אברהם במצרים, שודאי הוא נכלל בכלל צבאות ה', וגם החשבון שנאמר כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, הם מהיות לו זרע שנולד יצחק, עד שירד יעקב למצרים מאה ותשעים שנה, שהיה בן ששים כשנולד יעקב, ויעקב היה בן מאה ושלשים כשירד, הרי לך מאה ותשעים, ובעבור שבין הבתרים הוא מונה השנים שיהיו בגרות ובעבדות, והחמשה שנים היו אוכלים משלחנו של מלך, לכך לא הכניסם לחשבון, אבל הכניס הרד"ו שהיו שם אחרי החמשה שני רעב, באופן שהם ארבע מאות שנה בצמצום, אבל באומרו שיצאו צבאות ה' מתחת ממשלת מצרים, היתה הכוונה למנות מתחילה שנכנס אברהם, עד שיצאו ישראל, לכך הוצרך להכניס בחשבון החמשה שנים, שעם היותם אוכלים משלחנו של מלך לא סר היותם תחת ממשלת מצרים, ועוד יתבאר חשבון זה בחלק ג' הנקרא מעשי מצרים (פרק יז) ובפירוש ההגדה (בפיסקא ברוו שומר הבטחתו), באופן שנתבאר שאחר החמשה שנים של הרעב, היו מוכרחים בני ישראל להיותם במצרים, שמאז מתחיל סימז רד"ו: ולכך אמר יוסף לאחיו שלחני אלהים לפניכם, רצה לומר לפני הגיע הזמן שאתם צריכים לרדת למצרים, שאין לשון לפניכם נופל רק כשהם גם כן עתידים לבוא. ולכך כל אותו הזמן שהיה יוסף במלכות, שבע שני שובע ושנתים רעב, לא שלח כתב לאביו שיבוא, אבל היה רצונו שיבואו. וזהו שאמרו רז"ל (שבת פט, ב) ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אבל משך אותו בעבותות אהבה, והוא הטעם ששלח יוסף לומר לאביו רדה אלי אל תעמוד, כאילו אמר אתה כוונתך ורצונך היה לעמוד עוד חמשה שנים בכנען, עד שיגיע התחלת הרד"ו, לכן אל תעמוד, וזה אומרו כי עוד חמש שנים אשר אין חריש וגו', כאילו יאמר כיון שאתה מוכרח לבוא אחר החמשה שנים, מוטב שתבוא עתה, פן תורש, וכבר היה יכול לשלוח לו לחם כפי הטף לארץ כנען, אבל היה מתרושש, שעיקר עשרו היה מקנה הצאן והבקר, שאי אפשר להוליך עד שם מזון לבהמות, וזהו שאמרו לפרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה, שאם היה מרעה כבר היה אפשר להם להוליך לחם לפי הטף ולהשאר בכנען:

ובמה שנאמר כי פי המדבר אליכם, פירשו בלשון הקודש. והרמב"ן כתב שאין זה ראיה, ששר מצרי ידע בלשון כנעני שקרובים הם ומנהג השרים לידע הלשונות, אבל לדעתי אומרו פי המדבר אליכם, קשור עם מה שנאמר אחר כך והגדתם לאבי, כי נתיירא שמא אביו לא יאמין להם, לכן אחרי שהכירם והכירוהו היות הוא יוסף, אמר להם כמייעד עדים, כאילו אמר אתם ואחי בנימין כבר נתאמת אצלכם שאני יוסף, אם כן כך ג"כ תאמרו לאבי שנתאמת אצלכם, שלא תאמרו לו השר של מצרים אומר שהוא בנך יוסף, שאפשר יעקב יחשב שגם זה עושה בערמה לקחת גם אותו בעצמו עם בניו לעבדים: גם יש לשאול על אומרו את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם, כי מה ראו יתר על הכבוד, אבל יתכן שהדברים שבים אל מה שאמרנו, שיספרו לאביהם כל מה שראו על ככה עד שנתאמת להם היותו יוסף. עוד אפשר שהכוונה היתה לומר להם שהם אמרו ונראה מה יהיו חלומותיו, לכן אמר שכבר ראו מה שהיו חלומותיו, וזהו את כל אשר ראיתם, ולכך אמר שיספרוהו לאביהם ששמר את הדבר בענין החלום, שכאשר יספרו לו כבודו יבין ענין החלום שחלם בענין הכוכבים. או היתה הכוונה כפי מה שאמרו רז"ל (בר"ר צג, י) שהראה להם שהוא מהול, ודרך כבוד אמר שיאמרו לאביו את כל אשר ראו: ובמה שנאמר ולאביו שלח כזאת, פירש רש"י חשבון הזה, והרמב"ן כתב שאינו נכון. ויתכן כפירוש רש"י שאומרו שלח כזאת הוא לרמוז לו על המספר, דאל"כ היו כל הדברים האלה נראה סיפורם מותר, ואין בהם צורך כלל, בתורה שניתנה לנו להיישרת צדק, וכבר היה מספיק שיסופר ענין המנחה ששלח מכל טוב מצרים ובר ולחם ומזון, מבלתי שיספר כמות חשבון המשאות, ויעקב כאשר שלח מנחה ליוסף, לא נאמר רק ענין המנחה היותו צרי ולוט בטנים ושקדים, ולא נאמר הכמות, ובענין המנחה ששלח יעקב לעשו, פרק ל"ג תמצא, שסיפרה התורה היות תק"פ בחשבון שעי"ר, והיה זה לנתינת טעם אל מה שסיפרה התורה כמות המספר, כי כשנאמר באבימלך שנתן לאברהם בקר וצאן וגו' (בראשית כ, יד), לא הודיע הכתוב הכמות, ואין דברי תורתנו על דרך ההזדמן, ולא ביקש רש"י ז"ל לתת טעם למה שלח יוסף המנין הזה, רק למה סיפרה התורה זה אם אין רמז בחשבון:

ויאות לומר, שהיה לסימן שהוא יודע שיעקב נדר המעשר, כמו שנאמר (שמות כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, לכן שלח עשרה זכרים כולם מטוב מצרים, ועשר אתונות נושאים בר ולחם ומזון, שכל אחת היתה נושאת משלשתם, באופן שהיה מספר שלם שיוכל לתת המעשר, אתון אחד כמו שהוא, וכן חמור אחד כמו שהוא עם משאו, וזה יהיה סימן לאביו שהוא יוסף, ולכך נאמר כזאת, על דרך שאמרו רז"ל (ראש השנה כ, א) כזה ראה וקדש, רצה לומר שמן המנחה הזאת יתאמת היותו יוסף, ששלח עשרה זכרים ממין אחד שקראו טוב מצרים, או יין ישן כמו שדרשו ז"ל (מגילה טז, ב), או דבר זולתו, היה מה שהיה, כל העשרה זכרים היו מין אחד, והעשר נקבות מין אחד, ואם לא היו עשרה שלימים הזכרים ועשר הנקבות כבר היה קשה לו להפריש המעשר: ואומרו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, פירש רש"י ז"ל חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, והרמב"ן כתב שאינו מספיק, וטען עליו על נכון, שכבר אמר בתפילתו אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, והוא ז"ל פירש הענין על דרך הסוד ולא נתן כלל מקום לפשט. אבל לדעתי אין כאן טענה כלל שאומרו אלהי אביו יצחק, הוא מפני שלא היה בדעתו לזבוח זבחים, שאם היה בדעתו לזבוח היה בונה מזבח כמו שעשה אברהם ויצחק, שבכל המקומות שזבחו נאמר שבנו מזבח, כי אברהם באלון מורה נאמר שבנה מזבח (בראשית יב, ז), ובאלוני ממרא שבנה מזבח (בראשית יג, יח), ויצחק לא בנה מזבח רק בבאר שבע (בראשית כו, כה), ויעקב בעצמו בנה מזבח בלוז (בראשית לה, ז) וכן בשכם (בראשית לג, כ), וכאשר בא יעקב לבאר שבע ומצא מזבח בנוי שבנה אביו, זבח עליו וקרא אלהי אביו יצחק, על שם שיצחק בנה המזבח ההוא, ולכך לא נאמר שבנה מזבח, רק ויזבח:

עוד יתכן שיעקב כאשר דרשו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק לח הובא ברש"י) שהיה מהרהר בלבו וקשה בעיניו לצאת מארץ ישראל, זבח זבחים לאלהי אביו יצחק, שבשביל שהוא ידע שכאשר חשב יצחק לרדת מצרים מפני הרעב, אמר לו הקב"ה (בראשית כו, ב) אל תרד מצרימה, אמנם לאברהם הניחו אותו וירד למצרים מפני הרעב ולא מנע אותו, ע"כ כאשר היה יעקב על הדרך ללכת למצרים, זבח זבחים לאלהי אביו יצחק, לבקש מאתו יתברך שיראה אליו לנחותו בעצתו, כמו שהנחה ליצחק אביו ואמר לו אל תרד מצרימה, והעד על מה שאמרנו שהזבחים האלה היו לבקשה שיראה אליו ה', שבאברהם וביצחק מצינו שבנין המזבח היה אחרי שנראה ה' להם, אבל כאן זבח זבחים ואח"כ נראה לו ה', הרי מבואר שהזבחים היו להיותו מבקש מאתו יתברך שיראה אליו, וכן היה שהשי"ת נראה אליו ואמר לו אנכי אלהי אביך, ולא אמר כמו שנאמר במראה הסולם אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, אבל אמר אלהי אביך, כאומר אנכי אלהי אביך שהנחתי אותו בעצתו לבלתי רדת למצרים, ואני הוא האומר לך אל תירא מרדה מצרימה: ומה שקרא השי"ת יעקב יעקב, טען הרמב"ן ז"ל שקרא אותו בשם יעקב. ולדעתי אין זו טענה כלל שהקב"ה לא החליף שמו, כי לא החליף שמם של אברהם ושל שרה, רק להיותם נכנסים תחת כנפי השכינה נתן בשמם אות משמו יתברך, אבל ליעקב לא החליף שמו, רק אמר שהוא לא יקרא אותו רק ישראל לשבח מעשיו ששרה עם אלהים ואנשים, ואחרי היות שם זה לשבח אין לספר שבחו של אדם בפניו, ולכך קרא אותו יעקב, אבל כל פעם שהשם יתברך מזכיר את יעקב אחרי מותו, אינו מזכיר אלא בשם ישראל, ולפעמים שהוזכר בשם יעקב, כמו שנאמר (שמות ג, ו) אנכי ה' אלהי אברהם וגו' ואלהי יעקב, הוא מפני שקודם שזכה להיותו נקרא ישראל, כבר היה אלהי יעקב, וכן וזכרתי את בריתי יעקב (ויקרא כו, מב), הוא לפי שבזמן שכרת הברית היה נקרא יעקב, והעד מה שנאמר (בראשית לה, י) ויקרא את שמו ישראל, מה שלא נאמר כן באברהם, שהכוונה לומר שהוא קרא אותו ישראל, אבל בתורה כשאינו סיפר דברי ה', לפעמים יזכירהו בשם יעקב ופעמים בשם ישראל, והנה נאמר ויקם יעקב מבאר שבע וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, הרי שקודם קראו יעקב, ואח"כ ישראל, וחזר וקראו יעקב: ובמה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יב, א) יוכבד נולדה בין החומות, טען הרב אברהם אבן עזרא ז"ל שבת מאה ושלשים שנה תלד, והפריז המדה נגד רבותינו ז"ל, והרמב"ן תפס עליו, ופירש הוא ז"ל שהתימה באברהם ושרה מפני שלא הולידו בנעוריהם ועתה יולידו זה מזה, ובאמת אין הדברים נראים כן בכתובים, ששרה לא אמרה רק (בראשית יח, יב) אחרי בלותי היתה לי עדנה, שכנראה היה הפלא על הזקנה ואפילו הולידו כמה בנים יחד, ואברהם על שניהם אמר היותו פלא שהוא בן מאה וגם עליה שהיתה בת תשעים. אבל לדעתי לא נצטרך לכל מה שהאריך הרמב"ן ז"ל, שכבר אין זה פלא כלל שבחור ישא זקנה או זקן שישא בחורה שיולידו, כי חום הטבעי עם הליחות כאשר יגבר באחד מהם יספיק להולדה, אבל הפלא באברהם היותם שניהם זקנים, והכתוב יעיד על זה בפירוש, כמו שנאמר (בראשית יח, יא) ואברהם ושרה זקנים, וכן כאשר אמרה שרה אחרי בלותי היתה לי עדנה, השלימה הדיבור ואמרה ואדני זקן, וכן אמר אברהם (בראשית יז, יז) הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, באופן שכל הפלא היה היותם שניהם זקנים, וא"כ עמרם שהיה בבחרותו, עם היות יוכבד דודתו זקנה לא היה מן התימה. ומה שהביא שם הרמב"ן ז"ל לענין ששלמון ובועז עובד וישי, שהיו כל אחד בן תשעים ושלש, היו גם כן נשותיהן בבחרות, אבל זקן וזקנה כאברהם ושרה אין ספק שהיה פלא עצום לא היה כמוה:

גם לא הבנתי דברי הרב אברהם אבן עזרא שסילק דברי רז"ל מפני שהיה ראוי לספר הפלא כמו שסופר באברהם ושרה, ולכך רצה שלידת יוכבד לא היתה בין החומות, ועתה לא ידעתי מה הועיל בתקנתו, שבשגם נניח שלא נולדה בין החומות, הרי טענתו במקומה עומדת, שכבר מפורסם היות יוסף בן שלשים ותשע שנה כשבא יעקב למצרים, כפי חשבון הכתובים, שבן שלשים היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השבע ושנתים מן הרעב הרי שלשים ותשע, וא"כ לוי היה בן ארבעים וחמש, שתוך שבע שנים שעבד יעקב ברחל נולדו כולם, וא"כ גם כי נאמר שלוי בבואו למצרים לא הוליד את יוכבד אחר חמשים שנה, הרי הוא בן תשעים וחמש שנה שהוליד ויוכבד בת שמונים, ואם תאמר שאחר ארבעים שנה הולידה, הרי הוא בן שמונים וחמש כשהוליד, ויוכבד בת תשעים, כיון שמשה היה בן שמונים, שאחר שתוציא מרד"ו מה שאיחר לוי במצרים להולידה, ושמנים שנה של משה, ישארו תשעים שנה, וגם היה ראוי לספר הפלא כמו שסיפר באברהם ושרה לפי דעתו של האבן עזרא, כיון שהיה פלא או בלוי או ביוכבד, וכאשר אמרנו נראה נכון:

ובמה שכתב רש"י שלדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים צריכין אנו לומר שמתו. כתב הרמב"ן שאין צריך לזה, שהרי אמרו (בר"ר פד, כא) ר' יהודה אומר לאחיותיהם נישאו השבטים, והנה היו אלה התאומות נשי בניו, והכתוב אומר עליהם מלבד נשי בני יעקב, ור' יהודה מזה הכתוב אמר כן, כי מה טעם לאמר מלבד נשי בני יעקב הכנעניות, אחרי שאמר יוצאי ירכו, רק בעבור היות נשי בניו גם הן מיוצאי ירכו יאמר כן, אבל לא פרסם אותם בכאן, כאשר לא הזכירן בעת לידתן עם השבטים, ועוד כי לא הזכיר הנה רק אשר יולידו ויתרבו במצרים, להודיע הנס הגדול הנעשה בריבוי העצום אשר רבו במצרים, והם בזה שבעים נפש, ונשיהם לא ימנו כי האיש עם אשתו הוא אחד, עכ"ל הרמב"ן:

ולדעתי הדין עם רש"י ז"ל, למה לא מנה אותם אחרי היותם יוצאי ירכו, ואם האיש עם אשתו הוא אחד כמו שכתב הרמב"ן, למה מנה את דינה שכבר אמרו רז"ל (בר"ר פ, יא) שנשאת לשמעון. אמנם יתכן שהתאומות מתו, והשבטים נשאו אחרות, אבל לא כנעניות, רק מבנות ישמעאל או עשו, ומה שכתב הרמב"ן כי מה טעם לאמר מלבד נשי בני יעקב הכנעניות, אחרי שאמר יוצאי ירכו, אין זה דבר, שכן הוא דרך הכתוב, וכמוהו ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר (ויקרא ט, יז), שעם היות שכבר אמר ויקרב את המנחה, שהיא אינה עולת הבקר, עם כל זה אמר מלבד עולת הבקר, וכן (שופטים כ, טו) ויתפקדו בני בנימין ביום ההוא מהערים עשרים וששה אלף, ואח"כ אומר (שם יז) ואיש ישראל התפקדו לבד מבנימין ארבע מאות אלף איש, וכן עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל צבי ויחמור (מלכים א ה, ג), שכל זה שב על הענין, כאילו אמר היה לחם שלחנו בקר וצאן מלבד צבי ויחמור, וכמו כן פה אמר הכתוב היות הבאים עם יעקב שבעים נפש יוצאי ירכו, מלבד נשי בניו, שגם הם באו עמו אפילו שאינם יוצאי ירכו:

והתימה בעיני מאד על הרמב"ן ז"ל, שהוא בעצמו כתב פרשת וישב (לז, י) וזה לשונו ולפי דעתי בעת שירד יעקב למצרים כבר מתה בלהה גם זלפה, כי הכתוב אמר מלבד נשי בני יעקב, ולא הזכיר מלבד נשיו ונשי בניו, עכ"ל, וכאן אמר שנאמר מלבד נשי בניו להיותם יוצאי ירכו, א"כ היאך יאמר מלבד נשיו, כיון שאינם בכלל יוצאי ירכו, שדוחק לומר שהרמב"ן לא אמר כן רק לדעת ר' יהודה, אבל ליה לא סבירא ליה כר' יהודה, שבאומרו כי מה טעם לומר מלבד נשי בני יעקב על הכנעניות, יורה בלשונו זה דסברא דנפשיה קאמר, וכבר שם ביארתי ענין זה קצת: אבל נבאר שדברי רש"י ז"ל מיושבים מאד שם, וגם פה לא עשה מאומה, שהרמב"ן דלק אחריו, שרש"י דקדק היטב ואמר שצריכין אנו לומר שמתו שהרי לא מנאן, דלא מסתבר ליה לרש"י לומר שיאמר עליהם מלבד נשי, כיון שהם יוצאי ירכו, והיה לו לומר שמונים ושנים יוצאי ירך יעקב, ולמה יכללם באומרו מלבד, ולכך אמר שמתו: ומה שטען הרמב"ן ז"ל כי מה טעם לומר מלבד נשי על הכנעניות, אחרי שאמר יוצאי ירכו, כבר אמרנו שאין זו טענה שכן מנהג הכתוב, ועוד שכפי מה שיתחייב ליישב זו למאן דלא סבירא ליה שתאומות נולדו, כמו כן יתיישב לרבי יהודה, ולעולם נשים נכריות היו להם כשירדו למצרים והתאומות מתו, ומה שאמר מלבד נשי בני יעקב, הוצרך לומר כן להיות גם הם במנין המולידים ועוזרים לריבוי, ולא מנאם ממש לומר שמונים ושנים נפש, לבלתי היותם יוצאי ירכו:

ומה שטען הרמב"ן ז"ל שם על רש"י שכתב שהדברים מגיעים לבלהה, והוא ז"ל הכריח שכבר מתה, שאם היתה בלהה בחיים היה ראוי לומר מלבד נשיו ונשי בניו, באמת אין זה הכרח כלל, שהרמב"ן בעצמו אמר כאן, וזה לשונו כי לא הזכיר הנה רק אשר יולידו ויתרבו במצרים להודיע הנס הגדול, עכ"ל, ואם כן היאך יזכיר נשי יעקב שהם לא הולידו במצרים, ועוד שהרמב"ן ז"ל כתב כאן שנשיהם לא ימנו כי האיש עם אשתו הוא אחד, וא"כ מה יטען שם לרש"י, שהרי אני אומר לו שהאיש עם אשתו הוא אחד, וכמו שלא מנה יעקב לא מנה גם נשותיו, ולעולם בלהה בחיים היתה ואין כאן טענה:

ובמה שנאמר וירא אליו ויפול על צואריו וגו'. פירש רש"י ז"ל שיוסף נפל על צוארי יעקב, והרמב"ן טען עליו שכל עוד תוספת על עיקר הוא, ולדעתי פירוש רש"י על פי מדרשם ז"ל נכון, שיוסף היה הנופל והבוכה, שכן ג"כ לבנימין הוא נפל על צואריו, והטעם כי הוא היה מכיר אותם לפי שלא נשתנו, אבל הוא שנשתנה למעליותא ממה שהיה והוא עתה במלכות, לכך היה צריך שהוא יתחיל ליפול. ומה שנאמר על צואריו עוד, יתיישב יתר נכון ממה שנתיישב לדעת הרמב"ן, שהוא פירש מילת עוד, כלומר נוסף על בכי האבל, ואין זה נכון שיאמר על בכי מרוב שמחה שבכה עוד נוסף על בכי מחמת אבילות, ולא יפול לומר הוסיף בכיה רק בהיות שני הבכיות מטעם שמחה או שניהם מטעם אבל, לכן לפירוש רש"י שהיה יוסף הבוכה, יתכן לומר שהוסיף לבכות על צוארי אחיו בנימין ועל שאר אחיו ששניהם מתוך שמחה:

ובמה שאמר יוסף והאנשים רועי צאן. כתב הרמב"ן שאמר כן לכבוד, שעשרם במקנה, והוא נכון, ויהיה טעם רועי צאן, כמו רועה זונות (משלי כט, ג), שפירושו משתדל ורודף אחריהן, כמו כן אמרו רועי צאן שפרנסתם ועשרם בגידול הצאן. ובזה יתיישב על נכון שהיאך נאמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן, ופרעה עצמו אמר ושמתם שרי מקנה על אשר לי, שודאי אם היו לו צאן היה לו רועים, אבל הענין הוא שאין תועבת מצרים הרועים את הצאן, אבל תועבת מצרים היא לשאת ולתת בצאן שמוכרים וקונים את יראתם, ואנשי גושן היה רועי צאן לשאת ולתת בהם, כמו רועה זונות יאבד הון, שפירושו הולך אחריהן. ועוד יתבאר ענין זה בפרק שאחר זה:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה