אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי אבות - פרק לו

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי אבות - פרק לו

חלק מעשי אבות - פרק לה

במה שנאמר בת איש כנעני, נחלקו המפרשים יש אומרים כנעני ממש, ויש אומרים תגר. והרמב"ן ז"ל הכריח היותו תגר לא כנעני מזרע כנען, כי למה יצטרך הכתוב לומר כי הוא כנעני ביחוסו, ולדעתי שהדברים נכונים שהוא כנעני ממש, ומה שטען הרמב"ן ז"ל למה יצטרך הכתוב לומר שהוא כנעני, נראה לי לפי הפשט שזה הוא שנאמר וירד יהודה מאת אחיו, רצה לומר שירד מן היחס מפני שנשא ונתחתן באשה כנענית, ולפרש הירידה הוכרח להזכיר את אביה, ובשמעון שנאמר (בראשית מו, י) בן הכנענית, לא היה דרך נשואין, ולא נזהרו בני יעקב רק לבלתי התחתן בם, ולכך לא נאמר בשמעון בת איש כנעני ויקחה, רק הזכיר הבן שהיה בן כנענית, כי שמעון לא נתחתן בהם, והבן מן הכנענית כשר אחר שנתגיירה, אבל כשנתגיירה יש בה לא תתחתן, ולכן ביאר הכתוב לומר ויקחה, שעשה בה לקוחין, ולפ"ז ירד מאת אחיו:

ועל מה שנאמר והיה בכזיב בלדתה אותו, פירש רש"י שהוא שם מקום, ואומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב לשון היו תהיה כמו אכזב (ירמיהו טו, יח), ואין ספק שהוא שם מקום אצל עדולם, כמו שנאמר במיכה (א, יד-טו) בתי אכזיב לאכזב וגומר שם, עד מרשה עד עדולם וגו'. והרב אברהם אבן עזרא שם במיכה נסתפק וכתב שהאל"ף נוספת, והוא כמו והיה בכזיב בלדתה, ואדרבה לדעתי כאן אל"ף חסרה, שאכזיב הוא שם מקום ביהושע בחלק יהודה, שנאמר שם (טו, מד) וקעילה ואכזיב ומראשה ערים תשע וחצריהן, ולפירוש רש"י היה ראוי לומר שקרא המקום אכזיב על שם שפסקה, ועוד לא ידעתי היאך תקרא שם למקום על שם שפסקה, שאם כן בלדתה לא היה נקרא כן, ועוד שלא יקראו שם מקום רק על מציאות ענין נתחדש שם, אבל קריאת שם למקום על שם העדר ופיסוק לא מצאנו, והאבן עזרא פירש בלדתה אותו, כאילו אמר בלדתה אותם, ולדעתי היה מספיק אומרו והיה בכזיב בלדתה, והרמב"ן פירש שקרא בנה שלה על שם המקום. ועוד יפלא מה הוצרך הכתוב להודיע מקום לדתה אותו:

ולדעתי יתכן קרוב אל הפשט, שעשה ליקוחין בבת שוע בעדולם, והיא בבית אביה לא נתגיירה, ובעבור זה בניה שנולדו שלא בקדושה היו רעים ומתו. אבל שלא הודיע הכתוב שכשנולד כבר הוציאה מעדולם שהוא מקום בית אביה, ומסתמא כאשר הוציאה מבית אביה נתגיירה, והיתה לידת שילה בכזיב בקדושה, ולכך חיה כי עמד בקדושתו, ולא הוצרך לומר כאן המקום שנולד שילה, רק הכוונה לומר שלא נולד בעדולם שהוא מקום בית אביה:

עוד יפלא מה שנאמר קודם ויחשבה לזונה, וחזר ואמר כי לא ידע כי כלתו הוא, אבל לדעתי שתמר לא באה לאותו מקום רק שיראה אותה יהודה ויזכור לתתה לשילה ולכך הסירה בגדי אלמנותה, כאילו אמרה שכבר מספיק מה שישבה אלמנה בית אביה, והיא היתה רוצה שיכירנה, ואפילו שכיסתה פניה היתה חושבת שיכירה בטביעות עין, והוא חשבה לזונה מרחוק מפני הכיסוי כמנהג שהמופקרות לזנות חותמים אותם על מצחם בחותם של ברזל מלובן באש כאשר יתבאר, והנה חשב שלכך כיסתה פניה שלא יראה החותם, עם כל זה אמר לה הבה נא אבוא אליך, ולכך סיפר הכתוב כי עדיין לא הכירה שהיא כלתו, והיא כאשר ראתה שלא הכירה אמרה לו מה תתן לי:

וכבר פירש רש"י ופתילך שמלתך כפירוש התרגום. ולא ידעתי היאך יאמן לה לתת לה שמלתו בעד גדי עזים וגם טבעתו. אבל ידוע שכבר שמלות הישמעאלים היה להם פתילים וציצית בהם לא למצוה אבל לסימן, והתורה הוסיפה ענין התכלת ואופן עשייתו בקבלה, ואותו הפתיל היה לכל אחד בסימן למשפחתו בארבע כנפות כסותו, כמו שעושים בדגל, שכל שר יש לו בדגלו גוון נבדל להכרת שררתו, וכל אנשיו יהיה להם על בגדיהם אותו הגוון בפתיל שלו, ולהיותו דבר לסימן, ביקשה אותו, וכן החותם והמטה, ועל שם שהפתיל קשור בשמלה, תירגם אונקלוס שושיפך, והאות שאח"כ נאמר הפתילים לשון רבים, ואם פירושו שמלה הרי נתן לה שמלות רבות, אבל ענין הפתיל כך הוא, שלפעמים נקראים כל ארבע ציציות אחד, כמו שנאמר (במדבר טו, לח) ועשו להם ציצית, וזה להיות ארבעתם סימן לענין אחד, וגם בזמן ההוא קודם נתינת התורה היו נוהגים הציציות בארבע כנפות כסותם, אבל לא למצוה:

ולכך אמרה תורה (במדבר טו, לט) והיה לכם לציצית, כלומר עד עתה הייתם לובשים אותם, להיות סגנון לבוש שלכם כן, בלתי חשבון חוטים וקשרים ובלתי תכלת, אבל לדורות ילבשו אותו ויהיה לציצית, וכמו שהאדם כשירצה דבר מרעהו שיעשה לו ענין אחד, וירא שמא ישכח, הנה יאמר לרעהו מה שהוא רצונו, ויעשה קשר בטליתו או בסודרו כדי שיזכור מה שציוה לו, כן ציוה הקב"ה למאמין בו שיזכור מצותיו, ושלזכירתם יעשה הציצית, ויקשור בו שתי קשרים כפולים, וששה חוטי לבן ואחד תכלת שיעניב על השבעה ואחד תוך השבעה:

וכבר פירש רש"י ז"ל ענין הזכירה שמנין גימטריא של ציצית תרי"ג עם הקשרים, וזה היה טוב אם היה כתוב לפניו ציצית שהיה זוכר הגימטריא, ופירוש רש"י ז"ל כן על פי מדרשם ז"ל (במ"ר יח, כא, עיין זוה"ק רע"מ ח"ג רכז, א) המיוסד על קבלתם האמיתית. אמנם לפי הפשט יראה שמעשה הציצית עצמו הוא זכר למצוות, לא לבד הגימטריא בשם של הציצית, והענין כמו שאמרנו שציוה השי"ת לעשות הקשרים בציציותיו, כמי שקושר קשר בסודרו לזכור מה שציוה לו אוהבו, והיותו שמנה חוטים ואחד מהם תכלת וחמשה קשרים כפולים, היה הזכרון על כל המצוות באופן זה, לפי שהשי"ת נתן לישראל מצוה ראשונה המילה, והמצוה שניה השבת במרה, ובהר סיני חידש תרי"א, ועם היות שרבי שמלאי ז"ל דרש (שמ"ר לג, ז, וראה גם מכות כג, ב) ואמר תורה בגמטריא תרי"א הוו, והשיב אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, עוד יתכן לתת טעם אל שהתורה אינה בגמטריא רק תרי"א, שרצה לרמוז אל תרי"א שנתחדשו בסיני, כי שבת ומילה ניתנו קודם לכן, ובשתי מצות הללו נאמר שהם שקולות: ונשוב לעניננו שלכך היה מעשה ציצית זכר לכל המצות, כי ששה חוטי לבן והשביעית תכלת, ולפי שכל חוט כפול שבאחד עושה העניבות והאחד הוא עם הששה של לבן, לכך הוא זכר לשביעי דהיינו השבת, והשמיני של תכלת המעניב השבעה הוא זכר למילה לשמיני, וזה טעם על היות מצות המילה בשמיני, שלא באה רק אחרי הידיעה שהקב"ה ברא הכל בשבעה ימים, ולכך אחר שעברו על הנולד השבעה ימים, שעל כל פנים עבר עליו שבת אחד, ביום השמיני נימול, לקבל עליו מלכות השי"ת שברא עולמו בששה ימים ובשביעי שבת, שכאשר יראה האדם בציציתו שבעה חוטי לבן יזכור השבת, ובראותו החוט השמיני יזכור המילה, ובראותו חמשה קשרים יזכור חמשה חומשי תורה, והיותם כפולים הקשרים יזכור היות החומשים כפולים דהיינו נגלה ונסתר, באופן שהרואה מעשה הציצית יזכור ודאי כל המצוות כולם, והעניבות עושים בקשר ראשון עשרה עניבות, ובקשר שני חמשה עניבות, ובקשר שלישי ששה עניבות, וברביעי חמשה עניבות (ראה מג"א או"ח סי' יא ס"ק כב בשם לחם חמודות דברי חמודות על הרא"ש במסכת מנחות אות מח), להורות על השם המיוחד, באופן שיזכור בציצית מילה ושבת וחמשה חומשי תורה ונגלה ונסתר, ושכולה שמותיו של הקב"ה:

ועל מה שנאמר הוציאוה ותשרף, רבו הפירושים, רז"ל אמרו (בר"ר פה, י) בתו של שם היתה. ואמת יקשה מאד שאברהם יאמר (בראשית יז, יז) הלבן מאה שנה יולד, ושבזמנו הוליד שם את תמר, והנה לפי החשבון שם היו שני חייו שש מאות שנה, ואם נולדה תמר קודם אברהם הרי א"כ צריך שתהיה תמר כשנישאת לבנו של יהודה בת מאתיים שנה, ואפילו שנבחר לומר ששם הולידה בשנה שמת בן שש מאת שנה, עוד יהיה זר לומר שתמר צריך שתהיה כשהיה המעשה הזה בת שמונים. אבל יתכן לומר על פי דרכם שמה שאמרו רז"ל בת שם היתה, רצה לומר מזרעו של שם, ואמרו בת שם, כי לא נודע שם אביה, ולשלול שלא היתה בת חם ולא בת יפת, אמרו בת שם היתה, ושם להיותו כהן היה משפטם שהאשה אשר תזנה והיא מזרעו שתשרף, אמנם יראה זר שהתורה ניתנה אלינו להוסיף קדושה עלינו, והיאך יתכן שקודם מתן תורה היה לכל ישראל בענין הזנות משפט כהונה לשרפה להיותם זרעו של שם, ואחר מתן תורה לא יהיה משפט זה רק לזרע אהרן, ועוד יהיה זר היאך הצילה מן המות, ומה טענה היא זאת להצילה: אבל ידמה שאמרו כן דרך דרש, לדעתי לא נאמר כן, רק לפי שהיה דינם כמו שהוא עד היום, ששורפים בני ישמעאל כל זונה שמפקרת עצמה בחותם של ברזל על מצחה, ואותם שהם מופקרות מכסות פניהם מפני החותם השרוף אשר במצחם, ולכך חשבה לזונה כאשר כיסתה פניה, והיא לא כיסתה רק לענותנותה ובושתה מחמיה, ובהיות הקדשות חתומות אמרו אנשי המקום לא היתה בזה קדשה, דאם לא כן מנין ידעו שאין שם זונה והלא עושה בסתר, כמו שנאמר (משלי ל, כ) אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, והוא הטעם שאחר שנודע שהיא הרה ממנו, הרי לא היתה בכלל העונש להישרף במצחה, שאין זו קדשה, כיון שלא באה לזנות, רק בשביל שלא ניתנה לשילה, וזה אומרו כי ע"כ לא נתתיה לשילה בני, כלומר על כן באה אלי לא לזנות, ובזה פטר אותה יהודה מדין השריפה גם אחר גמר דין:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה